יש במאים שמתמחים בנושא מסוים. מרטין סקורסזה מתמחה בסרטים על גנגסטרים, אקירה קורוסאווה התמחה בסרטי סמוראים וקתרין ביגלו מתמחה בסרטים על צבא ומשטרה. שון בייקר מתמחה בסרטים על תעשיית המין. כלומר, פחות על התעשיה עצמה ויותר על האנשים שעובדים בה, לרוב תמורת שכר נמוך ובלי שום תנאים סוציאליים. הדמויות שלו נוטות לראות במין אמצעי פרנסה, אבל רובן טובות לב ויכולות למצוא שם גם את הדרך לאושר, לעושר או לשניהם. אם לא את זה, אז לפחות דרך להישאר עם הראש מעל המים.
על פניו, הייתי מצפה ליותר ביקורת כלפי הגישה של בייקר שלא רק מנרמלת את תעשיית המין, אלא ממש מתעלמת במכוון מהצדדים הבעיתיים שלה ורואה בהם דעה קדומה. לא עשיתי מחקר בנושא, אבל יש מספיק מאמרים על כך שחשפנות, זנות ופורנו (שלום לאלגוריתם של גוגל) הם עיסוקים שמעורבים בהם לא פעם גורמים עבריינים. לא בכל מקום יש ניצול וחלק מהעוסקים.ות בתחום אפילו הגיעו למצב של עצמאות כלכלית בזכות המסלול הלא שגרתי בו פעלו, אבל זה לא תחום עבודה שמפורסם כמקפצה בדרך לחיים בריאים ויציבים יותר.
עדיין, בייקר חסין לביקורות. יש לו את היכולת לעשות לתעשיית המין רומנטיזציה שגורמת ל"אישה יפה" להיראות כמו דרמה חברתית אפלה, מבלי שיראה כמו פרקליט השטן. למרות שהדמויות בסרטיו נוטות למכור את גופן על בסיס קבוע, הן כל כך עסוקות בצרות שמגיעות דווקא מהתערבות חיצונית, שקשה שלא להזדהות איתן. הן צעקניות, לעתים אלימות, אבל להוציא את "פרויקט פלורידה", נראה שהן ממוקמות על הצד הטוב של המצפן המוסרי בעיני הצופה.
"אנורה" הוא עוד מקרה כזה, רק עם הרבה יותר תשומת לב תקשורתית מסרטיו הקודמים של בייקר. במרכז הסרט נמצאת אני, אישה צעירה שעובדת כרקדנית אקזוטית ועושה השלמת הכנסה ללקוחות פרטיים. בזכות הידע שלה ברוסית, היא פוגשת במועדון את וניה זכרוב, בנו של אוליגרך רוסי ששוהה זמנית בניו יורק ומחפש לבלות. אחרי שאני מסכימה להיפגש איתו גם בביתו, וניה מציע לה סכום נאה בשביל שתבלה איתו שבוע ותעמיד פנים שהיא החברה שלו. הם מעבירים את השבוע במסיבות, מפגשים עם החברים של וניה, סקס, סמים וטיסה ספונטנית ללאס וגאס.
כשהשבוע נגמר, וניה ואני צריכים להתמודד עם ההשלכות של הקשר שמאיים להפוך לסקנדל ברוסיה. ההורים של וניה שולחים את טורוס, גרניק ואיגור על מנת שיטפלו במצב, אבל כמובן שהביקור המפתיע של השלושה רק מוביל ליותר בעיות.
קשה להגדיר את אנורה מבחינת ז'אנר. יש לו חלקים מאוד רציניים, אבל גם הרבה רגעים קומיים. שלושת הבריונים שנשלחים לטפל במצב הם לא בדיוק יחידה מובחרת ואני מבינה את הדברים בצורה מאוד שונה מאיך שהם מבינים אותם. למעשה, גם לקרוא להם "בריונים" זה לא מדויק, כי הם לא אלה שמפעילים את עיקר הכח, וגם הכח הפיזי שלהם הוא כאין וכאפס לעומת כוחו של המטבע.
הסרט מציג בצורה ברורה את ההבדל בין להיות אדם שצריך לעבוד כל יום למחייתו, לבין להיות עם מספיק כסף בשביל שרק השם שלך יגרום ללסתות להישמט. אני מגיעה מרקע פשוט, עובדת עד השעות הקטנות של הבוקר, גרה בדירה צפופה עם שותפה, בלי ביטוח או רכוש משלה. המשפחה שלה בפלורידה ולמרות שהסרט לא מספר איך הגיעה לעבודה הנוכחית, סביר להניח שהמסלול לשם לא כלל תואר אקדמי ומשרת התמחות מבטיחה. בינתיים, וניה מתיחס לחיים כמשחק. אם הוא צריך משהו, הוא פשוט קונה אותו ואם לא מתאים, אבא ואמא יחליפו בחדש. הוא שונא לעבוד, מה שרק מרגיז עוד יותר את ההורים שלו, ומשקיע יותר זמן במשחקי וידאו מאשר בנטוורקינג ושיפור כישורים בעולם הלא מדומה. במקום להעביר זמן בדייטים ואכזבות, הוא שוכר לעצמו בת זוג, בין אם ללילה אחד או לשבוע ואין לו שום דאגות לגבי כמה הכל יעלה.
אני מוצאת את כל זה מקסים. וניה מוכן לשפוך עליה כסף ומציע לה חיים שהיא לא תוכל להשיג בעצמה גם בעוד מיליון ריקודים צמודים. היא חרוצה כי צריך, אבל גם הייתה שמחה להישאר כל היום במיטה ושמישהו אחר ידאג למטלות. בשבילה, ההבדל בין להיות מוצר לבין להיות הבעלים הוא חלום שהייתה מאוד שמחה להגשים ושיקפצו כל המצקצקים למיניהם. שיקול הדעת הזה הוא מה שמוביל לבעיות. אני לא טיפשה, אבל היא גם לא תמיד מבינה למה היא נכנסת. לזכותה יאמר שהיא עוסקת בתחום בו כמה ששואלים פחות שאלות, ככה יותר קל לעשות את העבודה. השבוע עם וניה ומה שקורה בעקבותיו, זו ההזדמנות של אני ללמוד לא רק על עולמם של רוסים עשירים מטורפים, אלא גם על עצמה ומה היא באמת רוצה בחיים. כמו בסרטים אחרים של בייקר, גם כאן שברון לב הוא אופציה לא פחות אמיתית מהגשמה עצמית, והשאלה היא לאן הסיפור יוביל בסופו של דבר.
הסרט מלמד לא רק על הדמויות, אלא גם על פערי המעמדות העצומים בין עולמם של האחוזון העליון לבין 99 האחוזים האחרים. אולי אין לעשירים את היכולת לצוות על כולם לעשות כדבריהם, אבל הם יכולים להפעיל לחץ על המקום הנכון בכדי לעקוף בתור מתי שירצו. טורוס הוא דמות מסקרנת כי הוא חי באמצע. אין לו את האמצעים שיש למשפחת זכרוב, אבל הקשר איתם מאפשר לו להנות מתוספת כח במקומות מסוימים. הוא לא נבל ולא גיבור, הוא הנצ'מן מהסוג שמנסה להיראות מאיים וקשוח, אבל בו זמנית מפחד לקבל דו"ח על חניה במקום אסור. גרניק ואיגור נמצאים מתחתיו בהיררכיה, בעיקר מסיבות פורמליות. הסרט משקיע את הזמן הראוי להעניק לכל אחד מהם אישיות יחודית וזה רק הופך אותו ליותר אפקטיבי ככל שהעלילה מתגלגלת.
החסרון היחיד של אנורה הוא באורך. ליתר דיוק, בהתחלה ובסיום שלו. האמצע מבדר, מותח וכמעט ולא לוקח הפסקות לנשום. לצערי, הוא נמצא בין מערכה ראשונה רפטטיבית שהיה אפשר לקצץ בחצי ועדיין הייתה מעבירה את אותם רעיונות, לבין אפילוג שלדעתי היה די מיותר. אני מבין למה הוא שם, אבל חושב שהסרט היה עובד טוב יותר בלי עשר הדקות האחרונות, שכאילו מחפשות בכח לפתוח מחדש סיפור שכבר נסגר. הקונטרסט בין תחילת הסרט לחלקיו האחרים הכרחי לשם הבנת נקודת המבט של אני ולמה החיים של וניה קוסמים לה כל כך, לעומת איך שהוא תופס אותם. עם זאת, את הרעיון שהם נפגשים בשביל סקס ומבלים עם חברים סטלנים מבינים כבר בשלוש הפעמים הראשונות שזה מוצג על המסך. הם בטוח עושים עוד דברים במהלך השבוע, אבל הסרט מדלג עליהם כמו שהוא מדלג כמעט על כל דבר שעוסק בחיים של אני מחוץ לעבודה.
למי שעוקב אחרי טקסי פרסים ופסטיבלים, קשה להגיע לאנורה עם ציפיות ברמה המתאימה. או שמצפים לסרט הטוב ביותר של השנה, או שמצפים להתאכזב כתגובת נגד לכל הספורלטיבים שהורעפו עליו מאז הבכורה בפסטיבל קאן. כל מה שאני יכול לכתוב כדי לעזור זה שפשוט תגיעו לסרט בלי לדעת יותר מדי. קחו בחשבון שהוא נועד למבוגרים ושיהיו בו הרבה סצנות מיניות ומדי פעם גם אלימות, אבל לא ברמה שמפריעה להנות מהחלקים היותר קלילים. זה סרט על אנשים ושון בייקר הוא במאי שאוהב אנשים. כן, האופן בו הוא מציג בעקביות את תעשיית המין ללא השלכות פיזיות או פסיכולוגיות על העוסקים בה, מזכיר יותר את הסטריליזציה שבמאים כמו פדריקו פליני וגארי מרשל עשו לתחום. מבחינת בייקר, זו לא הזנות שמושכת טיפוסים מסוכנים, אלא האנשים שלא מבינים אותה. מצד שני, אני עדיין נהנה מ"אישה יפה", למרות מכבסת המציאות במרכזו, כי אני רואה אותו לא כיצוג של החיים האמיתיים, אלא כגרסה מהונדסת שנועדה לגרום לי להתרגש. גם אנורה נועד לגרום להתרגשות והוא מצליח רוב הזמן. הסרט בנוי ומשוחק היטב ויש לו אמצע מצוין. הוא רק היה צריך עוד קצת עריכה כדי להיפתח ולהיסגר כמו שצריך.
למרות שהפוליטיקה העולמית, והאמריקאית בפרט, גועשת ורוגשת ברמות שלא נראו מאז שנות השבעים של המאה שעברה, מעט מאוד סרטים אמריקאים עוסקים בנושא. דווקא במדינה שבה כל אדם מגיע לכאורה עם מטען היסטורי והגדרות שקובעות האם הוא מהטובים או מהרעים, עולם הקולנוע מפחד להיות ישיר מדי. סלבריטאים נמצאים תחת לחץ תמידי לומר במי תמכו בבחירות ומה דעתם על ישראל ועזה וכמה מחבריהם הטובים ביותר הם טרנס. הם יגיעו לארועים עם סיכות בצבעים מוסכמים מראש ויחתמו על מיליון עצומות, אבל את הכסף לא מקבלים מלקיחת עמדה, אלא משהיה ממושכת ככל הניתן במרחב המוגן המכונה קונצנזוס. למרות שלכולם יש דעה בכל נושא, קשה למצוא בשנים האחרונות יותר מחופן סרטים שהופקו בארצות הברית ועוסקים ישירות בפוליטיקה המקומית. ניסיתי להבין למה.
אתחיל ואציין שהרעיון לפוסט הזה הגיע אחרי צפיה בסרט "המתמחה", העוסק בעלייתו של דונלד טראמפ מבנו המסובך משפטית של איל נדל"ן, לדמות ציבורית מעוררת מחלוקת ורבת השפעה. הסרט אינו עוסק במרוץ של טראמפ לנשיאות, אבל מצביע בגלוי על הזרעים שנשתלו לפני הפניה לפוליטיקה. התכוונתי לכתוב ביקורת רגילה, אבל בגלל הקרבה לבחירות בארה"ב, בהן ידוע כעת שטראמפ נבחר לכהונה שניה, חשבתי שיהיה יותר מעניין לחשוב על הסרט בהקשר רחב יותר.
למרות שלא מדובר בסרט מעודן במיוחד, "המתמחה" מציג בצורה מעניינת ועקבית את ההשפעה של עורך הדין רוי כהן על טראמפ הצעיר דרך שלושה חוקים: תמיד לתקוף, אף פעם לא להודות בתבוסה ובכל מקרה לטעון לנצחון. אין ספק שהכהונה הקודמת של טראמפ כנשיא, והתגובה שלו לסיומה, יצגו את שלושת הכללים האלה נאמנה. קשה לומר עד כמה הסרט נאמן למציאות מכיוון שחלק מהפרטים בו מבוססים על עדויות של אנשים שהיו מסוכסכים עם טראמפ וכהן, לצד שקרים שהשניים כנראה הפיצו בעצמם כדי ליצור מראית עין של הצלחה חסרת תקדים. עדיין, זו הצגה מוצלחת של טראמפ בתור אדם עם שאיפות גדולות ומצפון גמיש במיוחד.
זה אולי מה שהכי הפריע לאנשים עם הסרט. הביקורות היו ברובן חיוביות, אבל מעטות מהן נלהבות באמת. בקרב הצופים, הרוב דברו בשבחו של "המתמחה", מה שלא הציל אותו מלהיחשב כשלון מסחרי. מול תקציב צנוע יחסית של 16 מיליון דולר, הסרט הכניס בערך שני שליש מזה בהפצה מסחרית ברחבי העולם ועבר מהר מאוד לסטרימינג. נכון, זה לא כשלון בקנה המידה של "ג'וקר: טירוף בשניים" או "מגלופוליס", אבל סרטו של עלי עבאסי אבד מהר מאוד את אמונם של המפיצים. בעצם, זו תהיה הגזמה לומר שהיה אמון של ממש מלכתחילה.
הסרט ערך את בכורתו העולמית בפסטיבל קאן, שם נתקל בתגובות מעורבות, יצא עם אפס פרסים ומפיץ בריטי שהתקשה להעביר את זכויות ההפצה לשאר העולם. הקושי העיקרי היה למצוא חברה שתפיץ את הסרט בארצות הברית, במיוחד כשהכוונה הייתה לצאת לאקרנים לפני הבחירות לנשיאות. אחרי כמה חודשים ללא מענה, החליטו יוצרי הסרט לגייס כספים דרך קיקסטארטר על מנת להבטיח את הגעתו לקהל אמריקאי. אם צריך להצביע על סיבה אחת ברורה לכך שאף מפיץ בצפון אמריקה לא רצה לגעת ב"המתמחה" עם מקל, היא נעוצה במושא הסרט ובצוות המשפטי שלו.
באופן צפוי לחלוטין, דונלד טראמפ עצמו שנא את הסרט, אף על פי שאין שום ראיה לכך שלמעשה צפה בו, אבל מכר שלו עזר לממן את ההפקה מבלי לדעת מראש מה יהיה הטון של הסיפור. הנשיא לשעבר ולעתיד ישם מיד את החוק הראשון של מועדון טראמפ ותקף, תוך שהוא מאיים לנקוט בצעדים משפטיים נגד יוצרי הסרט אם יופץ. אפילו מערכת החינוך של פלורידה תלמד אתכם שאחד ועוד אחד שווה תביעה, אז קשה להאשים מפיצים שבחרו לוותר על ההזדמנות לקחת חלק במשפט יקר נגד מי שיש לו יותר עורכי דין מחליפות.
אם לסרט של עבאסי יש את התרוץ שלא הגיע לקהל רחב בגלל החשש של מפיצים מהשלכות משפטיות, "הקרב על אמריקה" (Civil War) הוא סיפור אחר. הסרט, בבימויו של אלכס גרלנד, קודם באגרסיביות ברשתות חברתיות בידי חברת ההפצה A24, הוקרן גם באולמות רגילים וגם באיימקס משני צדי האוקינוס האטלנטי ושהה בקולנוע חודש וחצי לפני שעבר לסטרימינג. הוא הצליח כלכלית, עם הכנסות של 126 מיליון דולר מול תקציב של 50 מיליון. עם זאת, כמעט חצי מההכנסות הגיעו מהקרנות מחוץ לצפון אמריקה. הסרט, המציג את ארצות הברית בעתיד הקרוב כשהיא שסועה בידי מלחמת אזרחים בין נאמני הנשיא למדינות שהתנתקו מהאיחוד ומבקשות להפיל את הממשלה, דבר לקהל באירופה, שם השסעים בין הימין הקיצוני לשמאל הקיצוני הולכים ונעשים מורגשים. בארצות הברית, לה יש את הבעיות הפנימיות שלה, "הקרב על אמריקה" בקושי הצליח לכסות את תקציבו.
למה באירופה אהבו את הסרט הפסימי, בעוד אמריקאים רבים נרתעו ממנו? זו בהחלט לא הייתה בעיה של שיווק. A24 אמנם מתמחה בסרטים נישתיים יחסית, אבל היא לא זרה גם להצלחות שנשארות בתודעת הציבור הרבה אחרי הסיבוב שלהן בקולנוע. לפחות הקהל הקבוע של החברה היה אמור להמשיך את הבאז מעבר לסוף השבוע הראשון. אלא שעברה חצי שנה מאז הבכורה העולמית בפסטיבל סאות' ביי סאות'ווסט, ו"הקרב על אמריקה" לא הוזכר בהקשר של מערכת הבחירות הסוערת, או המלחמות במזרח התיכון ובאוקראינה (למרות שהסרט צולם לפני השבת השחורה, כמה מהתמונות בסרט יראו מוכרות לישראלים במידה מטרידה). הוא גם נעדר מהימורים לפרסי סוף השנה, אם כי במקרה הזה, יש ל-A24 מספיק סרטים אחרים להריץ לקראת האוסקר.
רמז להתעלמות מסרטו של גרלנד בהקשרים אקטואליים, נמצא בביקורות עצמן. בעוד רוב המבקרים פרסמו דעה חיובית על הסרט, רבים הביעו אכזבה ואף סלידה מהמסרים שלו. טענה שחוזרת פעמים רבות היא שהמלחמה המוצגת על המסך עמומה מדי, כשאיחודים לא הגיוניים נוצרו על מנת להתחמק מהתחיבות לצד מסוים של המפה הפוליטית. יאמר לזכותו שזה בדיוק מה שגרלנד התכוון לעשות. הוא רצה להביא את הסיפור של עיתונאים שמנסים לשמור על נייטרליות גם כשהדבר נעשה בלתי אפשרי, לא לנבא איך מלחמה כזו תתנהל באמת. מבין אלה ששנאו את הסרט, נראה שזה מכיוון שחשבו שהצד שהם תומכים בו בבחירות הוא זה שמוצג כאשם. לא משנה אם דמוקרטים או רפובליקנים, הרבה אנשים יצאו בתחושה שהסרט מבקר אותם אישית. מה שנכון, אבל לא כמו שנדמה להם. גרלנד בהחלט מבקר מחנאות ושלטון שנוטל לעצמו חרויות מוגזמות, אבל בשום שלב לא נאמר במפורש מי ההשראה לכך. אנשים פשוט מפרשים דברים בהתאם לדעה איתה הגיעו מראש.
פה אני חוזר ל"המתמחה". אחת הטענות נגד הסרט היא שמדובר בביקורת מוגזמת ולא הוגנת על טראמפ, שמשלבת בסיפור דברים שאין הוכחה לקיומם ואמירות שהוצאו מהקשר. טענה נפוצה נוספת היא שהסרט מציג את טראמפ באור אוהד מדי ומתעלם מכמה מההאשמות היותר חריפות כלפיו, כולל קשריו עם ארגונים גזעניים ויחסו המשפיל לנשים. במילים אחרות, התסריט לא מספיק קיצוני. אני אהבתי את הסרט כתיאור של דמות. אמנם דמות המבוססת ישירות על אדם אמיתי, אבל דמות. אני לא מצפה שסרט, עלילתי או תיעודי, יציג בפני את התמונה המלאה. אנשים הם יצורים מורכבים ונדרשים קיצוצים ודילוגים בזמן על מנת לספק נרטיב מהודק שלא יעיק על הצופה. סבסטיאן סטן מציג בתפקיד הראשי את המעבר מדמות שממש לא מזכירה את טראמפ, לאותו טראמפ שאנחנו מכירים מהסיקור התקשורתי כיום. אנשים בדרך נפגעים כי המסר הוא שטראמפ לא מנסה לרכוש חברים או לעסוק בצדקה. הוא עוזר למי שעוזר לו וזורק את מי שלא נאמן במאה אחוז. הסרט לוקח את הזמן עם הבניה של הרעיון הזה ולא קופץ ישר לשורת הסיכום, מה שהופך את היוצרים שלו למתונים בהרבה מטראמפ עצמו.
לא כולם אוהבים את זה. חלק רוצים שהסרט יציג את טראמפ כצדיק וחלק רוצים שיוצג כמפלצת. רק לא כאדם עם יתרונות וחסרונות, חס וחלילה. בישראל, אנחנו מרבים לבקר את שאר העולם, במיוחד את האמריקאים, על כך שהם לא מבינים מורכבות. הם תופסים סכסוכים וזהויות בתור שחור-לבן ולא מבינים שאנשים יכולים לעשות גם טוב וגם רע ושיש נסיבות שמשפיעות על כל מיני החלטות בשטח. זה לא באמת המצב באופן גורף, אבל בקרב האנשים היותר ווקליים בארצות הברית, בהחלט חסרה יכולת להכיל יותר מדימוי ציבורי אחד. אישית, אני לא מאוהדיו של טראמפ. גם בלי קשר להבדלים האידאולוגיים בינינו, אני חושב שמצבו המשפטי והתנהלותו אחרי ההפסד בבחירות הקודמות היו צריכים לפסול אותו מלרוץ כרגע לנשיאות. עדיין, יותר מעניין אותי לראות סרט שמציג אותו כאדם, מאשר קריקטורה.
בשנת 2004, בעיצומה של המלחמה בעירק, הוציא מייקל מור את סרטו התעודי "פרנהייט 9/11". הסרט תקף בחריפות את ממשל בוש ואת הטיעונים המפוקפקים לפלישה הצבאית. בעוד רבים מבקרים כיום את הצידוקים להרחבת המלחמה לתוך עירק, סרטו של מור רמז שלמשפחת בוש יש קשרים עם משפחתו של בין-לאדן ושיותר ממלחמה בטרור, ממשלת ארצות הברית נצלה את המצב בכדי לנסות ולעשות רווחים על חשבון האוכלוסיה האזרחית באפגניסטן ובעירק. זאת תוך שהיא משקרת לציבור האמריקאי וכופה עליו חוקים חדשים שפגעו בפרטיות ובחופש התנועה. באופן לא מפתיע, הסרט גרר ביקורת על אמינותו ועל היותו כלי תעמולה יותר מאשר תחקיר רציני. מור אפילו החליט לאפשר את הקרנת הסרט בטלוויזיה לפני הבחירות, מה שהוביל לפסילתו מהתמודדות על האוסקר (באותו הזמן, סרט תעודי היה חייב להיות מופץ בלעדית בקולנוע לפני הטקס על מנת לקבל מועמדות), בתקווה שהגברת החשיפה תשפיע על תוצאות הבחירות לנשיאות בין ג'ורג' וו. בוש לבין ג'ון קרי.
התוצאה לא הייתה מיטבית לפי מור, ובוש נבחר לכהונה שניה ברצף. זאת למרות הקולות הגוברים בציבור האמריקאי כנגד התנהלותו כלפי פנים וחוץ. עדיין, רוב המצביעים הרגישו שהוא עדיף על האלטרנטיבה ושלא מחליפים נשיא מכהן בזמן מלחמה. בניגוד ל"המתמחה", סרטו של מייקל מור לא התקשה למצוא מפיצים וקהל. אחרי שהיה לסרט התעודי השני בהיסטוריה שזוכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן, "פרנהייט 9/11" הופץ בקולנוע במהלך הקיץ וגרף 222.4 מיליון דולר ברחבי העולם, מה שהופך אותו לסרט התעודי המצליח ביותר מסחרית בכל הזמנים. זה היה לפני עשרים שנה וקשה לראות סרט שמבקר כל כך את הממשלה מצליח באותה מידה היום. אחת הסיבות לכך היא שטראמפ באמת שנה את חוקי המשחק. בוש, עם כל החסרונות שלו, תמיד השתדל להיות ממלכתי ולהציג את עצמו כמייצג של כלל הציבור האמריקאי ולא רק של מחנה מסוים. הוא גם לא העסיק את עצמו בתגובה לביקורת (והייתה עליו הרבה ביקורת) ונמנע מתביעות שיגזלו ממנו זמן וכסף. למעשה, התביעה היחידה שהוגשה בהקשר של הסרט הייתה מצד מור, שתבע את האחים ויינסטין על כסף שלטענתו הם חייבים לו כמפיצים.
14 שנים לאחר מכן, מייקל מור החליט שיש לו את החומרים הנחוצים בכדי ליצור סרט על טראמפ וביים את "פרנהייט 11/9", המשך רוחני לסרטו המצליח שהתמקד הפעם בבחירות בהן נצח טראמפ לראשונה. הטון של הסרט היה עוד יותר תקיף מזה שהופנה כלפי בוש והציג את מי שהיה באותו הזמן נשיא ארה"ב כשונא נשים, גזען, רודף בצע ומי שקנה את דרכו לנשיאות דרך קשרים בתקשורת, למרות שמעולם לא התכוון ברצינות להיות נשיא. מור מהדהד את הנרטיב שהיה נפוץ באותו הזמן לפיו טראמפ החליט לרוץ לנשיאות בתור בדיחה ונתקע בסופו של דבר בתפקיד שאין לו את הרקע הנחוץ למלא. בין אם הגישה הזו נכונה בעיניכם או לא, אין שום ספק שלא מדובר בתמונה אוהדת של טראמפ. מייקל מור, שאינו מפורסם ברמיזות העדינות שלו, יצא למלחמה.
הוא חזר מובס משדה הקרב. הסרט נתקל בקשיי מימון בשל רצונו של מור לעבוד שוב עם האחים ויינסטין. ההכרה הפומבית בעברות המין של הארווי ויינסטין בטלו את התכניות ומור נאלץ למצוא נתיבים אחרים לממן ולהפיץ את הסרט. הוא הצליח להביא אותו לפסטיבל טורונטו ולסכם על הפצה קולנועית דרך בריאקליף, אותה חברה שהפיצה בסופו של דבר את "המתמחה" בארצות הברית. בניגוד לסרט על בוש, "פרנהייט 11/9" היה לכשלון מסחרי. כשהוא מוצג ביותר אולמות מכל סרט אחר של מור, הוא גם היה אחד מהפחות רווחיים שלו, כשהכניס 6.7 מיליון דולר, ממש מעט מעל הסכום שעלה להפיק ולהפיץ אותו. בתוך פחות מעשור וחצי, מייקל מור עבר מלביים את הסרט התעודי המצליח בכל הזמנים, לסרט שבקושי הותיר חותם כלשהו. גרוע מכך, דונלד טראמפ אפילו לא הגיש תביעה נגד ההפקה ולא נסה למנוע את הפצת הסרט, מה שמדגיש עד כמה מעט תשומת לב הוקדשה לו בתקשורת.
משהו קרה בזמן הזה. סרטים על פוליטיקה אף פעם לא היו הימור בטוח בקופות, אבל התגובה אליהם השתנתה. אולי זה עצם הרעיון של ללכת לראות סרט תעודי בקולנוע כשיש אפשרות לצפות בו בתוך זמן קצר בבית. אם כי אני לא קונה את הטענות שהסטרימינג הרג את בתי הקולנוע כי לא חסרים סרטים ששוברים קופות אפילו בזמן שהם כבר זמינים בקולנוע הביתי. אולי הקהל השתנה, אולי כבר לא מאמינים למי שצועק בכיכר העיר כשהנשיא עצמו מעלה טיעונים ותאוריות קונספירציה לא פחות מופרכים. אולי אמריקה נעשתה שמרנית יותר ולא מעוניינת בליברלים שמאלנים כמו מור שמנסים לחנך את ההמונים באמצעות גרפיקות צבעוניות ועימותים ללא תאום מראש. מצד שני, "ברבי" היה הסרט המצליח ביותר בארצות הברית של 2023, אז כנראה שלא.
כתבתי לא מזמן על האפשרות ש"ברבי" יוצא בעצם נגד תרבות הווק ומציג אותה באור נלעג אל מול המוסכמות הישנות. זה היה בעיקר תרגיל מחשבתי, אני חושב שסרטה של גרטה גרוויג הוא יותר על התמודדות מול אינסלים מאשר מול ווקיסטים (לא שאין אנשים שהם גם וגם). הוליווד לומדת בשנתיים האחרונות על קיומו של קהל שמרן, צופים שנראים כמו כל אדם מן השורה, אבל מחזיקים בדעות שונות מאלה שרבים בעולם הבידור מחזיקים בהן. למרות שתעשיית הקולנוע נראית כמו בועה, היא מכילה בתוכה גם סרטים כמו "קול החופש" ו"רייגן" שהצליחו במיוחד בקרב צופים שמרנים, לצד קהלים שהמפיקים נוטים לשכוח מהם, מה שמסביר את ההפתעה מהפופולריות של סרטי טריפייר בקרב קהל לטיני. זה דבר ידוע כבר שנים, אבל האולפנים חשבו שהקהל ירצה לראות את המשך הרפתקאותיו של הג'וקר במקום את הליצן הרצחני השני. טענה דומה נשמעה גם בעקבות תוצאות הבחירות לנשיאות של 2024. סוקרים ופרשנים, כמו גם רבים במפלגה הדמוקרטית, הופתעו לגלות עליה בתמיכה בטראמפ בקרב אותם מיעוטים שהוא מאיים לגרש ומציג כסכין בגב האומה. הם הופתעו כי הם נפלו למלכודת של פוליטיקת זהויות שטחית. שמרנים וליברלים יש בכל חלקי החברה, גם במקומות הפחות צפויים. בישראל, אמיר אוחנה נמצא מחוץ לארון כל הקריירה הפוליטית שלו ועדיין הצביע נגד חוקים שיקלו על הקהילה הגאה להתחתן ולגדל ילדים. מנהיגת המפלגה השמרנית בבריטניה, קמי בדנוק, מדברת בחריפות כנגד הענקת אזרחות למהגרים, למרות שאמה הגרה מניגריה על מנת להטיח לילדיה אזרחות בריטית. אנשים לא הצביעו לטראמפ כי הם א' או ב', הם הצביעו לו כי הוא מדבר אליהם. באותה מידה, כמה שינסו להנדס סרט כך שיעביר את המסרים המחזקים הרצויים מבלי להעליב אף אחד, בסופו של דבר אנשים יקנו כרטיסים למה שחברים שלהם ראו ואהבו.
משהו אחד בכל זאת החזיר עניין ציבורי בסרטים פוליטיים בשנים האחרונות. יתכן שזה גם אותו הדבר שיצר חציצה בת ארבע שנים בין שתי הכהונות של טראמפ כנשיא. מגפת הקורונה גרמה למין האנושי לשקול דברים מחדש. לא רק שהרעיון של שיחות וידאו נראה פתאום פחות מטומטם, או שאנשים גילו מחדש את האפשרות לראות סרטים בדרייב אין, גם הביקורת על הממשלה גברה משמעותית. אנשים אוהבים להרגיש שהחיים שלהם מתנהלים במסלול קבוע. בגלל זה הם מעדיפים להמשיך לתמוך במצב של מלחמה במקום להמר על פתרון מדיני שיצריך שינויים משמעותיים, או במקרה של ארה"ב, מתנגדים להגברת ההתערבות הישירה של השלטון בחיי היומיום, גם אם זה יבטיח להם גישה קלה יותר לשירותים מצילי חיים. הקורונה לא הותירה ברירה. בנסיון למנוע מגופות להיערם ברחובות, ממשל טראמפ, כמו רוב הממשלות בעולם, חפש דרכים לשכנע אנשים לכבד תקנות מחמירות לגבי התנהלות במרחב הציבורי. הוויכוח עד כמה המגבלות באמת עזרו לעומת כמה חיסונים או דילול טבעי של החולים הפגיעים יותר באוכלוסיה הביאו לסיום המשבר, ימשך עוד שנים ארוכות. לבני אדם, באופן כללי, אין סבלנות לחכות כל כך הרבה והם רוצים תשובות מיד. אם טראמפ היה הנשיא בזמן התפרצות הקורונה, הוא אחראי על חוסר ההצלחה לבלום את המגפה. בדיוק כמו שאם ביידן היה נשיא בזמן המשבר הכלכלי שהקורונה הובילה אליו, הוא איכשהו אחראי על עליית המחירים. הגיון הוא לא דבר שנוטה לשחק תפקיד בפוליטיקה.
כזכור לכל אדם בעולם המערבי מעל גיל חמש, בזמן הקורונה גם נשארו הרבה בבית. בתי הקולנוע נסגרו לתקופה ממושכת, כך שהכדור עבר לידיים של חברות הסטרימינג שהשתדלו לספק תכנים שיסיחו את הדעת מזה שתקועים בבית. בניגוד להפצה קולנועית, קשה לאמוד בכסף ביצועים של תוכן המופץ בסטרימינג. השיווק זול יותר, והחברה המפיצה לא צריכה לחלוק רווחים עם בתי הקולנוע, שלא לדבר על סעיפים בחוזים שמנעו משחקנים וכותבים תמלוגים על צפיות ביתיות כי החוזה נוסח בתקופה בה נטפליקס עוד הפיצה סרטים דרך הדואר. יש בעסק הזה כסף. לא ברור כמה, אבל הוא מספיק רווחי בשביל שמספר חברות עדיין ישקיעו בו תקציבים מכובדים. זה גם אומר שהסיכון בהפצה של סרט מעורר מחלוקת נמוך יותר. אם הוא לא מצליח על ההתחלה, החברה מתחרה רק בעצמה, אז מקסימום אנשים יראו דברים אחרים ויגיעו בהזדמנות לסרט הפחות פופולרי. למשך משהו כמו שנה, הסטרימינג היה המקום בו נמדדות הצלחות.
אולי זו הסיבה שב-2020/1, הייתה עליה בסרטים הפוליטיים שהופצו לקולנוע הביתי. אם חשבתם שמייקל מור כשל כי הקהל לא רצה סרט תעודי שמבקר את טראמפ, "בוראט 2" היה לפי נתוני הצפיה, הצלחה שמוכיחה את ההפך. הסרט התחיל כסאטירה על שלטון טראמפ, עסק על הדרך באנטישמיות בארצות הברית, נתן במה לא מתוכננת להומניזציה של תומכי קיו-אנון בזמן הקורונה, ועבר לתקוף את רודי ג'וליאני כחלופה לנשיא הבלתי נגיש. זה היה סרט פוליטי מהשניה הראשונה ולא הסתיר זאת בשום שלב, אולם בעוד "בוראט" הראשון היה הפתעה בקופות שאנשים זוכרים יותר בזכות ציטוטים במבטא מוגזם, השני לא הותיר ספק לגבי כוונותיו.
סרט פוליטי נוסף שיצא בזמן מגבלות הקורונה הוא "אל תסתכלו למעלה" של אדם מק'קיי. אחרי שפרץ כבמאי קומדיות בכיכובו של ויל פרל, מק'קיי עשה ב-2015 פניה מפתיעה לקולנוע פוליטי עם "מכונת הכסף". הסרט עטור הכוכבים נסה להנגיש את משבר הסאבפריים לקהל הרחב, תוך התמקדות במי שהרוויחו ממצוקתם הכלכלית של אחרים על ידי קריאה בזמן של המפה. הסרט זכה להצלחה מסחרית וביקורתית ומק'קיי קבל עליו את האוסקר לתסריט מעובד, אולם האם זה בכלל נתפס כסרט פוליטי? עם כמות השמות המוכרים המופיעים בו, לצד שיווק שהסתמך במידה רבה על עונת הפרסים של סוף השנה, כמה אנשים בכלל חשבו עליו כסרט על פוליטיקה ולא על כלכלה? צריך לזכור שהוא יצא כשנשיא ארה"ב היה ברק אובמה, מי שירש את המשבר מקודמו בתפקיד (בוש הנ"ל) והפנה משאבים רבים להתמודדות איתו. עד שהסרט הגיע לאקרנים, אלה היו חדשות ישנות.
מק'קיי חזר לאוסקר עם סרטו הבא, "סגן הנשיא", המציג את דיק צ'ייני כניהיליסט שבוחר מפלגה על בסיס מקום פנוי ומנהל את המדינה בפועל כשהוא מזהה הזדמנות עסקית בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר. באופן מוזר, הסרט הזה סותר את "פרנהיייט 9/11" שהטיל את האשמה בלעדית על הנשיא בוש ולא על סגנו צ'ייני. בזמן שההמשך הרוחני של מור גמגם בקופות, "סגן הנשיא" שיצא באותה שנה, היה הצלחה מינורית. מאוד מינורית. עם תקציב של 60 מיליון דולר, הכנסותיו הכוללות עומדות על 76.1 מיליון דולר, כשבערך שליש מהן הגיעה מחוץ לארה"ב וקנדה. זאת אומרת שבצפון אמריקה עצמה, הסרט היה כשלון מסחרי. הוא גם התקבל בתגובות מעורבות. זה לא מנע ממנו להיות מועמד לאוסקר בשלל קטגוריות, אבל הראה שכמו מייקל מור, גם אדם מק'קיי בחר שנה לא טובה להרגיז רפובליקנים.
"אל תסתכלו למעלה" הוא סיפור אחר. למרות רמזים עבים לכך שההשראה לדמות הנשיאה המושחתת (בגילום מריל סטריפ) היא דונלד טראמפ, הסרט לא יצא ישירות נגד אף אדם אמיתי. למעשה, הוא השתמש באיום של מטאור המתקרב לכדור הארץ כמטפורה למשבר האקלים. בסרט, מדענים מרתיעים שוב ושוב מפני הסכנה, אבל פוליטיקאים, אנשי תקשורת ויזמים עשירים מנסים להציג את הצד הנגדי ולשכנע את הציבור שלא באמת מדובר בכזו סכנה, כשהם פועלים כמובן ממניעים אנוכיים. בניגוד לשני קודמיו, סרט זה של מק'קיי אינו שובר את הקיר הרביעי, אלא מציג את הסיפור בצורה ישירה יחסית. גם הוא היה מועמד לאוסקר, אבל יצא ללא פרסים. לפי נטפליקס, הסרט צבר מספר מרשים של שעות צפיה והיה לאחד הנצפים ביותר בתולדות החברה עד לאותו הזמן. המועמדות לאוסקר הוסיפה עוד בוסט קטן של צפיות, אבל רוב הצופים נחשפו אליו כבר בשבועות הראשונים לצאתו.
המבקרים, לעומת זאת, פחות התרשמו. אחת הטענות החוזרות כלפי "אל תסתכלו למעלה" היא שמטאורים ושינויי אקלים הם תחומים נפרדים והמשל מתפספס כי התגובה לכל משבר תהיה שונה לחלוטין. זה גם לא עזר שהסרט הגיע לסטרימינג רק אחרי שביידן החליף את טראמפ בבית הלבן, מה שגרם לדמיון לנשיא לשעבר להראות לא רלוונטי. עדיין, הסרט נחשב להצלחה בסטנדרטים של נטפליקס, מה שאומר שבין אם צופים אהבו אותו או לא, הוא הצליח למשוך קהל.
נחזור לזמננו. "המתמחה" יצא לאקרנים זמן קצר לפני הבחירות בארצות הברית. הוא לא משך הרבה צופים ושנה מעט מאוד, אם בכלל. אני לא חושב שזה קשור לסלידה של הקהל מסרטים פוליטיים. כאמור, "רייגן" השמרני היה להצלחה מתונה בקופות והפער בין ציון הקהל לציון המבקרים ב"רוטן טומייטוז" הוא הגדול ביותר בתולדות האתר (ציון 18% מהמבקרים לעומת 98% מהקהל). יש לסייג ולציין שרוב מי שטרחו לשלם על כרטיסים ל"רייגן" הגיעו בציפיה להצגה אוהדת של הנשיא לשעבר, בעוד מבקרים רבים משתייכים לחתך האוכלוסיה שרואה ברייגניזם מדיניות הרסנית שהסיתה את אמריקה למסלול בעייתי. הפער היה צפוי, אבל בהנחה ש"רייגן" נחשב סרט פוליטי, הוא משך יותר קהל מ"המתמחה" המוערך ביקורתית בהרבה.
קשה להגיע למסקנה חד-משמעית. ברור כשמש שהיחס לביקורת על הממשל כיום שונה מזה שהיה לפני עשרים שנה. רשתות חברתיות נותנות לכל אחד קול, כולל מי שהיסטורית נתפסו כנחותים טכנולוגית. בין ערוצי יוטיוב, פודקאסטים, סרטונים בטיקטוק, פוסטים בפייסבוק וטלגרם, בוטים שמפיצים מסרים בוואטסאפ וגופי תקשורת מסורתיים יותר שמנסים לעמוד בקצב ולהישאר רלוונטיים, בלתי אפשרי לעשות משהו שנוגע בעולם הפוליטיקה מבלי לספוג אש בכל החזיתות. רוב הסיכויים שצד אחד יחוש מותקף במידה מופרזת, בעוד השני יטען ליצוג מרוכך מדי של המציאות. דונלד טראמפ הוא אדם מעורר מחלוקת, אבל גם בלעדיו הנוף התקשורתי כיום הרבה יותר עמוס ומהיר מכפי שהיה בעבר. אפשר להבין מפיצים שמפחדים להרחיק קהל על ידי נקיטת עמדה ברורה, בעוד קשה להישאר נייטרלים כשהציבור דורש מכל אדם עם קרדיט ב-IMDb לצרף האשטאג כזה או אחר. אנשים בלי שום הבנה בנושאים כמו פוליטיקה, כלכלה, מגדר או בריאות, מסתכנים בחרם אם לא יגידו משהו, כלשהו, ורצוי שזה יהיה הדבר הנכון בעיני הקהל. האולפנים משחקים על בטוח ומשאירים למפיצים עצמאיים ולחברות הסטרימינג להתמודד עם ההשלכות של סרט פוליטי מדי. אפילו לא צריך שיהיה ברור בעד איזה צד הסרט, כל אחד מבין אותו על פי ההשקפה איתה התחיל את הצפיה ומתעצבן בהתאם.
אחד האתגרים הלשוניים שהמאה ה-21 הביאה עמה, הוא השאלה כיצד להשתמש כראוי בכינויי גוף. באנגלית, שם קיים מין ניטרלי, זה קל יחסית. לעומת זאת, בשפות בינריות כמו עברית, העדרה של דרך ביניים, מצריך אלתורים שונים. כך נוצר השימוש בנקודה א-מגדרית כחלופה ללוכסן הנהוג בפרסומים רשמיים, על מנת לציין פלואידיות במקום הפרדה. לוכסן מרמז לקיומם של שני מגדרים בלבד, בעוד נקודה (או פונט משולב שלא קיים במקלדות) מצביעה על הכרה בכל ההגדרות, כולל אלה שאינן זכר או נקבה באופן חד-משמעי.
כל זה נכתב במקרה של זיהוי א-בינרי. זה סיפור אחר לגמרי אצל אדם טרנס שמזדהה במגדר מסוים, אבל הסביבה רגילה לזהות במגדר אחר. דווקא כאן חשובה ההבחנה בין זכר לנקבה על מנת להתאים לתפיסה העצמית של האינדיבידואל. עכשיו נגמר השלב התאורטי ומתחיל מבחן המציאות. דרוש יחס אישי בכל מקרה לגופו, בהתאם להעדפה האישית של מי שממול, טרנס או לא טרנס, בינרי/ת או א-בינרי.ת. יש מי שיעלבו מהפספוס הקל ביותר ואף יעלו את הנושא לדיון ברשתות חברתיות, בעוד יש מי שיראו בכך חלק מתהליך ששני הצדדים עוברים. מנסיון אישי במשפחה שלי (ומטעמי פרטיות, זה הכי הרבה מידע שאחשוף בנושא), לא כולם מצליחים לעשות את הסוויץ' המנטלי ולשנות את לשון הפניה. גם אם זה לא מתוך כוונה רעה או נסיון להתכחש, לחלק יותר קשה מאחרים להפנים לא רק את הרצון בהגדרה מסוימת, אלא גם את החשיבות שבקבלה ללא תנאים. יש מערכות יחסים שלמות שיכולות ליפול או לשרוד מילולית על קוצו של יוד.
השכלנו? התעצבנו? התרגשנו? בואו נגש לביקורת.
"ויל והרפר יוצאים לדרך" הוא סרט תעודי על שני חברים שנוסעים ברחבי ארצות הברית, מחוף לחוף, במטרה לנצל את הזמן ולדבר על נושאים שלא כל כך היה להם זמן לדבר עליהם בשנים האחרונות. אחד מהם הוא ויל פרל, שחקן מפורסם וכוכב קומדיות מוצלחות… רוב הזמן. השניה היא הרפר סטיל, תסריטאית שמכירה את פרל מימי העבודה המשותפת שלהם ב"סאטרדיי נייט לייב" לפני כמעט שלושים שנה. כשהשניים נפגשו, הרפר נראתה אחרת. היא נקראה אנדרו והופיעה כלפי חוץ כגבר לכל דבר. למרות שלא באמת הרגישה ככה, הרפר נסתה להיות אחד מהחבר'ה ולעשות דברים של גברים כדי להשתלב. על פניו, זה עבד. להרפר יש עד היום קשרים עם הרבה אנשים בתעשיה שמפרגנים לה ותומכים בה, כאשר ויל פרל הוא אולי הקרוב ביותר, אבל בהחלט לא היחיד. עם זאת, רק בשנים האחרונות, הרפר קבלה את ההחלטה לצאת לעולם כאישה לכל דבר.
הסרט הזה הוא הפעם הראשונה שויל והרפר נפגשים מאז שיצאה מהארון כאישה טרנסית. למרות שדברו והתכתבו בין לבין, הריחוק הגאוגרפי, לוח הזמנים העמוס ומגבלות הקורונה, מנעו פגישה פיזית. עכשיו, שכל הכוכבים הסתדרו בשורה, הם מצליחים להוציא לפועל את הרוד טריפ האמריקאי האולטימטיבי. מתחילים מהבית של הרפר בניו יורק ונוסעים במשך 16 ימים לבית של ויל בלוס אנג'לס. בין לבין, יהיו הרבה עצירות בדרך, חלקן מתוכננות וחלקן ספונטניות ואולי קריסטן ויג גם תכתוב שיר נושא עד שיגיעו ליעד.
הטיול חושף הרבה פרטים מעניינים על שני החברים הוותיקים. אמנם יש דגש בעיקר על החוויה של הרפר לפני ואחרי היציאה מהארון, אבל לומדים לא מעט גם על ויל האמיתי, כזה שלא עובד לפי תסריט והוראות בימוי. נוצרת הקבלה מעניינת ביניהם. ויל אוהב לגלם דמויות ומתמסר לתפקידים, תוך שהוא לפעמים מנצל את הפרסום שלו בכדי להשיג כניסה בלעדית למקום, או לשבור את הקרח בשיחה. הרפר, לעומתו, סבלה במשך שנים מהנסיון להיות משהו שהיא לא. היא הייתה במצב קשה בגלל הפחד להיות עצמה ורק כעת מרגישה שחרור מכך שהיא כבר לא צריכה לגלם דמות. היא לא מחפשת את החשיפה התקשורתית ולעתים נפגעת מריקושט שהשם של ויל מביא איתו, אבל מעדיפה את זה על פני לשקר לעצמה.
העצירות שנבחרו מראש למסע, מייצגות תחנות בחייה הישנים של הרפר. דרך המשרדים של SNL, שכונת ילדותה, או אזור בו הייתה נוהגת לשבת לבד ולשתות בתור אנדרו. את כל אלה היא חווה כעת לראשונה כאישה נראית. אם עד כה, חזות גברית העניקה לה מעטה מסוים של הגנה מתגובות הסביבה, היא עכשיו נכנסת לפאב של תומכי טראמפ מוצהרים בתור הרפר וללא ליווי, בתקוה שהתוצאה לא תהיה מפחידה מדי. זה לא סרט בסגנון בוראט שבו המטרה היא להגחיך את הצד השני ולהוציא ממנו תגובות קיצוניות. הרעיון הוא בעיקר לראות את החוויה האישית של הרפר, כשהתגובה של הסביבה להתנהגות הטבעית שלה אינה ידועה מראש. מה שמעניין במיוחד בעיני הוא הפער העצום בין התגובות של אנשים שפוגשים את ויל והרפר ישירות, לבין מי שנמצאים במרחק. בעוד אנשים אקראיים מתנהגים רוב הזמן בפתיחות ולא שופטים את הרפר על חייה, או את ויל על עמדותיו הפוליטיות, הסרט יוצא מדי פעם מהקרבה החמה ומציג דוגמאות של חקיקה אנטי-טרנסית במדינות שונות בארה"ב, או ציוצים פוגעניים על תמונה של ויל והרפר במסעדה. אפשר ללמוד מזה הרבה על כמה אנשים משתנים כשקיים ריחוק בינם לבין השונה. בפאב או במסלול מרוצים, כולם בני אדם. ברשתות כמו אקס ואינסטגרם, זה אזור מלחמה.
כמו שחוויית היציאה מהארון שונה מאדם לאדם, גם הצפיה בסרט תעורר תחושות בהתאם לנסיון החיים של הצופה. אותי, בתור גבר הטרוסקסואלי שגם נראה ככזה כלפי חוץ, מאוד סקרן לשמוע את הרפר מתארת דברים שעבורה הם מובנים מאליהם, אבל חדשים לי. דברים כמו הבושה בללבוש בגדי נשים לפני היציאה מהארון, או הפחד להסתובב עכשיו לבד כאישה שלא היה קיים קודם. אלה דברים שאני לא עברתי בעצמי, אז כל משפט הוא חוויה לימודית. זאת לעומת דברים שויל פרל מציג כחלק בלתי נפרד מהמסע, כמו הדלקת זיקוקים (משהו שכנראה עובר יותר במדינות בהן לא גדלים תחת איום של טילים), או עצירה בדאנקין דונאטס. למעשה, יצאתי מהסרט עם דאגה רצינית לבריאות של פרל. בין עישון של סיגר ענק לכמויות הג'אנק שהוא אוכל, הרפר היא לא היחידה ששינוי באורח החיים נראה כמו רעיון טוב עבורה.
למרות שהוא מתמקד בשני אנשים שעשו קריירה מקומדיה, ויל והרפר יוצאים לדרך מכיל הרבה רגעים רציניים. היוצרים רצו להכניס כל מיני גגים ובדיחות לאורך הדרך, אבל הבינו שישיגו תוצאה יותר טובה אם פשוט יצלמו את הנוסעים ללא הצורך להעמיד פנים. זה המסר אחרי הכל, שהרפר יכולה סוף סוף להיות עצמה. זה אומר שבין בדיחות פנימיות לנסיונות של ויל להמציא דמויות מגוחכות במקומות ציבוריים (למרות שהרגעים הכי מצחיקים הם כשלא מזהים אותו בתור עצמו), יש שיחות עמוקות על מגוון נושאים, בין אם זה על דכאון ואובדנות, או חברות ואופטימיות. הסרט לא מכיל דיונים ישירים על פוליטיקה, אבל יש בו פגישה אחת עם פוליטיקאי שמרן שמזעזעת את ויל יותר מאשר את הרפר. זה השלב שבו ויל מבין שהם לא באמת עוברים את אותו מסע. בשבילו זה קודם כל כיף והזדמנות לשאול שאלות, בשבילה זו חשיפה בלי יכולת לשלוט בתוצאות. גם אם התחושה איתה יוצאים מהסרט היא חיובית, זו אינה חיוביות מוחלטת. יש כל הזמן קולות ששונאים את הרפר על עצם היותה מי שהיא ועכשיו גם שונאים את ויל על שיתוף פעולה עם מה שהם תופסים כאג'נדה. בשטח, לא נראה שהקולות האלה הם יותר ממיעוט דחוק, אבל בתקשורת, הם רועמים ולא מרפים לרגע. הדרך היחידה להדוף אותם היא לצאת מהבית ולקבל הוכחה שהעולם הוא לא רק ככה או ככה, ויש הרבה אמצע ששווה להכיר.
אני לא אדם דתי, או באופן כללי מאמין. אני מזדהה כיהודי מבחינה תרבותית והיסטורית, אבל מחשיב את עצמי לאתאיסט בכל הנוגע לעניינים שמעבר. זה הופך את תקופת החגים, ובמיוחד הימים הנוראים, למוזרה עבורי. הסביבה מתיחסת לזה כהתחלה של שנה חדשה וזמן להתבוננות פנימית ובקשת סליחה ממי שפגענו בו. אם נוסיף לזה את הסמיכות ל-7 באוקטובר, כל הנושא של לקיחת אחריות מועצם בכמה רמות גם בקרב חילונים. מצד אחד, חשוב לי שהבת שלי תכיר את החגים והסיבות שמציינים אותם וחשובה לי גם הגדרה עצמית כיהודי בקרב אומות העולם. מצד שני, הפעם האחרונה בה ראיתי בית כנסת מבפנים הייתה בבר מצוה שלי וגם זה היה בשביל לעשות לסבא וסבתא נחת יותר מכל דבר אחר.
"בין בתי הכנסת", השם העברי שנבחר לסרט ששמו המקורי הוא משחק מילים על המילה Temples במובן "רקות", הוקרן לראשונה בפסטיבל סאנדאנס, אי שם בתחילת 2024. אחרי סבב פסטיבלים והפצה מצומצמת בצפון אמריקה, הסרט מדלג על בתי הקולנוע בישראל ומגיע כאן ישירות לספקי מדיה ביתית בסמוך לתקופת החגים. סביר להניח שאצלנו היה מוצא קהל, אבל סרטים עצמאיים תמיד נתקלים בחשדנות מצד מפיצים, במיוחד אם לא עומד מאחוריהם שם מוכר.
בן גוטליב הוא חזן מזרם היהדות המתחדשת, שהתאלמן לפני כשנה מאשתו, סופרת מוערכת בעלת נטיה לאלכוהוליזם. מאז, בן שרוי בדכאון, חי אצל אמו ואמו ולא מצליח לשיר. הוא עדיין עוזר לרב בבית הכנסת ומלמד את ילדי וילדות הקהילה לקראת העליה לתורה, אבל לא באמת מסוגל להתאושש מאבדן אשתו.
אחרי גיחה לא שגרתית לפאב בשישי בערב, בן פוגש את קרלה אוקונור (במקור קסלר), המורה שלו למוזיקה מימי בית הספר. קרלה מנסה לעזור לחזן המושבת ומחליטה לנצל את ההכרות המחודשת על מנת להגשים חלום ולקיים את בת המצוה שלה. כשהייתה בת 13, הוריה לא הסכימו שתקח חלק בטקס וכשגדלה, גם הקהילה ושאר המשפחה לא אהבו את הרעיון. עכשיו, שהיא בעצמה אלמנה ובפנסיה, קרלה מבקשת ללמוד את ההפטרה שלה על מנת שתוכל לקבל על עצמה עול מצוות, ובאופן כללי כי זה נשמע כמו חוויה מעניינת.
הגישה של הסרט ליהדות יכולה להיות מבלבלת לצופה ישראלי. אנחנו מכירים שלושה סוגים עיקריים של יהדות: חרדית, דתית-לאומית ומסורתית. כל השאר, לא נחשב דתי. באמריקה, פועלים זרמים שונים שנעים בין אורח חיים מלא ביידיש ובישיבות ובהפרדה בין גברים לנשים, לבין כאלה שאפילו אני מרגיש ששכחו מה זה להיות יהודים. בין בתי הכנסת מציג זרם שבו כל מנהג וכל מצוה נתונים לפרשנות ואפילו הרב לא ממש מקפיד על ההלכה. מצד שני, מאוד מדגישים את המסורת ואת החיבור ליהדות, כולל הצורך ללמוד עברית במשך שנה לפני שמתחילים לעבוד על ההפטרה.
נראה שמדובר ביצוג הנוח ביותר עבור צופים אמריקאים. בסרטים כמו "לנשק את ג'סיקה שטיין" ו"לשמור אמונים", כמו גם בסדרות כמו "גברת מייזל המופלאה" ו"רק לא זה" שעלתה לאחרונה בנטפליקס, יהדות היא סופר לייט. משהו שאין לו כמעט מאפיינים חיצוניים וקל לשלב אותו באורח החיים של הנוצרי הממוצע. אולי לא חוגגים את הולדת ישו ואת עלייתו לשמים, אבל גם לא מטרידים את השכנים עם דברים כמו סוכה או תחפושות בפורים. זו יהדות שלא בולטת מדי לעין, נשמרת לבית ולשול, מונעת יותר בידי רכילות ונסיונות שידוך מאשר קשר לעם היושב בציון. לרוב, יהיה יותר קונפליקט עם הורים שמתעקשים על חתונה עם רב, מאשר התקלות באנטישמיות כלשהי.
אין לי בעיה עם אף אחת מהיצירות שהזכרתי כאן, את חלקן אני אפילו מאוד אוהב. מה שכן, מוזר לי לצפות ביהודים שבוחרים מה לקיים ומה לא בצורה שונה מזו שאני מכיר, תוך שיש להם פה ושם מנהגים שבחיים לא שמעתי עליהם. זו מוזרות שנובעת מכך שאנחנו לא חיים באותה מדינה. הם בארצות הברית, שם רוב היהודים הם צאצאי מהגרים מזרח אירופים שהגיעו בין סוף המאה ה-19 לתחילת המאה ה-20 וגדלו ללא איום קיומי ישיר. אני בישראל, בה יהדות מגיעה בכל מיני עדות ושפות ויש מתיחות תמידית בין חילונים לדתיים, לצד מלחמה אינסופית עם קיצונים מדתות אחרות. אצלנו רגילים שיהדות זה דבר שנאבקים עליו, אצלם בעיקר מנסים לא לבלבל את הגויים.
ג'ייסון שוורצמן וקרול קיין הופקדו על גילום התפקידים הראשיים בסרטו של נייתן סילבר. שוורצמן, נע בסרט בין דכאון לאופטימיות כמעט באותה מידה בה הוא נע בין שמירה על מצוות לבין שכחה איזה יום היום. זה מובן בהתחשב במשבר אותו עבר בן שאינו רק משבר אישי, אלא גם אמונתי. למה זה קרה לו? במה חטא? האם בכלל יש קשר בין התנהגות לבין עונש, או שהכל אקראי ורק בסוף אולי מגלים תשובה? בינתיים, קיין מגלמת את קרלה כאישה מבולבלת, אך חדורת מטרה. היא לא מפוקסת כמו בעבר, אבל כשהיא רוצה משהו, לא תתן לכלום לעצור אותה. הדינמיקה בין שני השחקנים עובדת והם מחזיקים את העניין בסרט, למרות כמה סצנות לא אמינות.
הליהוק מציג את היהדות כעולם מגוון ונרחב, עם סובלנות שלא בהכרח נמצאת שם במציאות. נכון, קרוליין אהרון, המגלמת את אמו של בן, היא ליהוק מאוד צפוי לתפקיד אמא יהודיה (אם כי השחקנית עצמה ספרדיה ולא אשכנזיה כמו היידישע מאמע הסטראוטיפית). עם זאת, את זוגתה הגיורת מגלמת דולי דה לאון הפיליפינית והקהילה מקבלת אותה בלי שום בעיה. בכך הסרט מציג את היהדות המתחדשת ככזו שמקבלת לתוכה את כולם, ללא הבדל מוצא אתני או נטיה מינית. מנגד, קלרה התרחקה מהיהדות כי הוריה הקומוניסטים סרבו להכניס השפעה דתית כלשהי לחייהם. המסקנה הנובעת מכאן היא שכל אחד יכול להיות יהודי, אבל לא כל אחד רוצה בכך.
למרות הריחוק המשמעותי מהיהדות הישראלית, בין בתי הכנסת בכל זאת מכיל קשר מאוד מורגש לארץ. לא קשר דתי או היסטורי, אלא תרבותי. הפסקול מכיל מספר שירים בעברית בביצוע שמות גדולים כמו אריק איינשטיין, שמוליק קראוס, בעז שרעבי, מתי כספי ושלמה גרוניך. נראה שהבחירה בשירים מאזור שנות השבעים אינה מקרית מאחר ומסיבה כלשהי, בחר סילבר לצלם את הסרט בטכניקה שמזכירה את אותה תקופה. המצלמה עושה זום מהיר אל פניו של שחקן כאשר כתוביות הפתיחה עוד מופיעות, יש מעקב אחרי ציפור שלא בפוקוס בשמים ועוד. סצנה מרובת משתתפים במסעדה מצולמת כמעט כולה מרחוק במקום בקלוז אפים רבים, דבר שמתהפך בהמשך בסצנה של ארוחת שבת שמורכבת כמעט כולה מהתמקדות בפני הדמויות. אני חושד, וביקורות אחרות ברחבי הרשת שותפות לתחושה זו, שמדובר במחווה להאל אשבי שלפחות אחד מסרטיו היה השראה ישירה לסרט של סילבר.
הדבר המתסכל ביותר כאן הוא המהירות בה שירים נקטעים, לרוב לפני שהם מגיעים לפזמון. זה כאילו ההפקה לא הצליחה להשיג אישור להשתמש במוזיקה והיא נעצרת לפני שיוכלו לטעון להפרת זכויות יוצרים. הדבר השני הכי מתסכל הוא סוף הסרט. בלי ספוילרים, אציין שלא אהבתי את המסלול בו בן צועד בשלבים היותר מאוחרים של הסיפור. הקשר עם קרלה הולך לכיוון לא נחוץ וכך גם האפשרות לקשר עם גבי, בתו של הרב. בן יוצא אדם מאוד מתסכל מכל העסק, כשנדמה שהנסיון שלו לריפוי עצמי ממוקד מדי בדבר אחד, במקום להיות רשת של שינויים וצעדים המתרחשים במקביל. לטעמי, חלוקת התהליך למספר גורמים הייתה עושה את בן לדמות יותר אמינה ומישהו שלמעשה אכפת לי ממנו. ההתמקדות המלאכותית הביאה לכך שבן הוא בסופו של דבר הדמות שפחות הזדהתי איתה בעלילה.
זה לא שמדובר בסרט רע באופן כללי. רוב הזמן, נהניתי מהצפיה והשחקנים עושים עבודה טובה בהתחשב בתסריט הבעייתי. מצד שני, זה גם לא סרט שאני מרגיש צורך לומר לאנשים לראות בהזדמנות הראשונה. אם יוצא ויש זמן, סבבה. לא תצטערו אם תעבירו 111 דקות עם חזן לא מאוד דתי ואשתו של מקס עושה הנסים. מנגד, זה גם לא משהו שצריך לקפוץ לראש רשימת הצפיה של אף אחד. סרט בסדר שאפשר לראות בתקופת החגים בשביל לא לחשוב לרגע על הצרות של העולם האמיתי, ועל הדרך להיזכר בכמה שירים אהובים בעברית.
אוגוסט הגיע, מה שאומר שרשימות הסרטים שיוקרנו בפסטיבלים של ונציה וטורונטו התפרסמו. בין שני הארועים, יהיה גם פסטיבל טלורייד, אבל שם מחזיקים את רשימת ההקרנות בסוד עד הרגע האחרון. בניגוד לשנה שעברה, אין הפעם שביתות שמשתקות את הוליווד ומצריכות הסתמכות כמעט מוחלטת על סרטים שהופקו מחוץ לארצות הברית או בידי חברות עצמאיות. הכוכבים יכולים לצעוד שוב על השטיח האדום.
מה שכן יש השנה זו מתיחות חסרת תקדים סביב הנעשה במזרח התיכון, וההבדל בין שני הפסטיבלים הגדולים ניכר עוד לפני שפתחו את שעריהם לקהל. בעוד התוכניה של פסטיבל ונציה כוללת גם יצירה ישראלית והפרסים המיוחדים על מפעל חיים יוענקו לסיגורני ויבר ופיטר ויר הנייטרלים פוליטית (לפחות בנושא הזה), טורונטו הולך להיות סיפור אחר. בעוד אין סיבה לחשוד בפרסים שיוענקו לדיוויד קרוננברג ולאיימי אדמס, ההחלטה להעניק פרסים, ויותר מזה, מיקרופון, לקייט בלנשט ומייק לי, תעורר מחדש שדים. לשניהם לא הייתה בעיה להתבטא נגד התנהלות מדינת ישראל ואין סיבה לחשוב שלא יעשו זאת גם בטורונטו. אני לא מאמין שאני כותב את זה, אבל אני מקווה שדולנד טראמפ יעסיק את כולם מספיק בשביל שיהיה משהו אחר להוציא עליו קיטור.
ועכשיו לנושא יותר קליל, הסרטים:
ביטלג'וס ביטלג'וס –סרט הפתיחה של פסטיבל ונציה.36 שנים אחרי הסרט הראשון, טים ברטון חוזר עם המשך מאוד מאוחר לקלאסיקה שלו מסוף שנות השמונים. מייקל קיטון יחזור לגלם את רוח הרפאים עם מרב הפלאים (נו, ניסיתי), כאשר גם וינונה ריידר וקתרין אוהרה שבות לתפקידים המוכרים. אלק בולדווין וג'פרי ג'ונס לא משתתפים מטעמים משפטיים מאוד שונים זה מזה. ברטון הוסיף לצוות כמה שמות בולטים בהם ג'נה אורטגה כוונסד… כבתה המתבגרת של לידיה (ריידר), כמו גם ג'סטין ת'רו, וילם דפו ומוניקה בלוצ'י. הסרט לא בהכרח יעמוד בציפיות שקודמו יצר, אבל לצד קמפיין שיווקי שהבכורה בוונציה היא השיא שלו, כנראה יכניס הרבה כסף.
מפצחי אגוזים –סרט הפתיחה של פסטיבל טורונטו. זוהי דרמה קומית מהסוג שהפסטיבל מזוהה איתו. דיוויד גורדון גרין, שאוהב לדלג בין ז'אנרים והתמקד בשנים האחרונות דווקא בסרטי אימה, מביים סרט על אדם שעובר לאוהיו בכדי לטפל בארבעת האחיינים היתומים שלו. בן סטילר בתפקיד הראשי, לאחר תקופה בה האט משמעותית את קצב העבודה שלו והתמקד יותר במשפחתו ובפעילות פוליטית, במיוחד בתמיכה באוקראינה ומאבק באנטישמיות.
סרטים המתחרים על אריה הזהב
והילדים שלהם אחריהם – עיבוד לספרו של ניקולא מתיו על קבוצת מתבגרים בשנות התשעים של המאה שעברה בצפון צרפת. את הסרט מביימים התאומים לודוביק וזוראן בוכרמה שסרט הביכורים שלהם מלפני שמונה שנים, זכה לתגובות חיוביות. לפי התקציר, עלילת הסרט מתחילה בשנת 1992, השנה בה הבמאים נולדו. הי, זה עבד עם "דברים מוזרים".
אפריל – דרמה על מיילדת שמסייעת לנשים המעוניינות לבצע הפלה, מה שמוביל להסתבכות משפטית. גיבורת הסרט, כמו הבמאית דאה קולומבגשווילי, היא גאורגית, אבל לאור היחס להפלות של מדינות רבות בעולם (כולל הוותיקן, חלק ממדינות ארצות הברית ואבחזיה שרואה עצמה עצמאית מגאורגיה), העלילה תעורר דיון בלי קשר למקום ההתרחשות שלה. קולומבגשווילי נחשב לכוכבת עולה בקולנוע העולמי וסרטה הקודם, "התחלות", הוקרן בפסטיבלים הנחשבים ביותר.
בייביגירל – יש סרטים שאפשר להבין בלי לראות שניה מתוכם, שיפלגו את הקהל. עושה רושם שסרטה החדש של הלינה ריין יהיה כזה. ניקול קידמן מגלמת מנהלת בכירה שמנהלת רומן עם מתמחה הצעיר ממנה בהרבה. ריין התפרסמה בתור שחקנית, אולם ברגע שהחלה גם לביים, נוצרה ברית בינה לבין חברת ההפקה A24 שהפיצה את כל סרטיה. יש סיכוי טוב שנראה את קידמן מועמדת לכל מיני פרסי מבקרים לקראת סוף השנה. כרגע, קשה לראות את זה מגיע לקהל יותר מיינסטירמי.
שדה קרב – זה לא פסטיבל ונציה בלי לפחות סרט מלחמה איטלקי אחד. הבמאי הוותיק ג'יאני אמליו יצר סרט על רופא צבאי המטפל בחיילים בזמן מלחמת העולם הראשונה והבונוס שהגיע בעקבותיה, השפעת הספרדית. אמליו הוא שם גדול באיטליה, שפחות בולט במאה הנוכחית. שלושה מסרטיו זכו בפרס הקולנוע האירופי לסרט הטוב ביותר, אם כי האחרון שבהם זכה ב-1995.
הברוטליסט – העולם נחלק לאנשים שחושבים ששם הסרט עוסק באלימות, ולאלה שישר הבינו שמדובר באדריכל. אדריאן ברודי מגלם את לסלו טות, יהודי הונגרי ניצול שואה שעבר לארצות הברית אחרי מלחמת העולם השניה בנסיון לבנות מחדש (ראית מה עשיתי שם?) את חייו. מדובר בבחירה מאוד מתסכלת עבור בלוגרי קולנוע מסוימים שמחפשים מידע על חייו של טות ומגלים שהוא לא הגאולוג האוסטרלי עם תסביך משיח שהשחית את פסל הפיאטה של מיכלאנג'לו, ולא אלוף העולם בקבורה תחרותית וכן, יש דבר כזה. אני בטוח שלטות של הסרט יש סיפור מרתק משלו ושהבמאי בריידי קורבט ינסה להוציא ממנו את המרב. רק דעו מראש שמדובר בשם שמעלה בגוגל תוצאות מאוד מפתיעות שלא באמת קשורות לסרט.
דיווה פוטורה – ג'וליה לואיז סטיגרוואלט, במאית בעלת שם מבלבל גאוגרפית, יצרה סרט על תעשיית הפורנו באיטליה של שנות השמונים והתשעים. שם הסרט לקוח משמו של האולפן במרכז הסיפור והתסריט מתבסס על ספרה האני חושב אוטוביוגרפי של דבורה אטנסיו, "אל תספרו לאמא שאני מזכירה". זהו סרטה השני של סטיגרוואלט שכמו חלק מהבמאים האחרים ברשימה, התפרסמה קודם כשחקנית.
קציר – עיבוד לספרו המצליח של ג'ים קרייס, אודות כפר באנגליה של ימי הביניים אליו מגיעים שלושה זרים. כשפורצת שרפה בכפר, ההמון מחפש דרך להאשים את הזרים בכך. הבמאית אתנה רייצ'ל צנגרי מוכרת בעיקר כמפיקת סרטיו המוקדמים של יורגוס לנתימוס, אבל מחפשת ליצור לה שם כיוצרת בפני עצמה.
אני עדיין כאן – לפני עשרים שנה, נדמה היה שוולטר סאלס בדרך להפוך לבמאי בינלאומי מצליח. אחרי "תחנה מרכזית ברזיל" ו"דרום אמריקה באופנוע", הוליווד נראתה כמו הצעד הבא. אלא שבדומה להרבה במאים בינלאומיים אחרים, הוא קבל פרויקטים דוברי אנגלית שלא התחבר אליהם וחזר לבסוף למולדתו. בסרטו החדש, סאלס מתמקד בסיפור האמיתי של יוניס פאיבה, אם לחמישה שהפכה לפעילה פוליטית לאחר העלמותו המסתורית של בעלה בזמן הדיקטטורה הצבאית. כל קשר בין זה לבין נשיאים ברזילאים בני זמננו, הינו מקרי לחלוטין.
ג'וקר: טירוף בשניים – לפני חמש שנים, "ג'וקר" של טוד פיליפס היה לאחד הזוכים המפתיעים באריה הזהב. לאחר מכן, היה גם לשובר קופות, מועמד ל-11 פרסי אוסקר וזוכה בשניים (שחקן ראשי ופסקול מקורי). כעת, פיליפס חוזר עם המשך שככל הנראה אמור להיות מחזמר. לא ברור אם זה יהיה מחזמר קלאסי, או שהקטעים המוזיקליים יוצגו כהזיות. מה שידוע בוודאות זה שחואקין פיניקס חוזר לתפקיד הליצן הרצחני ואליו מצטרפת ליידי גאגא כבת זוגו הארלי קווין. אני בטוח שהאינטרנט ידון בסרט בכבוד ובסובלנות ובכלל לא יבין ממנו את המסר הלא נכון.
חסל את הרוכב – יש מקורות בהם תקציר העלילה נראה כמו דרמה, לעומת כאלה בהם הוא נראה כמו קומדיה. אני אנחש שהאמת היא יותר לכיוון הדרמה, אפילו מלודרמה. את הסרט, על רוכב מרוצים שהורג בטעות סוס יקר ערך, נרדף בידי הבוס המאפיונר שלו ונמצא בזוגיות עם רוכבת בהריון, ביים לואיס אורטגה. לא שם מוכר במיוחד מחוץ לארגנטינה ועם זאת, הוא הצליח להתברג בתחרות על אריה הזהב.
הוא נראה כמו קומדיה. אני אנחש שהאמת היא יותר לכיוון הדרמה, אפילו מלודרמה. את הסרט, על רוכב מרוצים שהורג בטעות סוס יקר ערך, נרדף בידי הבוס המאפיונר שלו ונמצא בזוגיות עם רוכבת בהריון, ביים לואיס אורטגה. לא שם מוכר במיוחד מחוץ לארגנטינה ועם זאת, הוא הצליח להתברג בתחרות על אריה הזה
אהבה – החלק השני בטרילוגיית "סקס, אהבה, חלומות" (נחשו איך נקרא הסרט הקודם) של הבמאי הנורבגי דאג יוהאן האוגרוד. הסרט עוסק ברופאה ואח שנפגשים על מעבורת ותוהים לגבי הנורמות החברתיות של מערכות יחסים ומיניות. על סמך התקציר של זה ושל "סקס", אני מנחש שהסרט הבא, "חלומות", יעסוק בשני אנשים שמדברים ביניהם ותוהים לגבי הנורמות החברתיות של מערכות יחסים ומיניות.
מריה – במאי דרום אמריקאי שדווקא הצליח להפוך לשם מוכר יחסית בשאר העולם, הוא פבלו לריין. הבמאי הצ'יליאני מגיע בפעם השישית לפסטיבל ונציה, הפעם עם סרט על חייה של זמרת האופרה מריה קאלאס. הסרט דובר האנגלית נכתב בידי סטיבן נייט, שעבד עם לריין גם על "ספנסר" מ-2021. את התפקיד הראשי מגלמת אנג'לינה ג'ולי, באופן מפורסם לא זמרת אופרה, כשלצדה ולריה גולינו (תזהו אותה כשתראו), קודי סמיט-מקפי והאלוק בילגינר הטורקי בתפקיד איל ההון היווני אנסטוטלס אונאסיס, ליהוק שלא בהכרח יתקבל בעין יפה ביוון.
המסדר – אחד הסרטים היותר מסקרנים בעיני ברשימה. ג'וד לאו מגלם סוכן FBI החושד שסדרה של מעשי שוד מבוצעת לא בידי פושעים רגילים, אלא בידי ארגון נאו-נאצי שמתחמש על מנת לרצוח יהודים ולגרש שחורים. ניקולס הולט, שחקן לא מספיק מוערך, יכול להתחיל את דרכו לאוסקר עם גילום מנהיג הארגון. את הסרט ביים ג'סטין קרזל, במאי אוסטרלי שסרטיו מתקבלים לרוב בתגובות חיוביות, חוץ מהנסיון הקודם שלו באמריקה ("אמונת המתנקש").
קוויר – לוקה גוודנינו מאוד עסוק לאחרונה. עם קצב של סרט בשנה ("מתחרים" היה אמור במקור לצאת ב-2023), הוא מגיע לפסטיבל ונציה בזמן שהפרויקט הבא שלו כבר נמצא בתהליכי הפקה. "קוויר" עוסק בגבר אמריקאי שחי מעבודות מזדמנות במקסיקו סיטי של אמצע המאה שעברה, ומחזר אחר גבר צעיר ממנו, מאותו לאום. דניאל קרייג בתפקיד הראשי וההיסטוריה מוכיחה שכשהוא עושה מבטא אמריקאי, התוצאה מוצלחת. אני לא מעריץ גדול של גוודנינו, אבל יש לו הרבה אוהדים שישמחו לראות את הסרט הזה.
הבן השקט – האחיות דלפין ומוריאל קולין עובדות בקצב פחות מהיר מגוודנינו, אבל הולכות להתחרות נגדו על אריה הזהב. הסרט, אותו כתבו עם לורן פטימנין, עוסק במשפחה בה בן אחד עוזב ללמוד בסורבון, בעוד השני הולך ומתקרב לימין הקיצוני בצרפת. תיאור די מדויק של מערב אירופה בשנים האחרונות.
החדר ליד – אחרי יותר מארבעים שנות קריירה, פדרו אלמודובר החליט לראשונה לביים סרט באורך מלא באנגלית. טילדה סווינטון, ג'וליאן מור וג'ון טורטורו בצוות השחקנים בסיפור על קרע שנוצר בין כתבת צבאית ובתה, ויש משהו על קשר עם סופרת. זה אלמודובר, רוב הסיכויים שהסרט הוא מלודרמה על יחסים בין נשים ואמהות.
מכתבים סיציליאנים – סרטם של פאביו גרסדוניה ואנטוניו פיאצה עוסק בסוכן חשאי שמסייע באיתור מכר ותיק שלו, הבוס של הקוזה נוסטרה (המאפיה הסיציליאנית). הבמאים, כמו גם השחקנים הראשיים, אליו גרמנו וטוני סרבילו, הספיקו לצבור הרבה פרסים יוקרתיים בחייהם. השאלה היא האם הסרט הזה יצליח לחדש בסיפור שנדמה שכבר סופר פעמים רבות.
עיניים זרות – מותחן פשע מאת הבמאי הסינגפורי יאו סיו הואה. העלילה עוסקת בכומר שבתו נעלמת ומתחילים להישלח אליו סרטונים העוסקים בחייו הפרטיים. הוא מנסה לחקור את הקשר בין הדברים ואת האפשרות שהשכן שלו אחראי לזה. הרעיון נשמע מסקרן, אבל בהעדר מידע על סרטיו הקודמים של הבמאי (שעובד בעיקר בטלוויזיה), קשה להעריך מה יהיו התגובות אליו.
שלוש חברות – סיפורן של שלוש נשים שדווקא נראה שלא כל כך מחבבות אחת את השניה. סרטיו של הבמאי עמנואל מורה נוטים לקבל ביקורות טובות, אולם זוכים למעט מאוד חשיפה מחוץ לצרפת. נראה אם הבמה הבינלאומית של ונציה תטיב עמו.
ורמיליו – הסרט נקרא על שם העיירה בה הוא מתרחש. בזמן מלחמת העולם השניה, עריק מהצבא מגיע לעיירה ומשפיע ישירות על חיי המקומיים. כאמור, פסטיבל ונציה נוטה לשלב סרטים המציגים את הצד האיטלקי במלחמות. סרטה הקודם של הבמאית מאורה דלפרו ("מטרנל") התקבל בביקורות נלהבות.
נעורים (השיבה הביתה) – נדיר שסרטים תעודיים אינם עומדים בפני עצמם, אלא מצולמים כסדרה. נדיר עוד יותר שכל חלק בסדרה מוצג בבכורה עולמית בפסטיבל אחר, אבל זה מה שקורה עם טרילוגיית נעורים של ואנג בינג. החלק הראשון (אביב) הוקרן בשנה שעברה בפסטיבל קאן, החלק השני (זמנים קשים) יוקרן בשבוע הבא בפסטיבל לוקרנו, והשלישי יוקרן בספטמבר בוונציה. כל הסרטים עוקבים אחרי חייהם של עובדים במפעל טקסטיל בסין, כאשר השיבה הביתה צפוי להיות הקצר ביניהם, "רק" 152 דקות.
סרטים בולטים נוספים
הדב – למקרה שלא ברור איך לקרוא את שמו של סרט הסגירה של פסטיבל טורונטו, זה קיצור של המילה debutant. זהו סרטה הראשון של רבל וילסון כבמאית והוא מבוסס על מחזמר במרכזו שתי נערות המתכוננות לנשף בעיירה שכוחת אל באוסטרליה. השירים נכתבו בידי האנה ריילי ומייגן וושינגטון ופרט לוילסון, אין בצוות השחקנים אף שם מוכר במיוחד.
על כלבים ואנשים – סרט שהיה אמור להתמודד על פרס אופיר השנה, אבל בסוף לא נכלל בתחרות. אני מנחש שזה קשור ללוח הזמנים הדחוק בו נוצר, כי הסרט צולם בעוטף עזה בנובמבר 2023. במרכז העלילה, נערה שנצלה מהשבת השחורה וחוזרת לקיבוץ החרב בחיפוש אחר הכלבה שלה שנעלמה. דני רוזנברג ("מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם", "החייל הנעלם") כתב וביים את מה שהוא הסרט העלילתי הראשון שעוסק ישירות בארועי ה-7 באוקטובר.
למה מלחמה – עמוס גיתאי הוא תופעה מוזרה. הסרטים שלו מתקבלים לפסטיבלים היוקרתיים ביותר, גם כאשר במאים ישראלים אחרים מתקשים לקבל מייל עם תשובה. מצד שני, בישראל הוא זוכה בעיקר להתעלמות מהקהל ויחס צונן מהמבקרים. יש שיגידו שהסיבה לכך נעוצה בנטיה של גיתאי לביים סרטים שמדברים קודם לקהל בחו"ל ורק אחרי זה לקהל ישראלי, אבל זו רק השערה. סרטו החדש מבוסס על חלופת מכתבים בין אלברט איינשטיין וזיגמונד פרויד שהחלה ב-1932 בנסיון לנתח את טבע האדם ונטייתו הלא רציונלית לצאת למלחמות.
ברכות לחגים – סכנדר קובטי הוא טיפוס לא קל. הפרסום שלו הגיע כשביים יחד עם ירון שני את "עג'מי" שזכה בפרס אופיר ויצג את ישראל באוסקר. הסרט צולם בישראל עם שחקנים ישראלים, נתמך בידי קרנות ישראליות ולשני הבמאים שלו אזרחות ישראלית. קובטי טוען שהסרט פלסטיני כי… הוא החליט. זה יצר קרע לא רק בינו לבין מדינת ישראל, אלא גם עם שותפים ליצירה שחשו שהוא שולל את ההגדרה הלאומית שלהם בשביל להדגיש את שלו (והוא מצדו טוען שנעשה לו אותו הדבר). סרטו החדש, שיוקרן בוונציה, צולם בישראל, אבל הפעם ללא תמיכה כספית של מדינת ישראל. הכסף הגיע מחברות הפקה בצרפת, גרמניה ואיטליה, נתמך בידי קטר ומוצג כפלסטיני. העלילה מציגה מספר סיפורים הקשורים זה בזה ומתרחשים בירושלים.
אדם טוב יותר – פסטיבל טורונטו יציג הקרנות בכורה של מספר סרטים אודות מוזיקאים מפורסמים, אולם רק באחד מהם, הזמר גם מגלם את התפקיד הראשי. רובי ויליאמס, כוכב הפופ הגדול ביותר באירופה בסוף המאה שעברה, משחק את הגרסה הנוכחית של עצמו, בעוד ג'ונו דיוויס יגלם את רובי בשיא הצלחתו. מייקל גרייסי ("האמן הגדול מכולם") ביים, כאשר חלק משיריו המפורסמים של ויליאמס הוקלטו מחדש עבור הסרט בכדי לשקף מצבים שונים בחייו. זו יכולה להיות הפתעה מרעננת, או משהו שממש יעצבן את המעריצים הוותיקים. כמו כן, קצת מוזר שהסרט הזה הופק דווקא בידי אולפן אמריקאי בהתחשב בכך שזה החלק היחיד בכדור הארץ בו רובי ויליאמס התקשה למצוא קהל.
עדן – לרון האוורד יש קריירה מלאה בעליות ומורדות. הוא יכול לעבור בתוך שנה מסרט שמועמד או זוכה באוסקר, לסרט שאף אחד כמעט לא זוכר. הוא אחראי על שוברי קופות וגם על כשלונות מסחריים. אין לו סגנון בימוי שאפשר להצביע עליו ולזהות מיד, אבל נראה שכולם מסכימים שהוא אחד האנשים הכי נחמדים בהוליווד. הסרט החדש, אותו כתב נואה פינק ("טטריס"), עוסק בקבוצה של אנשים שמחליטים לעזוב הכל ולחיות בבידוד באיי גלפגוס. כמו כל סרט של האוורד, לא נדע למה לצפות עד שלמעשה נראה אותו. צוות השחקנים כולל בין השאר את אנה דה ארמס, ג'וד לאו, ונסה קירבי ודניאל ברוהל.
החבר – עיבוד לספרה עטור הפרסים של זיגריד נונז. העלילה עוסקת באישה המאמצת את כלבו של ידיד ומנטור שהתאבד. למרות התחלה לא פשוטה, האישה והכלב מתחברים דרך אהבתה לספרות. יש סרטים שאפשר לדמיין מראש מה יהיה קהל היעד שלהם ואני משוכנע שאמא שלי תגיד שזה סרט נהדר. אני כן תוהה איך יתרגמו את סגנון הכתיבה הלא סינמטי של הספר לסרט, אתגר שהבמאים סקוט מקגי ודיוויד סיגל צריכים להתמודד איתו. נעמי ווטס מגלמת את הדמות הראשית, כאשר ביל מאריי, אן דאוד, קונסטנס וו ושרה פידג'ון גם בקאסט.
לפגוש את הברברים – ז'ולי דלפי, שגם משחקת בסרט, חוטאת בבימוי סיפורה של עיר קטנה המתכוננת לקבל אליה משפחה של פליטים אוקראינים, אבל מגיעים אליה פליטים מסוריה במקום. זו הזדמנות לבחון את הצביעות של מערב אירופה ביחס השונה לפליטים בהתאם למוצאם, או סתם קומדיה מחממת לב עם קמצוץ של הומור גזעני כמו שאוהבים בצרפת. נראה מה תהיה התוצאה.
תולדות הפינגווין – "מעניין מה פיטר קטניו עושה עכשיו" זה משפט שאף אחד לא אמר מאז סוף שנות התשעים. הבמאי שהתפרסם בזכות "ללכת עד הסוף", די נעלם לאחר מכן ולא יצר שום דבר בולט. סרטו החדש, על פי הספר "The Penguin Lessons", מספר על מורה אנגלי שמגיע לארגנטינה ומאמץ פינגווין רגע לפני השתלטות החונטה הצבאית על המדינה. מישהו נצח הרגע במשחק הבינגו האקראי ביותר ביקום. סטיב קוגן, ביורן גוסטפסון וג'ונתן פרייס בקאסט.
השיבה – אוקי, כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, לא חשבתי שיהיו בו שני אזכורים בזה אחר זה של "ללכת עד הסוף". אוברטו פזוליני, שהפיק את הסרט, גם מגיע לפסטיבל טורונטו. הסרט יעסוק בחלק האחרון של האודיסאה, בה אודיסאוס (רייף פיינס) מגיע סוף סוף לממלכתו באי איתקה ומגלה שדברים השתנו לרעה. ז'ולייט בינוש מגלמת את פנלופה, אשתו של אודיסאוס ושאר הצוות כולל רשימה של אנשים שאינם יוונים, בהם מרוואן קנזרי, שכבר שכחתם שגלם את ג'פאר ב"אלאדין" מ-2019.
אגב, אני יודע שכולם תוהים לגבי זה וכן, אוברטו פזוליני הוא אכן אחיין של הבמאי האיטלקי המפורסם לוצ'ינו ויסקונטי. מה, חשבתם על שם אחר?
בלתי ניתן לעצירה – אנתוני רובלס הוא אדם אמיתי שנולד ללא רגל ולמרות זאת (יש שיגידו בזכות זאת), הפך לאלוף המכללות בהאבקות. ג'ארל ג'רום הוא שחקן בעל שתי רגליים שמוכר מהופעות מוערכות ביקורתית בדברים כמו "אור ירח" ו"כשהם רואים אותנו". ג'רום מגלם את רובלס בסרט חדש על חייו. בשלב כלשהו, מישהו צריך לשאול אם באמת אין אף שחקן שחור בעל רגל אחת בכל תעשיית הקולנוע. מדברים כל הזמן על שוויון הזדמנויות וקידום אוכלוסיות לא מיוצגות, אז אני תוהה איפה הליהוק הזה משתלב בדיוק. מעבר לכך, ג'ניפר לופז מגלמת את אמו של רובלס, בובי קנאוואלה, מייקל פניה ודון צ'ידל גם בעסק וחברת ההפקות של בן אפלק ומאט דיימון אחראית למימון. זהו סרטו הראשון של ויליאם גולדנברג שעבד עד כה כעורך וזכה באוסקר על "ארגו".
רוז הרובוטית – יש סיכוי שזה יהיה סרט האנימציה המדובר ביותר של השנה. לפחות, המדובר ביותר שאינו סרט המשך. כריס סאנדרס, האיש מאחורי "לילו וסטיץ'", "הדרקון הראשון שלי" ו"הקרודים", מביים עיבוד קולנועי לסדרת הספרים על רובוטית שמתרסקת על כדור הארץ ויוצרת קשר עם חיות הבר בסביבה. האנימציה בטריילר נראית מדהימה, ועם צוות מדבבים שכולל את לופיטה ניונגו, פדרו פסקל, קתרין אוהרה, ביל ניי, סטפני שו, מארק המיל, וינג ריימס ומאט ברי, זה אחד הסרטים שאני הכי מחכה להם בחודשים הקרובים.
פלישת התינוקות – הסרט הזה לא הולך להיות מועמד לאוסקר. גם לא לאף פרס אחר שמקבל סיקור תקשורתי. עם זאת, יש סיכוי שהולכים להיות לו מעריצים בכל מיני מקומות לא צפויים. הסרט עוקב אחרי קבוצה של שכירי חרב עטויים מסכות של תינוקות, הפולשים לבתים של עשירים. הכל מצולם באמצעות מצלמות הגוף של הפולשים ושל הבמאי וככל הנראה, יהיו פה אלמנטים של משחק אינטרקטיבי בסגנון ירי מגוף ראשון. האם זה גימיק שיווקי, נסיון לשנות את פני הקולנוע, או אמירה של הבמאי הרמוני קורין על הקהל ותעשיית הבידור? קורין אינו זר לשערוריות. הוא התחיל את דרכו כתסריטאי בסרט "ילדים" של לארי קלארק וביים סרטים כמו "גאמו", "מיסטר לונלי" ו"ספרינג ברייקרס", אף אחד מהם לא חף מביקורות על דרך יצירתו ותוכנו.
הזאבים – ג'ורג' קלוני ובראד פיט הם שניים מהאנשים החזקים ביותר בהוליווד. הם גם חברים טובים שכמעט ולא יוצא להם לעבוד ביחד. למעשה, אם אני לא טועה, הסרט היחיד מאז סדרת אושן בו שניהם השתתפו, הוא "חברים דמיוניים" וההשתתפות של פיט בו היא יותר בדיחה מאשר תפקיד אמיתי. כעת, הם משתפים פעולה על המסך בתור שני פותרי בעיות שנאלצים לעבוד יחד חרף היותם זאבים בודדים (וחרף זה שזאבים הם בעלי חיים חברתיים וזאב בודד הוא תופעה נדירה ביותר). את הסרט ביים ג'ון ווטס שמוכר לרוב האנשים כבמאי סרטי ספיידרמן של אולפני מארוול, אבל ראוי להיות מוכר גם בזכות "ניידת משטרה" המצוין שביים לפני.
עד שיצא עשן לבן – עיבוד לספרו של רוברט האריס על סודות אפלים המתגלים בזמן החיפוש אחר אפיפיור חדש. רייף פיינס, סטנלי טוצ'י, ג'ון לית'גו ואיזבלה רוסליני בצוות השחקנים. הבמאי אדוורד ברגר פרץ לפני שנתיים עם הגרסה שלו ל"במערב אין שום חדש", שככב בעונת הפרסים הרבה מעבר לציפיות. הפעם, הוא מגיע עם באז מוקדם ובכורה עולמית בטורונטו (לפחות עד שיחשפו את התוכניה של טלורייד).
האש שבפנים – אחרי שעשתה היסטוריה והפכה לאישה הראשונה שמועמדת לאוסקר על צילום (בזכות "פרחים בבוץ"), רייצ'ל מוריסון עושה צעד ראשון לעבר עמדת הבימוי. בארי ג'נקינס כתב את התסריט על המתאגרפת האמיתית קלריסה "טי-רקס" שילדס והכנותיה לאולימפיאדת לונדון 2012. כשהסרט התקבל לטורונטו, הרעיון לעשות סרט על מתאגרפת אולימפית לא נראה טריגרי כמו עכשיו.
נערת השעשועים האחרונה – מזמן לא היה לנו סרט חדש של קופולה. כלומר, של ג'יה קופולה, הנכדה של פרנסיס פורד. עברו ארבע שנים מאז הסרט הקודם שלה שלגמרי ידעתי שקיים ולא הייתי צריך לבדוק בוויקיפדיה איך קוראים לו. ב"נערת השעשועים האחרונה", פמלה אנדרסון מגלמת אישה שעוסקת במקצוע הנ"ל ומבינה שהגיעה הזמן לחשוב על היום שאחרי הפרישה. ג'יימי לי קרטיס, דייב בטיסטה ובילי לורד נותנים גיבוי בתפקידי משנה.
כלבת לילה – מריאל הלר היא במאית שמוציאה סרטים בדיוק בזמן לעונת הפרסים, והם מקבלים במקרה הטוב שתיים-שלוש מועמדויות לאוסקר. "כלבת לילה" מבוסס על ספר אודות אישה שבוחרת להישאר בבית לטפל בילדים ומדי פעם, סתם ככה, הופכת לכלבה. איימי אדמס, שמשמשת גם כמפיקה בסרט, מגלמת את התפקיד הראשי.
שעור הפסנתר – אוגוסט וילסון היה מחזאי מוערך ביותר בחייו. לאחר מותו, החלו מחזותיו להפוך גם לחומר גלם עבור סרטים. אחרי "גדרות" ו"הבלוז של מא רייני", מגיע עיבוד למחזה נוסף של וילסון, אותו ביים מלקולם וושינגטון, הבן והאח של. במרכז העלילה, משפחה המנסה להחליט מה לעשות עם פסנתר שעובר בירושה מדור לדור. צוות השחקנים כולל את ג'ון דיוויד וושינגטון, סמואל אל. ג'קסון, דניאל דדוויילר, ריי פישר, קורי הוקינס ואריקה באדו.
אנחנו חיים בזמן – אני כנראה לא הולך לאהוב את הסרט הזה, אבל הרבה ירגישו אחרת. אנדרו גארפילד ופלורנס פיו מגלמים שף מבטיח וגרושה טריה (אני מניח שבתקצירים לא חשו צורך לתת לה מקצוע) שנרקם ביניהם קשר רומנטי לאורך עשור. את הסרט ביים ג'ון קרולי שסרטו "ברוקלין" היה מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר.
כולנו נתקלנו בזה לפחות פעם אחת. הודעה בהולה מקרוב או קרובת משפחה לא הכי מתקדמים טכנולוגית, על כך שפרצו להם לטלפון או למייל. אנחנו מנסים לסדר מרחוק בהתכתבות, כי למי יש כח לנהל עכשיו שיחה. זה לא עובד ומתקשרים כי למי יש כח לנסוע עכשיו במיוחד. נוסעים במיוחד אחרי שכל המאמצים מרחוק כושלים, מביטים במכשיר התקול ומגלים בו אפליקציה חשודה והמון צילומים לא מכוונים של מסך הנעילה של הטלפון. התיקון עצמו הוא לרוב פשוט, מחיקה של אפליקציות מיותרות, סגירה של ה-57 שפתוחות ברקע, או אתחול של המכשיר. החלק הקשה הוא להרגיע את מי שאבדו כל אמון בטכנולוגיה מודרנית ורוצים להחליף את הסמארטפון בלבנה.
לא כולם מסתדרים עם טכנולוגיה, או עם העולם של רשתות חברתיות. בתקופה בה נראה שמלחמות מנוהלות דרך טיקטוק ואינסטגרם, ומועמדים לנשיאות מכריזים על פרישה ברשת חברתית שנמצאת בבעלות התורם הגדול ביותר של המועמד היריב, זה יכול להיות יותר מדי. יש לפעמים תחושה של רוויה מאתרים שמעודדים אינטרקציה עם בני אדם, במיוחד כשרואים כמה נמוך השיח מתדרדר. מספיק רגע אחד של משבר אמון כדי לא לרצות להתקרב לעולם המקוון יותר אף פעם. זה גם לא משהו שהתחיל עכשיו. היו לי פעם יומיים מסויטים בגלל מישהו שהתחזה לי ב-ICQ, למרות שבכלל לא השתמשתי בתכנה מעבר להתחברות הראשונית.
"תלמה" עוסק במשבר אמון שכזה, עם טוויסט מעניין. גיבורת הסרט היא אלמנה יהודיה בת 93 ששנתיים אחרי מות בעלה, מנסה להוכיח שהיא יכולה לעשות דברים בעצמה. היא תקועה לאורך היום בבית ורוב האנשים שהכירה כבר אינם, אז כדי לארח לה חברה, משפחתה הקטנה נמצאת איתה בקשר קרוב. לפעמים קרוב מדי. עד כמה שהכוונות שלהם טובות, תלמה מרגישה לפעמים שמתיחסים אליה כמו לתינוקת חסרת אונים וזה משגע אותה. היא עדיין צלולה (רוב הזמן), מרגישה טוב (רוב הזמן) ונהנית לעצור אנשים ברחוב בנסיון לברר האם הם מכירים ומאיפה. אם לא, אז לפחות הייתה שיחה נחמדה.
המשבר של תלמה מתחיל כשהיא נופלת קרבן להונאה. אדם המתחזה לנכד שלה, דני, משכנע אותה לשלוח לו 10,000 דולר במזומן ותלמה, שאוהבת את נכדה וחוששת לשלומו, מגלה מאוחר מדי שנהלה שיחה עם אדם זר. המשטרה לא יכולה לעזור בהעדר מידע קונקרטי על זהות המתחזה והמשפחה של תלמה מנסה לשכנע אותה להתגבר ולהמשיך הלאה. זה יכול לקרות לכולם, הכסף אבוד, העיקר הבריאות. היחידה שלא חושבת ככה היא תלמה שבהעדר עזרה מהרשויות או מהמשפחה, מחליטה לאתר בעצמה את הגנבים ולנסות לשכנע אותם להחזיר את הכסף.
זה נשמע כמו משימת התאבדות והרבה סרטים היו הולכים בדיוק לכיוון הזה. אולי היו בוחרים בסיפור בסגנון ג'ון וויק בו מתברר שהקשישה החביבה היא בעצם מחסלת מיומנת שעדיין יכולה ללמד את השמנדריקים הצעירים דבר או שניים, אלא שתלמה הוא לא סרט כזה. הבמאי ג'וש מרגולין בסס את הדמות הראשית על סבתו האמיתית, שכמו תלמה הקולנועית היא אישה חברותית ואוהבת אדם שלמרות קושי עם טכנולוגיה מודרנית, מהווה עבורו מודל לחיקוי. רוב עלילת הסרט בדיונית ומבוססת על תרגיל מחשבתי מה אם נסיון עוקץ שתלמה המקורית הייתה המטרה שלו לפני כמה שנים, היה צולח. הנשק העיקרי של תלמה הוא נחישות. אף אחד לא מצפה שפשוט תבוא ותדרוש את הכסף בחזרה, אז אולי דווקא זה יעבוד איפה ששיטות החקירה המקובלות נכשלו?
הרבה מההצלחה של הסרט ניתן לזקוף לזכות שני שחקנים. ג'ון סקוויב, בעלת נסיון בימתי בן שבעה עשורים, מגלמת לראשונה תפקיד ראשי בקולנוע. בתור מי שמצטיינת בתפקידי אופי משניים, סקוויב היא ליהוק מושלם בתור תלמה, אישה שרגילה לפנות את מרכז הבמה לאחרים, אבל מפגינה עקשנות יוצאת דופן כשנדמה שאף אחד לא מתכוון לעזור לה. באחת הסצנות היפות בסרט, היא מודה שהקושי שלה להקשיב לאזהרות נובע מכך שכל חייה גרה עם ההורים או עם בעלה ורק בשנתיים האחרונות, כשנותר לה יחסית מעט זמן, היא סוף סוף למדה להסתדר לבד. כמו שאמרה חנה בקרובים קרובים, "טוב לי להיות לבד, כיף לי להיות לבד ואני רוצה להישאר להיות לבד. זה לא כבוד כל כך גדול, אבל זו גם לא בושה."
זה לא אומר שתלמה נמנעת מחברת אנשים. כאמור, למרות שאין לה כבר קשר עם החברים מפעם, כולל הכמה שעדיין בחיים, היא תמיד תשמח להעלות זכרונות עם מכרים פוטנציאלים או לשתף עם הנכד שלה תובנה עליה חשבה באותו רגע. מסיבה זו, הסרט מקבל איזון מצד דמותו של בן, ידידה הוותיק של תלמה, החי כיום בדיור מוגן. בן, אותו מגלם ריצ'רד ראונדטרי האגדי בתפקידו האחרון, דווקא מרוצה מהחיים מחוץ לבית. מאז שהתאלמן, הבין שהוא זקוק לאנשים סביבו ושעדיף להיות מרוצה ממה שאפשר לעשות במקום לנסות לעשות את מה שלא בריא. כשהם נפגשים מחדש בסרט, בן מתכונן לתפקידו בהצגה בהשתתפות הדיירים באותו ערב, בזמן שתלמה רוצה לשאול את הקטנוע החשמלי שלו. השניים מאוד שונים בגישה שלהם לשנות גיל הזהב, אולם הם יוצרים ביחד סצנות אמינות שמראות את הקשר המורכב בין שני המוהיקנים האחרונים ממה שהייתה פעם קבוצה די גדולה של חברים.
תלמה הוא קומדיה עצובה. יש בו הרבה בדיחות והעלילה לפעמים מתבססת על נוחות יותר מאשר על ריאליזם לשם קידום הדמויות מנקודה לנקודה. מצד שני, אי אפשר שלא לחוש את התסכול של מי שרואה איך הזמן שוחק את כולם. לצד החיפוש המתמשך אחרי הסבר מאיפה אנשים ברחוב מוכרים להם, מפגש עם מכרה אמיתית מבהיר לתלמה ובן עד כמה הם יחסית ברי מזל. לה יש משפחה שדואגת לה, לו יש במה להעסיק את עצמו ושניהם עדיין צלולים ויכולים לנוע בכוחות עצמם. זה נשמע מזלזל, אבל מכיוון שאנחנו לא בוחרים באיזה קצב ובאיזו עוצמה נזדקן, יש משהו מרגיע בהבנה שיכול להיות יותר גרוע.
התסריט של מרגולין אמנם לוקח קיצורי דרך, אבל הוא משיג את היעד: להפוך את סבתא שלו לגיבורה ששווה לראות סרט עליה. נכון, רוב ההתרחשויות לא קרו במציאות, אבל תלמה האמיתית קיימת וג'ון סקוויב מספקת הצדקה לגילומה על המסך. הדמות כתובה בברור מתוך אהבה. אם דני מבטא את התסכול של מרגולין מהמצב בו היה בזמן הכתיבה והחרדות הנלוות לתהליך ההתבגרות, תלמה מספקת לו מודל לחיקוי. היא מישהי שגם אחרי שנפלה קרבן להונאה ונאמר לה שאין מה לעשות בעניין, מנסה להוכיח שיש בשביל מה להתאמץ. לא שבאמת מומלץ לנסות לאתר רמאים כאלה במציאות, במיוחד אם יש לכם ברכיים חלשות, אבל תלמה היא אישה שלא נותנת לאחרים להכתיב לה איך לחיות, גם אם הכוונות שלהם טובות.
כל זה נעשה, אגב, עם קמצוץ של אירוניה. את ההשראה לפעול, תלמה מקבלת מצפיה באחד מסרטי משימה בלתי אפשרית. היא נדהמת לגלות שטום קרוז עושה את הפעלולים בעצמו ולמרות הסיכונים, תמיד נוחת על הרגליים. אלא שהסצנה המסוימת שנותנת לה את ההשראה, היא אחת שבה קרוז למעשה נחת לא טוב ושבר את עקבו. הוא המשיך לצלם ופנה לטיפול רפואי רק בסוף הטייק, אבל תלמה לא יודעת זאת ומאמינה שהפעלול עבר ללא תקלות. אני לא יודע אם זו הסיבה שמרגולין בחר לכלול את הסצנה הזו בסרטו, אולם הוא יצר בכך הקבלה חביבה בין העמדת הפנים של תלמה שהכל בסדר, לבין זו של הכוכב ההוליוודי שמסתיר את הכאב עד שמפסיקים לצלם.
ישנם כמה סרטים שמסוגלים לגרום לי לבכות בלי מאמץ. בערך חצי מהם נוצרו בידי פיקסאר. למרות שכל אולפן אנימציה שמכבד את עצמו כיום ינסה להכניס לסרטיו רגעים מרגשים במיוחד, לפיקסאר יש כשרון יוצא דופן בהפעלת קווץ' על בלוטות הדמעות. הם פתחו מגע שמעט מאוד כוחות יצירתיים בעולם הקולנוע יודעים להשתמש בו באותה יעילות ובאותה תדירות. למרות שקיימת כיום תחלופה גבוהה יותר של הצוות העובד על כל פרויקט, כאשר הבמאים והכותבים הוותיקים מפנים מקום לטובת אנשים פחות מנוסים מהם, המגע לא נעלם. אני די בטוח שזה מכוון. הבמאים אולי משתנים, אבל יש מערכת שלמה שמפתחת ומעצבת את הסרט לפי תפיסה מסוימת שמשלבת בין איכות לבין מסחריות. אני לא מתלונן, זה מה שסרט בתקציב גבוה אמור לעשות – להיות כדאי כלכלית מבלי לזלזל בצופים. פשוט קשה שלא לדמיין ישיבה במשרדי פיקסאר ודיסני שבה הבכירים עוברים על תסריט ומסמנים איפה בדיוק צריך לגרום לצופים לבכות ואיפה לצחוק.
מבין הסרטים של פיקסאר, אין אחד שתופס אותי חשוף כמו "הקול בראש". הסרט יצא לפני תשע שנים ועדיין, תגידו לידי את המשפט "Take her to the Moon for me" ואני אצטרך רגע להתאושש. למעשה, רק כתיבת המשפט הזה העבירה בי עכשיו רעד. אפשר להתווכח עד מחר מה הסרט הטוב ביותר של פיקסאר, ואני נוטה לשנות את דעתי בנושא לעתים תכופות, אולם אין לי ספק מהו הרגע המרגש ביותר עבורי בתולדות האולפן.
עם הרף הלא הוגן הזה, באתי לבחון את "הקול בראש 2", המשך מאוחר (אבל לא מאוד מאוחר במונחים של פיקסאר) לאחד הסרטים שהכי קשה לי לצלוח עם עין יבשה.
הסיפור מתחיל שנה אחרי ארועי הסרט הראשון. ריילי, עכשיו בת 13, מצאה את מקומה בקליפורניה אחרי המשבר שהמעבר לשם יצר בעבר. יש לה שתי חברות מגוונות אתנית מבית הספר שגם זוכות איתה באליפות בהוקי קרח. היא תלמידה מצטיינת, אוהבת את ההורים שלה, הם אוהבים אותה וכבר חודשים שאף אחד לא נסה לשים לה ברוקולי על הפיצה (דיסקליימר: כותב ביקורת זו חושב שברוקולי זה טעים והולך מצוין על פיצה). החיים שלה טובים, עד שמגיע גיל ההתבגרות. עם הגדילה בשנה, מגיעות גם יותר מודעות עצמית ותגובות מוגברות, לצד הזדמנות פז ללכת למחנה הוקי עם החברות ולהרשים את המאמנת של קבוצת התיכון המהוללת.
בדרך כלל, המצב בשליטה. להוציא את המשבר של הסרט הקודם, חמשת הרגשות של ריילי מנווטים אותה בדרך הנכונה ומספקים לה תחושה של ערך עצמי. שמחה היא הרגש המוביל, כאשר שיתוף הפעולה עם עצב, כעס, גועל ופחד מאפשר שמירה על איזון. זה מה שקרה עד שאשרו סרט המשך ורגשות חדשים נכנסים לחדר הבקרה. קנאה, מבוכה ושממון (הרגש שנקרא בצרפתית אנווי) מוסיפים קצת צבע, אבל זו חרדה שנכנסת בסערה ומשתלטת על העניינים. למרות הרצון של שמחה לשמור על המצב הקיים, חרדה לא מוכנה לשתף פעולה מתוך אמונה שרק היא יכולה לחזות את כל התרחישים האפשריים ושהרגשות הבסיסיים מפריעים לה לתפוס שליטה.
הצוות מאחורי הקול בראש 2 שונה משמעותית מזה שעבד על הסרט הראשון. קלסי מן קבל לראשונה בחייו את כס הבימוי בסרט באורך מלא, רוב התסריטאים התחלפו, שניים מהשחקנים שדבבו רגשות בסרט הראשון לא חזרו בגלל חוסר הסכמה סביב השכר שלהם, ואפילו מייקל ג'אקינו שהלחין כמה פסקולים קלאסיים לפיקסאר, הוחלף באנדראה דצמן הפחות מוכרת. פיט דוקטר, הבמאי והכח היוצר העיקרי של הסרט הראשון, הסתפק בקמאו וקרדיט של מפיק בפועל. האם זה בכלל אותו עולם קולנועי אם כמעט כל המרכיבים בו הוחלפו?
בתחושה, התשובה היא כן. למרות שאין בו את הראשוניות של קודמו, הקול בראש 2 ממשיך את הנוסחה הפיקסארית המקובלת ואפילו לא מנסה להרחיב הרבה. בסרט הראשון, למדנו לא רק על הדמויות, אלא גם על החלקים השונים במוחה של ריילי והאופן בו הפעולות שלה משפיעות ומושפעות מהם. הסרט השני בעיקר חוזר למקומות מוכרים, בלי להרחיב כמעט על המכניקה של העולם, כשמאזן הכוחות הוא מה שהשתנה. במקום שמחה שמנסה נואשות לשמור את ריילי מאושרת על ידי התעלמות מחשיבות העצב כחלק מהאישיות, יש הפעם את חרדה שעושה פחות או יותר אותו דבר לשאר הרגשות. יש יותר דגש על הדינמיקה הקבוצתית, אם כי הקונפליקט הוא אותו קונפליקט, רק מזווית אחרת. כמו שב"צעצוע של סיפור", וודי היה צריך למצוא את באז וב"צעצוע של סיפור 2", באז מוביל משלחת למצוא את וודי. או כמו שב"מוצאים את נמו", מרלין ודורי מחפשים את הדג הצעיר שנחטף, ואז בסרט ההמשך, מרלין ונמו מנסים למצוא את דורי. פיקסאר פחות מנסים להרחיב עולמות ויותר מתעסקים בהיפוך תפקידים.
זה נראה כאילו אני מתלונן, אבל זו פשוט אבחנה. אני אוהב את הסרטים הנ"ל וחושב שההמשכים לא פחות טובים מהמקור. מה שכן, אל תהיו מופתעים כשב"רטטוי 2", הדמויות האנושיות יצטרכו לעזור לעכברושים לנהל עסק בלי שמישהו ידע. הקול בראש 2 נעדר את המקוריות של קודמו, אולם הוא עדיין עובד. היוצרים לקחו לתשומת לבם את הביקורת על כך שלהציג אישיות של ילדה באמצעות חמישה רגשות בלבד זה לא מספיק והוסיפו עוד רגשות. מנגד, הם גם הבינו שהצופים צריכים להיות מסוגלים לעקוב אחרי הדמויות החדשות, אז הסתפקו בחמש נוספות, שאחת מהן נמצאת בסרט רק בתור בדיחה. הדילמות של ריילי גם אמורות להיות מורכבות יותר, עכשיו שנכנסים שיקולים של גיל ההתבגרות. בשל כך, הובאו בני נוער אמיתיים לדיון לפני כתיבת התסריט הסופי, על מנת לייצג טוב יותר את הלך רוחם ואת הסוגיות שבאמת מעסיקות אותם. התוצאה היא ריילי עם יותר שליטה על חייה, אבל פחות מעוררת הזדהות. בסרט הראשון, המשבר שלה היה כללי יותר, מעבר דירה לסביבה לא מוכרת מבלי שהייתה לה בחירה אמיתית בנושא. כעת, היא יותר עסוקה בנסיון להרשים את המאמנת ואת קפטן הקבוצה הבוגרת והחברות המגוונות אתנית שלה (אני בעד שילוב דמויות מגוונות מבחינת מראה בסרטים לכל המשפחה, אבל קצת מטופש שבכל חבורה יש בדיוק נציגה אחת מכל עדה. זה מרמז לכך שאם עוד מישהי שחורה או אסיאתית רוצה להצטרף, הן יסרבו להיות חברות שלה כי כבר יש להן אחת). הבעיות של ריילי פחות אוניברסליות כאן ויותר מייצגות מקרה ספציפי. לא בטוח שזה ידבר אל כולם. לי, אישית, הייתה יותר הזדהות עם כעס כשהוא נתקל בפרודיה על דורה.
כצפוי, הקול בראש 2 הוא סרט מרשים חזותית. אין בו נופים מרהיבים, אבל טווח ההבעה של הרגשות והדמויות האנושיות מזכיר עד כמה האנימציה הממוחשבת התקדמה בשלושים השנים האחרונות. אם פעם השתדלו שלא להציג על המסך בני אדם כי הטכנולוגיה לא הצליחה לחקות תנועה מציאותית של עיניים, ריילי מבטאת כיום כלפי חוץ את מה שעובר עליה מבפנים בצורה מצוינת. אם הייתה שחקנית בשר ודם, הייתה בוודאי זוכה למחמאות על הופעתה. אתן ליוצרים גם נקודת זכות על ההחלטה למקם על פניה המתבגרים פצעון קטן ולא בולט. דמויות ממוחשבות נוטות להיות חלקות בצורה מוגזמת, אז נחמד לראות אי-שלמות שאף אחד לא עושה ממנה עניין. גם השימוש בזכרונות ליצירת אמונות היא תוספת שמפצה על העדר עומק בעולם של הסרט. הרגשות כמעט ולא מגיעים לאתרים חדשים, אולם רמת הפירוט של המקומות בהם הם נמצאים היא משהו שהיה בלתי אפשרי בתחילת המאה הנוכחית.
השאלה הגדולה היא איך הסרט מבחינה רגשית. הבת שלי תארה אותו כ"אמוציונלי", שזה די מדויק, אולם כל אחד יכול להתחבר לסיפור בצורה אחרת. לא היה לי רגע של בכי כמו בסרט הראשון, אבל כן הייתה לחלוחית לקראת הסוף. בלי להתימר להבין בפסיכולוגיה, הרגשתי שהתיאור של הצורך באיזון ופרופורציות מוצג כאן בצורה טובה. למרות שריילי עצמה נתקלת בקונפליקט יותר ספציפי, הוא מוביל אותה למשהו שגם ילדים וגם מבוגרים מכירים ברמה כזו או אחרת. המסר כאן חשוב, אפילו שהוא מועבר בצורה פשטנית יחסית ושעם חמש דמויות חדשות, רק אחת באמת מקבלת מקום להתפתח. בהזדמנות הזו, צריך לציין לטובה את עבודת הדיבוב של מאיה הוק בתור חרדה. למרות שמדובר עקרונית באנטגוניסטית של הסרט, קולה של הוק מעניק לחרדה רובדים נוספים. היא לא פועלת מתוך רשע, אלא מתוך קושי לסמוך על אחרים. אפשר לטעון שהדמות בעצם מייצגת הרבה דברים נוספים שאינם חרדה, אבל היא עובדת בתור מישהי שחושבת יותר מדי ועדיין פועלת מתוך אימפולסיביות.
פיקסאר לרוב קולעים עם סרטי ההמשך שלהם. אלה מהם שאינם עוסקים במכוניות מדברות, בכל מקרה. הקול בראש 2 הוא לא באותה רמה של הסרט הראשון, אבל עדיין מדובר בסרט טוב. בלי לחדש הרבה ומבלי להרחיב את העולם בו הוא מתרחש, הדינמיקה בין הדמויות עובדת והשילוב בין הפנים לחוץ מניעה את הסיפור ביעילות. לא תמיד אהבתי את הטיפול בריילי כדמות, חסר הסבר לקלות בה רגשות מסוימים מצליחים להשפיע עליה יותר מאחרים. זה הגיוני שהאיזון אצלה יהיה יחודי, פשוט השינוי כל כך חד לפעמים, שגיל ההתבגרות בפני עצמו הוא לא נימוק מספק. יש רגעים בהם ריילי היא יותר רובוט שמופעל דרך מרכז הבקרה מאשר דמות. אני יודע, אנשים משתנים וזה חלק מתהליך ההתבגרות. אלא שאם כבר יש יצוג של התהליך הרגשי שעובר על נערה בת 13, אולי היה אפשר לספק מניע חזק יותר מהרצון להצליח במחנה הוקי קרח והופעה פתאומית של רגשות חדשים.
היה לי חלום בו אבא שלי מארגן ערבי סרט לחברים, בהם צופים כל פעם בסרט של ג'ושואה לוגן. אני לא יודע למה המוח שלי נזכר דווקא בלוגן, הוא לא במאי שאני מרבה לחשוב עליו או להיתקל בשמו. הוא גם לא מישהו שאני זוכר את אבא שלי מדבר עליו. יותר סביר שהיה בוחר לצפות בסרטים של פליני או לאונה, או בשר הטבעות.
עדיין, הרעיון נשתל לי איכשהו בראש והחלטתי לנסות ולצפות באמת בכל סרטיו של לוגן. אין הרבה, בסך הכל 11 שהוא ביים עם או בלי קרדיט. את רוב זמנו העביר בכלל בתאטרון, מה שלא מנע ממנו להיות בכל זאת חתום על כמה סרטים קלאסיים. עכשיו שסיימתי את האתגר השבועי של לטרבוקסד, נראה שהגיע הזמן להגשים חלום בצורה מילולית. בשבועות הקרובים, אפרסם כאן פוסט מתעדכן עם רשמים מצפיה בסרטיו של לוגן.
פגשתי את אהובי שוב (1938)
ג'ושואה לוגן חולק את קרדיט הבימוי הראשון שלו עם ארתור ריפלי, במאי קומדיות מנוסה. בשלב מסוים, גם ג'ורג' קיוקור תרם עבודת בימוי ללא קרדיט, אם כי לא מצאתי מידע מדוע צורף לפרויקט וכמה למעשה עבד על הסרט. קיוקור היה אז אחד האנשים העסוקים בהוליווד ולפעמים נשכר על מנת לעשות צילומי השלמות או לשפר סצנות שלא עבדו בסרטים של אחרים.
כנראה שהיה צורך בבמאי שהאולפן סומך עליו, כי לוגן היה חסר נסיון בתפקיד וריפלי לא נודע בזכות עבודתו על דרמות כמו זו. הסיפור עוסק בג'ולי (ג'ואן בנט) ואייב (הנרי פונדה) שמתאהבים בצעירותם ומתכננים להינשא, אולם אייב מבקש להמתין עד שיהיה לו מספיק כסף לפרנס משפחה. בינתיים, ג'ולי מתאהבת בסופר חובב פסיכואנליטיקה, מתחתנת איתו ועוברת איתו לפריז. לאחר שבעלה מת במפתיע, ג'ולי חוזרת עם בתה לאמריקה ומגלה שאייב הפך למרצה באוניברסיטה, עם תלמידה שמעריצה אותו ומאוהבת בו.
אם הסרט נשמע כמו תקציר של אופרת סבון, זה מה שהוא. הדיאלוגים לא אמינים, הדמויות מתאהבות בקלות מגוחכת והדודה ויליאם, קרובת משפחתה של ג'ולי, לא יוצאת מהמיטה במשך עשור כי היא לא מרגישה טוב. יש בסרט כמות מפתיעה של סצנות בהן לא ברור אם מדובר בסיפור רומנטי או בסרט אימה. משהו בתפיסה של התסריטאי והבמאים של גבולות הרומנטיקה, קצת משובש. אם הגעתי למסקנה כלשהי בסוף הסרט, זה שכדאי לאייב לעבור לעיר אחרת ולשנות את שמו כי ביצ'ז בי קרייזי.
זה לא סרט טוב. הוא משעשע לפעמים מהסיבות הלא נכונות ואני חייב לומר שזה מרשים שהצליחו להוציא מהנרי פונדה הופעה גרועה. הקהל גם חשב ככה והסרט נכשל בקופות, מה שגרם לג'ושואה לוגן לוותר על הרעיון של קריירה הוליוודית ולחזור לברודוויי לעשור וחצי הקרוב.
מר רוברטס (1955)
אחרי הכשלון המסחרי של סרטו הראשון, בחר ג'ושואה לוגאן להתמקד בתאטרון. שרותו הצבאי במלחמת העולם השניה נתן לו השראה לכתוב ולביים שני מחזות זוכי טוני. "דרום פסיפיק", עליו זכה לוגאן גם בפרס פוליצר, ו"מר רוברטס". שניהם עובדו לסרטים מצליחים, אולם רק על אחד מהם, אליו נגיע בנקודה אחרת בפרויקט, לוגאן רשום כבמאי.
את העיבוד הקולנועי ל"מר רוברטס", היה אמור לביים ג'ון פורד. הוא אכן הספיק לצלם חלק מהסרט והשפיע ישירות על הליהוק, כולל התעקשות שהנרי פונדה, שגלם את התפקיד הראשי על הבמה, ישחק גם בגרסה זו. זאת למרות שפונדה היה כבר בן חמישים, הרבה מעבר לגיל של דמותו. לרוע המזל, פורד, שגם ככה היה ידוע כטיפוס חם מזג, לא הסתדר עם השחקנים ואף הגיע לכדי מכות עם פונדה, מה שהוביל להחלפתו של פורד בבמאי אחר. רשמית, מרווין לירוי ביים את הסרט לאחר עזיבת הבמאי המקורי, אולם לבקשת פונדה, ג'ושואה לוגאן, שביים אותו בברודוויי, צלם סצנות נוספות ללא קרדיט.
חילופי הבמאים ניכרים, כאשר חלקים מהסרט צולמו בסגנון האפי של פורד, בעוד חלקים אחרים נראים יותר כמו הצגה מצולמת – שוטים ארוכים עם זווית צילום בודדת שמתנהלים כולם במיקום מסוים. קשה לומר מה בדיוק מרווין לירוי עשה, כי הוא די השתדל לעקוב אחרי ההנחיות של פורד, אבל די ברור מתי לוגאן הביא את נסיונו מעולם התאטרון בכדי להתמקד בשחקנים ולא באופק.
הסרט מתרחש כולו על סיפונה של ספינת מטען אמריקאית בזמן מלחמת העולם השניה. מר רוברטס (הנרי פונדה) הוא קצין בכיר שאהוב על חייליו, אולם עמדותיו הסלחניות נוטות להתנגש עם קפטן מורטון (ג'יימס קגני) הנוקשה. רוברטס שואף לעבור לתפקיד קרבי, אבל מורטון אינו מאפשר זאת, מתוך תחושה שהדבר מאיר באור שלילי עליו ומסכן קידום עתידי עבורו. ג'ק למון מגלם את פולבר, קצין צעיר שאחראי על הכביסה ונוהג להתחמק מעיניו של מורטון, בעוד ויליאם פאוול מגלם את רופא הספינה הציני, בתפקידו האחרון לפני שפרש ממשחק.
ראיתי את "מר רוברטס" לראשונה לפני יותר מעשור ולא זכרתי אותו לטובה. חשבתי בזמנו שהוא די משעמם ושהאווירה על הספינה מזכירה יותר סרט קולג' מאשר סרט צבאי. בצפיה חוזרת, דעתי חיובית יותר, אם כי לא בהרבה. אני עדיין חושב שיש לסרט בעיה של קצב ושהמלחים בספינה לא נראים כאילו הם משרתים בלב ים בזמן מלחמה, אלא יותר כמו בנצי, מומו ויודל'ה על ספינת נופש ב"עוגן הרם".
מצד שני, אני בהחלט מעריך יותר את השחקנים בסרט. ג'ק למון הוא אמנם זה שזכה עליו באוסקר לשחקן משנה, אבל ג'יימס קגני היה לא פחות ראוי בעיני. יש גם סצנות שעובדות מצוין בפני עצמן, כמו הנסיון לזייף ויסקי משובח מחומרים שנמצאים על הספינה, או הקשר הלא בריא של הקפטן לעץ הדקל שהוא מגדל על הספינה. לא הכל עובד בסרט, אבל יש מספיק רגעים מוצלחים בשביל שדעתי עליו תשתפר בצפיה חוזרת.
זהו אחד משני סרטים בהם היה ג'ושואה לוגאן מעורב באותה שנה שהיו מועמדים לאוסקר לסרט הטוב ביותר. על השני, בחלק הבא של הפרויקט, גם קבל קרדיט מלא.
פיקניק (1955)
בניגוד ל"מר רוברטס", עליו לא קבל קרדיט, לוגאן היה הבמאי היחיד בסרט "פיקניק". שניהם יצאו באותה שנה והיו מועמדים לאוסקר לסרט הטוב ביותר, אותו הפסידו (בצדק) ל"מרטי". מאחר ומדובר בסרט הראשון שביים בעצמו, "פיקניק" הוא בעצם תחילת דרכו הרשמית של לוגאן כיוצר הוליוודי בולט. טוב, בולט לזמנו.
העלילה מתרחשת ביום אחד, במהלכו מגיע האל קרטר חסר הפרוטה לעיירה בקנזס בה מתגורר אלן, חברו העשיר מהקולג'. האל מקווה למצוא ככה עבודה מכובדת, אולם דעתו מוסחת בידי שלוש נשים המתגוררות באותו בניין. האחת היא מדג', חברתו היפהפיה של אלן. השניה היא מילי, אחותה המתבגרת של מדג', והשלישית היא רוזמרי, מורה רווקה בגיל העמידה. כל זה במקרה ביום בו נערך הפיקניק השנתי לרגל יום העבודה, המסמל את סוף הקיץ.
כיאה לבמאי שהתפרסם בעיקר בתאטרון, לוגאן ביים את הגרסה הבימתית של "פיקניק" לפני שגויס לעבוד גם על העיבוד הקולנועי. בעוד המבקרים והקהל אהבו את הסרט, בעיני הוא לא התישן טוב במיוחד. הפגם הבולט ביותר הוא בכך שבקולנוע קיים קונספט שלא קיים בתאטרון: קלוז אפ. מאוד קשה שלא לשים לב שהשחקנים על המסך לא תמיד תואמים את תיאור הדמות. כך למשל, האל מוצג כצעיר מוזנח שגדל בשולי החברה, אבל הוא מגולם בידי ויליאם הולדן בן ה-37 ששנה לפני כן גלם יורש עשיר ב"סברינה" וכבר אז נראה מבוגר מדי לתפקיד. מה גם שהולדן גלח את החזה לקראת התפקיד, כי חלק מהסצנות הן פשוט תרוץ להראות אותו בלי חולצה, דבר שלא בדיוק משדר נווד חסר כל. את מילי מגלמת סוזן סטרסברג שאמורה להיות טום בוי פחות מושכת מאחותה, מה שלא אמין בהתחשב בכך ש"לא מושכת" מבחינת הסרט אומר שיער אסוף בקוקיות, אוברול ומשקפי קריאה. סטרסברג, שהדבר האחרון שאפשר לומר עליה הוא שאינה יפה, אמנם הייתה בגיל המתאים לתפקיד (בת 17 בזמן הצילומים), אבל היא נראית מבוגרת יותר. ויליאם הולדן נראה כמו אבא שלה, אבל זה בעיקר כי גם הוא נראה מבוגר מגילו האמיתי. בכל אופן, הסצנות ביניהם ובינו לבין מדג' מדגישות את פער הגילאים בין השחקנים.
יש גם את העניין שכל ההתפתחויות הדרמתיות מתרחשות ביממה אחת, מה שמוביל להתנהגות לא אמינה מצד הדמויות. אנחנו אמורים להאמין שמישהי אוהבת בכל לבה אדם שהכירה רק לפני כמה שעות, או שכל תושבי העיר כמעט משנים מיד את דעתם בגלל שקר של מישהי שבברור היחתה שיכורה באותו רגע. יש פה נסיון להעביר מסר על היחס של החברה לאנשים עניים, אבל בשום שלב לא נרמז שלרוב תושבי העיירה יש בכלל הון משלהם. אם במקום הולדן היה מלוהק שחקן ממוצא אחר, אפשר היה לחפש אמירה על גזענות, אלא שבכל הסרט יש אולי שני ניצבים כהי עור וגם הם מוסתרים הרחק ברקע.
בכל זאת, שני דברים חיוביים לומר על הסרט. קודם כל, רוזלין ראסל מצוינת בתפקיד המורה רוזמרי. אני מתחיל לחשוד שלוגאן ממש טוב בבימוי נבלים חסרי מודעות עצמית (ר' ג'יימס קגני ב"מר רוברטס"). דבר שני, הצילום באמת יפה. מאחורי המצלמה עמד ג'יימס וונג האו, אחד הצלמים הגדולים של הוליווד באמצע המאה. האו לא היה מועמד לאוסקר על "פיקניק", אולם זכה באותה שנה על סרט אחר, "השושנה המקועקעת". סרטו של לוגאן מכיל כמה צילומי חוץ יפהפיים שבוודאי נראו עוד יותר טוב על מסך ענק מאשר על מה שיש לי בבית.
תחנת אוטובוס (1956)
סרטו הרביעי (רשמית, שלישי) של לוגאן כבמאי מחזק את הרושם שקבלתי מתחילת הקריירה שלו. יש סיכוי שלוגאן לא ידע להבחין בין סצנה רומנטית לסרט אימה. לפחות הפעם, בניגוד לסרט הביכורים שלו, נראה שחלק מהאימה מכוון.
כמו "פיקניק", גם הסרט הזה מבוסס על מחזה של ויליאם אינג', אלא שהפעם נעשו חריגות משמעותיות מהמקור. המחזה מתרחש כולו בדיינר המשמש תחנת עצירה קבועה לקו אוטובוס, ומתמקד במספר דמויות המעבירות בו את הזמן עד להמשך הנסיעה. סרטו של לוגאן מתמקד בעיקר בשתיים מהדמויות, בו ושרי, ומרחיב את הסיפור גם לתחנות אחרות במסלול האוטובוס. בו מתחיל את דרכו עם וירג'יל, המנטור שלו, בדרך לתחרות רודאו בפיניקס. כשהם מגיעים לעיר, בו מתאהב בשרי כשהוא רואה אותה מופיעה במועדון, ומחליט שהיא הולכת להיות אשתו. זאת למרות שאין לשרי שום עניין בקאובוי הצעיר מעבר למשיכה שטחית.
הסרט מבין שבו מתנהג בצורה בעייתית, אבל מעדיף להתמקד בנסיונות מאולצים לקומדיה ובאפשרות ששרי אולי תשנה את דעתה. חצי שעה לסיום, כבר בלתי אפשרי להתעלם מהדגלים האדומים, מה שהופך את סוף הסרט, אותו לא אחשוף, למרגיז במיוחד.
דון מארי, אז שחקן מתחיל שלוגאן התרשם מעבודתו בתאטרון, לוהק לתפקיד בו. את שרי מגלמת מרילין מונרו שהחליטה להשתמש בתפקיד כהזדמנות לשבור את הטייפקאסט שלה כפתיינית שאוהבת את החיים הטובים. קשה לומר שהטייפקאסט נשבר, התפקיד הזה מאוד צועק מרילין ורוב הזמן, היא מתקשה לשחק בצורה משכנעת, במיוחד בסצנות קומיות. עם זאת, יש רגעים בהם היא אכן מרשימה כשנדרש ממנה להביע פחד ותסכול, דבר שכנראה הייתה לה השראה אליו מהחיים האמיתיים.
שני השחקנים הטובים בסרט הם ארתור קנדי ובטי פילד, ששתפו פעולה עם לוגאן שנה לפני כן ב"פיקניק". קנדי מגלם את וירג'יל שמעודד את בו להיפתח ולמצוא לעצמו בחורה, אולם מצטער מאוחר יותר על המפלצת שיצר. פילד מגלמת את גרייס, בעלת הדיינר שמדברת כמו מיי וסט ומחוזרת נמרצות בידי נהג האוטובוס (למיטב הבנתי, בגרסה הבימתית היחסים ביניהם יותר ישירים).
אם אמור להיות בסרט הזה משהו רומנטי, הוא מתפספס. הוא אינטנסיבי ברגעים הנכונים, אבל לוגאן והתסריטאי ג'ורג' אקסלרוד שגאו בנסיון לאזן זאת עם נסיונות להפוך את בו לשובה לב ונאיבי. היה עדיף להתחייב לכיוון מסוים במקום לספק לנו נבל שאנחנו אמורים גם לחבב בלי ציניות.
בשביל הזהב 