"מה שיכריע את המלחמה הזאת הם האנשים. לא הכֵּלים" | מאת גל פרל

רשומה רגילה

הרב חיים סבתו כתב ספר נדיר באיכותו על חוויותיו ממלחמת יום הכיפורים, שאוחז בקורא ולא מרפה. במיוחד כשקוראים אותו במהלך מלחמת "חרבות ברזל". "מי שהיה במלחמה הזאת יכול לספר ולספר, ומי שלא היה בין כך לא יאמין", כתב סבתו על המלחמה ב־1973, וזה נכון גם למלחמה שפרצה כעבור חמישים שנים.

"ואיך שמעתי את גידי המט"ק צועק: תותחן, אש! ואני משיב: אבל אין לי תיאום כוונות! והמט"ק צועק: תותחן, אש! אש! אתה שומע? לא חשוב לאן, יורים עלינו…" (עמוד 13).

ביום הכיפורים האחרון קראתי שוב את ספרו של הרב חיים סבתו "תיאום כוונות" (הוצאת ידיעות ספרים, מהדורה שנייה, 2003). הספר תיאר את חוויות הלחימה של הסופר, בן ישיבה באותה עת, אשר לחם במלחמת יום הכיפורים כטנקיסט בחטיבת המילואים 679 ברמת הגולן. לראשונה קראתי אותו בשירות הסדיר, ומאז חזרתי אליו לא פעם, אף שאינני שריונר ובוודאי ובוודאי שאיני בן דורו של המחבר (כי אם צעיר ממנו ב־30 שנה), שכן כבר בקריאה הראשונה הבנתי שאני אוחז בידי ספר נדיר באיכותו, שאוחז בקורא ואינו מרפה.

התחלתי להתעניין באמת במלחמת יום הכיפורים רק בשנת 2003, במלאות 30 לפריצתה, בעיקר בזכות הספר "אינדיאנים על גבעה 16" שכתב אביחי בקר, בעברו מ"פ בגדוד 12 בחטיבת גולני שנפצע במלחמה. תיאורי הקרבות בספר, הבהירו לי יפה יפה עד כמה היתה מדינת ישראל תלויה על בלימה, במיוחד בחזית הצפון, במלחמת יום הכיפורים.

בקריאה נוספת, ואני כבר קצין מילואים בצנחנים, התחדדה אצלי עוד יותר תמונת האירועים (מה גם שאני גם בקי יותר בשטחי הרמה מטיולים ותרגילים ורואה בעיני רוחי כל תל וכל ואדי) וההבנה כמה שברירי הקיום כאן יכול להיות, וכמה חשוב השירות במילואים, ולכידות היחידה להשגת הניצחון. 

ספרו של סבתו נע ונד בציר הזמן שבטרם המלחמה, הלחימה עצמה ולאחריה. תיאור הקרבות מטלטל את הקורא, כשהם מתוארים כהווייתם. נואשים, אכזריים וקשים והם הוכרעו בזכות נחישות ועיקשות הלוחמים בחזית. "דנון נשאר רק עם עוד כלי אחד. איזה אומץ למפקד הזה. ואיזה כוח. אותה שעה חשבתי לי, מי בכלל יידע פעם על האנשים האלה ועל מה שעשו" (עמוד 134), כתב על המג"ד שלו במלחמה וזו רק דוגמה אחת. 

כשקוראים את הספר, במיוחד לאחר ה־7 באוקטובר 2023, הקביעה של המחבר לפיה "מי שהיה במלחמה הזאת יכול לספר ולספר, ומי שלא היה בין כך לא יאמין" (עמוד 20), הופכת את בשרם של מי שלחמו במלחמה הנוכחית ברצועת עזה חידודין חידודין.

"אם עשרות טנקים יצלחו כאן מולנו, מה נוכל לעשות?"

הספר נפתח לאחר תום הקרבות, במהלך מלחמת ההתשה במובלעת הסורית. המחבר שירת אז בפלוגה שעליה פיקד חנן, שהורכבה משרידי צוותים שלוקטו מן הגורן ומן היקב, וישבה בין חאן־ארנבה לבין תל־אנתר. "פלוגה מיוחדת היתה לחנן בחטיבה אחר המלחמה. שלושה טנקים הוא קיבל מהסמח"ט. אחד בעל מום, ראשו מוטה על צידו. הצריח שלו נפגע קשה בקרב של החטיבה על המחצבה בנפאח, ושני טנקים שנראו כצולעים עם הזחלים המקוצרים שלהם. הם נתקעו בציר הנפט, בעיות בגלגל הֶינֵעַ. עוד טנק, שעמד לו לבדו סתם כך אצל מוריס בסדנה של החטיבה בלי צידוד ובלי בעלים, משך חנן בעצמו, וצירף אותו לשלושה, עכשיו היו לו לחנן שלושה טנקים וחצי. אחרי המלחמה גם זו פלוגה" (עמוד 16).

חנן, סיפר המחבר, "אסף אותנו אליו בהמון אהבה. הוא ידע מה עברנו והרגיש אותנו. גם הוא עלה מיפתח במוצאי יום הכיפורים, גם הוא היה במארב בנפאח וגם בפריצה לחאן־אַרְנבֶּה. בתרגילים המעטים שעשינו לא היה חנן צריך להסביר הרבה. כל מט"ק וכל איש צוות ידע מה עליו לעשות. אף פעם לא הרים חנן את קולו. רק רמז או לחש. תמיד הסתובב בבגדי עבודה וטיפל בטנקים יחד איתנו, גירז ושימן והחליף בּוּגים. בכל השמירות השתתף כמונו. לפעמים עבר בין האוהלים והשכים אותנו בבוקר בנגיעה קלה" (עמוד 17).

גדוד השריון שבו שירת היה "גדוד שהיו בו בצוותא בני ישיבה ובני קיבוצים ובני עיירות" (עמוד 157). כאז כן היום, ההרכב האנושי והביחד של המילואים נשאר דומה והוא שמחזיק את העסק למרות כל הקיטוב, הפערים והשונות בחברה הישראלית.

בספר תיאר המחבר פגישה שהיתה לו בעמדה שבה שמר במוצב על גדות תעלת סואץ, כשנה לפני מלחמת יום הכיפורים. "עוד אני ממתין וחייל בא לקראתי. לא הכרתי אותו עד שקרב. גבוה היה, כפוף משהו, עיניו שחורות גדולות ומבטן חריף. כשהתקרב ראיתי שהיה זה אחד המפקדים של התגבור, הסמ"פ. צנחן מילואימניק היה, סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטה בירושלים. שוחח איתי על דא ועל הא" (עמוד 48). והנה, במהלך השיחה, אמר הקצין פתאום:

"ההתקפה של המצרים תהיה בשעה הזאת, עם שחר, ומכאן היא תבוא. הקצין הסטודנט הסתובב, הסתכל על המעוז וחזר והסתכל על התעלה ואמר כמו לעצמו: אני יודע, כולם ישנים, שקטים. אני לא שקט. אני קורא את הדיווחים המגיעים למ"פ ואני לא יכול להיות שקט. כבר כמה לילות שאני מסתובב בעמדות קודם עלות השחר, מתבונן בתעלה. שמעת מה שאל המפקד היום? שאל הסמ"פ והוסיף: הוא אמר שאם עשרות טנקים יצלחו כאן מולנו, מה נוכל לעשות? כולם צחקו, אני לא צחקתי. מה אעשה ואני רואה את הטנקים המצרים צולחים כאן, עכשיו, על גשרים, ממש מול עיני. אני רואה את ההתקפה מתחילה. אינני יודע איך נעצור אותה. הלוואי ותקופת המילואים שלנו תעבור כבר. החברים שלי קוראים לי פילוסוף, אולי הם צודקים, אבל אני לא מבין על מה הם סומכים. הסמ"פ של התגבור סיים את דבריו ובלא לחכות שאגיב, חזר ואמר שוב ושוב: אני לא שקט, אני לא שקט. והלך" (עמוד 49).

הקטע הזה, שנקרא כנבואה על החורבן שעתיד לבוא, הוא אחד הקטעים החזקים בספר. מוטב היה לו הפיקוד הבכיר של צה"ל, בטרם המלחמה ההיא ב־1973, היה מוטרד כפי שהיה אותו סמ"פ מהצנחנים. במחשבה נוספת מוטב היה לו אזהרות שכאלה היו מקבלות התייחסות רצינית מהפיקוד הבכיר של צה"ל גם חמישים שנים מאוחר יותר.

"בבת־אחת תפסתי: אנחנו במלחמה"

"אני שומע את חנן קורא לי: נהג! מהר! הילוך אחורי! הפעם דווקא נכנס ההילוך. ירדנו למטה. אחרי כמה שניות פגז פגע במקום שהיינו בו קודם. ניצלנו. בבת־אחת תפסתי: אנחנו במלחמה" (עמוד 117).

בספר בולטים לחיוב מפקדי החטיבה, החל במפקדה, אל"ם (לימים אלוף) אורי אור, אשר הצליח בכושר מנהיגותו וברגישותו להוביל את אנשיו בהצלחה בנתיב הקרבות ברמה, עבור ביהודה וגמן הסמג"ד, בחנן המ"פ וכלה בגידי מפקד הטנק.

אחד הקטעים המרגשים בספר הוא המפגש בלילה השני ללחימה עם מפקד החטיבה שלהם, אל"מ אורי אור. "הפגישה עם המח"ט הפעם, בחצות הלילה בנפאח, היתה אחרת לגמרי. האיש המוצק, שעלה על הטנק בפנים מאובקות, אמר בקול רך: שלום, אני המח"ט שלכם. הוציא חפיסת שוקולד וחילק לנו. אני יודע, אמר, קשה לכם מאוד, אתם צעירים. גם לי קשה. לחמתי כבר בחיי מלחמה קשה, אבל הפעם זאת מלחמה אחרת, אחרת לגמרי. החטיבה איבדה הרבה טנקים. שדרת הפיקוד נפגעה. נשארתם בלי מג"ד ובלי מ"פ. קשה, קשה מאוד" (עמוד 49).

אבל, קבע המח"ט, אני בטוח שננצח. מי שיחזיק יותר מעמד ינצח. מי שלא יותש, ינצח. אנחנו ננצח. אין לנו ברירה, אנחנו מוכרחים לנצח. כולנו סומכים עליכם. עם ישראל סומך עליכם. נארגן כאן מחדש את החטיבה עם כל הטנקים שנשארו, ולפנות בוקר נתקוף לכיוון הכיס של חושנייה" (עמוד 50).

כשנפרד מצוות הטנק אמר המח"ט: "שלום לכם. אני אוהב אתכם. טפלו בטנקים ותדלקו אותם. אנחנו יוצאים לפני הזריחה. נותרו לכם ארבע שעות לנוח. נצלו אותם. יום קשה יהיה מחר. הצנחנים של האוגדה יתדלקו את הטנקים שלכם. לא אתם. אתם צריכים לנוח. ואנא, אל תרדו מן הטנק, זו פקודה. וחייל חמוש אחד ישמור תמיד בעירנות על הצריח. יש ידיעות שבין הטנקים שלנו מסתובבים אנשי קומנדו סורים שנחתו במסוקים. יש שאלות? הו, כמה שאלות היו, אבל איש לא שאל. ידענו שגם הוא אינו מתכוון שנשאל. לא עת שאלות היתה. לחץ המח"ט את ידו של כל אחד מאיתנו ואמר שוב: שלום לכם חבריה. אני אוהב אתכם" (עמוד 50).

"ירינו בלי הפסקה"

בקרב על חושנייה, כתב המחבר, "ירינו בלי הפסקה. אלי הטען הזיע כולו, נראה כמתחנן לרגע של מנוחה. הוא טען פגזים ללא הרף. עבד קשה מכולנו בלי לומר דבר. מתכופף לריצפה, מחלץ פגזים מן התפסים וטוען אותם בתותח. עולים לעמדה ויורים. גידי לא מרשה לרדת מהעמדה. ואז התחילו טנקים להיפגע. ידענו מי יושב בכל טנק. ראינו את הטנקים דולקים כמו מדורות. זיהו אותנו. החלפנו עמדה במהירות ושוב עלינו" (עמוד 71).

בהמשך, כתב, נפגע הטנק שבו שימש כתותחן, לא הרחק מבסיס נפאח, והצוות חיפש נואשות דרך לשוב ללחימה. בדרך "פגשנו סיירת צנחנים" (עמוד 105). נראה שהכוונה היתה לכוח מסיירת מטכ"ל (סיירת צנחנים היתה אז בדרום), ואנשיה הזהירו אותם מפני הקומנדו הסורי שעשוי לנחות שם במסוקים.

זמן קצר לאחר מכן האזהרה התממשה. חייל מגולני סיפר לו מאוחר יותר כיצד צעק להם "הסמג"ד בקשר להסתובב במקום ולטוס צפונה בציר אמריקה לצומת נפאח. הליקופטר קומנדו סורי נוחת שם. בתוך שתי קטנות היינו שם. זוכרים איך התיישרנו על הכביש וירינו מטווח אפס" (עמוד 29). למרות שהמחבר לא ציין זאת, גם לוחמי סיירת מטכ"ל, עליהם פיקדו יוני נתניהו ומוקי בצר, "הגיעו מן הצומת אל מול המסוקים ופתחו לעומתם באש נוראה" (עמוד 106). כארבעים לוחמי קומנדו סוריים נהרגו שם. הצוות של המחבר הצליח לחבור לכוחות צה"ל ושב ללחימה.

הספר שכתוב בעברית עשירה, מיוחדת ומתובלת בפיוטים מבית הכנסת, זכה בפרס ספיר, תורגם לאנגלית ולרוסית, ואף היה לסרט מצוין, אותו ביים איל חלפון ובכיכובם של דן שפירא ואלון אבוטבול.

לאחר המלחמה, נזכר סבתו, "הסמח"ט שלנו, לוי מבית־השיטה, סיפר פעם בגדוד על שני טנקים שיצאו מיפתח ביום ראשון בצהריים והגיעו לנפאח. הם הצילו את המלחמה ברמה, אמר" (עמוד 115). כשחושבים על זה, "מי יודע, אולי כל שני טנקים הצילו את הרמה" (עמוד 115). אולי, אין לדעת.

מה שבטוח הוא שהמחבר צדק שכתב שכבר אז ידע כי "מה שיכריע את המלחמה הזאת הם האנשים. לא הכֵּלים" (עמוד 124). האנשים, מפקדי ולוחמי צה"ל בסדיר ובמילואים (במיוחד במילואים) הם שהצילו אז את המדינה. אחרי שלחמתי בעזה בשנה האחרונה אני יודע, זה גם מה שיכריע את המלחמה הזו.

המשמעות של מלחמה בניגוד לתפיסה ולמשאבים | עפר שלח וגל פרל

רשומה רגילה

תפיסת הביטחון של ישראל היא שעליה לחתור למערכות קצרות ועצימות, שמטרתן הכרעה צבאית־אופרטיבית מהירה, שתיצור הרתעה ושתרחיק את המלחמה הבאה. התפיסה הכתיבה את בניין הכוח. מטרות מלחמת "חרבות ברזל" שהוגדרו היו מתבקשות, אך מקבלי ההחלטות היו צריכים להיות ערים לכך, שהמשאבים שברשותם, ובראש ובראשונה הזמן לניהול המערכה, הם משאבים מתכלים.

תקציר

תפיסת הביטחון שעיצב ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון, הייתה ברורה: על ישראל לחתור למערכות קצרות ועצימות, שמטרתן הכרעה צבאית־אופרטיבית מהירה, שתיצור הרתעה ושתרחיק את המלחמה הבאה. תפיסת המערכה הקצרה, שנבעה מהעדר עומק אסטרטגי בשל גבולותיה הצרים של ישראל, והנטל על החברה והכלכלה בשל ההישענות על מערך מילואים גדול, הכתיבה את בניין הכוח. מטרות מלחמת "חרבות ברזל" שהוגדרו היו מתבקשות לאור זוועות ה־7 באוקטובר 2023. ואולם מקבלי ההחלטות היו צריכים להיות ערים לכך, שהמשאבים שברשותם, ובראש ובראשונה הזמן לניהול המערכה, הם משאבים מתכלים. מכאן שיש לבנות את הכוח ולנהל את המלחמה בהתאם למשאבי המדינה והחברה כדי לקיים את המערכה ולנצח בה.

מבוא

בשבוע הראשון למלחמת "חרבות ברזל" אישר קבינט המלחמה, שזה עתה הוקם, את מטרותיה, כפי שהציג לו צה"ל: מיטוט שלטון חמאס והשמדת יכולתו הצבאית, הסרת איום הטרור מהרצועה על ישראל, מאמץ מירבי לפתרון סוגיית בני הערובה והגנה על גבולות המדינה ואזרחיה (כהן, 2023). באותו דיון הציג הצבא אף לוח זמנים ללחימה: שלב א' – הגנה בשטחנו, השתלטות וטיהור במרחב שנכבש בידי חמאס ב־7 באוקטובר 2023, כתישה אווירית והכנה של המבצע הקרקעי (שהחל בפועל ב־27 באוקטובר); שלב ב' כלל לחימה עצימה ברצועת עזה, ובמקור נאמר שיימשך עד לחודש ינואר 2024, ולאחריו יבואו שלב ג', שעיקרו היערכות הגנתית ופשיטות נקודתיות, ושלב ד' – יצירת מצב קבע שיקבע את הישגי המלחמה (ויס, 2024).

לוח הזמנים שבו נקב צה"ל, ואשר אושר בקבינט, היה של חודשים רבים: כאמור, לא פחות מארבעה חודשים של לחימה עצימה, ואחריה חודשים רבים של פעילות בעצימות גבוהה יחסית. האמירות של הדוברים השונים בדרג המדיני והצבאי חיזקו מדיניות זו: חודש לאחר פרוץ המלחמה אמר דובר צה"ל תא"ל דניאל הגרי כי "המלחמה תארך עוד זמן רב" (חדשות 13, 2023); באותם ימים צוטט שר הביטחון יואב גלנט באמירה לפיה למלחמה הזו "אין שעונים, יש לה מטרות" (הראל, 2023). ואילו השר בני גנץ דיבר, כבר בשבוע השני למלחמה, על "מערכה שתיקח חודשים" (צ'חנובר ואייכנר, 2023).

תחת ההלם של אירועי ה־7 באוקטובר ואל מול המטרה המוסכמת של הסרת האיום הביטחוני בגבולות לזמן רב, נראו לוח הזמנים שהציג צה"ל וההחלטות שקיבל הקבינט כמובנים מאליהם. ואולם בפועל זו הייתה הפעם הראשונה בתולדות ישראל שבה התקבלה מראש החלטה לצאת למערכה המנוגדת לא רק לתפיסת הביטחון הקלאסית של ישראל, אלא גם ליסודות בניין הכוח והפעלת הכוח של צה"ל.

תפיסת הביטחון הקלאסית

תפיסת הביטחון שעיצב ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון, דוד בן־גוריון, נשענה על כמה מוסכמות יסוד: ראשית, ישראל לא תוכל להביא להכרעה מדינית באמצעים צבאיים, שכן האויב הערבי (והיום גם המוסלמי שאינו ערבי, ובראש וראשונה איראן), לא יסכין עם קיומה במזרח התיכון, ויחסי הגודל בין הצדדים אינם מאפשרים לישראל להגיע להכרעה מוחלטת. כדברי בן־גוריון, "אנו לא יכולים להניח אף פעם שאנו יכולים לתת מכה אחת ניצחת לאויב וזה יהיה קרב אחרון, שאחריו לא יהיה צורך בהתנגשות ולא תהיה שום סכנה למלחמה… אי אפשר להעביר אותם מן העולם בגלל כוח האדם הרב שלהם ובשל ריבוים הטבעי" (בן־ישראל, 2013).

ליחסי הגודל נוספו עוד פרמטרים: ישראל היא "מדינת אי" שכלכלתה פתוחה ותלויה במידה רבה בסחר חוץ, העלול להיפגע משמעותית במערכה ארוכה; לכך נוספה גם סוגיית הלגיטימציה הבין־לאומית לפעולתה של ישראל. כדברי הרמטכ"ל משה דיין לאחר מלחמת סיני, "מימיו הראשונים ידע הצבא הישראלי שעליו לתכנן את קרבותיו ולהשיג את ניצחונותיו תוך ימים ספורים, משום שממשלתו לא תוכל, לאורך ימים, להתעלם מהחלטות המוסדות הבין־לאומיים, ולא יהיה בכוחה לעמוד נגד לחץ המעצמות הגדולות שתתבענה את הפסקת המלחמה" (לויטה, 1988, עמ' 34). סוגיה זו הפכה משמעותית עוד יותר בשנים האחרונות, ככל שמעמדה הבין־לאומי של ישראל השתנה, וכך גם הלגיטימציה לפעולתה אל מול אויבים הנתפסים בעיני העולם כחלשים ממנה.

המסקנה של בן־גוריון היתה ברורה: על ישראל לחתור למערכות קצרות ועצימות, שמטרתן הכרעה צבאית־אופרטיבית מהירה, שתיצור הרתעה ותרחיק את המלחמה הבאה. מכך נגזרה גם תפיסת בניין הכוח והפעלתו: מבחינת כוח האדם, "צבא ההכרעה" של ישראל יהיה חילות המילואים, המאפשרים להגדיל את הכוח הלוחם פי כמה במהירות, ולשנות את יחסי הכוחות המספריים בינינו לבין האויב בזירת הלחימה (בן־גוריון, 1981, עמ' 2–13).

עם הזמן הפך "קיצור משך המערכה" לעיקרון יסוד בפעולת הצבא – ובהתאם גם בבניין הכוח. כך הוגדר גם במסמך אסטרטגיית צה"ל: "קיצור משך הלחימה הוא ציווי קבוע שמחייב את צה"ל לשאוף לקיצור המערכה והקטנת הפגיעה במדינה ככל האפשר, כדי לחזור מהר ככל האפשר לשגרת החיים של אזרחי מדינת ישראל" (איזנקוט, 2018, עמ' 17).

ואולם, בחינה של דרך הפעולה של צה"ל במערכות של העשורים האחרונים מעלה, כי ברוב המכריע של המקרים הפעולה הייתה בניגוד לעקרונות אלה, והסתמכה דווקא על תפיסה־בפועל של הארכת הלחימה, שחיקה כמותית של האויב והישענות על מסה ולא על פעולה מהירה להכרעה. יש לכך סיבות רבות, ובהן השתנות האויב, השינויים בפני המלחמה ואף בחברה הישראלית; ואולם מנגד, בניין הכוח בצה"ל לא עבר התאמות דומות, מה שהוביל לאי־התאמה בין בניין הכוח להפעלתו – הבאה לביטוי חריף במלחמת "חרבות ברזל".

בניין הכוח לא הותאם למציאות החדשה

בניין הכוח של צה"ל נגזר גם הוא מן "התפיסה הקלאסית". כבר בימי בן־גוריון הושם הדגש בבניין הכוח על מה שכינה "כוחות מחץ" (חיל האוויר והדרג המסתער ביבשה), שיעבירו את המלחמה במהירות לשטח האויב וייצרו את ההכרעה האופרטיבית המבוקשת. תפיסת המערכה הקצרה הכתיבה את סוגיות המלאים, החימושים – ובעיקר את מודל כוח האדם.

ההיגיון של מודל המילואים כולו נשען על התפיסה של קיצור משך המערכה: ביחס לצבא סדיר המושתת על מתנדבים בשכר, צבאות מילואים הינם מודל יעיל וחסכוני – כל עוד אינם משרתים זמן רב מדי. מודל המילואים אִפשר לישראל להחזיק כוחות מיומנים ללחימה בסדר גודל משמעותי, שבהיותם, בביטוי שרווח בצבא בשנים עברו, "חיילים בחופשה של אחד עשר חודש" – יצרו מייד עם גיוסם עוצבות גדולות וכשירות לקרב ששינו באחת את יחסי הכוחות הצבאיים. מודל הגיוס של "צבא העם" יצר גם שכבת קצונה איכותית במיוחד, שכן הצבא יכול למיין ולבחור את הטובים מבין המגויסים והמגויסות שבהמשך עוברים לשרת בתפקידי פיקוד ומטה במילואים (איילנד, 2018, עמ' 332). עוצבות המילואים אכן היו הגורם המכריע במלחמות "הגדולות" של ישראל, ולא נפלו בכשירותן, באיכות הפיקוד שלהן ובמשימות שהוטלו עליהן מן הכוחות הסדירים באותו מערך.

ואולם כאשר המלחמה מתמשכת, עלות המילואים גדלה מאוד, הן בהיבט החומרי והן בהיבטים אחרים. התגמול המשולם להם גדול פי כמה מזה של חייל סדיר: על פי מצגת שהציג היועץ הכספי לרמטכ"ל בכנס האגודה הלאומית לכלכלה, עלותו הישירה של איש מילואים בצו 8 "ממוצע" עמדה במהלך המלחמה על 29 אלף שקלים בחודש, בעוד דמי הקיום ללוחם חוד בסדיר עמדו על 3,374 שקלים (פנחס, 2024) – והנזק למשק מהיעדרותו של איש המילואים מעבודתו היה גדול פי כמה. השחיקה שלהם במערכה מתמשכת גדולה יותר, שכן מדובר לא אחת בבעלי משפחות.

רק כדוגמה, ענף ההיי־טק – הענף בעל הערך המוסף הגבוה במשק, המהווה כ־10% מהעובדים אך מייצר כ־20% מהתמ"ג ולמעלה מ־50% מהייצוא של ישראל – משופע באנשים צעירים שהם משרתי מילואים (לפי הערכות, קרוב ל־20% ממשרתי המילואים שגויסו ב־7 באוקטובר עובדים בהיי־טק, ולמעלה מ־20% מעובדי הענף היו במילואים). הנזק למשק מהיעדרות ממושכת שלהם ממקום העבודה הוא משמעותי. בה בעת, למרות הגנות הקבועות בחוק הסכנה התעסוקתית לאנשי המילואים, המהווים מיעוט הולך וקטן מסך האזרחים בגילאים הרלבנטיים, גדול מאי פעם – מה שמוסיף עוד יותר לשחיקה.

אותם דברים ניתנים להיאמר גם על היערכותו של צה"ל בהיבטי חימושים, חלפים ושאר היבטים פיסיים של הלחימה, כמו גם על ההיערכות בהיבטי משאבים "רכים", כגון לגיטימציה פנימית ובין־לאומית. משאבים אלה גם הם מתכלים, עובדה המשפיעה יותר ויותר על יכולת הפעולה ככל שהמלחמה מתארכת, ובוודאי כאשר מדובר על מערכה של שנים.

"המערכות המתמשכות" הלא־ארוכות – מראית עין מטעה

עם השתנות אופיים של האויבים (ממדינות בעלות צבאות סדירים לארגונים תת־מדינתיים הפועלים באמצעי טרור וגרילה), ואופי המלחמה (בשל ההתפתחויות הטכנולוגיות ועליית איום האש והאיום על העורף), הפכה ההכרעה המהירה למשאת נפש יותר מאשר לאסטרטגיה בפועל. האינתיפאדה הראשונה והשנייה היו לעימותים של שנים, שבהם בא לידי ביטוי רק חלק קטן מכוחו של צה"ל. סבבי לחימה מול ארגני אויב, שחלקם אף כונו "מלחמות", כגון מלחמת לבנון השנייה, לא היו בפועל יותר מהתנגשויות עצימות־יחסית, שגם בהן לא נדרש גיוס משואבים ארוך ויקר.

באפריל 2006 המליצה ועדה בראשות דן מרידור על הוספת רגל רביעית לשלוש הרגליים המסורתיות – התגוננות. הוועדה המליצה לעשות כן בשל השתנות האיומים על ישראל, בדגש על הירידה בחומרת האיום בפלישת אויב לצורכי כיבוש שטח והעלייה בחומרת איום הרקטות והטילים על העורף (שלח, 2015, עמ' 80). ההמלצה לא אושרה בממשלה מעולם, אך דה פקטו הלכה ישראל והשקיעה רבות במערכות מיגון אקטיביות נוסח "כיפת ברזל" ודומיה. לא הייתה התייחסות של ממש לעובדה, שההגנה המוצלחת על העורף האריכה את המערכה, שכן אפשרה לשני הצדדים לשמור אותה מתחת לסף המלחמה הכוללת. לבנון השנייה (34 ימים) או "צוק איתן" (51 יום) היו ארוכות פי כמה מיום הכיפורים או ששת הימים, אבל לא נדרשה בהן כלל ההתגייסות הלאומית שעמדה בבסיס התפיסה הקלאסית, העול שהוטל על משאבי צה"ל, על החברה ועל המשק, היה זמני וההתאוששות הייתה מהירה.

כתוצאה ממצב זה החלו לצוץ ניצני חשיבה לפיהם מלחמה ארוכה דווקא טובה לישראל, בהיותה הצד החזק בעימות וזה שמשאביו מאפשרים לו להשיג יותר ככל שהלחימה מתמשכת (עמידרור, 2020, עמ' 31–32). לדוגמה, בשנת 2011 הופיע בכתב העת 'מערכות', מאמרו של סא"ל ש', ראש ענף במטה חיל האוויר, בשם "התשה: אסטרטגיה נוספת להשגת ניצחון". כותרת המשנה של המאמר מעידה על תוכנו: "שינויים במאפייני המלחמה וכן תמורות חיוביות בחוסנה ובכושר עמידתה של ישראל מאפשרים לה להגדיל את מרחב הבחירה של אסטרטגיות המלחמה. בין היתר ביכולתה כיום – בניגוד לעבר – לבחור באסטרטגיה של צמצום המגע הישיר עם כוחות האויב גם במחיר של התארכות המערכות" (סא"ל ש', 2011, עמ' 4–13).

גורם אחר, ובלתי מוכרז, לבניין הכוח באותן שנים, היה דעיכת הדגש על כוחות היבשה, שהיו עיקרו של "צבא ההכרעה" הבן־גוריוני. הספק בכוחו של צבא היבשה להשיג הכרעה אל מול טבעו המשתנה של האויב, והדגש ההולך וגובר על כוח אווירי ועל עליונות מודיעינית, וביתר שאת מאז הפכה המערכה שבין המלחמות (מב"ם) לדפוס הפעולה העיקרי של צה"ל – גרמו לכך שנתח גדל והולך של המשאבים, מתקציבים ועד קשב פיקודי, הופנו אל המב"ם ובניין הכוח לפעולה מנגד, למרות אזהרות כי ניכרת "התעלמות מן ההשפעה של ההשקעה במב"ם על המוכנות למלחמה, הן בהיבט מוכנות הכוח והן בהיבט תפיסת האויב באשר לרתיעתה של ישראל מעימות" (שלח וולנסי, 2023). צבא היבשה הוא גדול, מסורבל ויקר; הזנחתו אפשרה לעמוד באילוצים תקציביים, תוך תחושה שממילא לא יהיה בו כדי להשיג את הניצחון על פי תפיסת הביטחון הקלאסית (חזות, 2024).

התוכניות האופרטיביות והמבצעיות לפעולה יבשתית לא התחשבו בסתירה זו בין המשימה, שלכשעצמה הלכה והסתבכה ככל שארגוני האויב החלו לפתח גם יכולות של צבא סדיר, גדלו בכוח האדם והתבצרו בקרקע ומתחתיה, לבין המציאות המשאבית והאפשרויות לפעולה. צה"ל דיבר על אפשרות שיוטל עליו לכבוש את עזה, אבל לא תכנן ולא בנה כוח למה שהיה ברור שמשימה שכזו תדרוש. התוצאה: צה"ל הגיע ל־7 באוקטובר ללא משאבים מתאימים למשימה שהוטלה עליו מכוח החלטות הדרג המדיני בפתיחתה.

המלחמה עד כה – ללא הלימה בין יעדים, תכנון ואמצעים

הדרג המדיני והצבאי היו אמורים להיות מודעים לפער זה כשהחליטו מה שהחליטו עם פרוץ המלחמה. מטרות המלחמה שהוגדרו היו מתבקשות, וזכו ללגיטימציה ציבורית מוחלטת ואף ללגיטימציה בין־לאומית רחבה, לאחר זוועות ה־7 באוקטובר (נתניהו, 2023). ואולם מקבלי ההחלטות היו צריכים להיות ערים לכך, שהמשאבים שברשותם – כוח אדם, חימושים, כשירות לוגיסטית וכן משאבים "רכים" כמו לגיטימציה בין־לאומית, חוסן כלכלי ותמיכה פנימית, ובראש ובראשונה זמן לניהול המערכה – הם משאבים מתכלים.

כבר בימי המלחמה הראשונים ניכר שישראל נכנסת למערכה שבמכפלת העצימות שלה באורכה היא חסרת תקדים מאז מלחמת העצמאות. במצב זה היו הדרגים הבכירים מחויבים לתכנן ולבצע את המערכה על פי האמצעים, תוך מעקב קפדני על מצבם של כל אחד מהפרמטרים. בפועל, נראה שדבר זה לא קרה. כל זאת אל מול אויב שבנה את עצמו במכוון כדי לבטל ככל האפשר את היתרונות שאפשרו לישראל מערכות קצרות ומכריעות – יתרון מכריע במודיעין ובעוצמת אש אווירית. ביזור הכוח של חמאס, הירידה אל תת־הקרקע, ההתחבאות בתוך האוכלוסייה האזרחית ושאר אמצעים, נועדו כולם לאפשר את שרידותו ובכך להאריך את משך המערכה, תוך הבנה שישראל תיקלע למצוקת משאבים ותסכול בשל חוסר היכולת להכריע במהירות.

יש דוגמאות רבות לניהול המערכה שלא בהתאם לאמצעים הקיימים: הקצב האיטי של התמרון הקרקעי, תוך התקדמות לינארית ושימוש אדיר באש (שאף שניתן להבין אותו בימי התמרון הראשונים, כדי לתת ביטחון לכוחות שלא תמרנו בעצימות כזו שנים ארוכות, הפך עד מהרה לבזבזני וחליף לתחבולה), ללא תחבולה של ממש או תנועת מלקחיים, כך שההגעה לרפיח, למשל, באה רק שבעה חודשים לאחר שהחלה המלחמה; קצב המבצעים הנמוך, עם הפוגות רבות, שנבעו בחלקן מחילוקי דעות בתוך הדרג המדיני אבל גם מחוסר החלטה בדרג האופרטיבי; השימוש הבזבזני באנשי המילואים, שרבים מהם – בעיקר במערך הקרבי ובתפקידי מטה – שירתו כארבעה חודשים (ולעיתים יותר) בתקופת המילואים הראשונה שלהם, וכבר במהלך 2024 נקראו לתקופה שנייה ואף שלישית; כלכלת חימושים, המביאה לכך שקיימת היום הקצבה בפועל של פריטי חימוש חיוניים, וכן בכשירות כלי הרק"ם, וכמובן ההתנהלות המדינית המרוקנת את משאב הלגיטימציה החיצונית ואף את לכידות הציבור הישראלי (בוחבוט, 2023; בן ישי, 2024; כתבי ישראל היום, 2024; אזולאי, 2024).

על פי תא"ל משה (צ'יקו) תמיר, שעסק בהכנת הכוחות לתמרון קרקעי ברצועה בשנים שלפני "חרבות ברזל", והיה לו חלק משמעותי בתכנון המערכה לאחר שפרצה המלחמה, היגיון התמרון בא לידי ביטוי במהלכי כיתור של ערים ברצועה, ניקוז ופינוי אוכלוסייה (שבמהלכם גם נשבים פעילי אויב) ותקיפה בניגוד להיערכות האויב. המערכת היריבה פורקה באמצעות שילוב בין מאמץ אש, שתקף את המנהרות סמוך לתמרון כוחות היבשה לשטח האויב, ואשר שלל מפעילי חמאס את המחסה שבתווך התת־קרקעי ("מקדם השבירה"), לצד מאמץ תמרון יבשתי שצד והרג את פעילי חמאס שנאלצו להישאר מעל פני הקרקע (תמיר, 2024).

היגיון זה התבקש לנוכח טבעו של האויב, וצה"ל אף ביצע מהלכים שונים (כיבוש העיר עזה, למשל) במהירות וביעילות גבוהה בהרבה משל צבאות מערביים אחרים בתנאים דומים – לדוגמה, כיבוש מוצול בידי כוחות עיראקיים בסיוע אמריקאי ארך תשעה חודשים. ואולם מראש היה ידוע שאל מול מטרות המלחמה, כיבוש השטח ופירוק המסגרות של החמאס עצמם לא היה בהם כדי להביא להכרעה. האויב התפצל לרכיבים קטנים, שעברו לפעול בשיטות של גרילה והתמודדות איתם דרשה מאמץ ממושך. וכאן בא לידי ביטוי חוסר המוכנות בבניין הכוח – ולא פחות מכך, העדר פעולה מתבקשת בהתאם למשאבים.

רעיונות אחרים, שהיה בהם אולי כדי להתמודד עם מצב זה – שכאמור, היה ידוע מראש – לא הוכנו ולא נוסו. כך למשל, הכנת כוחות גדולים לפעולה בתת־קרקע, תווך שבו אמנם חלק גדול מהיתרונות של צה"ל במודיעין ואש אינם יכולים לבוא לידי ביטוי, אבל אולי היה בכוחו להמם את חמאס, להפתיע ואולי אף לתרום להכרעה מהירה (חזות, 26 באוגוסט 2024). נשאלת גם השאלה מדוע לא ריכז צה"ל סדר כוחות גדול דיו לתמרון שבבת אחת יתקוף את כלל מערכי האויב ומרכזיו גם במרכז הרצועה ובדרומה, באופן שיפתיע את האויב וימוטט את מערכיו. ניתן להבין מדוע לא קרה כך בראשית התמרון, מהלך שבהיקפו ובעצימותו לא ביצע צה"ל שנים, אך מדוע כעבור כשבועיים לא נבחרה דרך פעולה זו? במקום זאת, צה"ל המשיך ללחום בדרך האיטית, עתירת המסה באש וכוח אדם – עם כוח שלא נבנה כדי להחזיק אותה במשך זמן כה רב.

אין זה אומר שלמצוינות הטקטית לא היה הישג מצטבר. במלחמה הרגו כוחות צה"ל פעילי אויב רבים, בהם מפקדים בכירים, והשמידו מנהרות, מחסני אמל"ח ומפקדות. אובדן כל אלה, לצד הלחץ שנוצר על האוכלוסייה בשטח ואובדן הריבונות של חמאס בעזה כואבים לאויב ומשמשים מנוף לחץ. אבל התמשכות הלחימה מלמדת כי הצבא התקשה לייצר מהלך תחבולני ברמה המערכתית שיפרק את הארגון במהירות ויקצר את משך הלחימה (פרל, 2024, עמ' 22–27). בחזית הצפון נוהלה מערכת התשה ממושכת במשך 11 חודשים, תחת הנחיה מדינית שלא להגיע להסלמה רבתי, שבה נחל צה"ל הצלחות טקטיות. מששונו מטרות המלחמה ונכללה בהן החזרת תושבי הצפון לבתיהם, פתח צה"ל באופנסיבה של אש מוכוונת מודיעין מדויק, שהיה בה כדי לייצר הפתעה מערכתית במגוון היעדים ובעומק החדירה המודיעינית. בתוך כשבועיים נערפה מרבית הצמרת של חזבאללה, כולל מזכ"ל הארגון חסן נצראללה, ונפגעו קשה מערכים אסטרטגיים שנבנו במשך שנים רבות. שנת הלחימה שניהל צה"ל אמנם הקנתה לכוחותיו ניסיון מבצעי רב אך בסופה נותר עם מגבלות משאביות שהופכות את הכרעת חזבאללה לאתגר קשה פי כמה (חזות ושלח, 2024). יש גם חשש שעם הכניסה לפעילות קרקעית, המבוצעת באופן מוגבל, ללא מסגרת זמן מוגדרת ועם מטרות, כמו "פגיעה בתשתיות אויב", המזכירות את סבבי הלחימה ברצועת עזה, יהיו גם למערכה זו תוצאות דומות לאלה שהושגו בדרום, תוך דלדול נוסף של המשאבים בכוח אדם, באמל"ח ובלגיטימציה.

האם אכן נדרשת תפיסת ביטחון חדשה?

במאמר הבוחן את הטענה שתפיסת הביטחון הקלאסית קרסה ב־7 באוקטובר, ושנדרשת תפיסה חדשה, היטיב אל"ם (מיל') גור ליש לתאר את השלכותיה של תפיסה אלטרנטיבית: "על־פי "תופעת המלחמה הארוכה" על צה"ל להיערך, להצטייד ולהכין כוחות למלחמה של שנים. האם המשק הישראלי יעמוד בכך? האם יוכל לשאת את "הצבא הכי גדול במזרח התיכון" (כמו אחרי מלחמת יום הכיפורים)? האם החברה הישראלית הנושאת על גבה את הכלכלה ומשרתת במילואים תעמוד בכך? האם ישראל תמשיך להוות "מכה" למשקיעים תחת מבנה כלכלי שכזה? האם אויבי ישראל יצטרכו לעשות עוד מתקפת 7.10 או רק להמתין לקריסה פנימה של פירות התפיסה הבן־גוריונית. ה"נס" של ישראל יוחרב מבפנים. אולי יהיה בידי ישראל צבא מצויד היטב, אבל מה יקרה למדינה שנסמכת עליו" (ליש, 2024).

ציווי המלחמה הקצרה נותר מתאים לישראל נוכח האיום החמור על העורף, שהמלחמה המחישה אותו הן בהתקפת הפתע של החמאס והן בירי הרקטות שמבצע חזבאללה על יישובי הצפון, והנטל הגובר על המשק. לכן בכל תפיסת ביטחון שלא תהיה עליו להישאר עוגן מהותי. בשעתו אמר הרמטכ"ל גבי אשכנזי שבמערכה הבאה צה"ל חייב "להכריע, להכריע מהר, באופן כזה שבסופו של דבר אף אחד לא ישאל מי ניצח ומי הפסיד" (פיוטרקובסקי, 2010). ציווי זה נותר נכון, ולשם כך נדרש בניין כוח שיאפשר לצה"ל להכריע במהירות את אויביו במעגל הראשון, באמצעות הפעלה חכמה ותחבולנית של עוצמת אש, מדויקת ככל שניתן, ומסה מתמרנת שפוגעת באויב בשטחו, ומייצרת קצב מבצעים ולחץ שלא יוכל לעמוד בפניהם.

אלטרנטיבית, אם מגיעים הדרג המדיני והצבאי למסקנה שפעולה כזו אינה מן האפשר בשל אילוצים מדיניים או אופרטיביים, או בשל היעדר בניין כוח מספיק לפני המלחמה, עליהם לנהל את הלחימה על פי האמצעים – ולחתור למהלכים מדיניים שיעגנו את ההישג האופרטיבי ויאפשרו לסיים את הלחימה מוקדם ככל האפשר. דרך הביניים, לפיה שוחקים את הכוח בפעולה איטית, ומנגד אין חתירה להשגה מוקדמת ככל האפשר של מצב סיום יציב, היא המזיקה מכולן.

ישראל נלחמת מאז אוקטובר 2023 בניגוד לתפיסת הביטחון שלה. ומכיוון שהמשאבים, התודעה הפיקודית והשיח הבין־מדרגי לא השתנו, היא גם נלחמת באופן שמביא אותה לכדי משבר משאבי רב־ממדי המסכן את האפשרות להישג של ממש במלחמה. את התופעה הזו, הנטועה היטב בכשלים של קבלת ההחלטות הביטחונית, יש לתקן – אחרת מובטח כי התוצאות יהיו הרסניות.

המסקנה מתיאור הדברים שהובא למעלה איננה שיש לגבש תפיסה חדשה, אלא שיש לבנות את הכוח ולנהל את המלחמה בהתאם למשאבי המדינה והחברה. נדרש שידוד מערכות בדרכי קבלת ההחלטות, מיסוד אחר של היחסים בין הדרג הצבאי למדיני, פעולה נמרצת ליצירת קונצנזוס ואיחוי קרעים בחברה הישראלית ועיצוב "חברה מגויסת חדשה", הנחוצה כדי לקיים את המערכה ולנצח בה תוך שמירת ישראל כמדינה דמוקרטית בעלת כלכלה פתוחה ומוטת סחר עולמי שאינה "ספרטה", אלא "אתונה", היודעת להגן על עצמה ובה בעת להיות מקום שראוי לחיות בו בעבור הדור הנוכחי והדורות הבאים.

רשימת המקורות:

  • אזולאי, יובל (29 בספטמבר 2024). "צה"ל מגיע למערכה בצפון מותש: איבד בשנה סד"כ של 12 גדודים". כלכליסט.
  • איזנקוט, גדי (2018). "אסטרטגיית צה"ל". לשכת הרמטכ"ל.
  • איילנד, גיורא (2018). לא נרדם בלילות. ידיעות ספרים.
  • בוחבוט, אמיר (25 בדצמבר 2023). "הרמטכ"ל מהדק חגורות: צה"ל החל לשמור חימושים למלחמה בצפון". וואלה!
  • בן־גוריון, דוד (יוני 1981). "צבא ומדינה". מערכות, גיליון 279–280, עמ' 2–13.
  • בן ישי, רון (9 במאי 2024). "עם הנזק הצבאי נתמודד. הבעיה היא הרוח הגבית לסינוואר וסכנת האמברגו מהעולם". Ynet.
  • בן־ישראל, יצחק (2013). תפיסת הביטחון של ישראל. משרד הביטחון ומודן.
  • הראל, עמוס (17 בנובמבר 2023). "ישראל פועלת בעזה כאילו יש לה את כל הזמן שבעולם, אך עתיד המערכה סבוך". הארץ.
  • ויס, דנה (15 ביוני 2024). "חבר הקבינט הפורש גדי איזנקוט ללא מעצורים: 'באתי כדי לומר את האמת'". N12.
  • חדשות 13 (7 בנובמבר 2023). "צה"ל: 'המלחמה תיערך עוד זמן רב; עוסקים במהלכים להשבת חטופים'". רשת 13.
  • חזות, גיא, (2024). צבא ההייטק וצבא הפרשים. מודן וההוצאה לאור של משרד הביטחון.
  • חזות, גיא (26 באוגוסט 2024). הרצאה בכנס פורום המפקדים והלוחמים. תל אביב.
  • חזות, גיא ושלח, עפר (30 בספטמבר 2024). "תמרון יבשתי בחזית הצפון – משמעויות והשלכות". המכון למחקרי ביטחון לאומי.
  • כהן, גילי (16 באוקטובר 2023). "מיטוט שלטון חמאס ופתרון לסוגיית החטופים: מסמך מטרות המלחמה נחשף". כאן 11.
  • כתבי ישראל היום (26 ביוני 2024). "בין עזה לצידון: האפשרות להסלמה בצפון – והאתגרים המורכבים". ישראל היום.
  • לויטה, אריאל (1988). הדוקטרינה הצבאית של ישראל: הגנה והתקפה. הקיבוץ המאוחד.
  • ליש, גור (אוגוסט 2024). "האם נדרשת תפיסת ביטחון חדשה בעקבות אירוע השביעי באוקטובר? תופעת המלחמה הארוכה". מרכז בגין־סאדאת.
  • נתניהו, בנימין (8 באוקטובר 2023). "דברי ראש הממשלה נתניהו בתום דיון הקבינט המדיני-ביטחוני". משרד ראש הממשלה.
  • עמידרור, יעקב (אוקטובר 2020). "תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל". בין הקטבים, גיליון ‏28–30, עמ' 19–34.
  • פיוטרקובסקי, שלמה (12 באוקטובר 2010). "אשכנזי: המנהיגות בשדה נשענת על המקצועיות". ערוץ 7.
  • פנחס, גיל (27 ביוני 2024). "מצגת היועץ הכספי לרמטכ"ל בכנס האגודה הלאומית לכלכלה". אוניברסיטת רייכמן, הרצליה.
  • פרל, גל (ספטמבר 2024). "איפה התחבולה?". מערכות, גיליון 503, עמ' 22–27.
  • צ'חנובר, יעל ואייכנר, איתמר (18 באוקטובר 2023). "גנץ בהלוויית ראש המועצה: המלחמה בדרום, ואולי גם בצפון – תיקח חודשים". Ynet.
  • סא"ל ש' (פברואר 2011). "התשה: אסטרטגיה נוספת להשגת ניצחון". מערכות, גיליון 435, עמ' 4–13.
  • שלח, עפר (2015). האומץ לנצח. ידיעות ספרים.
  • שלח, עפר וולנסי, כרמית (יולי 2023). המב"ם על פרשת דרכים. המכון למחקרי ביטחון לאומי, מזכר 225.
  • תמרי, דב (2011). האומה החמושה. מערכות ומודן.

ראיונות:

  • תמיר, משה (2024). ראיון.

עפר שלח, לשעבר חבר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ראש תוכנית "מדיניות הביטחון הלאומי של ישראל" במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS); גל פרל, חוקר במרכז דדו וסרן (מיל') בעוצבת הצנחנים "חיצי האש".

“Where is the deception? | by Gal Perl

רשומה רגילה

Abstract

Did the IDF succeed in realizing the principle of subterfuge from the tactical to the operative level in a way that dismantled the enemy’s system and shortened the duration of the war? Considering the possibility that the IDF will be required to maneuver in Lebanon, we must carefully study the campaign in the Gaza Strip to improve the readiness of the forces for the next campaign, should it begin.

Introduction

"Tactics are the art and wisdom of each and every one of you. Meaning, to lead the people at the front of the force, [utilizing] a plan that employs stratagem, not only initiative, considering the enemy and the battlefield, with proper analysis and employing the various elements of your force correctly" (LTG Gabi Ashkenazi).[1]

In the past, even before the IDF was established, the Hebrew Defense Forces extolled the principle of stratagem. The Special Night Squads under the command of British Captain Orde Wingate highlighted the need to think deceptively while implementing surprise.[2] Wingate drew inspiration from the Bible, especially from the judge Gideon Ben Yoash, who established the principle “Look on me, and do likewise”,[3] and attacked the Midian camp at night from several directions, using Shofars (horns) and torches to sow panic among the s guards.[4] Subsequently, this principle was implemented repeatedly by the IDF during the War of Independence, in battles fought by Palmach units and others, such as the night attack on the St. Simon Monastery[5] and operation Horev on the southern front.[6]

The Ground Forces Command and Control Field Manual defines stratagem as follows: "Searching for or creating weaknesses in the enemy system, and then exploiting them to defeat the enemy. Therefore, from the initial stages of forming an operational status until the end of the assessment and the formulation of the operational approach, searching, and striving to find the enemy's weaknesses, or how to create weaknesses and exploit them must be present throughout the process."[7]

For years, the IDF's ethos was inspired by two aphorisms. The first, from scripture, stated that " By Way Of Deception, Thou Shalt Do War."[8] The second, was the slogan of the British Special Air Service commando unit established by Lieutenant Colonel David Stirling during World War II – "who dares wins."[9] These precepts were adopted in light of the limitations of the IDF's force, both in resources and personnel, and out of a need to conduct a short war in order to reduce the burden on the economy and remove the threat to the home front. To craft a successful, effective, and war-shortening stratagem requires taking calculated risks, daring, and a willingness to act unexpectedly. The question as to how effective the IDF has rated in this account during "Swords of Iron" remains, as the war has been ongoing for many months. Tactically, it is evident that the IDF has been adhering to the principle of stratagem at all levels, from the senior echelon to the commanders in the field. However, from a systemic standpoint, although the IDF has cause severely damaged Hamas, success is still only partial.

All warfare is based on deception

MG Amir Baram and LTC (Res.) Dr. Sagi Torgan stated in their article that: "The Stratagem is the first and most basic tool in the art of war, and it consists of four basic concepts: surprise, trickery, deceptions and feints. Through deception, it is possible to create an erroneous picture of the situation for the enemy, create uncertainty within the adversary's system and disrupt decision-making."[10] By means of subterfuge, the military can cause the enemy to act incorrectly, waste valuable time trying to assess the situation, exploit weak points or create them, and severely damage the enemy's morale and fighting spirit. In fact, as the Chinese sage Sun Tzu once wrote, "All warfare is based on deception."[11]

Stratagem was placed fourth among the IDF's central principles of war and is defined as "a clever way of making war by seeking out enemy weaknesses or by creating them. It is intended to surprise the enemy by throwing it off balance and bringing about its collapse. In any situation and at any level, deception is the essence of the operational idea around which the method of execution is formulated."[12] The purpose of deception is to surprise the enemy, and this can be expressed in a variety of ways: in place, method, means, and timing. "Deception is not only a matter of appearing in an unexpected place and time and utilizing surprising intensity and unforeseen means nor should it be reduced to tactics such as flanking, for example. It is much more than that – deception affects the enemy's consciousness and understanding. By its very nature, it requires high-level and sometimes complex skills and competence."[13] Hence, deception is required at every level, tactical, operational, and strategic.

Considering the severe threat to the Israeli home front, the increasing burden on the economy, and the finite resources (human resources, munitions, combat platforms, fuel, spare parts, etc.), time is an essential element, which makes it necessary for Israel to defeat its enemies quickly. A deception operation is intended to enable the IDF to defeat the enemy economically, sparingly, and swiftly employing force, by consolidating efforts on weak points utilizing "maximum force, at minimum time".[14]

The bolder the action and the greater the (calculated) risk, the less likely the enemy is to anticipate it, and thus the more likely it is to be caught unprepared.[15] This method, coupled with operating at a high rate of operations against all the enemy's elements, in line with the principle of operational continuity, will enable rapidly defeating the enemy. The strength of the maneuver is dependent on momentum, and there must also be firepower and mobility.

Operational pace is determined by seven interrelated factors: physical mobility, tactical progress rate, amount and reliability of information, logistical and combat support, how long each step takes, command and control, and communication.[16] When all these elements are not employed, the enemy too will recover.

The beginning of any operational plan is an analysis of the ground and deriving ramifications, including locating key areas and kill zones, vantage points, controlled areas, and more. The IDF's operational order template (that in other armies is sometimes called The five paragraph order) were updated about two years prior to "Swords of Iron". The change in viewing the enemy as an operational system grew out of a realization of how important it is to analyze the enemy as such and understanding all its components and the interactions between them (for example, the observation and anti-tank systems, which support ambush capabilities, and fire support that reinforces and assists defensive positions enemy compounds). According to the updated order, each adversary system has a controlling area, a C&C center, central structure – a component which if struck disrupts the adversary’s organization, throwing it off balance.

The maneuvering approach (not necessarily maneuvering forces on the ground) aims to bypass the enemy's force employment elements and utilize its vulnerabilities to bring about its rapid collapse. Although it is possible to defeat the enemy, eliminating its will to fight and its ability to do so through an essentially erosive action, which destroys the enemy's capabilities at a rate higher than it can recover them, this is an approach that takes a long time and consumes resources.[17] Moreover, contrary to ongoing security operations and the Campaign Between the Wars (CBW) settings, it is not beneficial for Israel because of the burden on the economy and the threat posed to the home front. It should be noted that both approaches can involve a combination of fire and ground maneuvers, but the maneuver approach is more fitting for Israel in a war given the dimension of time.[18]

Deception lies at the heart of the maneuver, since its essence is analyzing the rival system, locating the center of gravity and understanding how to strike it rapidly and unexpectedly.[19] A complete analysis of the adversary's ground and system enables the commander to identify the enemy's weaknesses and strengths, to then formulate analytically, utilizing a CCVWH[20] process, a deception-based operational idea aimed at a weak point, which when struck, deprives the enemy of power employment components and even lead to its collapse.[21]

The operational idea embodied in deception is the conceptual level that connects mission to method.[22] It is also the time to explain deception junior commanders and soldiers using unrestricted language to illustrate it to them. It should be noted that to implement a deception-based operation, a mission command approach is required, which allows commanders the freedom to act in an original, daring manner, and to take advantage of operational opportunities in real-time.[23]

The Deceptive IDF vs. the "Crushing" IDF

A prominent example of executing a stratagem is the battle to capture the fortified Um-Katef complexes during the Six-Day War, commanded by MG Ariel Sharon, the commander of Division 38. Sharon, who was known for his boldness, strategic thinking, and ability to read the battlefield, ever since his days in the paratroopers, decided to attack the complex at night. Sharon said he did so because "the Egyptians don't like to fight at night, and they don't enjoy close-quarters combat – and we specialize in both."[24] The battle he planned required coordination and control at a level hardly seen at the time in the IDF, and relied on subterfuge, surprise and tapping into every ounce of his forces' capabilities.

The 14th Armor Brigade attacked the compound's outskirts, suppressing the forward positions with fire. The 99th Infantry Brigade, commanded by COL Yekutiel "Kuti" Adam, made a 14-kilometer journey through the sandy dunes, which the Egyptians considered impassable, to strike the fortified posts from an unexpected direction. At the same time, two battalions from the 80th Reserve Paratroopers Brigade, commanded by COL Danny Matt, flew to Jabal Delfa to capture Um Sheikhan and neutralize artillery installations deployed there (this was the first time the IDF had launched such a large-scale air mobile operation). The 63rd Armor Battalion, commanded by LTC Nat'ka Nir, was tasked with bypassing through the dunes and assisting the capturing of Bator. Additional forces from the division were employed on block and decoy missions. The divisional artillery battalion provided close support.

Shortly before the attack on the complexes, when the forces were already at the starting points, the Southern Command Commander, MG Gavish, suggested to Sharon to postpone the attack until morning, so they could receive air force support. Sharon firmly rejected the proposal, fearing it would disrupt the momentum of the attack, interfere with the plan, and give the Egyptians time to rush in reinforcements.[25] During the battle, General Sharon 'smiled at the changes' and demonstrated mental flexibility. When it became clear that the 63rd Battalion had already taken Bator, the 80th Brigade's assignment was changed. The brigade's two battalions Were dropped off by helicopters at the dunes north of Um Sheikhan and set out to attack nearby artillery positions. However, the paratroopers battalion meant to attack from the west had difficulty gathering forces and organizing, and when it was ready for an attack the 63rd Battalion had already destroyed the enemy forces. The 2nd Paratroopers Battalion raided the targets from the east, striking artillery and anti-tank forces before returning to its positions.[26] The attack was supposed to break out in several locations in an inter-service and inter-branch manner. Thus, the maneuvering of the 63rd Battalion, through the dunes, to strike Um Sheikhan from the west; the 99th Brigade and the 80th Brigade from the north, through challenging dunes, physically and mentally undermined the Egyptian force, [27] and the compound was seized. The battle was defined as a model combined-arms operation and is studied in military academies around the world.

A subterfuge operation is easier to carry out when the enemy is not alert and expecting it, but even when it is ready and expecting it, deception must still be utilized. In the past, the IDF managed to act with deception even after it was surprised. A prominent example is operation "Valiant" (Abirey-Lev), the crossing of the Suez Canal during the Yom Kippur War. It was a night battle that relied on both deception, surprise and exploitation of a weak point (the gap between the Egyptian armies).[28]

Since then, the IDF has utilized deception in a series of special and large-scale operations. These include amphibious landing at the El-Awali estuary during the First Lebanon War, and even the opening moves of operation "Cast Lead". Nonetheless, it is worth revisiting the words of MG (Ret.) Sharon, who warned that "we cannot be exempt from a thorough examination of the thesis regarding the IDF's shift between 1948 and operation "Peace for Galilee": here, an army whose strength is qualitative and relies on defeating the enemy through deception; and here, an army that subsists on quantitative superiority, by "crushing" the enemy with its larger force."[29] The question asked is, has the IDF since abandoned subterfuge thinking, and rarely implemented it, is only a "crusher", eroding its enemies?

For example, in operation "Change of Direction 11", at the end of the Second Lebanon War, a heavy, predictable and slow maneuver (which It was clear that it would not be able to achieve his objectives within the defined timeframes) was chosen over the alternative of a limited but surprising, deceptive, maneuver, as suggested by Transportation Minister LTG (Ret.) Shaul Mofaz.[30] was formulaic and lacked subterfuge. A prominent example from recent years is Operation "Blue South," the attack on tunnels during Operation "Guardian of the Walls," where the "crushing" method was chosen over the originally planned subterfuge maneuver. According to the original plan, the limited ground maneuver was meant to be a ruse to lure Hamas operatives into the tunnels. However, this tactic was not executed as intended, and in the end, the Israeli Air Force struck tunnels that were empty of terrorists. [31]The question of whether the IDF has abandoned d subterfuge has only become more apparent in the settings of the "Swords of Iron" war.

We employed deception at the tactical level – what about the operational?

At the outbreak of the "Swords of Iron" war, Hamas launched a surprise, subterfuge-based offensive that clearly identified the IDF's centers of gravity, strengths and vulnerabilities, focusing its efforts on neutralizing the IDF's advantages and exploiting its weaknesses.[32] Despite the difficult opening conditions, the IDF recovered, repelled Hamas' terrorists, and regained control of the areas surrounding the Gaza Strip at a heavy price. Three weeks after the outbreak of the war, the IDF launched a large-scale ground maneuver, the largest since 1982.[33] Let’s not forget that this was a recovery vis-a-vis a particular enemy that should be judged from the right perspective rather than compared to the IDF’s recovery in 1973, in the face of the Syrian and Egyptian armies. During the war, the forces of the Southern Command, both regular and reserve, under the command of MG Yaron Finkelman, implemented the principle of subterfuge utilizing a variety of means, mainly encircling cities in the Gaza Strip, evacuating the population (during which enemy operatives were also captured), and unanticipated strikes as evident by the enemy’s deployments.[34]

The IDF's main effort in the ground maneuver were the attacks of the 162nd Division in the northern Gaza Strip and the 36th Division, which took over the Netzarim corridor. These divisions quickly penetrated the heart of the Gaza Strip, with the understanding that Hamas operatives focused their efforts on the outer circles of their defenses, leaving the inner layer much weaker. The divisions joined forces on the coast and then moved east toward Israel. It was a move of deception as Hamas deployed its forces in the opposite direction. In fact, Hamas was deprived of the ability to fight effectively based on its pre-war preparations.[35]At the same time, the 252nd Division, which moved from east to west toward Beit Hanoun, carried out a deceptive move considering the manner of the strike and its direction as Hamas expected it.

The divisions killed enemy operatives, destroyed weapons, tunnels, headquarters and infrastructure, encircled Gaza City and exerted pressure on Hamas's military and administrative centers of gravity in the northern Gaza Strip. In addition, the forces implemented the principle of subterfuge in their methods of operation, since the enemy system was dismantled by a combination of fire, which struck tunnels near forces maneuvering into enemy territory, denying Hamas terrorists of shelter in the subterranean dimension (the "breaking element"), and a ground maneuver that hunted and killed Hamas operatives who were forced to remain above ground.[36]

In Khan Yunis, the 98th Division employed a stratagem, quickly maneuvering into the heart of the enemy formation, at the expense of the principle of security, acting contrary to its deployment.[37] The division's forces fought a combined battle above and below ground, surprised the enemy with their willingness to fight underground, killed Hamas operatives, and destroyed weaponry and infrastructure.[38] Why didn't the IDF fight on a large scale in this domain earlier? Although such an operation involves risk and requires boldness and professional skill, it has the potential to stun Hamas, surprise them, and possibly contribute to its quick defeat.[39]

On the tactical level, IDF soldiers excelled in the war, utilizing deception through daring, unpredictable thinking. For example,

 in the 551st "Fire Arrows" Brigade (full disclosure: the writer fought within this unit during "Swords of Iron"), utilized deception all throughout the war in Gaza. The battalion made sure that every target was struck considering the center of gravity not only by means of mass and timing to "crush" the enemy, but also in a way that neutralized the strengths of the opposing system.

Although the strike on the "Sevivon" neighborhood in Beit Hanoun was carried out from the expected direction, there too, the battalion utilized deception – the 551st struck the target at night, from several directions. On the night between October 28 and 29, 2023, the battalion crossed the Gaza-Israel border from Kibbutz Erez and covered about three kilometers on foot to Beit Hanoun. A tank company attached to the battalion led the advance, with continuous support from heavy fire. At dawn, the battalion struck the outskirts of the built-up area, with the main operational objective being the capture of the brigade’s key terrain and securing it with two company combat teams. The operational concept aimed to pin down the enemy ambush on the outskirts using armored forces while infantry, secured by tanks, flanked towards the key terrain. The reconnaissance company moved on the left flank, where it killed several terrorists. Another encounter occurred on the right, where a team from Company B, the battalion XO's command group and a tank fired at a building where terrorists were detected. Night movement combined with the fire effort, which made it difficult for the enemy to effectively conduct observations, enabled the battalion to surprise the enemy at dawn by stationing itself on the outskirts of the built-up area. The battalion quickly established operational control over the Sevivon area.

Another example is the fighting in the Sheikh Radwan neighborhood in Gaza City in December 2023. The battalion conducted a series of raids and "attract-strike" operations, during which it forced the enemy to expose itself, then striking it with precision fire. The battalion often employed tanks as a diversion in one direction and infiltrated utilizing infantry forces that set up sniper ambushes from another direction. This enabled them to close fire circles on the enemy, who was exposed to aerial attack forces. All the forces recorded successful hits.

The raid as a form of combat is inherently deceptive in nature, both at the systemic and tactical levels, because it undermines the enemy’s ability to anticipate and prepare accordingly. In a raid, forces move into enemy territory, hit and return to friendly lines, allows for surprise, prevents strategic stagnation, undermines the enemy's confidence, and creates a sense of being hunted.[40] The raid is particularly effective against terrorist armies such as Hamas and Hezbollah, because they are prepared to defend against certain directions of attack, and are inferior to the IDF in real-time intelligence and control capabilities. They often avoid counter-maneuvers, which would leave them vulnerable to the IDF's firepower and maneuvering abilities.[41]

During the raids phase of the war, the value of deception was realized more than once. In operation "Local Surgery", the 162nd Division together with special forces raided the al-Shifa hospital in Gaza, where they managed to surprise the enemy by quickly reaching and encircling the hospital.[42] Another notable operation was "Arnon," the rescue of four hostages from Hamas captivity, carried out by the Yamam unit (SWAT) with support from forces from the Kfir, Givati, Paratroopers, and 7th Brigades in the Nuseirat refugee camp. The forces surprised the enemy by acting during the day, despite the risk to their troops, as the enemy had anticipated an attack at night.[43]

On the other hand, since the IDF released most of the reserve forces in early January 2024, there has been an operational halt in the fighting, and subsequent difficulties in maintaining momentum and initiative, which, as stated, are essential for shortening the duration of the war. While it is evident that the enemy's interest is to prolong the war and even turn it into a multi-front war of attrition,[44] the IDF at times acted in a predictable manner, which, although effective in inflicting damage on the enemy, took a considerable amount of time and was primarily based on the "crushing" logic.

Ahead of the next war

Did the IDF succeed in converting its implementation of deception at the tactical level (in which it achieved impressive successes) to the operational level in a manner that dismantled the rival system and shortened the war? The IDF employed fire support on an unprecedented scale during "Swords of Iron", but one wonders whether this policy "did not lead to excess use of firepower at the expense of subterfuge and basic soldiery, as uncontrolled use of fire has a considerable impact on the IDF's endurance and on its dependence on ammunition supplies from the United States."[45]

On the operational level, the IDF only partially succeeded in implementing deception. This was due to the nature of the enemy—a hybrid terror army that combines elements of conventional military, terrorism, and guerrilla warfare—making its centers of gravity less clear. Additionally, the need to consider the civilian population (which must be warned before entering combat zones) complicates the ability to surprise the enemy. Another reason was the slower-than-required operational tempo, which allowed the enemy to regroup. The IDF initially focused its efforts on the northern Gaza Strip,[46] not striking all the enemy's positions in central and southern Gaza at once. The pace of operations was never high enough, and often allowed the enemy time to recover. It is important to acknowledge the real challenge of devising stratagems against hybrid terror armies, both at the beginning of the conflict and later, when facing a disintegrating enemy system, as forces encountered during various stages of fighting in Gaza. However, we are not exempt from addressing this challenge.

With that said, this does not mean that tactical excellence has not had a cumulative effect. IDF forces destroyed significant enemy assets, including tunnels, weapons depots, and headquarters, and killed many enemy operatives, including senior commanders. These losses, along with the pressure exerted on the population on the ground, and the ruin of Hamas sovereignty in Gaza, considerably damages the enemy and serves as substantial leverage.[47] However, the duration of the fighting indicates that the IDF found it difficult to produce a deceptive move at the higher level that would quickly dismantle Hamas and shorten the war.

Perhaps against an enemy that is not a regular and industrial army, there is no such move, and it is better to make do with what the IDF used to call "severe damage" over the years. Perhaps the war can be decided quickly with an unexpected strike from a variety of directions on all the enemy's positions simultaneously. It is possible that the collapse of a terror army of this kind might only be achieved through a war of attrition, in which the army will "crush" stronghold after stronghold, and then clear, raid, and maintain a constant presence on the ground, as like in Judea and Samaria during operation "Defensive Shield".[48] Either way, this requires different force buildup of a military with significantly enhanced durability in terms of personnel, supplies, and units.

In view of the possible need to maneuver in Lebanon, it is worth reiterating the need for subterfuge against Hezbollah, a terrorist army more effective than Hamas, given the estimation that they will continue to function more effectively even in the face of a maneuver. Another reason is that the threat in Lebanon is not only short-range but spatial in nature. It can be assumed that the enemy will employ long-range precision capabilities (anti-tank and artillery fire), UAVs and other means not only from the immediate combat arena but also from the periphery.

Given the possibility that the IDF may be required to maneuver in Lebanon, it is important to once again emphasize the necessity of stratagem thinking against Hezbollah, which is a more efficient terror army than Hamas. This assessment is based on the expectation that Hezbollah's system will continue to function more effectively even in the face of a maneuver operations. Additionally, the threat in Lebanon is not limited to short-range engagements but is broader in scope. It is likely that the enemy will employ precise fire from long distances (anti-tank missiles and artillery fire), UAVs, and other means not only in the immediate combat zone near the forces but also from the surrounding area. Therefore, tactical deception and operational surprise will be crucial to countering this hybrid and geographically expansive threat.

It should also be noted that the Gaza Strip, which is mostly flat and where the maneuvering forces covered relatively short distances, posed fewer challenges for the IDF in terms of both maneuvering and logistics. Lebanon is a completely different ballgame. To dismantle such a system, deceptive thinking is required—one that identifies the enemy's strengths and vulnerabilities and neutralizes them in order to achieve a swift and effective decisive victory.

Therefore, it is necessary to develop a professional discourse and establish knowledge about deception at the tactical, operational, and strategic levels. We must carefully study the campaign waged by the IDF in the Gaza Strip, including what operational methods and ideas proved suitable, what was missing, and what is not relevant for the future, to improve the readiness of the forces for the next war, should it begin. This way, the principle of deception will be implemented not only at the tactical level, but in a way that will bring about the enemy’s quick defeat thus substantially shortening the duration of the war.

The author thanks BG (Res.) Guy Hazoot, BG (Res.) Dr. Meir Finkel and LTC (Res.) Tzach Ekshtein for their kind comments on this article.

[1] Urich, J. (October 14, 2009). The IDF presents: This is how we will act in the next campaign. IDF website.

[2]Aqabaya, A. (1993). Orde Wingate: His Life and Work. Maarachot, pp. 55, 268. (Hebrew version).

[3] Judges, 7:17.

[4] Ibid., 19–22.

[5] Kadish, A. and Arnwald, M. (2008). Battles of Jebusi. Ministry of Defense, pp. 153-181. (Hebrew version).

[6] Shimshi, A. (1995). By the Power of Deception. Maarachot, p. 93. (Hebrew version).

[7] Ground Forces (February 2016). Command and Control in Ground Forces Operations. Ground Forces HQ, p. 106.

[8] Proverbs 24:6.

[9] Cowles, V. (1958). The Phantom Major. Maarachot, p. 104 (Hebrew version).

[10] Baram, A. & Torgan, S. (August 2022). The Principles of War: Their Adaptation to the Characteristics. of War at the Present Time. Maarachot 494, p. 11 (Hebrew version).

[11] Shimshi, A. (1995). By the Power of Deception. Maarachot, p. 93 (Hebrew version).

[12] Doctrine Department (February 2007). The Principles of War Series. Operations Directorate – Doctrine and Instruction Division, p. 23. (Hebrew version).

[13] Ibid., p. 24.

[14] Eisenkot, G. (November 21, 2019). The importance of the ground maneuver. Lecture at the Ground Maneuver as an Essential Tool in National Security Conference, Institute for National Security Studies (INSS).

[15] Eiland, G. (2018). Can't Fall Asleep. Yedioth Books, p. 84. (Hebrew version).

[16]Simpkin, R. (1999). A Race to the Future. Maarachot, pp. 60, 152. (Hebrew version).

[17] Liddell Hart, B. (1956). Strategy: The Indirect Approach. Maarachot, p. 14. (Hebrew version).

[18] Bazak, Y. (August 2018) Between victory and decision, between maneuver and erosion. Maarachot 479, pp. 28-30. (Hebrew version).

[19] Liddell Hart, B. (1956). Strategy: The Indirect Approach. Maarachot, p. 344. (Hebrew version)

[20] Center of gravity, critical assets, vulnerabilities, what will overcome, how to overcome.

[21] Hirsch, A. (May 2022). Updating the format of the Ground Forces Orders – why it needs to be updated and why it is necessary. Maarachot 493, pp. 42-47. (Hebrew version).

[22] Bharav, A. & Yeshurun, N. (August 11, 2021). Chapter 10 – Operational Idea and Deception. Learning on the Go – The Military Colleges Podcast.

[23]Interview with MG Yaron Finkelman, Camp Assaf Simhoni Beer Sheva, (February 15, 2024).

[24] Magal, Y. (2023). Kuti. Matar, p. 53. (Hebrew version).

[25] Zalmanowicz, B. (ed.) (2017). The 63rd during the battle of Um Katef-Abu Agila, June 5-6, 1967. IDF History Department, pp. 23-24. (Hebrew version).

[26] Shimshi (1995), p. 184.

[27] Ibid., p. 185.

[28] Azov, A. (2011). Crossing. Dvir, pp. 111-136. (Hebrew version).

[29] Shimshi, E. (1995). By the Power of Deception. Maarachot, p. 8 (Hebrew version).

[30] Harel, A. & Issacharoff, A. (2008). 34 Days: Israel, Hezbollah and the War in Lebanon. Palgrave-Macmillan, pp. 388-392 (Hebrew version).

[31] Hazoot, G. (2024). The High-Tech Army and the Cavalry Army. Maarachot and Modan, pp. 22, 58.

[32] Bazak Y. & Gilat A. (June 24, 2024) Podcast on the maneuver from "Maarachot", fourth episode.

[33] Shelah, O. (July 2024). Force Design Following “Swords of Iron” – Avoiding Treading on the Same Rakes. Dado Center Journal Vol. 41.

[34] Telephone interview with BG (Res.) Guy Hazoot, (July 21, 2024).

[35]Interview with MG Yaron Finkelman, Camp Assaf Simhoni, Beer Sheva, (February 15, 2024).

[36]Interview with BG (Res.) Moshe (Chico) Tamir, Kfar Daniel, (February 19, 2024).

[37] Telephone interview with BG (Res.) Guy Hazoot, (July 21, 2024).

[38] Goldfuss, D. (2024, March 13). Statement of the 98th Brigade Commander. Khan Yunis.

[39] Telephone interview with BG (Res.) Guy Hazoot, (July 21, 2024).

[40] Shmuel, S. (July 11, 2024). The Raid – Crawling to the Target. Maarachot. (Hebrew version).

[41] Shelah, O. (2015). The Courage to Win. Yedioth Books, p. 122 (Hebrew version).

[42] Dvori, N. (April 1, 2024). The IDF's deception and the quality intelligence obtained: Behind the operation at Shifa Hospital. N12 website (Hebrew version).

[43] Harel, A. (June 9, 2024). Good triumphed over evil, for a day. Haaretz, 2024, p. 4 (Hebrew version)

[44]Telephone interview with BG (Res.) Guy Hazoot, July 21, 2024

[45] Amidror, Y. (May 2024). Swords of Iron – An Interim Assessment of the Gaza War. Jerusalem Institute for Strategy and Security (JISS). (Hebrew version).

[46] Due to the need to evacuate the population from the battle zones, the order of battle, tension between arenas in view of the warming of the northern front against Hezbollah, and more.

[47] Harel, A. (July 17, 2024). The IDF believes that the military pressure on Hamas has borne fruit and improved the terms of the deal. Haaretz (Hebrew version).

[48] During which phase one, restoring operational control, was conducted relatively quickly.

איפה התחבולה? | מאת גל פרל

רשומה רגילה

האם צה"ל הצליח לתרגם במלחמה את מימוש עקרון התחבולה מהרמה הטקטית לרמה האופרטיבית באופן שפירק את המערכת היריבה וקיצר את משך המלחמה? נוכח האפשרות שצה"ל יידרש לתמרון בלבנון, עלינו ללמוד היטב את המערכה ברצועת עזה, כדי לשפר את מוכנות הכוחות למערכה הבאה, אם תיפתח

"הטקטיקה זה החוכמה והאמנות של כל אחד מכם. זאת אומרת, להוביל את האנשים בראש הכוח, עם תוכנית שיש בה גם תחבולה לא רק יוזמה, מתחשבת באויב ובשטח, בניתוח נכון ומפעילה את מרכיבי הכוח נכון" (רא"ל גבי אשכנזי).[1]

בעבר, עוד בטרם נוסד צה"ל, העלה כוח המגן העברי את התחבולה על נס. כבר בימי פלגות הלילה המיוחדות בפיקוד הקפטן הבריטי אורד וינגייט שמו דגש על הצורך לפעול מתוך חשיבה תחבולנית, בהפתעה.[2] וינגייט שאב השראה מהתנ"ך, ובמיוחד מן השופט גדעון בן יואש שקבע את העיקרון "מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ",[3] ותקף את מחנה מדיין בלילה מכמה כיוונים, תוך שימוש בשופרות ובלפידים כדי לזרוע בהלה בקרב מגיני המחנה.[4] בהמשך מימשו עיקרון זה בצה"ל לא פעם במלחמת העצמאות בקרבות שניהלו כוחות הפלמ"ח ואחרים, כמו בהתקפת הלילה על מנזר סן סימון[5] ובמבצע "חורב" בחזית הדרום.[6]

בעקד הפיקוד והשליטה במבצעי כוחות היבשה מגדירים את התחבולה כך: "חיפוש תורפות אצל האויב או יצירתן, ולאחר מכן ניצולן לשם הכרעת האויב. לפיכך, החל מתחילת גיבוש תמונת המצב ועד סיום הערכת המצב וגיבוש הדפ"ן, ילוו את תהליך הערכת המצב לכל שלביו, כחוט השני, החיפוש והחתירה למצוא את תורפות האויב, או כיצד ניתן ליצור תורפות אצלו ולנצלן".[7]

במשך שנים עוצב האתוס הצה"לי בהתאם לשתי מימרות. הראשונה, מן המקורות, קבעה "כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה".[8] השנייה, סיסמת השירות האווירי המיוחד, יחידת הקומנדו הבריטית שהקים דייוויד סטירלינג במלחמת העולם השנייה, קבעה כי "המעז מנצח".[9] אימוץ מימרות אלה נבע ממגבלות הכוח של צה"ל במשאבים ובכוח אדם ומהצורך לנהל מלחמה קצרה כדי להסיר את הנטל מהמשק ואת האיום מהעורף. היכולת לייצר תחבולה מוצלחת, יעילה ומקצרת מלחמה, מחייבת לקיחת סיכונים מחושבים, העזה, נכונות לפעול בקו בלתי צפוי. נשאלת השאלה עד כמה הצליח בכך צה"ל במלחמת "חרבות ברזל", שכן המלחמה נמשכת חודשים ארוכים. מבחינה טקטית, ניכר כי צה"ל שב לפעול בהתאם לעקרון התחבולה, מהדרג הבכיר למפקדי השדה. מבחינה מערכתית, אף שצה"ל פגע קשות בחמאס, ההצלחה חלקית.

"כל מלחמה עומדת על הטעיה"

אלוף אמיר ברעם וסא"ל (מיל') ד"ר שגיא טורגן קבעו במאמר שפרסמו כי: "התחבולה היא הכלי הראשון והבסיסי באומנות המלחמה, והיא מורכבת מארבעה מושגי יסוד: הפתעה, הונאה, הטעיה וטכסיס. בכוחה של התחבולה לייצר אצל האויב תמונת מצב שגויה, ליצור בקרבו חוסר ודאות ולפגוע בהחלטותיו".[10] באמצעות תחבולה יכול הצבא לגרום לאויב לפעול באופן שגוי, לבזבז זמן יקר בניסיונו להעריך את המצב נכונה, לנצל נקודות תורפה או לגרום להיווצרותן ולפגוע קשות במורל וברוח הלחימה של האויב. למעשה, כפי שכתב בשעתו החכם הסיני סון טסו, "כל מלחמה עומדת על הטעיה".[11]

ברשימת עקרונות המלחמה של צה"ל הוצבה התחבולה במקום הרביעי והיא מוגדרת "דרך מחוכמת לעשיית מלחמה על ידי חיפוש תורפות האויב או על ידי גרימתן. היא נועדה להפתיע את האויב כדי להוציאו מאיזונו ולמוטטו. בכל מצב ובכל דרג, התחבולה היא מהותו של הרעיון המבצעי שסביבו מתגבשת שיטת הביצוע".[12] מטרת התחבולה להפתיע את האויב, וזו יכולה לקבל ביטוי במגוון מובנים: במקום, בשיטה, באמצעי הלחימה ובעיתוי. "התחבולה אינה רק עניין של הופעה במקום, בזמן, בעוצמה ובאמצעים בלתי צפויים ואינה מצטמצמת באיגוף וכו' – אלא הרבה יותר מזה – היא משפיעה על תודעתו והבנתו של האויב. מעצם אופייה היא דורשת כישורים וכשרים גבוהים ולעתים גם מורכבים".[13] מכאן שהתחבולה נדרשת בכל רמה, טקטית, מערכתית ואסטרטגית.

נוכח האיום החמור על העורף הישראלי, הנטל הגובר על המשק, וסופיות המשאבים (כוח אדם, חימושים, פלטפורמות לחימה, דלק, חלפים ועוד), הזמן הוא רכיב חיוני שמחייב אותה להכריע את אויביה במהירות. פעולה תחבולנית נועדה לאפשר לצה"ל להכריע את האויב באופן חסכוני בכוחו, במהירות ועל ידי ריכוז המאמץ בנקודת התורפה "במקסימום כוח, במינימום זמן".[14]

ככל שהפעולה נועזת יותר, והסיכון (המחושב) גדול יותר, סביר פחות שהאויב יצפה אותה, והוא ייתפס בלתי מוכן.[15] שיטה זו, לצד פעולה בקצב מבצעים גבוה על כל מערכי האויב, בהתאם לעקרון המלחמה רציפות והמשכיות, תאפשר את הכרעתו במהירות. כוחו של התמרון תלוי במומנטום, וחייבת להיות עוצמת אש וכושר תנועה.

הקצב, מורכב למעשה משבעה גורמים שמקיימים קשרי גומלין: ניידות פיזית, שיעור התקדמות טקטי, כמות המידע ואמינותו, סיוע לוגיסטי וקרבי, זמן השלמת התנועות ופיקוד ושליטה ותקשורת.[16] כאשר לא פועלים כך – גם האויב יתאושש.

ראשיתה של כל תוכנית מבצעית של כוחות היבשה היא בניתוח השטח והיכולת לגזור ממנו משמעויות, ובהן איתור שטחי מפתח והשמדה, שטחים שולטים ונשלטים ועוד. כשנתיים לפני מלחמת "חרבות ברזל" עודכנה פקודת המבצע בצה"ל, והשינוי שנגע לראיית האויב כמערכת מבצעית נעשה בשל חשיבות ניתוח האויב כמערכת מבצעית על רכיביה השונים והבנת קשרי הגומלין ביניהם הנו חיוני (למשל, התצפית והנ"ט, שתומכים את המארב, וסיוע האש שמסייע לעמדות ההגנה במתחם האויב). לפי הפקודה המעודכנת, בכל מערכת יריבה יש מרכז כובד (שטח שולט, מרכז פו"ש, מבנה מרכזי), רכיב שפגיעה בו מערער את המערכת היריבה ומוציא אותה משיווי משקל.

גישת התמרון (אין הכוונה לתמרון יבשתי בהכרח), מטרתה לעקוף את גורמי העוצמה של האויב ולנצל את נקודות התורפה כדי להביא למיטוטו המהיר. אומנם אפשר להשיג את הכרעת האויב, ביטול רצונו להילחם ויכולתו לעשות כן באמצעות פעולה שחיקתית במהותה, המשמידה יכולות של האויב בקצב גבוהה מיכולתו לשקם אותן, אך זוהי גישה שמשכה ארוך והיא גוזלת משאבים,[17] ובניגוד לשגרה, בבט"ש ובמב"ם, טובה פחות לישראל בשל הנטל על המשק והאיום על העורף. יש לציין כי בשתי הגישות יכול להתקיים שילוב בין אש לתמרון קרקעי, אך גישת התמרון מתאימה יותר לישראל במלחמה נוכח ממד הזמן.[18]

בבסיס גישת התמרון הזו, עומדת התחבולה, שכן היא ניתוח המערכת היריבה, איתור מרכז כובד זה והבנה כיצד לפגוע בו באופן לא צפוי ובמהירות.[19] ניתוח שלם של קרקע ומערכת יריבה מאפשר למפקד לזהות את התורפות והחוזקות של האויב, ועל בסיסן לגבש באופן אנליטי באמצעות תהליך מחתמ"א[20] רעיון מבצעי תחבולני המכוון לנקודת תורפה, שהפגיעה בה תשלול מהאויב רכיבי עוצמה ואף תביא למיטוטו.[21]

הרעיון המבצעי שהתחבולה מגולמת בו הוא הקומה הרעיונית המחברת בין המשימה לשיטה.[22] הוא גם המקום להמחיש למפקדי המשנה והכוחות את התחבולה בעזרת שפה חופשית כדי להמחיש להם אותה. יש לציין שלטובת מימוש פעולה תחבולנית נדרש פיקוד בגישת פיקוד משימה, המאפשר למפקדים חופש לפעול באופן מקורי, נועז ולנצל הזדמנויות מבצעיות בלוח זמנים מהיר.[23]

צה"ל התחבולני לעומת צה"ל "המועך"

דוגמה בולטת למימוש תחבולה היא זו של הקרב לכיבוש מתחמי אום כתף המבוצרים במלחמת ששת הימים, עליו פיקד אלוף אריאל שרון, מפקד אוגדה 38. שרון, שבלט בתעוזתו, חשיבתו התחבולנית, וביכולתו לקרוא את שדה הקרב, עוד מימיו בצנחנים, החליט לתקוף את המתחם בלילה. לדבריו עשה כן משום ש"אין המצרים אוהבים להילחם בלילה, ואין הם נהנים מקרב פנים אל פנים – ואנו מתמחים בשניהם".[24] הקרב שתכנן חייב תיאום ושליטה ברמה שכמעט ולא נראתה אז בצה"ל, ונשען על תחבולה, הפתעה ומיצוי הכוח.

חטיבת השריון 14 תקפה את מוצבי החוץ של המתחם וריתקה באש את מערכי החזית שלו. חטיבת החי"ר 99, בפיקוד אל"ם יקותיאל אדם, ערכה מסע בן 14 קילומטרים בחולות ובדיונות, שהמצרים החשיבו כלא עבירים, כדי לתקוף את המערך המבוצר מהכיוון הלא צפוי. בה בעת הוטסו במסוקים שני גדודים מחטיבת הצנחנים במילואים 80, בפיקוד אל"ם דני מט, לג'בל דלפה כדי לכבוש את אום שיחאן ולפגוע בריכוזי ארטילריה שהיו שם (זו הייתה הפעם הראשונה שצה"ל יצא לפעולה מוסקת בהיקף כה רחב). על גדוד השריון 63, בפיקוד סא"ל נת'קה ניר, הוטל לנוע בציר עוקף, דרך הדיונות, ולסייע בכיבוש בטור. כוחות נוספים של האוגדה שימשו במשימות חסימה והטעיה. לצד כל אלה סיפק אגד התותחנים האוגדתי סיוע צמוד ומתגלגל.

מעט לפני ההתקפה על המתחמים, כשהכוחות כבר בנקודות הזינוק, הציע מפקד פיקוד הדרום, גביש, לשרון לדחות את ההתקפה לבוקר, כדי שניתן יהיה לקבל סיוע מחיל האוויר. שרון דחה את ההצעה בתוקף מפני שחשש שהיא תפגע בתנופת ההתקפה, תשבש את התוכנית ותיתן בידי המצרים זמן להחיש תגבורות.[25] במהלך הקרב אלוף שרון "חייך לשינויים" וגילה גמישות מחשבתית. משהתברר כי גדוד 63 כבר כבש את בתור, שונתה התוכנית של חטיבה 80. שני גדודי החטיבה נחתו בדיונות שמצפון לאום שיחאן ויצאו לתקוף ריכוזי ארטילריה סמוכים. עם זאת גדוד הצנחנים שנועד לתקוף ממערב התקשה בצבירת הכוח ובהתארגנות, וכאשר היה מוכן לתקיפה התברר כי גדוד 63 כבר השמיד את כוחות האויב. גדוד הצנחנים השני פשט על היעדים ממזרח, פגע בריכוזי ארטילריה ונ"ט ושב לעמדותיו.[26] ההתקפה הייתה אמורה לפרוץ בכמה מקומות באופן בין־חילי ובין־זרועי. ואכן התמרון של גדוד 63, דרך הדיונות ותקיפת אום שיחאן ממערב, והתקפות חטיבה 99 וחטיבה 80 מצפון, דרך דיונות קשות למעבר, ערערו מבחינה פיזית ונפשית את הכוח המצרי,[27] והמתחם הוכרע. הקרב הוגדר כקרב משולב מופתי ונלמד באקדמיות צבאיות ברחבי העולם.

פעולה תחבולנית קלה יותר לביצוע כשהאויב אינו דרוך ומצפה לה, אבל גם כאשר הוא מוכן ומצפה לה יש לממש עיקרון זה. בעבר הצליח צה"ל לפעול באופן תחבולני גם לאחר שהופתע. דוגמה בולטת היא מבצע "אבירי לב", צליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים. היה זה קרב לילי שנשען הן על מאמצי הטעיה, הן על הפתעה והן על ניצול נקודת תורפה (ה"תפר" בין הארמיות המצריות).[28]

מאז פעל צה"ל בשורה של מבצעים, מיוחדים ורחבי היקף באופן תחבולני. בהם הנחיתה מן הים בשפך אל־אולי במלחמת לבנון הראשונה, ואפילו מהלכי הפתיחה של מבצע "עופרת יצוקה". ולמרות זאת ראוי לחזור ולקרוא את הדברים שכתב בשעתו אלוף (מיל') שרון, שהזהיר כי "אי־אפשר שנהיה פטורים מבדיקה יסודית של התזה בדבר "התהפכות" צה"ל בין תש"ח למבצע של"ג: כאן, צבא שעוצמתו נסמכת על גורמים איכותיים ועל הבסת האויב באמצעות מיטוטו בתחבולות; וכאן, צבא העומד על העדיפות הכמותית באמצעות "מעיכת" האויב בכמותו העדיפה".[29] נשאלת השאלה האם מאז זנח צה"ל את החשיבה התחבולנית, ומימש אותה רק לעיתים נדירות, הוא רק "מועך" ושוחק את אויביו?

למשל במבצע "שינוי כיוון 11", בשלהי מלחמת לבנון השנייה, במסגרתו נבחר תמרון כבד, צפוי ואיטי (שהיה ברור שלא יצליח להגיע ליעדיו בקבועי הזמן שהוגדרו לו) על פני חלופה של תמרון מוגבל אך מפתיע ותחבולני בבסיסו, כפי שהציע שר התחבורה רא"ל (מיל') שאול מופז. [30] גם התמרון המוגבל במבצע "צוק איתן" היה שבלוני ונטול תחבולה. הדוגמה הבולטת מהשנים האחרונות היא מבצע "דרום כחול", תקיפת מנהרות במהלך מבצע "שומר חומות", שבו נבחרה שיטת ה"מעיכה" על פני המהלך התחבולני שתוכנן במקור, לפיו התמרון המוגבל יהיה הטעיה שתמשוך את פעילי חמאס למנהרות. המהלך לא יצא לפועל במתכונתו, ולבסוף תקף חיל האוויר מנהרות ריקות מפעילים.[31] השאלה אם זנח צה"ל את הגישה התחבולנית רק התחדדה נוכח מלחמת "חרבות ברזל".

מבחינה טקטית היינו תחבולניים, ואופרטיבית?

בפרוץ מלחמת "חרבות ברזל" יצאה חמאס למתקפה מפתיעה, מבוססת תחבולה, שזיהתה היטב את מרכזי הכובד, העוצמות ונקודות התורפה של צה"ל, ומיקדה את מאמציה כדי לנטרל את יתרונות צה"ל וניצלה את חולשותיו.[32] למרות תנאי הפתיחה הקשים שבהם היה נתון בפרוץ המלחמה, צה"ל התאושש, הדף את פעילי חמאס והחזיר את השליטה בשטחי עוטף עזה במחיר כבד, וכעבור שלושה שבועות מפרוץ המלחמה יצא לתמרון קרקעי רחב היקף, הגדול ביותר מאז 1982.[33] יש לזכור כי התאוששות זו נערכה מול אויב מסוים, ומוטב לקחת אותה בפרופורציות הראויות ולא לדבר בה משל היה מדובר בהתאוששות ההיא ב־1973, מול הארמיות הסוריות והמצריות. במלחמה מימשו כוחות פיקוד הדרום, בסדיר ובמילואים, בפיקוד אלוף ירון פינקלמן, את עקרון התחבולה בשורה של מהלכים, שעיקרם בא לידי ביטוי במהלכי כיתור של ערים ברצועה, ניקוז ופינוי אוכלוסייה (במהלכם גם נשבים פעילי אויב) ותקיפה בניגוד להיערכות האויב.[34]

המאמץ העיקרי של צה"ל בתמרון הקרקעי בא לידי ביטוי בהתקפות אוגדה 162 בצפון הרצועה ואוגדה 36 שפרצה את מסדרון נצרים. אוגדות אלה חדרו מהר ללב הרצועה מתוך הבנה שאנשי חמאס מיקדו את מאמצי ההגנה שלהם בשכבת ההגנה החיצונית והותירו את השכבה הפנימית חלשה בהרבה. האוגדות חברו בחוף הים ואז נעו מזרחה לעבר ישראל. היה זה מהלך תחבולני משום שחמאס בנתה את מערכיה בכיוון ההפוך, ולמעשה נשללה מחמאס היכולת ללחום ביעילות בהתבסס על היערכותה לפני המלחמה.[35] בה בעת, ביצעה אוגדה 252, שנעה ממזרח למערב ותקפה את בית חאנון, מהלך הטעיה בהתחשב באופן התקיפה ובכיוונה כפי שחמאס ציפו לה (ציר ראיית צה"ל).

האוגדות פגעו בפעילי אויב, השמידו אמל"ח, מנהרות, מפקדות ותשתיות, כדי לכתר את העיר עזה ולהפעיל לחץ על מרכזי הכובד של חמאס בצפון הרצועה, הצבאיים והשלטוניים. כמו כן, הכוחות מימשו את עקרון התחבולה בשיטות הפעולה, שכן המערכת היריבה פורקה על ידי שילוב בין מאמץ אש, שתקף את המנהרות סמוך לתמרון כוחות היבשה לשטח האויב, ושלל מפעילי חמאס את המחסה שבתווך התת־קרקעי ("מקדם השבירה"), ומאמץ תמרון יבשתי שצד והרג את פעילי חמאס שנאלצו להישאר מעל פני הקרקע.[36]

בח'אן יונס ביצעו כוחות עוצבת האש מהלך תחבולני כאשר תמרנו במהירות ללב מערך האויב, על חשבון עקרון האבטחה, ופעלו בניגוד להיערכותו.[37] כוחות האוגדה לחמו בקרב משולב מעל לקרקע ומתחתיה, הפתיעו את האויב בנכונותם להילחם בתווך התת קרקעי, פגעו בפעילי חמאס והשמידו אמל"ח ותשתיות.[38] מדוע לא לחמו כוחות צה"ל בהיקפים גדולים בתווך זה קודם לכן? אומנם מהלך זה כרוך בסיכון ונדרשת תעוזה ומיומנות מקצועית, אולם בכוחו להמם את חמאס, להפתיעה ואולי אף לתרום להכרעתה המהירה.[39]

ברמה הטקטית הצטיינו כוחות צה"ל במלחמה בחשיבה תחבולנית, נועזת ולא צפויה. למשל, גדוד הצנחנים מילואים 697 בעוצבת "חצי האש", 551 (גילוי נאות: הכותב לחם במסגרתו במהלך "חרבות ברזל"), פעל באופן תחבולני במהלך כל הלחימה בעזה. הגדוד הקפיד שכל תקיפת יעד תהיה מול מרכז הכובד לא רק באמצעות מסה ועיתוי ל"מעיכת" האויב, אלא גם באופן שיבטל את חוזקות המערכת היריבה שמולו.

אומנם תקיפת שכונת "הסביבון" בבית חאנון נערכה מהכיוון הצפוי, אולם גם שם מימש הגדוד תחבולה כאשר עוצבת "חצי האש" תקפה את היעד בלילה מכמה כיוונים. בליל 29/28 באוקטובר 2023 חצה הגדוד את הגבול מקיבוץ ארז ונע רגלית בציר שאורכו כשלושה קילומטרים לבית חאנון. בחוד הייתה פלוגת הטנקים שהוכפפה לו, כאשר כל העת סייע לכוחות מאמץ אש עצים. עם אור ראשון תקף הגדוד את פאתי השטח הבנוי, כאשר ההישג המבצעי שבלב המשימה היה כיבוש שטח המפתח החטיבתי והתייצבות עליו עם שני צק"פים. הרעיון המבצעי כיוון לריתוק מארב האויב בפאתים על ידי כוחות השריון ואיגוף של חי"ר, באבטחת טנקים, לעבר שטח המפתח. הפלס"ר נעה באגף השמאלי, שם פגעה בכמה מחבלים שבהם נתקלה. היתקלות נוספת התרחשה באגף הימני, שם ירו צוות מפלוגה ב', חפ"ק הסמג"ד וטנק על מבנה שזיהו בו מחבלים. התנועה בלילה ומאמץ האש שהקשה על האויב להפעיל ביעילות תצפיות, אפשרו לגדוד להפתיעו עם שחר בהתייצבות בפאתי השטח הבנוי, ועד מהרה הוא החל לבסס שליטה מבצעית בשכונת הסביבון בעיירה.

דוגמה אחרת אפשר למצוא בלחימה בשכונת שיח' רצ'ואן בעיר עזה בדצמבר 2023, בה ערך הגדוד שורה של פשיטות ומבצעי "גירוי – תגובה", שבמהלכם הכריח את האויב להיחשף ופגע בו במדויק. הגדוד הפעיל לא פעם טנקים כמאמץ הטעיה בכיוון אחד והסתנן עם כוחות רגליים שנערכו במארבי צלפים מכיוון אחר, תוך סגירת מעגלי אש על האויב שנחשף עם גורמי תקיפה מהאוויר. כלל הכוחות רשמו פגיעות.

צורת הקרב פשיטה אף היא תחבולנית במהותה, הן מערכתית והן טקטית, משום שהיא מקשה על האויב לצפות את פעולת צה"ל ולהיערך בהתאם. הפשיטה, שבמסגרתה כוחות מתמרנים לשטח האויב, פוגעים בו ושבים לקווי כוחותינו, מאפשרת לכוחות להפתיע, מונעת קיבעון מחשבתי, מערערת את ביטחונו של האויב ויוצרת בקרבו תחושת נרדפות.[40] הפשיטה יעילה במיוחד נגד צבאות טרור כמו חמאס וחזבאללה, משום שהם ערוכים להגנה נגד כיווני הגעה מסוימים, ונחותים בהשוואה לצה"ל ביכולות מודיעין ושליטה בזמן אמת ונמנעים לרוב מתמרון נגדי שיהפוך אותם לפגיעים ליכולות האש והתמרון של צה"ל.[41]

בשלב הפשיטות במלחמה מומש ערך התחבולה לא פעם. בין אלה מבצע "ניתוח מקומי", פשיטה של כוחות אוגדה 162 בשילוב כוחות מיוחדים על בית החולים שִפאא' בעזה, במהלכו הצליחו להפתיע את האויב בעצם יכולתם להגיע ולכתר במהירות את בית החולים,[42] ואת מבצע "ארנון" לחילוץ ארבעה חטופים משבי חמאס, שבוצע בידי הימ"מ בסיוע כוחות מחטיבות כפיר, גבעתי, הצנחנים וחטיבה 7 במחנה הפליטים נֻציראת. הכוחות הפתיעו את האויב בעצם העובדה שפעלו דווקא ביום, על אף שהיה בכך סיכון לכוחותיו, משום שהאויב העריך שנתקוף דווקא בלילה.[43]

מנגד, מאז שצה"ל שחרר את מרבית כוחות המילואים בראשית ינואר 2024 נעשתה בפועל עצירה אופרטיבית בלחימה, ולאחריה היה קושי בשימור המומנטום והיוזמה, שכאמור, חיוניים לקיצור משך המערכה. בעוד שניכר שהאינטרס של האויב הוא להאריך את משך המלחמה ואף להופכה למלחמת התשה רב־זירתית,[44] לא פעם פעל צה"ל בצורה צפויה, שאומנם פגעה באויב אך ארכה זמן רב ועיקרה היגיון של מעיכה.

מבט למלחמה הבאה

האם צה"ל הצליח לתרגם במלחמה את מימוש עקרון התחבולה מהרמה הטקטית (שבה רשם הישגים מרשימים) לרמה האופרטיבית באופן שפירק את המערכת היריבה וקיצר את משך המלחמה? צה"ל הפעיל במלחמה ברצועת עזה סיוע אש בהיקפים חסרי תקדים מבחינתו, אך עולה התהייה אם מדיניות זו "לא הובילה לעודף שימוש באש על חשבון התחבולה והחיילות הבסיסית, כי לשימוש לא מבוקר באש יש השפעה גדולה על אורך הנשימה של צה"ל ועל תלותו בקבלת תחמושת מארה"ב".[45]

ברמה האופרטיבית, צה"ל הצליח לממש את התחבולה באופן חלקי בלבד. הדבר נבע מהעובדה שהאויב הוא צבא טרור היברידי, המשלב בין צבא לטרור וגרילה, ומרכזי הכובד שלו ברורים פחות, וגם מהצורך להתחשב בגורם האוכלוסייה האזרחית (שיש להזהיר בטרם הכניסה ללחימה) המקשה על היכולת להפתיע. סיבה נוספת הייתה קצב מבצעים נמוך מהנדרש שאִפשר לאויב להתעשת. צה"ל מיקד תחילה את מאמציו בצפון הרצועה,[46] ולא תקף בבת אחת את כלל מערכי האויב ומרכזיו גם במרכז הרצועה ובדרומה. גם בהמשך קצב המבצעים לא היה מהיר דיו, ולא פעם אפשר לאויב להתאושש. ראוי לציין שיש אתגר של ממש בהגיית תחבולה מול צבאות טרור היברידיים, הן בראשית הלחימה והן בהמשך מול מערכת אויב בהתפרקות, כפי שפגשו הכוחות בשלבי לחימה שונים בעזה. אך איננו פטורים מכך.

אין זה אומר שלמצוינות הטקטית לא היה הישג מצטבר. במלחמה השמידו כוחות צה"ל נכסים משמעותיים של האויב, ובהם מנהרות, מחסני אמל"ח ומפקדות, והרגו פעילי אויב רבים, בהם מפקדים בכירים. אובדן כל אלה, לצד הלחץ שנוצר על האוכלוסייה בשטח ואובדן הריבונות של חמאס בעזה כואבים לאויב ומשמשים מנוף לחץ לא מבוטל.[47] אבל משך הלחימה מלמד על כך שהצבא התקשה לייצר מהלך תחבולני ברמה הגבוהה יותר שיפרק את הארגון במהירות ויאפשר את קיצור משך הלחימה.

אולי מול אויב שאינו צבא סדיר ותעשייתי אין מהלך כזה, ומוטב להסתפק במה שצה"ל נהג לכנות במשך שנים של סבבי לחימה "פגיעה קשה". ואולי אפשר להכריעו במהירות תוך התנפלות לא צפויה ממגוון כיוונים על כל מערכיו. ייתכן שאפשר למוטט צבא טרור שכזה רק במלחמת התשה שבה "ימעך" הצבא מעוז אחרי מעוז, ואז יטהר, יפשוט ויקיים נוכחות מתמדת בשטח, כפי שנעשה באיו"ש ב"חומת מגן".[48] כך או כך, הדבר מחייב בניין כוח אחר, של צבא עם אורכי נשימה גדולים פי כמה במונחי כוח אדם, מלאים ויחידות.

נוכח האפשרות שצה"ל יידרש לתמרון בלבנון, ראוי לשוב ולשים דגש על הנחיצות בחשיבה תחבולנית מול חזבאללה, צבא טרור יעיל מחמאס, בשל ההערכה כי מדובר במערכת אויב שתמשיך לתפקד בצורה יעילה יותר גם נוכח תמרון, וכן בשל העובדה שהאיום בלבנון אינו רק בטווחים הקצרים אלא מרחבי במהותו. אפשר להעריך שהאויב יפעיל אש מדויקת מטווחים רחוקים (נ"ט ואש ארטילרית), כטב"מים ואמצעים נוספים לא רק בזירת הלחימה הסמוכה לכוחות אלא מן המרחב הסובב אותם.

יש לציין גם כי רצועת עזה, שהיא ברובה מישורית והמרחקים שנעו בה הכוחות המתמרנים היו קצרים יחסית, אתגרה פחות את צה"ל הן בתמרון והן בלוגיסטיקה. לא כך בלבנון. כדי לפרק מערכת שכזו, נדרשת חשיבה תחבולנית, המאתרת את חוזקות האויב ונקודות התורפה שלו ושוללת אותן למען ההכרעה המהירה והיעילה.

לפיכך יש לפתח שיח מקצועי ולמסד ידע בנושא החשיבה התחבולנית ברמה הטקטית, המערכתית והאסטרטגית. עלינו ללמוד היטב את המערכה שניהל צה"ל ברצועת עזה, ובכלל זה אילו שיטות ורעיונות מבצעיים הוכחו כמתאימים, מה היה חסר ומה אינו רלוונטי למערכה הבאה, כדי לשפר את מוכנות הכוחות למערכה הבאה, אם תיפתח. כך עקרון התחבולה ימומש לא רק ברמה הטקטית, אלא באופן שיאפשר את הכרעת האויב במהירות ויקצר את משך המערכה.

המחבר מודה לתא"ל (מיל') גיא חזות, לתא"ל (מיל') ד"ר מאיר פינקל ולסא"ל (מיל') צח אקשטיין על הערותיהם הטובות למאמר.

הערות שוליים:

[1] אוריך, י' (2009, 14 באוקטובר). צה"ל מציג: כך נפעל במערכה הבאה. אתר צה"ל

[2] עקביה, א' (1993). אורד וינגייט: חייו ופועלו. מערכות, עמ' 55, 268

[3] שופטים, ז': 17

[4] שם, 19–22

[5] קדיש, א' וארנוולד, מ' (2008). קרבות יבוסי. משרד הביטחון, עמ' 181-153

[6] שמשי, א' (1995). בכוח התחבולה. מערכות, עמ' 93

[7] זרוע היבשה (פברואר 2016). הפיקוד והשליטה במבצעי כוחות היבשה. מפקדת זרוע היבשה, עמ' 106

[8] משלי, כד: 6

[9] קואלס, ו' (1958). מפקד הרפאים. מערכות, עמ' 104

[10] ברעם, א' וטורגן, ש' (אוגוסט 2022). עקרונות המלחמה: התאמתם למאפייני המלחמה בעת הנוכחית. מערכות 494, עמ' 11

[11] שמשי, א' (1995). בכוח התחבולה. מערכות, עמ' 93

[12] המחלקה לתו"ל (פברואר 2007). עקד עקרונות המלחמה. אמ"ץ־תוה"ד, עמ' 23

[13] שם, עמ' 24

[14] איזנקוט, ג' (2019, 21 בנובמבר). חיוניות התמרון היבשתי. הרצאה בכנס התמרון היבשתי ככלי חיוני בביטחון הלאומי, מכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)

[15] איילנד, ג' (2018). לא נרדם בלילות. ידיעות ספרים, עמ' 84

[16] סימפקין, ר' (1999). מרוץ אל העתיד. מערכות, עמ' 60, 152

[17] לידל־הארט, ב' (1956). אסטרטגיה של גישה עקיפה. מערכות, עמ' 14

[18] בזק, י' (אוגוסט 2018) בין הכרעה לניצחון, בין תמרון לשחיקה. מערכות 479, עמ' 30-28

[19] לידל־הארט, ב' (1956). אסטרטגיה של גישה עקיפה. מערכות, עמ' 344

[20] מרכז כובד, נכסים חיוניים, תורפּות, מה יכריע, איך יכריע

[21] הירש, א' (מאי 2022). עדכון תבנית הפקמ"ב בכוחות היבשה – למה צריך לעדכן ומדוע זה הכרחי. מערכות 493, עמ' 47-42

[22] בהרב, א' וישורון, נ' (2021, 11 באוגוסט). פרק עשירי – רעיון מבצעי ותחבולה. למידה בתנועה – הפודקאסט של המכללות הצבאיות

[23] ריאיון עם אלוף ירון פינקלמן, מחנה אסף שמחוני, באר שבע, (2024, 15 פברואר)

[24] מגל, י' (2023). קותי. מטר, עמ' 53

[25] זלמנוביץ, ב' (עורך) (2017). לחימת צג"ם 63 קרב אום כתף-אבו עגילה 6-5 ביוני 1967. המחלקה להיסטוריה בצה"ל, עמ' 24-23

[26] שמשי (1995), עמ' 184

[27] שם, עמ' 185

[28] אזוב, ע' (2011). צליחה. דביר, עמ' 136-111

[29] שמשי, א' (1995). בכוח התחבולה. מערכות, עמ' 8

[30] הראל, ע' ויששכרוף, א' (2008). קורי עכביש. ידיעות ספרים, עמ' 392-388

[31] חזות, ג' (2024). צבא ההיי־טק וצבא הפרשים. מערכות ומודן, עמ' 22, 58

[32] בזק, י' וגילת, א' (2024, 24 ביוני) פודקסט על התמרון מבית "מערכות", פרק רביעי

[33] שלח, ע' (יולי 2024). בניין הכוח בעקבות "חרבות ברזל" – לא לחזור על טעויות העבר. בין הקטבים 41

[34] ריאיון טלפוני עם תא"ל (מיל') גיא חזות, (2024, 21 ביולי)

[35] ריאיון עם אלוף ירון פינקלמן, מחנה אסף שמחוני, באר שבע, (2024, 15 בפברואר)

[36] ריאיון עם תא"ל (מיל') משה (צ'יקו) תמיר, כפר דניאל, (2024, 19 בפברואר)

[37] ריאיון טלפוני עם תא"ל (מיל') גיא חזות, (2024, 21 יולי)

[38] גולדפוס, ד' (2024, 13 במרס). הצהרת מפקד עוצבת האש. ח'אן יונס

[39] ריאיון טלפוני עם תא"ל (מיל') גיא חזות, (2024, 21 ביולי)

[40] שמואל, ש' (2024, 11 ביולי). פשיטה – דשדוש לתכלית. מערכות

[41] שלח, ע' (2015). האומץ לנצח. ידיעות ספרים, עמ' 122

[42] דבורי, נ' (2024, 1 באפריל). התחבולה של צה"ל והמודיעין האיכותי שהושג: מאחורי המבצע בבית החולים שיפא. אתר N12

[43] הראל, ע' (2024, 9 ביוני). הטוב ניצח את הרע, ליום אחד. הארץ, 2024, עמ' 4

[44] ריאיון טלפוני עם תא"ל (מיל') גיא חזות, (2024, 21 ביולי)

[45] עמידרור, י' (מאי 2024). מלחמת אוקטובר 2023 – תמונת מצב לאחר שבעה חודשים. מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS)

[46] בשל הצורך לפנות אוכלוסייה משטחי הלחימה, סדר הכוחות שעמד לרשותו, מתח בין זירות נוכח התחממות החזית הצפונית נגד חזבאללה ועוד

[47] הראל, ע' (2024, 17 ביולי). צה"ל מעריך שהלחץ הצבאי על החמאס נשא פרי ושיפר את התנאים לעסקה. הארץ

[48] שם, שלב א' של החזרת השליטה המבצעית נערך מהר יחסית

"אין תחליף במלחמה למגע הישיר בין אלוף הפיקוד למפקדי כוחות המשנה שלו" | מאת גל פרל

רשומה רגילה

בספרו האוטוביוגרפי, תיאר אלוף שייקה גביש את מסלולו הצבאי, החל מימיו כמ"פ בפלמ"ח ועד לאלוף פיקוד הדרום במלחמת ששת הימים. גביש הסביר בספר כי ההצלחה במלחמה ההיא נבעה מכך שמטרת המלחמה היתה בהירה, התכניות מבוססות תחבולה, המפקדים פיקדו מקדימה והוא עצמו הקפיד על מגע ישיר ובלתי אמצעי עם פקודיו. כללים שנותרו בתוקף גם למלחמות הבאות.

"בשעה 07:45, 5 ביוני 1967, נתתי את הפקודה 'סדין אדום' לכל מפקדי האוגדות והכוחות העצמאיים, פקודה שנתנה את האות לתחילת המלחמה על עצם קיומה של מדינת ישראל מאז מלחמת העצמאות. פקודה זו ניתנה זמן־מה לאחר שמטוסי חיל האוויר כבר פעלו בשמי מצרים, וכוחות הפיקוד זינקו למשימותיהם כשהמערכה האווירית בעיצומה" (עמוד 7). 

"סדין אדום" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2016) הוא ספרו האוטוביוגרפי של האלוף (מיל') ישעיהו (שייקה) גביש, מבכירי המפקדים בפלמ"ח ובצה"ל. גביש סיפר את סיפורו בשפה פשוטה, ישירה ובוטה, ללא כחל וסרק. סיפורו נקרא בשטף והקורא מוצא עצמו נשאב לאירועים שהתרחשו וצופה בהם מנקודת מבטו של גביש, ששיחק בהם תפקיד מרכזי.

כשנדרש להסביר מדוע התגייס לפלמ"ח בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, ציטט גביש את יצחק שדה שאמר כי "את הרובה האנגלי – נושא החייל האנגלי; את הרובה הרוסי – נושא החייל הרוסי; אבל מי יישא את הרובה העברי…?" (עמוד 18). הפלמ"ח היה בסיס להיווצרות כוח מגן עברי – צה"ל. גביש רצה לקחת בכך חלק. 

"אחרי שנה בפלמ"ח, יצאתי לקורס מ"כים בקיבוץ גבת שנמשך שלושה חודשים. האימונים שם היו אינטנסיביים ובתחומים מגוונים: שדאות, אימון חוליה, כיתה ומחלקה, טופוגרפיה, עזרה ראשונה, סיירות, התמצאות ביום ובלילה. זה היה קורס שהקנה לי את המידע וצורת החשיבה שהנחו אותי בתפקידי הבאים" (עמוד 21).

בשלהי 1945, כתב, הוא הוצב כמ"מ הכשרה מגויסת בקיבוץ נען. "שם מילאתי שני תפקידים בו־זמנית. אני לא חושב שיש עוד דוגמה בצבא כלשהו, שקצין משמש גם מפקד מחלקה, מדריך ומאמן לקרב, אבל גם אחראי לסידור העבודה בקיבוץ. גם מחנך של קבוצת צעירים, וגם הופך את המחלקה לגוף לוחם" (עמוד 25). 

היה זה, סיפר, "שילוב שמעניק לך ניסיון בשני התחומים, וגם מלמד אותך פרק חשוב במושגי מנהיגות. גם חברתית וגם צבאית. כמפקד מחלקה, השתתפתי בישיבות של הקיבוץ, סידור עבודה וכו', כדי להבטיח שכל המטרות תושגנה; גם העבודה בקיבוץ וגם האימונים" (עמוד 25). גם גביש עצמו עבד. "שוב, דוגמה אישית. הרי יכולתי להגיד: אני מפקד, מה אני צריך לעבוד? אבל זה הפלמ"ח" (עמוד 25).

"ממתי עוזבים שדה קרב ללא אישור"

במלחמת העצמאות, בקרב משמר העמק, פיקד על פלוגה ד׳ "הפלוגה הכי גדולה בפלמ"ח" (עמוד 32). הפלוגה ארבה לכוחות קאוקג'י סמוך לעמק מנסי. "פתחנו באש" (עמוד 36), סיפר, האויב נפגע ונסוג והפלוגה שבה לדליה. בנזיפה נוסח "אנשי פאנפילוב" שאל המג"ד, דן לנר: "ממתי עוזבים שדה קרב ללא אישור" (עמוד 36). היה זה שיעור חשוב. 

בקרב הראשון על רכס מלכיה הפלוגה היתה ערוכה בעמדות על הרכס ואילו שאר הגדוד עסק בכיבוש הכפר מלכיה. ההתקפה לא עלתה יפה ופלוגתו של גביש נאלצה להחזיק בעמדותיה אל מול התקפת הנגד של צבא ההצלה של קאוקג'י.

היה קרב קשה, כתב, "גיהינום. נאלצנו לחסוך בתחמושת. נתנו להם להתקרב לטווחים של 300-200 מטרים ואז פתחנו באש. היו להם נפגעים רבים, גם לנו, אבל הם לא הצליחו לפרוץ את קו ההגנה שלנו" (עמוד 42).

גביש קיבל אז שדר מיגאל אלון: "תדע לך שאתמול בארבע אחר הצהריים הכריז בן גוריון על הקמת מדינת ישראל… זה עבר כאילו לידנו. האירוע הכי חשוב של העם היהודי, הכרזת המדינה, אבל מה שעניין אותנו באותו הרגע זה איך מצליחים לבלום את הטור המתקדם לכיווננו" (עמוד 42). גם יצחק רבין, שפיקד במלחמה על חטיבת הפלמ"ח הראל בקרבות על ירושלים, תיאר בספרו תחושות דומות נוכח ההכרזה ברדיו על הקמת המדינה וסיפר על אחד מחייליו המותשים, שביקש לסגור את הרדיו כי הוא מת לישון.

"המשפט "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה" נכון תמיד"

את המלחמה סיים גביש כמג"ד בחטיבת יפתח. משם המשיך לשרת כרע"ן מבצעים במלחמת סיני, כמפקד המכללה לפיקוד ומטה וכאלוף פיקוד הדרום במלחמת ששת הימים. ניכר שתפס את המערכה המוצלחת עליה פיקד ב־1967 כשיא שירותו הצבאי ועל־כן קרא לספרו על שם הפקודה שבה אישר את היציאה למערכה – "סדין אדום". יש בכך מן הצדק, שכן הצבא המצרי היה האויב המסוכן, החזק, והמאיים ביותר על קיום המדינה באותה עת.

אחד האתגרים הגדולים שעמדו לפניו היה השליטה על שלושת מפקדי האוגדות הסוררים שלו, שלושתם מפקדים בולטים בצה"ל: ישראל טל, אברהם יפה ואריק שרון

גביש קבע בצדק כי "המשפט " בתחבולות תעשה לך מלחמה" נכון תמיד. תחבולות יכולות לערער את שיווי המשקל של האויב, להטות ולהטעות אותו וליצור דימוי רצוי לנו" (עמוד 224). פעולה תחבולנית היא רכיב חיוני ביכולת צבא להכריע את האויב במהירות. כלל זה נכון גם כיום. 

אחד התיאורים המרתקים, הוא אודות הקרב על המתחם המצרי המבוצר באום כתף עליו פיקד אלוף אריק שרון, מפקד אוגדת המילואים 38. שרון, שבלט בתעוזתו, חשיבתו התחבולנית, וביכולתו לקרוא את שדה הקרב עוד מימיו בצנחנים, החליט לתקוף את המתחם בלילה. לא בכדי כתב גביש כי "אנחנו במטה הכללי ידענו כששולחים את אריק למבצע, שום דבר אינו צפוי" (עמוד 65). הקרב שתכנן שרון חייב תיאום ושליטה ברמה שכמעט ולא נראתה אז בצה"ל, ונשען על תחבולה, הפתעה ומיצוי הכוח.

"בשעה 22:40 אישרתי לאריק לתקוף, ו־20 דקות לאחר מכן החלו סוללות הארטילריה של האוגדה בהפגזה על מתחם אום כתף. לקראת המתקפה דילגתי לחפ"ק שלי, שהיה מאחורי החפ"ק של אריק" (עמוד 181).

"המתקפה על אום כתף החלה בפשיטה של חטיבה 80 על סוללות הארטילריה המצריות. מסוקי תובלה כבדים של חיל האוויר הנחיתו כ־100 צנחנים סמוך לגב'ל דלפה, ומשם הם המשיכו בתנועה רגלית בדיונות ותקפו את סוללות התותחים המצריות בסיוע אש ארטילרית" (עמוד 181).

בהמשך המתקפה, כתב, "אגד הארטילריה של אוגדה 38 ירה 7,000 פגזים לעבר המתחם המצרי המבוצר, ובחסות מסך אש מתגלגל חדרו לוחמי חטיבה 99 בפיקוד קותי אדם למערך המצרי ופתחו בקרב נגד הכוח המצרי. גדוד הטנקים 52, שחצה שדה מוקשים, הצטרף גם הוא להתקפה המשולבת" (עמוד 182).

"הכוח המצרי באום כתף מצא עצמו מותקף מחצות מכמה כיוונים: הצנחנים של דני מט שתקפו את סוללות הארטילריה שבעורף המתחם, חטיבת השריון 14 שתקפה מהחזית, חטיבה 99 מהאגף הצפוני, וגדוד 63 שתקף מהעורף" (עמוד 182). המתחם קרס.

הקרב נחשב "מאסטר פיס" בתולדות המלחמה והוא הוא שהפך את שרון לשם דבר בקרב מפקדי הצבאות בעולם.

תובנות שנשארו רלוונטיות

למרות שאר ההצלחות במלחמה ובהן שחרור ירושלים, מצרים היתה האויב העיקרי של ישראל במלחמה זו והאתגר המבצעי המרכזי של צה"ל. פיקוד הדרום עמד במשימה, למרות יחסי כוחות שנטו לטובת המצרים, גם מול מערכים מבוצרים וגם נוכח אתגרי תמרון, לוגיסטיקה, פיקוד ושליטה. לא מעט מן הקרדיט לגביש.

גביש הקפיד לדלג בין המטה לחזית (כדי לבקר ב־3 האוגדות שפעלו תחתיו) באמצעות חפ"ק מוטס. אין, קבע, "תחליף במלחמה למגע הישיר בין אלוף הפיקוד למפקדי כוחות המשנה שלו" (עמוד 224).

במלחמת "חרבות ברזל" לחמתי, כמפקד בחטיבת צנחנים מילואים, ברצועת עזה ופגשתי בבית חאנון באלוף הפיקוד כשבא לבקר את כוחותיו הלוחמים. גם ממנו, למדתי שאין תחליף לכך. רק כך הוא יכול להבין את שהם חשו, ולוודא שכוונתו ברורה להם.

גביש נקט בגישת "פיקוד משימה" והגדיר למפקדי המשנה הבכירים שלו את המה אבל שחרר להם חבל ארוך בכל הקשור באיך. צה"ל, כתב, ניצח בחזית הדרום במלחמת ששת הימים כי "מפקדים קדימה בראש עוצבותיהם, ומגע ישיר ושוטף בין מפקדי הדרגים השונים, יצרו אחדות פיקודית, הבנת הפקודות, בקרת הפעילות ושינויי תוכניות ומהלכים בזמן אמת מתוך הבנת המתרחש בשטח" (עמוד 224).

אבל לפני כל אלו, הדגיש, "במלחמה חייבים להגדיר את המטרה הרצויה" (עמוד 224). בלי זה, כל הפעלת כוח תהיה, כאנטיתזה למשפט הידוע של קלאוזביץ, חסרת כל ערך ממשי. במלחמת ששת הימים היתה מטרה זו הכרעת הצבא המצרי בחצי האי סיני והיא היתה בהירה וברורה וממנה נגזרו כלל ההכנות והפעולות.

צריך לומר ביושר, גביש בא חשבון עם כל מי שהיה בלבו עליו ובכלל זה וייצמן, דיין, שרון, רבין, טליק, דדו ועוד. כמעט כל מי שהוא סוגר אתו חשבון כבר אינו חי בכדי להגן על עצמו. מנגד, קשה להתווכח עם ה"דוגריות" של הפלמ"חניק הוותיק הזה. המפות המשובחות שבהן מצויד הספר עושות את חווית הקריאה למאירת עיניים ומלמדת עוד יותר. ניכר בו במחבר שהוא נותר כשהיה כשהתנדב לפלמ"ח; איש ערכים, רעות, נתינה והקרבה.. ספר מצוין של מפקד שהצטיין בשדה הקרב ותובנותיו על המלחמה נשארו רלוונטיות.

"תמיד לבדוק שוב, להצליב מידע, לאמת, לאושש ולהפריך" | מאת גל פרל

רשומה רגילה

בספר תמציתי על עבודת המודיעין תיאר אלוף (מיל') יעקב עמידרור את תחומי העשייה המודיעינית: האיסוף, ההערכה והמחקר, השימוש בטכנולוגיות מתקדמות, המבצעים מיוחדים והסיוע לדרג הצבאי ולקברניטים בקבלת החלטות. בסופו של יום, קבע, כל קמ"ן חייב להתאמץ ללא הרף לדעת יותר, ולהיות אמיץ דיו כדי לומר את אשר על ליבו.

"יש מקום לשוב ולהדגיש, כי העיסוק המודיעיני הוא בעל פוטנציאל לכישלון בשני ממדים: בניסיון לחזות את העתיד ובמאמצים לתאר את המצב הקיים" (עמוד 141).

הספר "מודיעין – הלכה למעשה" מאת אלוף (מיל') יעקב עמידרור (הוצאת משרד הבטחון,2011), הוא ניסיון לבאר מהם התחומים בהם עוסק המודיעין וכיצד נכון להתייחס להערכות מומחי המודיעין בתהליך קבלת ההחלטות של קברניטי המדינה והצבא. 

עמידרור התגייס לצה"ל ב־1966 והתנדב לצנחנים. הוא שובץ בגדוד 202, לחם במלחמת ששת הימים ולאחר קורס קציני חי"ר שירת כמדריך בבה"ד 4. אז, עבר למודיעין כעוזר קצין המודיעין (קמ"ן) בחטיבת הבקעה. שם, בבקעה, החל בשירות ארוך במודיעין. בין היתר שימש כקמ"ן באוגדה 162 במלחמת יום הכיפורים, כקמ"ן פיקוד צפון (בימי האלוף יוסי פלד כמפקד הפיקוד), כרח"ט מחקר וכמזכיר הצבאי לשר הביטחון. את שירותו הצבאי סיים כמפקד המכללות הצבאיות. לאחר מכן שירת כראש המטה לביטחון לאומי של ראש הממשלה בנימין נתניהו. 

הספרון שכתב, 145 עמודים מקצה לקצה, סקר את תחומי העשייה המודיעינית – משלב האיסוף, על כל מכלוליו ומרכיביו, עבור בשלב ההערכה והמחקר, דרך השימוש בטכנולוגיות מתקדמות, המבצעים מיוחדים, הלחימה בטרור וכלה בסיוע לדרג הצבאי ולקברניטים בקבלת החלטותיהם. שירותו המגוון של המחבר, הן ביחידות שדה והן במטה, הפך אותו למתאים מאין כמוהו לתאר את מגוון תחומי עבודת המודיעין.

שום דבר אינו נחשב כעובדה שאין עליה עוררין

בשנת 1969, סיפר, שירת כעוזר הקמ"ן של חטיבת הבקעה ואסף מודיעין למבצע חדירה של כוח לירדן. למרות שצפה על מרחב הפעולה במשך שלושה ימים והעריך שהוא נקי מנוכחות אויב, הרי שלאחר חציית הירדן הכוח עלה על מוקש, אחד החיילים נפצע קשה והכוח כולו נסוג לשטח ישראל מבלי שהתגלה.

"לא מצאתי מרגוע לנפשי. ראיתי את עצמי אשם בכישלון, באובדן רגלו של החייל; דווקא אני, שהייתי לוחם בצנחנים, שראיתי את חברי נפצעים במלחמת ששת הימים לאחר שנכנסנו לשדה מוקשים, שלחתי את החיילים לתוך שדה מוקשים – אימת החייל הרגלי" (עמוד 136). האירוע טלטל אותו והלקח שהפיק ממנו היה "לקח לכל החיים: לא להאמין לשום דבר, אפילו לא למראה עיני, ותמיד לבדוק שוב, להצליב מידע, לאמת, לאושש ולהפריך. מאז אותו יום, שום דבר אינו נחשב בעיני כעובדה שאין עליה עוררין" (עמוד 137).

כששירת כקמ"ן של מפקד בכיר לאחר מלחמת יום הכיפורים, הסביר למטה העוצבה כי התכנית שגיבשו להבקעת מרחב מבוצר של האויב תאפשר לו לרכז אש ארטילרית (שהייתה עדיפה על זו של צה"ל) על כוחותינו בעת שיעברו במעבר הכרחי. זו, אמר, "בדיוק דרך הפעולה שהאויב מצפה שתינקט על ידי כוחותינו, ובגין כך הוא הכין את המערך המבוצר בצורה זאת ולא אחרת" (עמוד 93). מפקד העוצבה, שהיה ככל הנראה "מאוהב" בתכנית שגיבש, דחה את טענת עמידרור בקוצר רוח והסביר לו מדוע הוא טועה.

"מאחר והיה בידי מידע טוב למדי על תפישת האויב את תפקיד הארטילריה במלחמה בגזרה זו, יכולתי בסופו של דבר, לשכנע אותו שעליו להשיב לאתגר שהצבתי בפניו, בשם האויב. ואכן, הוא החליט, כמענה לדרך הפעולה שהוצגה לו, לפרוץ בשני מאמצים, ולו רק כדי לפצל את אש האויב" (עמוד 93). ייצוג האויב בעת גיבוש התכנית המבצעית, הוא אכן חלק מתפקיד קצין המודיעין. אבל קצין מודיעין טוב יידע להציע גם פתרונות מבצעיים ולהצביע על חולשות המערכת היריבה ולא רק על חוזקותיה.

שילוב יכולות הצבא עם היכולות המיוחדות של המודיעין

לעתים ישנו אתגר מבצעי, כתב, שמחייב הן כוחות מארגוני מודיעין, שלהם יכולות לא צבאיות בעליל, והן כוחות צבא סדורים, בין שמיוחדים ובין שרגילים למדי. "הדרך הנכונה לפעול במצבים כאלה היא לשלב את היכולות הקיימות בצבא עם היכולות המיוחדות של המודיעין. כך, למשל, בשנת 1973, פעל כוח של צה"ל לחיסולם של מנהיגי טרור שהתגוררו בביירות ופעלו ממנה. הכוח שפעל שם היה כוח צבאי מיוחד, שכל מאפייניו, כולל אימוניו ומערכת השליטה והפיקוד שלו, היו צבאיים, אך היה ברור שעליו להיעזר ביכולות שאינן צבאיות" (עמוד 108).

הפשיטה, מבצע "אביב נעורים", עליו פיקד קצין צנחנים וחי"ר ראשי (קצח"ר), תא"ל עמנואל שקד, יוצא הפלמ"ח ומג"ד צנחנים בעברו. על כוח סיירת מטכ"ל, בפיקוד סא"ל אהוד ברק (לימים רמטכ"ל, ראש ממשלה ושר ביטחון), הוטל לפשוט על דירותיהם של שלושה מבכירי פת"ח ולהרוג אותם. במקביל, הוטל על כוח צנחנים שבפיקוד סא"ל אמנון ליפקין־שחק (לימים הרמטכ"ל), להרוס את מפקדת החזית העממית. על כוח משייטת 13 בפיקוד סא"ל שאול זיו הוטל, לצד האחריות להשטת שאר הכוחות הפושטים, לפשוט על בית מלאכה לייצור רקטות RPG ומוקשים ימיים בעבור הפת"ח ועל מבנה ששימש כמטה כוח הפת"ח רצועת עזה. כוח בפיקוד סגן הקצח"ר, אל"ם שמואל פרסבורגר, נדרש לפשוט על בית מלאכה לייצור אמצעי לחימה של הפת"ח בצפון מזרח העיר ביירות. על כוח צנחנים נוסף, בפיקוד סגן מפקד החטיבה, סא"ל עמוס ירון, הוטל לפשוט על סדנא לתיקון כלי נשק ותחמושת מצפון לצידון.

ניכר כי בספרו התייחס עמידרור רק לכוחות בפיקוד ברק וליפקין־שחק, שלאחר שנחתו מן הים הוסעו ברכבים אזרחיים, נהוגים בידי לוחמי מוסד, ליעדיהם. בפשיטה הרגו כוחות סיירת מטכ"ל, בפיקוד ברק את שלושת בכירי פת"ח. כוח הצנחנים שתקף את מפקדת החזית העממית התגלה וספג נפגעים (בהם שני הרוגים), אך ליפקין־שחק, ששמר על קור־רוחו, החליט להמשיך במשימה נוכח התנאים הכמעט בלתי־אפשריים שנוצרו. במקביל לפינוי הפצועים וההרוגים, הכין הכוח את בניין המפקדה לפיצוץ ונסוג תחת אש. הבניין נהרס וכתוצאה מכך נהרגו עשרות מחבלים. לבניין המגורים הסמוך לא נגרם נזק.

"את כלי הרכב האזרחיים שכרו בביירות אנשי המוסד, שניצלו את היכולות שבנו במשך שנים כדי להיטמע בשטח. הכוח המשולב הגיע ליעדים בכלי רכב אזרחיים תמימים, לבוש בבגדים אזרחיים כדי שלא להיחשף טרם זמן, אך פעל ככוח צבאי לכל דבר. גם הנסיגה, לאחר היתקלות באויב ופגיעה בחלק מהכוח המבצע, התבצעה באמצעים שסיפק המוסד, עד שהכוח הגיע לשפת הים וחבר עם ספינות חיל הים שהמתינו בקרבת החוף" (עמוד 108).

בישראל יש מסורת ארוכת שנים של שילוב שכזה, שבא לידי ביטוי בצורה מובהקת, בין היתר, באנתיפאדה השנייה ובמלחמת "חרבות ברזל". הסיבה לכך נובעת מן העובדה שאל מול צבאות טרור וארגוני טרור המודיעין הוא כלי חיוני שכן אויבים אלה נעדרים מרכז כובד בולט (עיקר כוחם בפעיליהם ולכן המידע על מיקומם חיוני למשימה). בצבאות אחרים, ציין, התחזקה מגמת שילוב זו לאחר הפיגוע בבנייני התאומים בשנת 2001 והמלחמה העולמית בטרור. בליבם של מבצעים מודיעיניים, קבע עמידרור, יעמדו תמיד מידע מדויק, "לוחם אמיץ ותוכנית יצירתית – שלוש אבני הבניין הקבועות של המבצעים המודיעיניים" (עמוד 112).

"למה לא באת ואמרת לי את הערכתך?"

לאחר מלחמת יום הכיפורים שימש המחבר כקמ"ן חטיבת שריון. יום אחד הגיע לביקור ראש אמ"ן דאז, אלוף אלי זעירא, שעמד להתפטר עקב כשלי המודיעין במלחמה. האם זה נכון, שאל זעירא את עמידרור, "שחשבת לפני המלחמה שהיא עומדת לפרוץ ודאגת לעצמך לתפקיד באוגדה 162?" (עמוד 137).עמידרור השיב בחיוב ואז שאל אותו זעירא שאלה קשה בהרבה, שעליה לא הצליח להשיב: "למה לא באת ואמרת לי את הערכתך?" (עמוד 137).

הלקח, כתב, הוא שאסור למפקדים, בוודאי במערכות המודיעין, לייצר מציאות שבה לא יכולים הכפופים להם לבוא ולהגיד להם את שהם חושבים. "כל קמ"ן חייב לעשות מאמצים עליונים וללא הרף כדי לדעת יותר, וכל קמ"ן חייב להיות אמיץ דיו כדי לומר את אשר הוא חושב" (עמוד 138). זה נכון וראוי שדיברות אלה יעמדו לעיני כל קצין מודיעין, בכל רמה. אך חשוב לזכור לא רק את ההבדל בין ידיעה להערכה (ושתמיד יהיה למלחמה ממד של אי־ודאות, כמאמר קלאוזוביץ, ולכן אף פעם לא נדע הכל), אלא גם את העובדה שהכי קל להאדיר את האויב והאתגר הוא לנתח אותו נכון, על חוזקותיו וחולשותיו גם יחד.

הספר שכתב עמידרור הוא מעט שמחזיק את המרובה, כתוב היטב ומרתק לקריאה, בוודאי נוכח המלחמה הנוכחית (על כשלי המודיעין, ההערכה והניתוח שבה). ניכר כי בטרם פרצה המלחמה, כשלה שוב קהיליית המודיעין בחיזוי העתיד(כמו ב־1973) וצה"ל כולו כשל בתיאור המצב הקיים לאשורו.

"בלי יוזמה ובלי חריגה מהמסגרת אי אפשר להשיג יותר ממאה אחוז" | מאת גל פרל

רשומה רגילה

אי שם בשלהי מלחמת יום הכיפורים קמה לה במילואים מחלקת צנחנים לא שגרתית, שונה מכל מחלקה אחרת, שהפעילה טילי נ"ט. אנשי המחלקה מינו לעצמם מפקד שלא היה קצין, חרגו מפקודות ואף שהמחלקה מעולם לא הוכרה רשמית כמחלקת נ"ט, לוחמיה לא הסתפקו במילוי תפקידם, והבינו טוב יותר משהבין צה"ל את התפקיד שנטלו על עצמם.

העיתונאי נחום ברנע, ששירת שנים ארוכות כאיש מילואים בצנחנים, כתב פעם כי "אחד ממבחני הקבלה הכי קשוחים שאני מכיר מסתתר מאחורי שאלה פשוטה, ובמציאות של ישראל היום קצת אנכרוניסטית: האם היית הולך עם האיש הזה למילואים. מילואים במובן של שהות ממושכת, בתנאי לחץ, עם אותם אנשים; מילואים במובן של תלות הדדית, לפעמים בעניינים של חיים ומוות, על פי רוב בעניינים בנאליים כמו סידור תורנות שמירה או הכנת קפה". כיום, לאחר שלחמתי במלחמת "חרבות ברזל" כמפקד בחטיבת צנחנים מילואים, אני מבין עד כמה צדק.

הציטוט של ברנע עלה בדעתי כשקראתי את הספר "סנאי ירוק" מאת סא"ל (מיל׳) יאיר דוד (הוצאה עצמית, 2022), שהביא את סיפורה של יחידת נ"ט (נגד טנקים) לא שגרתית בצה"ל. בשנים שבין מלחמת יום הכיפורים למלחמת לבנון הראשונה, "בחטיבת מילואי צנחנים צה"לית הייתה מחלקת אנשי מילואים שהתנהגה אחרת. שונה מכל מחלקה אחרת. אנשיה כינו את עצמם לעיתים המחלקה, לעיתים מחלקת סאגר" (עמ׳ 10). דוד, "לוחם בסיירת הצנחנים ומפקד צוותי מפעילי טילים נגד טנקים. בחיל האוויר היה אחד מראשוני נווטי הקורנס והבז. בעל ניסיון מבצעי עשיר" (מגב הספר).

דוד, בן קיבוץ גברעם, הכיר חלק מאנשי המחלקה, משום שעבר כמותם, בשלהי 1963, קורס נווטי נ"ט (בצה"ל נהוג לכנות את אלו היורים את הטיל כוונים ולא נווטים, אבל לא נתווכח עם המחבר) על טיל האשף (קוברה) מתוצרת גרמניה. לאחר שירותו בסיירת הצנחנים השלים קורס טיס והוסמך כנווט קרב, וטס בעיקר במטוסי פנטום 4- F(קורנס) ו-15- F(בז).

מרבית חברי המחלקה, כתב, "הוכשרו כנווטי טילי נ"ט קלים, טילים שיצאו משירות לאחר כמה שנים, והתפזרו ביחידות צנחנים שונות. לאחר מלחמת יום כיפור התקבצו יחדיו, מיוזמתם, מכמה מסגרות לוחמות, התמקמו בחולות של איסמעיליה, ליקטו טילים נגד טנקים מסוג סאגר שהותירו המצרים בחולות סיני ושיגרו כמה מהם על המצרים" (עמ׳ 10). הם לחמו גם בלבנון. התברר כי אנשי המחלקה "דאגו למנות לעצמם מפקד מחלקה, שלא היה קצין; התנהלו ברמת מחלקה שלא על פי הפקודות; ניהלו שיחות על עתיד המחלקה על דעת עצמם ואף שזכו לתמיכה של מפקדיהם הישירים, המחלקה מעולם לא קיבלה מצה"ל הכרה רשמית כמחלקת לוחמה בשריון האויב" (עמ׳ 10).

"‏בשירותי הארוך בצה"ל בסדיר ובמילואים, במשך יותר משלושים שנים, נתקלתי בדפוסי התנהגות של יחידות מיוחדות שבהן שירתי – בסיירת הצנחנים, בטייסות מבצעיות של חיל האוויר וכמו כן בגופי מטה כמפקדת חיל האוויר בגופים מקצועיים כמרכז לניסויי טיסה של חיל האוויר" (עמ׳ 10), כתב דוד. "אנשי מחלקת סאגר התנהלו אחרת, לגמרי אחרת. אלו הנהיגו לעצמם אורחות שירות שחרגו מכל נורמות התנהגות צבאית שנחשפתי אליה. זאת מחלקה שלוחמיה לא הסתפקו במילוי תפקידם. אלה אנשים שהבינו טוב יותר משהבין צה"ל את התפקיד שנטלו על עצמם" (עמ׳ 11).

טיל נ"ט ייחודי ומתקדם

טיל האשף, נכתב בספר, "היה טיל נ"ט ייחודי ומתקדם לזמנו. משקלו היה עשרה קילוגרמים והיה אפשר לשאת אותו ידנית כאשר הוא רתום למנשא גב או על כלי רכב קלים. היה אפשר לפרק את ראש הטיל מגופו ולהרכיבו מחדש. הוא התאים לנו כצנחנים, כיוון שהיה אפשר להצניחו במארז, לאסוף אותו לאחר הצניחה ואחר כך לנוע אתו בשטח, נישא על מנשא על הגב. המנשא שימש לעיתים גם כבסיס טוב להעמדת הטיל ולשיגורו" (עמ׳ 21).

בנוסף, ציין, "תכונה חשובה במיוחד הייתה האפשרות לשגר את הטיל ממדרון אחורי ביחס למטרה כאשר הנווט שמנחה אותו שוכב מוסווה היטב במדרון הקדמי. זהו יתרון עצום ביחס לשיגור לטילי נ"ט ממדרון קדמי, אשר שיגורם מסגיר את מקומו של הנווט, לפחות בקירוב, ומאפשר למשוך לשם אש רבה" (עמ׳ 21). לכן נשלחו ליחידת התותחנים 755 מספר צנחנים והוכשרו כנווטי אשף.

דוד סיפר כי בעת הכשרת חיילי סיירת הצנחנים כנווטי נ"ט בתותחנים נתבקשו הצנחנים "להסיר מראשינו את הכומתה האדומה, סממן שצנחן לעולם לא יוותר עליו, ולהחליפה בכומתת תותחנים שחורה. לגבינו הייתה הוראה זו בגדר ׳ייהרג ובל יעבור׳ והיינו מוכנים ׳לשבור את הכלים׳ בגללה" (עמ׳ 26). לבסוף נמצאה איזו פשרה מפא"יניקית שאפשרה לכולם לרדת מהעץ.

חלק מאלו שהוכשרו כנווטי אשף, התגלגלו בהמשך לפלוגת האשף (פלוגת נ"ט) בחטיבת הצנחנים מילואים 80. אחד מחיילי הפלוגה, עודד ליפשיץ שמו, שבסדיר שירת כמ"כ בגדוד הנח"ל המוצנח של הצנחנים (גדוד 50) סיפר למחבר שבשנת 1959 שאל מפקד הפלוגה שלו בגדוד, דוביק תמרי (לימים תא"ל וחוקר צבא בעל שם) את חייליו מי מהם מתכוון לשרת במילואים בצנחנים. ליפשיץ השיב שבכוונתו ללכת להקים קיבוץ חדש מול חאן יונס, ניר עוז שמו, ובמילואים ישרת בהגנת הקיבוץ. "כשכולנו נצנח בדמשק – עודד ליפשיץ יגדל עגבניות בניר עוז" (עמ׳ 34), הטיח בו תמרי לעיני הפלוגה. ליפשיץ, אגב, לחם "בארבע מלחמות כצנחן מילואים קרבי" (עמ׳ 34).

כשקראתי שליפשיץ היה חבר ניר עוז מיהרתי לחפש בגוגל על גורלו. ב־7 באוקטובר 2023, במהלך מתקפת הפתע שביצעה החמאס, נחטפו ליפשיץ ואשתו יוכבד מביתם לעזה בידי מחבלי חמאס, וביתם הועלה באש. ב־23 באוקטובר שוחררה אשתו יוכבד. על פי עדותה, הוחזקו השניים בשבי בנפרד.

הבחורים של ציפורי

הרס"פ של פלוגת האשף, אברי ראב"ד, סיפר כי המ"פ, חיים ציפורי, "שהיה איש סיירת ותיק ומ"מ תול"ר בסיירת (גבעתי מ־53׳ וצנחנים מ־55׳), הגדיר את חולשות היחידה בתחומים הבאים: חיילות פרט (הוא גרס כי בוגרי נח"ל מוצנח משרתים מעט מדי זמן מכדי להפכם לחיילים), התמצאות, ניווט וסיירות, תפעול רכב, הבנת פעילות שריון, חולשת הפעלת נשק הנ"ט בפעילות רגלית ורכובה" (עמ׳ 222). על כל אלו שם ציפורי דגש באימוני הפלוגה.

תיאור מרתק של לחימת מחלקת האשף של חטיבת הצנחנים מילואים 80 במלחמת ששת הימים הביא המחבר בעדותו של אחד מחיילי הפלוגה, רפי נצר. כוח מהפלוגה בפיקוד המ"פ ציפורי, שהיה בשעתו "סגן מפקד סיירת הצנחנים" (עמ׳ 234), הוטס לרמת הגולן. הכוח נחת סמוך לכפר הסורי פיק וטור הג׳יפים של החטיבה שכלל את סיירת החטיבה, בפיקוד מיכה בן־ארי (קפוסטה), נע לכיוון תל פארס. סמוך לחאן ג׳וחאדר נתקלה המחלקה בכוח סורי קטן. "לפתע ראיתי את מאיר הר־ציון ניתק מאתנו ורץ במהירות, יורה מהטומי־גאן שהיה ברשותו, מאגף את המבנה, מטפס לעבר הגג וזורק רימון הלם. כעבור זמן קצר הוא הגיע לכיוון הכביש כשחמשת החיילים הסורים צועדים לפניו עם ידיים מורמות" (עמ׳ 60).

בהמשך זיהה הכוח שיירה סורית. נצר זיהה שאחד הרכבים היה רכב פיקוד. "יריתי טיל, ניווטתי אותו לעבר המטרה ולפי התרגולת איתרתי אותו במשקפת. הטיל פגע במטרה, גרם לפיצוץ גדול וניפץ את כלי הרכב. השיירה הסורית עצרה ולא המשיכה עוד בתנועה" (עמ׳ 60). היה זה שיגור האשף המוצלח היחיד במלחמה.

על סיום המלחמה עבור פלוגת האשף סיפר העיתונאי נחום ברנע, יוצא גדוד 50, שהיה אחד מחייליה. "ביום השמיני של מלחמת ששת הימים ירדנו מהגולן: פלוגה של צנחנים במילואים שגירדה את שולי המלחמה. חיים ציפורי, המ"פ שלנו, בחייו האזרחיים מבכירי משרד החינוך ואבי רשת המתנ"סים, החליט לערוך מסע חינוכי: בדרכנו הביתה נעבור מה שיותר שטחים כבושים, מה שיותר גדה" (עמ׳ 63). בראש תל סמוך ליריחו עצר ציפורי את שיירת רכבי הפלוגה, העמיד את האנשים לפני הרכבים והקריא להם מספר יהושע (פרקים ו׳, ז׳) על עכן שלקח מן החרם וכיצד יהושע שרף את שללו. ואז אמר ציפורי לאנשיו: "תוציאו הכול. את כל השלל. אני הולך לעשות חיפוש אחר כך, ואני לא מקנא במי שייתפס" (עמ׳ 64).

החיילים השליכו לערמה את כל שלקחו, מנורות, אופניים, פריטים שנלקחו מבתי הכפריים הסורים ברמת הגולן. "המ"פ שלף ג׳ריקן מאחד הג׳יפים, שפך את תכולתו על הערמה והדליק. המחזה לבש אופי של טקס וודו: מי שלא היה לו מה לתרום השליך משהו משלו אל תוך האש, העיקר להיות חלק מהטקס, לא להיות מנודה" (עמ׳ 64). חיפוש נוסף, סיפר ברנע, לא היה. "כשעלתה האש עלינו כולנו אל כלי הרכב ונסענו משם במהירות, כאנשים שבורחים מפני חטאיהם, כאנשים שמשוועים לכפרה" (עמ׳ 65).

גם בפעולת כראמה השתתפה פלוגת נ"ט אשף של חטיבת הצנחנים מילואים 80. אחד מחיילי הפלוגה סיפר למחבר כי המ"פ, חיים ציפורי, היה "חביבו של רפול, רפאל איתן, מח"ט הבקעה באותם ימים, ולא הייתה לו שום כוונה לשוב משירות המילואים ללא פעולה מבצעית רצינית" (עמ׳ 80). הוא נסע למח"ט וחזר "וחיוך של אושר נסוך על פניו. הוא שלף מתרמיל הגב שלו משתיקי קול מותאמים לתתי המקלע עוזי" (עמ׳ 80). המשימה שקיבל הייתה להשתלט על המוצב הירדני החולש על גשר דמיה. כוח הפלוגה נע למוצב בלילה, ובאור ראשון 21 במרץ 1968, נערך לתקיפה. "משתיקי הקול הורכבו על קני תתי־המקלעים, ובחסות הערפל הכבד של שעת הבוקר המוקדמת הצלחנו לחדור למוצב הירדני ולהשתלט עליו" (עמ׳ 80). הירדנים ברחו מבעוד מועד.

יכולת נ"ט עצמאית

בשלהי מלחמת יום הכיפורים סמוך לאיסמעיליה התגבשה מחלקת הסאגר בגדוד 66 שבחטיבה 55, על בסיס לוחמים משתי פלוגות בגדוד שהיו "בוגרי פלוגת האשף של חטיבה 80" (עמ׳ 130). לוחמים אלה נקלטו בגדוד (ועברו למעשה חטיבה) עוד בטרם המלחמה, לאחר שב־1970 זנח צה״ל את טיל האשף. מג"ד 66, סא"ל (מיל׳) יוסי יפה, "ששירת בעברו תחת פיקודו של מאיר הר ציון בגדוד 890 ולחם במלחמת ששת הימים עם הגדוד, בין השאר בגבעת התחמושת" (עמ׳ 106). יפה, כתב המחבר, "רצה יכולת נ"ט עצמאית ולשם כך הקים את מחלקת הסאגר" (עמ׳ 132).

למפקד המחלקה מינה יפה את גדעון רפאפורט, סמל מחלקה ובעברו "לוחם בגדוד 50" (עמ׳ 32), לאחר שאנשיה ביקשו מהמג"ד שלא ימנה עליהם קצין כמפקד. לאחר הקמתה, כתב, "המשיכה המחלקה להתפתח שם, ליד איסמעיליה, שם פיתחו לוחמיה תפיסה מבצעית, הובא סימולטור שלל, נכתבה חוברת שעסקה בתורת הלחימה ובוצעה הדרכה מסודרת ראשונה" (עמ׳ 130).

מיכה עשת , שבסדיר שירת "כקצין המבצעים בגדוד 50" (עמ׳ 139) ובמלחמת יום הכיפורים שימש כקצין המבצעים של גדוד 66, אמר למחבר כי בעיניו היו חיילי המחלקה "חבורה של אנשים בעלי רוח יזמית חריגה, לפעמים שוברי משמעת " (עמ׳ 139). עם זאת, מקריאת הספר ניכר כי המג"ד, יפה, ולימים גם עשת כמג"ד, החזיקו את המחלקה קרוב אליהם ושלטו בנעשה בה באופן הדוק. הן משום אופיים ה"יוזם" של האנשים והן בגלל טיב אמצעי הלחימה שהפעילו.

על פועלה של המחלקה העיד בעז דוד, אחד מאנשיה. המחלקה הוצבה במוצב "זברה", מערבית לציר איסמעיליה-פאיד. מול המוצב היה מוצב מצרי ובאחד הימים, בעוד צוות הנדסה מניח מוקשים לאורך קו הפסקת האש, ירו המצרים טיל סאגר לעבר כוח ההנדסה. "בלילה הייתה סופת חול רצינית והטילים היו מכוסים בחול, רק קצות הכנפיים בצבצו. צוות ההנדסה כבר התפרש בוואדי והתחיל בעבודות ואני חופר בטירוף לחשוף את הטילים. לאחר מאמץ מרוכז והרבה זיעה אני מצליח לשלוף ולנער אותם ומציב מחדש את עמדת הטילים" (עמ׳ 153), אמר.

הטיל המצרי החטיא את כוח ההנדסה. אז "החל הטלפון הקווי בעמדה לצלצל והמג"ד יוסי יפה היה על הקו. הוא ביקש לוודא שאני מזהה את עמדת הנווט המצרי והורה לי לפגוע בה" (עמ׳ 153). בתגובה ירה בעז דוד טיל לעבר עמדת הנ"ט המצרית, אך בגלל שהיה מכוסה בחול התקשה לשלוט בו. "בסופו של דבר השתלטתי עליו והוא פגע בתחתית המטרה" (עמ׳ 153), סיפר. בלילה המצרים "פינו את ההריסות ושלפו את הגופה. בקרב שבין נווטי הסאגר אנחנו אמרנו את המילה האחרונה!" (עמ׳ 153).

באחד האימונים בסיני לאחר מלחמת יום הכיפורים נרדמו אנשי המחלקה בשקי שינה בקור מקפיא. מנו, מאושיות המחלקה, הודיע שהוא מכין קפה. האנשים שמחו כי "במחלקת הסאגר קפה היה אירוע שאסור להחמיץ" (עמ׳ 176). אבל איך ייצאו בקור המקפיא משקי השינה? מכל עבר קראו האנשים למנו להביא להם קפה. מנו, במבטא מדויק ובארשת של משרת בריטי עתיק השיב: "Coffee will be served at the library, sir!" (עמ׳ 176). כולם צחקו.

מפקד המחלקה, גדעון רפאפורט, סיפר למחבר כי "העיקרון החשוב שניסינו להעביר, ללא הצלחה, הוא שיש צורך בגדוד חי"ר לנשק "שטוח מסלול" לטווחים ארוכים. מאחר שהמושג "טיל נ"ט" טעון בדימויים שונים, אני מעדיף לקרוא לו "ארטילריה שטוחת מסלול"" (עמ׳ 241). הוא שיבח "את הרעננות המחשבתית של מפקד גדוד 66, יוסי יפה ז"ל. הוא השתכנע וקיבל את דעתנו, שלמחלקת הסאגר במסגרת הגדוד יש תרומה חזקה ומשמעותית. יוסי לא היסס להילחם על כך עם הדרגים השונים שמעליו" (עמ׳ 242).

גם במלחמת לבנון הראשונה לחמה המחלקה, כמחלקת הנ"ט של גדוד 66. צבי בר־חיים, חברו הטוב של המחבר מהתקופה בה היו "מדריכים בקורס מפקדי הכיתות בסיירת הצנחנים" (עמ׳ 35), סיפר כי גדוד 66, עליו פיקד אז סא"ל (מיל׳) מיכה עשת, נכנס רכוב ללבנון ממטולה ואנשי המחלקה נעו בג׳יפים. "מאחר שבצה״ל כונה הטיל סאגר ׳סנאי׳, קיבל הכוח שהיה בג׳יפ של ברנסון את אות הקריאה ׳סנאי ירוק׳" (עמ׳ 196).

דני ולטר, שבסדיר שירת "בגדוד הצנחנים 890 בפלוגה ב׳" (עמ׳ 30), הוכשר כנווט אשף ובמילואים היה לאחד מאנשי המחלקה, סיפר כי בהפסקת האש הגדוד התמקם בכפר הלבנוני ג׳יב ג׳נין אלו מול כוחות הצבא הסורי. והנה, לפתע ירה ג׳יפ תול"ר סורי לעבר אחת מפלוגות הגדוד. "בעבורי הייתה זו פקודת האש ושיגרתי סאגר אחריו. נהג הג׳יפ ניסה להתחמק אבל זה לא עזר לו. הפגיעה הייתה קטלנית בעבורו" (עמ׳ 200). מפקדת החטיבה שיבחה את הירי המוצלח ואמרה בקשר "כל הכבוד, סנאי ירוק" (עמ׳ 200).

למרות ההצלחות בתחום הנ"ט במלחמת לבנון הראשונה, לא רק של המחלקה אלא גם של יחידות הנ"ט הסדירות ושל חטיבת הצנחנים במילואים 409 (חטיבת הנ"ט), פורקה מחלקת הסאגר לאחר המלחמה. צה"ל לא ידע "לאכול" אותה.

"מפאת תחושת הדחיפות"

הספר המקיף שכתב סא"ל (מיל׳) דוד הוא, אם כן, גם מחקר מאיר עיניים על תחום הנ"ט בצה"ל וגם סיפור מרתק על מחלקה לא שגרתית, מהסוג שיכול לקום ולהתפתח רק בצה"ל של אז ורק במילואים. המחבר גם הוסיף ותיאר את התפתחות תחום הנ"ט בצה"ל בסדיר ובמילואים, ובכלל זה חטיבת הנ"ט ונספח על הקמת פלוגת הנ"ט בחטיבת הצנחנים הסדירה (פלוגת ה"עורב" כשמו הצה"לי של טיל הנ"ט האמריקני מסוג BGM-71 TOW) שכתב מיכאל דידי, מבוגרי הפלוגה שגם שירת בה כקצין וכמפקד. "החשיבה מחוץ לקופסה, הספקנות שמחייבת חשיבה לעומק, התעוזה לשנות ולהסתגל לשינויים, התפיסה המרחבית של אנשי הנ"ט והיכולת לפעול בשני ראשים רחוקים – כל אלה משכו ליחידה את טובי המפקדים בחטיבת הצנחנים" (עמ׳ 306). בין אלו מנה דידי את הרמטכ"לים אביב כוכבי והרצי הלוי, ואת האלופים יאיר גולן, אמיר ברעם ונמרוד אלוני. וישנם גם מפקדים בולטים נוספים.

בספטמבר 1969, בעיצומה של מלחמת ההתשה, כתב דוד, "נחתו בחצור ארבעת מטוסי הפנטום הראשונים. לא חלף זמן רב ובעשרים באוקטובר 1969 ביצענו את התקיפה המבצעית הראשונה. המטרה הייתה סוללת טילי קרקע־אוויר מצרית ליד שדה התעופה אבו סואיר. כל מטוס שחרר על המטרה 11 פצצות. טסתי בגיחה זו כנווט של בן הזוג של מוביל המבנה" (עמ׳ 87). באחת הגיחות, ב־30 ביוני 1970, הופל המחבר. "לאחר כשמונה שעות של מחבוא בשטח המצרי, הגיע מסוק יסעור לחלצני. שלושה ימים לאחר מכן שבתי ותקפתי במצרים, באותה גזרה שבה נטשתי" (עמ׳ 88).

לאחר התקרית חיפש פתרון יעיל לתקיפת סוללות טילי הקרקע־אוויר. "הגעתי לפתרון, שלא ארחיב על אודותיו כאן, שהצריך ביצוע שינוי במחשב ההפצצה של מטוס הפנטום. לעזרי בא מהנדס אלקטרוניקה צעיר, שהגיע זמן מה לפני כן לגף בקרת ירי בכנף, בחצור. ויקטור שנקר שמו. תחושתי הייתה שהגחלים לוחשות והמלחמה עשויה להתלקח מחדש מיד" (עמ׳ 235).

לאחר שקיבל את הסכמת מפקד טייסת הקרב 201, סא"ל יפתח זמר, הלך דוד למשרדו של מפקד הכנף, רפי הר־לב. "אני בדרגת סגן, חסר השכלה אקדמאית, אפילו תעודת בגרות לא הייתה לי, ושלא במסגרת תפקידי. ביקשתי מרפי הר־לב אישור להתקין במטוס מחשב אשר בו עשה ויקטור שינוי בבית המלאכה, לטוס עמו ולבדוק את טיב השינוי בהפצצה במטווח. רפי נתן לי את הסכמתו, אף שלא הייתה לו סמכות לכך" (עמ׳ 235).

שנקר, יצחק בן־ישראל ודוד קיבלו על פועלם את פרס ביטחון ישראל. "פעלנו כך, כאשר אנחנו עוקפים את הנהלים, אף שחיל האוויר היה חיל מסודר מאוד. מדוע? מפאת תחושת הדחיפות" (עמ׳ 236). המחבר ציין כי "דפוס דומה מצאתי אצל אנשי מחלקת הסאגר שהרבו לפעול שלא על פי הפקודות והנהלים" (עמ׳ 236).

לדבריו, "בסיפור המורשת שהבאתי כאן אין בכוונתי להטיף לשבירת המסגרות המסודרות ולזלזול בסדר. נהפוך הוא. עם זאת, אל לנו להיתפס ולהיאחז במילה הכתובה. בלי יוזמה ובלי חריגה מהמסגרת אי אפשר להשיג יותר ממאה אחוז. כל חבורת לוחמים טוב שתדע לקבוע את האיזון שעליו גם תהיה מוכנה לתת את ההסבר ואת הדין ברגע של אמת" (עמ׳ 236). זהו הלקח העיקרי שיש לקחת מסיפורה של מחלקת הסאגר ואותו יש לאמץ גם לצה"ל של ימינו, במגבלות המתחייבות.

"הסכנה בקיומם של שני צבאות: האחד מתקדם וחדשני; השני, ביבשה, אפור ולא רלוונטי לשדה הקרב" – סקירת ספרו של תא"ל (מיל') גיא חזות

רשומה רגילה

מדוע ישראל מזניחה כבר שלושה עשורים את כוחות היבשה שלה – אחד הכלים המרכזיים בארגז הכלים של הביטחון הלאומי. בספרו חקר תא"ל (מיל') גיא חזות כיצד הופר האיזון בבניין הכוח של צה"ל ובהפעלתו, עד שנוצרו בפועל שני צבאות – צבא ההיי־טק וצבא הפרשים. חזות ניתח בספר את התהליך וקבע כי מלחמת "חרבות ברזל" הורידה מסדר היום שני ספקות: אם יש צורך בתמרון יבשתי, ואם יש צורך במערך המילואים. עתה נותרה השאלה כיצד מחזירים את האיזון ובונים צבא יבשה מיומן, יעיל ומקצועי ובעיקר רלוונטי לאתגרי ההווה והעתיד.

למה ישראל מזניחה כבר שלושה עשורים את כוחות היבשה שלה – אחד הכלים המרכזיים בארגז הכלים של הביטחון הלאומי – דווקא כשהתרחיש הרב־זירתי שב והפך רלוונטי ונוכח העובדה שתפיסת האש מנגד כשלעצמה לא הוכחה כיעילה? למה הוסיף צה"ל לדבוק בתפיסה כושלת זו, שגרמה גם לירידה באמון של החברה הישראלית בו, עד כדי משבר אמון? כיצד הדומיננטיות של תפיסת האש מנגד יצרה בפועל שני צבאות בצה"ל, ומדוע היא מסוכנת לתפיסת הביטחון הלאומי ולחברה הישראלית? ובעיקר, למה הופר האיזון בבניין הכוח של צה"ל ובהפעלתו, ואיך ניתן לצמצם את הפער שנוצר בעקבות כך בין שני הצבאות הללו?

שאלות אלו ועוד רבות נוספות, מצויות במוקד ספרו החדש של תא"ל (מיל') גיא חזות, "צבא ההיי־טק וצבא הפרשים" (הוצאת מערכות ומודן, 2024). חזות, קצין צנחנים שפיקד בין היתר על חטיבת כפיר ועל עוצבת אדום, כתב את מרבית הספר בתקופת הקורונה. מלחמת "חרבות ברזל" שפרצה ב־7 באוקטובר 2023 עיכבה את צאת הספר לאור, והמחבר הוסיף לו פרולוג ואפילוג שבהם ניתח את המלחמה.

חזות, ששימש במלחמה כראש מערך הלמידה המבצעית בזרוע היבשה, מצוי בעמדה ייחודית שהופכת את האבחנות שלו הן לניתוח כמעט פתולוגי והן לנבואה, בהתאם לחלק בספר (גוף הספר נכתב לפני המלחמה ונקרא כאזהרה שאנחנו הקוראים יודעים שתתממש, ואילו האפילוג בעיקר נקרא כמעט ניתוח שלאחר המוות).

ב־2018, סיפר, חשף הרמטכ"ל רא"ל גדי איזנקוט את הפורום המבצעי של צה"ל למבצעי המערכה שבין המלחמות (מב"ם), שהיו אז סוד שמעטים בצה"ל היו חשופים אליו, וגם ממשלת ישראל נמנעה מלקחת עליהם אחריות. התפיסה והמבצעים "העידו על צבא מתקדם ומשוכלל הנמצא במיטבו – נועז, תחבולני, חדשני, טכנולוגי וחותר למגע. לא כך הרגישו קציני צבא היבשה שישבו בקהל, משהתברר להם שבצה"ל התפתחו שני צבאות – האחד נוצץ ומוביל את הצבא בתחום המבצעי, והאחר, שהם משתייכים אליו – אפור ולא רלוונטי, עסוק בעיקר במשימות בט"ש (ביטחון שוטף) שוחקות. צבא ההיי־טק וצבא הפרשים" (עמ' 17).

מן הספר עולה שנוצר בלבול תפיסתי. משום שצבא היבשה הוא קודם כול מכשיר למלחמה, ואלו לא מתרחשות לעיתים קרובות (בוודאי לא בעצימות גבוהה כמו המלחמה הנוכחית) – הניחו הקברניטים בדרג הצבאי והמדיני הבכיר שניתן לקצץ, להזניח ולפגוע בכשירותו כסיכון מחושב, ולהשקיע בשיפור היתרון האיכותי הטכנולוגי שגם בא לידי ביטוי בביטחון השוטף ובסבבי הלחימה השונים. הדבר דומה לביטוח. מדוע לעשות ביטוח? אינך רוצה או מצפה שתזדקק לכך, אבל משום שאתה עלול להזדקק לכך אתה משקיע את הכסף ורוכש כזה. ניכר שלא הובנו טוב דיו המשמעויות של הזנחת תעודת הביטוח הזו ביום פקודה ונלקחו סיכונים גדולים מדי. לכאורה, המלחמה באוקראינה הייתה אמורה להחזיר את הרלוונטיות לשאלת התמרון וכוחות היבשה. אך לא כך קרה, למרות תהליך הלמידה ממנה שצה"ל התגאה בו.

אין כל רע, כמובן, בכך שצה"ל הצטייד ביכולות אש מנגד עוצמתיות. מה גם שהאיומים השתנו (מצבאות סדירים לצבאות טרור והצורך לייצר מענה לאיומים במעגל השלישי). אבל בעיקר – האיזון השתבש לנו.

צבא היבשה כשחקן ספסל 

הפער שהלך וגדל בין שני הצבאות נגע לתחומים נוספים זולת הפגיעה בהרתעה ובמוכנות למלחמה רב־זירתית. למרות שצבא ההיי־טק קצר הצלחות מבצעיות מרשימות במב"ם, צה"ל מצוי במשבר. לא די שהצבא התקשה לְנַצח ולהכריע מלחמות ומבצעים, חל פיחות בתדמיתו בחברה. "אם בעבר היה צה"ל מקור משיכה לאנשים הטובים ביותר שבחרו בו כארגון שהם רואים בו עצמם מחויבים לשירות תובעני רב־שנים, הרי כיום המציאות שונה, וצה"ל מתקשה להשאיר בשורותיו את הטובים ביותר" (עמ' 20).

החלוקה לשני צבאות יצרה בפועל חלוקה למעמדות בצבא. צבא ההיי־טק (שעיקרו אמ"ן, חיל האוויר והכוחות המיוחדים), שאנשיו מובילים את הקצה המבצעי בצבא – הפכו למעמד העליון ואילו צבא היבשה, הפך למעמד הנמוך. נוסף על כך, חלה "התפלגות מסוכנת של הנוער המתגייס לצה"ל – בני השכבות המבוססות מהמעמד הבינוני־גבוה מתגייסים למערכים הטכנולוגיים של צבא ההיי־טק, ואילו האוכלוסיות החלשות בישראל מתגייסות לצבא הפרשים. זה כשלעצמו איום פנימי על החברה לצד הסכנות של האיומים החיצוניים" (עמ' 47).

בספר התחקה המחבר אחר השינויים שחלו בחברה הישראלית ובצה"ל וכיצד השתנו היחידות שהיוו בעבר את חוד החנית של הצבא – יחידות חי"ר, כמו גבעתי, ושריון, כמו חטיבה 401 – "ונהיו "יחידות מג"ב" עם כומתות בצבעים שונים, המועסקות במשימות הגנה בלבד של בט"ש, בשעה שהנטל המבצעי ההתקפי החשוב ביותר של צה"ל הועבר לזרועות האוויר, הים ואמ"ן בתיאום של אגף המבצעים מהמטכ"ל" (עמ' 45).

בעבר, כתב, המצב היה שונה בתכלית. עד לסיום האנתפאדה השנייה "היה אתוס הלחימה בצה"ל חד־ערכי, והדומיננטיות של כוחות היבשה הייתה מוחלטת. פעולות התגמול בשנות ה־50 של המאה ה־20, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, הפשיטות בלבנון בשנות ה־70 וה־80, מבצעים כמו "אביב נעורים" ו"אנטבה" – את כולם הוביל המערך המתמרן היבשתי" (עמ' 45). כדוגמה שולית, סיפר המחבר כיצד יזם ביוני 1997, כמ"פ עורב צנחנים (פלנ"ט), בשיתוף עם מפקד החטיבה המזרחית ביק"ל, אל"ם יאיר גולן, ועם מג"ד 890, שתחתיו פעלה פלוגה, סא"ל הראל כנפו – את מבצע "סחרור מסוכן", במטרה לפגוע במחבלים בשלב ההתארגנות הלוגיסטית שלהם לפני הטיפוס על רכס הרפיע סמוך למוצב סוג'וד. המבצע נגמר "בהשמדת רכב של חזבאללה מלא בתחמושת ושלושה פעילים, לאחר שלוחמי עורב הצנחנים הסתננו למרחב ששולט על נקודת הפריקה הלוגיסטית וארבו לחוליה" (עמ' 82). הצנחנים חשו אז כי הם "מובילים את צה"ל מבחינה מבצעית" (עמ' 82).

אבל לאחר שהסתיים מבצע "עופרת יצוקה" (2009) הלכה ופחתה נכונותה של ישראל להטיל את "צבא הפרשים" למגרש, והם נותרו כשחקני ספסל, כמאמר מג"ד בגולני בכנס לסיכום סבב לחימה בעזה שבו נמנע צה"ל מהפעלת תמרון או פשיטה מוגבלת. חלקו של צבא היבשה, כתב חזות, פחת וצומצם לא רק במלחמות שבהן הופעל רק במידה וחלה הסתבכות ובניגוד לרצונם של הקברניטים, אלא גם בסבבים ובמבצעים, שהפכו עם השנים ליותר ויותר מבוססי אש מנגד וכללו פחות ופחות פשיטות.

כך למשל, ציין, בתקופה שקדמה למבצע "עופרת יצוקה" התרחשו "הפשיטות האחרונות שערך מעבר לגבול עם כוחות היבשה במב"ם היו באוגדת עזה" (עמ' 45). מי שיזם את הפשיטות הללו, ובהן פשיטות חטיבתיות, כמו "חורף חם" ואחרות, היה מפקד האוגדה, תא"ל משה (צ'יקו) תמיר. "מבצע "אתגר כפול" של גדס"ר צנחנים, שנערך בשטחי רצועת עזה ב־5 בנובמבר 2008, היה הפשיטה ההתקפית האחרונה של כוחות היבשה של צה"ל" (עמ' 46). בפשיטה הרס הגדוד, בפיקוד ירון פינקלמן, מנהרה חוצת גדר והרג שישה מחבלים. ההסלמה שהחלה בעקבותיה הביאה לפרוץ מבצע "עופרת יצוקה".

ייתכן שצה"ל הפסיק להשתמש בפשיטות היבשתיות כמכשיר כי מההסלמה ההיא הובן כי האויב, בצפון ובדרום, מסוגל להגיב עליהן באופן חריף מכפי שישראל מוכנה לספוג (בניגוד לתגובותיו לתקיפות אוויריות). אך הפשיטה היא גם מכשיר לבניין הכוח, שכן במהלכה המפקדים צוברים ניסיון מבצעי ומקבלים ביטחון ביכולתם לפעול בשטח האויב, לעמוד במשימותיהם ולנצח. מאז ועד למלחמת "חרבות ברזל", כמעט שלא הפעיל צה"ל את יחידות השדה שלו מעבר לגבול (פינקל והירש, 2018, עמ' 177–191). למרות שבסבבי הלחימה, צבא ההיי־טק לא סיפק את הסחורה ולא ניצח מלחמות, את עיקר נפח הפעילות תופסת תשלובת מודיעין–מהלומה (אמ"ן, חיל אוויר, ומערכות חימוש מונחה מדויק).

שתי החריגות הן מבצע "צוק איתן", שבו בוצע מהלך הגנה קדמית בעיקרו, שניתן להגדיר כתמרון מוגבל מאוד, ופשיטות יבשתיות כחלק מהמערכה המוצלחת כנגד התבססות חזבאללה ברמת הגולן הסורית, שביצעו כוחות אוגדה 210 בשנים 2020–2021, בהכוונת מפקד פצ"ן דאז, אלוף אמיר ברעם (פינקל, 2023, עמ' 236–237).

לאורך שירותו כקצין בכיר, סיפר חזות, נהג הרמטכ"ל, רא"ל הרצי הלוי, לשאול קצינים זוטרים בראיונות שאלה קבועה – מהי החוויה המבצעית הכי משמעותית שעיצבה אותך כמפקד? "הוא ידע למה. בהיותו מפקד עורב צנחנים ב־1993, אז עדיין סרן צעיר, הוביל קומץ לוחמים למבצע ברכס סוג'וד שהסתבך. קור רוחו ואומץ ליבו של הקצין הצעיר הצילו חיים רבים ומנעו קטסטרופה מוחלטת" (עמ' 86). אירועים מעצבים כגון זה, תורמים תרומה מכרעת להתפתחות מפקדים קרביים בצבא. לאורך שירותו נשען הלוי על הניסיון שצבר שם ובמקומות נוספים. ב־2019, תשובות קציני היבשה שראיין הלוי כאלוף פיקוד דרום, הביכו והדאיגו אותו. רוב הקצינים לא מצאו אירוע אחד בשירותם שאפשר להגדירו "מבצעי משמעותי". צה"ל, כמאמר פרופסור אל"ם (מיל') גבי סיבוני, "היה צבא שחשב שאפשר להילחם בלי להילחם, כאילו יש פטנט כזה" (לורד, 2024). מלחמת "חרבות ברזל", כמובן, שינתה כל זאת.

האמנם נדרשים "בנדיטים"?

אם יש טענה אחת שהפריעה לי בספר הרי שהיא הקביעה, כמאמר אלוף (מיל') גרשון הכהן, ש"צה"ל חיסל את הבנדיטיות" (לפיד ורפפורט, 2011). המושג "בנדיט", שאליו כיוונו הכהן בשעתו ועתה חזות, היא של מפקד קרבי נועז, תחבולן ויצירתי שאינו כבול למוסכמות ואשר חושב מחוץ לקופסה. בצה"ל היו לאורך השנים רבים כאלו, והם הוליכו אותו ליפות שבשעותיו. אבל הבעיה שלי היא עם עצם המושג, ומה שנרמז בקריצה מכך. שהרי מהו "בנדיט"? "בנדיט" הוא פושע. האם זה מה שאנחנו רוצים לראות במפקדים בכירים בצה"ל? האם על צה"ל להתפשר על בעיות ערכיות בהתנהלותם של מפקדים בכירים בשם הטענה שמי שיודע להערים על האויב ולחתוך פינות חותך אותן גם בשגרה?

המחבר ביקש להמחיש את הטענה באמצעות "בנדיט" שכזה, סרן אלעד יעקבסון, והאופן שבו פעל בעת ניסיון החטיפה בע'ג'ר בנובמבר 2005. יעקובסון, מ"פ בגדוד הצנחנים 202, חש אז תסכול נוכח תפיסת הגנת הגבול שלא סיפקה מענה לאיומים. מפקדיו, סיפר חזות, התעלמו מאזהרותיו. לכן "החליט להוציא לפועל את המשימה שהורו לו מפקדיו בשיטה שונה, שמשמעותה כרוכה באי־קיום הנחיות מפקדיו. באישון לילה, בד בבד עם מימוש עקרון התחבולה, הוציא את חייליו בחשאי מהפילבוקס ומיקם אותם במארב בבית נטוש במרחק־מה. מכשירי התצפית והקשר המשיכו לפעול בתוך הפילבוקס, משאירים את הרושם שהחיילים עדיין שם" (עמ' 109).

בבוקר חזבאללה ביצע תקיפה נרחבת. בחסות ירי ארטילרי ורקטות על כלל מוצבי גבול לבנון, פשט על הפילבוקס כוח מיוחד של הארגון. אבל החיילים לא היו שם. כוח הצנחנים, שמוקם עשרות מטרים משם במבנה נטוש, פתח באש והרג חוליה מהכוח המיוחד. "הפשיטה של חזבאללה הסתיימה במפלה ובכישלון חרוץ. לא רק שחייליו של יעקבסון לא נחטפו – הם הצליחו להרוג חלק מהכוח הפושט של האויב. הסרן היוזם לא ננזף על ידי מפקדיו על אי־מילוי הנחיותיהם, ואף עוטר בצל"ש על חתירתו למגע שהביאה לפציעתו באירוע" (עמ' 109).

אבל לא דין מ"פ צעיר שעתידו לפניו, כקצין בכיר שמהווה חלק מדרג הניהול הבכיר של הצבא. באנתפאדה השנייה ארבעת מפקדי חטיבות החי"ר הסדירות של צה"ל (מטובי המח"טים שהיו בצה"ל), אביב כוכבי מהצנחנים, משה (צ'יקו) תמיר מגולני, עימאד פארס מגבעתי ויאיר גולן מהנח"ל – היו אלו שדחפו את הפיקוד הבכיר לפעול כנגד הטרור הפלסטיני בשטחו. הם נטעו את הביטחון שהם יכולים לעשות זאת. במקביל, כתב, נקראו "תמיר ופארס לבירורים ולנזיפות בפני מפקד הפיקוד יותר מפעם אחת. אצל צ'יקו זה קרה בכמה מן המקרים במהלך הלחימה של החטיבה שלו במחנות הפליטים. בלי צ'יקו שאִתגר את המערכת בפקמ"ז ביהודה ושומרון, ועמאד שאתגר את המערכת בפד"ם ברצועת עזה, היה צה"ל מתקשה להביס את הטרור הפלסטיני" (עמ' 112).

לימים, כתב, הודחו תמיר ופארס מצה"ל לאחר ששימשו כמפקדי אוגדות, "למרות היותם גנרלים מצטיינים ובעלי ניסיון מבצעי רב־ערך, מכיוון שלא דיווחו אמת למפקדיהם" (עמ' 112). אכן, מדובר במפקדים מעולים ואפשר להתווכח האם הפיקוד הבכיר בצה"ל החמיר מדי בעונשם. אך ערך הוא ערך. אם רצוננו שבצבא תהיה להם משמעות אזי כמאמר הרמטכ"ל רפאל איתן "בלי סנקציות – אין נורמות" (יאיר, 2018, עמ' 66).

למרות המיתוס, אלוף אריק שרון, מפקד הצנחנים שהפך למפקד אוגדה מצטיין במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים ונחשב בצדק למפקד השדה הטוב בתולדות צה"ל, לא היה באמת "בנדיט". אמנם, ראש הממשלה דוד בן־גוריון האשים את שרון באמירת "אי־אמת" אך הוא נענש על כך וקידומו עוכב והותנה (לנדאו, 2015, עמ' 48–52). כתוצאה מכך ששרון היה לקצין ממושמע (שהקפיד על משמעת ביחידות שעליהן פיקד) אבל לא צייתן, יוזם והתקפי.

מפקדים, קבע המחבר, צריכים להיות ממושמעים אך לא צייתנים. דוגמה לכך, אגב, היא התעקשותו, בהיותו מפקד בסיס האימון המתקדם של הצנחנים (בשיא האנתפאדה השנייה), לשאת בווסט הלוחם שלו רימוני־יד בניגוד להוראות הבטיחות בבסיסי אימונים. ההתעקשות הוכיחה את עצמה במרץ 2002 כאשר תקפו שני מחבלים בשעת לילה צוות טירונים של יחידת מגלן בשטחי האש של בסיס חמאם אל־מליח. חזות קפץ למקום ההיתקלות לאחר שמחבל אחד נהרג בידי הצוות, תפס פיקוד על הכוח, השליך רימונים (שהיו ברשותו, כאמור, בניגוד לפקודות) והרג את המחבל הנותר. חזות לא הפר את הפקודות, אלא נתן פירוש אחר ממפקדיו למציאות באותה עת, למצב. בעיניו בסיס האימונים היה מוצב בשטח עוין. כמו יעקבסון, גם הוא צדק.

היכולת לדעת להצדיק ולהסביר את שיקול הדעת ואת ההיגיון שבשמו קיבל מפקד החלטה לחרוג מההוראות או מהפקודות – חיונית. משום שנדרש להיות לא רק מפקד יוזם וחותר למגע אלא גם שקול ומקצועי. אחרת, הוא פשוט בנדיט, ולא במובן הטוב של המילה.

ניתן להיות מפקד שמקפיד על ערכים, פקודות, משמעת ומנהל תקין, וגם להיות מפקד עז נפש בעל חשיבה מקורית. מפקד שדוחק את הגבולות, אך לא חוצה אותם. די לציין כמה מהמפקדים שהוזכרו בספר ובהם מפקדי הגדוד שלו ב־890, יאיר גולן, אותו שיבח בהרצאות כמפקד קרבי (בין היתר בהיתקלות סמוך למוצב יקינטון בלבנון במרץ 1993, במהלכה הופתע כוח מהגדוד בפיקוד גולן בשטח נחות ונפצעו שניים מאנשיו. גולן התעשת והוביל את הכוח להסתערות ולהרג המחבלים), דרור ויינברג, והמח"ט שלו, ישראל זיו. וכן מפקדים, כמו עמירם לוין, גבי אשכנזי, גדי איזנקוט, ניצן אלון ואחרים. ובכלל, מוטב לזכור שצה"ל התקדם עם רוח הזמן, ולא לשקוע בנוסטלגיה על מה שהיה (שהתאים לזמנו ולא בהכרח לזמננו). מלחמת "חרבות ברזל" הוכיחה שעדיין יש בצה"ל מפקדים יוזמים והתקפיים ודי אם נזכיר את מפקדי האוגדות, התא"לים ברק חירם ודן גולדפוס, ומפקדי החטיבות, האל"מים בני אהרון ולירון בטיטו.

צבא היבשה כבר הוכיח שהוא יודע לפעול בשדה הקרב המודרני

לאחר מלחמת לבנון השנייה, "עם כניסתו של גבי אשכנזי לתפקיד הרמטכ"ל החלה לנשב רוח אופטימית בקרב אנשי היבשה. תוכנית שיקום הצבא בדגש על היבשה התחילה לשאת פירות" (עמ' 58). אשכנזי, יוצא חטיבת גולני שעסק בפיקוד על כוחות יבשה בלחימה ובשגרה לאורך כל שירותו, היה האיש הנכון לשקם את צה"ל. מבצע "עופרת יצוקה" שעליו פיקד, כלל מאמץ אש מנגד משמעותי (שהופעל בצורה תחבולנית) ותמרון מוגבל ומוצלח. המבצע הראה שגם "בתחום התמרון צריך להסתכל בעיניים פקוחות ולציין שצבא היבשה הוכיח בסבבי הלחימה מול חמאס שיש לו מפקדים ויחידות שיודעים לתמרן כפי שנדרש בשדה הקרב המודרני" (עמ' 287).

ההכנות למבצע החלו שנה קודם לכן בהובלתו של מאו"ג עזה, תא"ל תמיר. חזות כתב כי "את ההצלחה של צה"ל ב"עופרת יצוקה" צריך לזקוף לזכות תמיר ומנהיגותו יוצאת הדופן. כבר בתחילת כהונתו בעזה זיהה את האיום המתפתח, רתם את כל הצבא, לעיתים בצל התנגדות עזה של אלה שראו את ההתנתקות כסוף פסוק למעורבותנו הצבאית ברצועה, ולנוכח תהליך אבחון מעמיק התחיל לתרגל את כל הכוחות הסדירים של היבשה ללחימה בעזה" (עמ' 287).

לדבריו, הייתה זו הכנה מופתית של כוחות ללחימה, שכללה תפיסת לחימה ברורה, אימונים משולבים רב־חיליים ומשותפים במתקן אימונים ראוי ומדמה, עם תרחישים מאתגרים שדימו היטב את שפגשו הכוחות בקרב. "ההתמודדות של מפקדי החטיבות עם צ'יקו הייתה מתסכלת ולא פשוטה. לא היה אפשר לרצות אותו, והוא תמיד נתן להם תחושה שהם לא טובים די הצורך" (עמ' 287). מפקדי חטיבת הצנחנים, שבה שימש אז חזות כסמח"ט, חשו שתמיר הגולנצ'יק מתנכל להם בכוונה.

במבצע, תקפה חטיבת הצנחנים, בפיקוד אל"ם הרצי הלוי, את המתחם המבוצר בשכונת אל־עטטרה. "כדי להטעות את האויב תקף גדוד 890 בחזית "על דרך המלך", בהתאם לתוכנית ההיערכות של האויב בהגנה. מהלך הטעיה זה ריתק את המערך של חמאס לציר המרכזי של העיירה בשעה ששני מאמצים מכתרים אותו – ממערב על חוף הים מאמץ של גדוד 101 וגדוד הטנקים 74, וממזרח מאמץ של גדוד 202 וגדוד הסיור" (עמ' 289). לדברי המחבר, "התקפת הלפיתה הקלסית, לפי הספר, וההתקפה על מערך האויב מדרום לצפון בניגוד לכיוון שנערך בו, הכריעו את הקרב עוד קודם שהתחיל" (עמ' 289).

לאחר סיום שלב הלחימה הראשון אמר הלוי שלמעשה, תהליך אישור התוכניות של תמיר גרם לו "לחשוב ולתת לכל בעיה שתצוץ לנו בשדה הקרב פתרון. הוא לא ראה בתהליך אישור התוכניות סוג של מופע שצריך לעשות כדי לסמן "וי", אלא תהליך חשיבה משותף שמכין אותך הכי טוב להפתעות שיכין לך האויב. כנ"ל לגבי התרגילים" (עמ' 288).

אבל מאז ועד המלחמה הנוכחית שוב תועדפה תפיסת האש מנגד עקב קיצוצי תקציב ושיקולים נוספים, אשר מרכזי בהם הוא כניסתה של מערכת הגנה רב־שכבתית נגד רקטות וטילים ("כיפת ברזל" ואמצעים נוספים) ומבצועה המוצלח כבר ב"עמוד ענן" (2012). חוסר האמון בתמרון יבשתי, לצד הנטייה הקבועה לבחור בהפעלת אש מנגד, הגיעו לשיא במבצע "צוק איתן" שבו הצבא פעל שוב "בגישת האש מנגד לצד הפעלת כוחות היבשה בצורה שבלונית, לא יצירתית, חסרת מעוף ונעדרת כל תחבולה" (עמ' 58). כך למשל, כמדגם מייצג לדרך הלחימה של צה"ל במבצע, תקפה חטיבת גולני את שכונת שג'אעיה כשהיא נסמכת על עוצמת האש כחלופה לתחבולה. אמנם, ראוי לציין את הקרב שניהלה חטיבת גבעתי, בפיקוד אל"ם עופר וינטר, בחרבת אח'זעה, שבמהלכו פירקה את המערכה היריבה שעמדה מולה בהתקפה תחבולנית, נועזת ויצירתית. אך היה זה מקרה כמעט בודד במבצע כולו.

המלחמה שאולי תפקח את עינינו

חזות קבע שתפיסת הביטחון הלאומית של ישראל שגיבש ראש הממשלה בן־גוריון, לאחר מלחמת העצמאות (ובאופן לא רשמי נוספה לה רגל ההתגוננות בידי ועדת מרידור ב־2006) קרסה ב־7 באוקטובר 2023. "הרתעה שנשחקה עד דק; התרעה שלא הייתה; הגנה שהתרסקה; והכרעה שלא נראית באופק. "קיר הברזל" קרס, ונדרש לבנותו מחדש" (עמ' 326). אך לא רק חולשות צבא הפרשים התגלו ב־7 באוקטובר. באופן מפתיע, ואולי באופן שלא היה צריך להפתיע, "הדבר קרה גם לצבא ההיי־טק. איזה ערך יש למאות מבצעי מב"ם של צבא ההיי־טק, מאות קילומטרים מגבולה של ישראל, אם אנחנו לא מסוגלים להגן ולבלום כנופיית מחבלים מטר מהגדר?" (עמ' 342).

כמו במלחמת יום הכיפורים, כתב, "מי שהציל את מדינת ישראל היו לוחמים ומפקדים צעירים שחירפו את נפשם נוכח פני אויב שתקף בהפתעה. אני מכיר היטב לא מעט צבאות בעולם משירותי כדיפלומט צבאי וכחניך בקולג' הצבאי הבריטי. אין צבא בעולם שהיה מתאושש בכזאת מהירות מהנוקאאוט שחטף צה"ל ב־7 באוקטובר. מנגד, וזאת צריך להגיד ביושר, אין צבא רציני שהיה מכניס את עצמו לבור עמוק כפי שמצא עצמו צה"ל באותה שבת" (עמ' 345).

מפתח חיוני נוסף להצלחה, קבע חזות, היה מערך המילואים ושילובו במלחמה. "שנים של הזנחה לא מנעו מהמילואימניקים של צה"ל להתייצב באחוזים גבוהים ולהירתם למאמץ המלחמתי. זרוע היבשה השכילה לרכז מאמץ ולהעלות את כשירות הכוחות באימונים, השלמת אמל"ח והכשרות. המבחן לבסוף הגיע בשדה הקרב. חטיבות המילואים של היבשה הוכיחו, כמו במלחמות העבר, שתרומתן לצה"ל עולה על היותן סד"כ הכרחי נוסף. מלבד העובדה כי בשדה הקרב חטיבות המילואים עשו משימות זהות לחטיבות הסדירות ואף התעלו עליהן, הערך המוסף של המילואימניקים היה חדשנות וחשיבה מחוץ לקופסה" (עמ' 352). אנשי המילואים הביאו עימם בגרות ושכל ישר וסגנון פיקוד אחר מזה של מפקדי הסדיר, שכלל בתוכו דבקות חכמה במשימה, חשיבה תחבולנית וגם רמה מקצועית טובה מהצפוי שנשענה על ניסיונם המצטבר.

לצד אלו, ציין, עמדו בראשות הצבא ובפיקוד הדרום המצביאים הטובים ביותר, שהובילו את צה"ל באחד מרגעיו הקשים ביותר. "רא"ל הרצי הלוי נושא באחריות כמפקד הצבא לכישלון החמור בתולדותיו. הדברים רלוונטיים גם למפקד פיקוד הדרום אלוף ירון פינקלמן (אף שנכנס לתפקידו שלושה חודשים בלבד לפני השבת השחורה). שניהם קיבלו החלטות טובות והחלטות רעות במלחמה, אבל לא היו מתאימים מהם להוביל את צה"ל" (עמ' 347). לצידם, כתב, היה תא"ל (מיל') תמיר "בתפקיד לא מוגדר, דוחף, גוער ומייעץ. חוץ מעצות מקצועיות הוא היה שם גם כדי לתת למפקדים ביטחון שזה אפשרי וכיצד נדרש לעשות זאת. תמרון בעזה. שאטי שיפא" (עמ' 348).

ואכן, לראשונה מאז 1982, "יצא צה"ל שוב לתמרון. תמרון על מלא, עם קווי אספקה ארוכים, סדיר ומילואים. קרב משולב בסיוע יוצא דופן של חיל האוויר וחיל הים. אי אפשר לקרוא למבצעים המוגבלים ב"חומת מגן", בלבנון השנייה, ב"עופרת יצוקה" וב"צוק איתן" תמרון על מלא" (עמ' 349). לחמתי במלחמה בעזה, כמפקד בחטיבת צנחנים מילואים, וצבא היבשה הוכיח שלמרות ההזנחה, הכשירות הלקויה ובעיות נוספות, בזכות המפקדים הבכירים ומפקדי השדה, והלוחמים שהלכו אחריהם, הוא יכול לאתגר.

המלחמה, קבע, "הורידה מסדר היום שני ספקות: אם יש צורך בתמרון יבשתי, ואם יש צורך במערך המילואים" (עמ' 373). נדרש, כאמור, איזון טוב יותר בין האש והתמרון. על צה"ל, כתב, לשוב לאתוס "המעז מנצח" גם ביבשה. על מנת "לחזק את ההרתעה מול צבאות הטרור ישראל חייבת להחזיר לארגז הכלים את הפשיטה הקרקעית, שבעבר נתפסה לגיטימית כמענה להסלמה בין המלחמות כדי לגבות מהאויב מחיר, ולהרחיק את המערכה הבאה. היה זה כלי בארגז הכלים, שמלבד יעילותו המבצעית הייתה לו תרומה אדירה לבניין הכוח של צה"ל למלחמה" (עמ' 293).

חזות שיבח בספר את מפקדי צה"ל ולוחמיו במלחמה, אשר "ידעו לנצח ולהישאר בני אדם. לכן, למרות השנים הקשות הצפויות לנו, אני סומך על הדור הזה, לוחמי היבשה שהוכיחו שהם בהחלט לא פרשים, שיוציאו אותנו מהבור העמוק שאליו נכנסנו ב־7 באוקטובר" (עמ' 374). מפקדי השדה ולוחמיו הוכיחו שיש על מי לסמוך ויש לקוות שלאחר המלחמה יפעלו לתיקון הליקויים שפורטו בספר.

אין זה דבר של מה בכך שהצבא הוציא לאור ספר ביקורתי שכתב קצין בכיר, שעשה את שירותו בראש הטור ובשדות הקרב, והדבר מעיד עליו טובות כארגון לומד הפתוח לביקורת פנימית. מבחנו של הצבא יהיה בכך שייקרֵא, ויהווה בסיס לדיון מקצועי וערכי בהכשרות הפיקוד הבכיר של צה"ל. ניכר שחזות כתב את הספר מתוך אהבה לצה"ל ובמטרה לסייע בתיקון הליקויים. הספר שלו עשה כל מה שספר טוב אמור לעשות עניין, חידש ולימד, נגע בכל המקומות שמטרידים אותי ושעליהם כתבתי לאורך השנים, ועצבן במקומות שלא הסכמתי איתו. קריאת חובה.

המחבר מודה לסא"ל (מיל') ד"ר דותן דרוק על ההערות הטובות למאמר.

רשימת המקורות:

  • יאיר, יורם (13 באפריל 2018). "הוא היה חייל משובח, יחד עם השורשיות של איש האדמה". ישראל היום – שישבת, עמ' 66.
  • לורד, אמנון (13 ביוני 2024). "צה"ל הוקטן וזו בכייה לדורות". ישראל היום.
  • לנדאו, דוד (2015). אריק. דביר.
  • לפיד, אפרים ורפפורט, עמיר (19 בספטמבר 2011). ‏"חניכים מצטיינים מפחידים אותי". ישראל דיפנס.
  • פינקל, מאיר והירש, אריאל (יולי 2018). "הפשיטה היבשתית – תפקידיה באסטרטגיה ובבניין הכוח למלחמה". בין הקטבים, גיליון 16–17, עמ' 177–191.
  • פינקל, מאיר (2023). מפקדות היבשה. מרכז דדו ומודן.וינטר

"ידענו על מה אנו לוחמים, וידענו כיצד להילחם" | מאת גל פרל

רשומה רגילה

בספרו התמציתי והמרתק הצליח רוס קארטר לתאר היטב את ההוויה ביחידה קרבית בעת מלחמה, על אחוות הלוחמים, הפחדים, הבדיחות, רגעי הגבורה והזמן שבין הקרבות. קארטר וחבריו הצנחנים היו אימת הגרמנים באנציו ובקרבות נוספים ומי שייקרא את הספר יבין מדוע.

"צנחנים אמריקניים – בכורי-שטן במכנסיים תפוחים – נמצאים במרחק של פחות ממאה מטרים ממוצב-הקדמי שלנו. איני יכול לעצום עין בלילות; הם צצים מן החלל הריק, ולעולם אין אנו יודעים היכן או כיצד יהלמו להבא. דומה שהמפלצות שחורות-הלב נמצאות בכל מקום…" (מתוך יומנו של קצין גרמני, שנלחם בראש החוף באנציו, עמ׳ 1).

באחת ההפוגות משירות המילואים האחרון, ובעקבות הקריאה המהנה (בפעם המי יודע כמה) בספר "אחים בקרב", שתיאר את נתיב הקרבות של פלוגה ה׳ (Easy) בגדוד השני של רג׳ימנט הצנחנים ה־506, שבדיוויזיה המוטסת ה־101, במלחמת העולם השנייה, ביקשתי שוב למצוא את הספר הנדיר "השדים האדומים" שכתב רוס ס. קארטר (הוצאת דשא, 1961), שתיאר את מחלקת הצנחנים בדיוויזיה המוטסת ה־82 שבה שירת. כתבתי פוסט בפייסבוק וחבר (שיצא אלוף) הציע להשאיל לי אותו. 

קארטר, שלחם כמפקד כיתה בפלוגה ג׳ בגדוד ה־1 ברג׳ימנט־הצנחנים ה־504 ("הלגיון", כפי שכינה אותו קארטר), תיאר בספרו את המחלקה שבה שירת, על ההווי המיוחד שבה, נתיב הקרבות, הפחדים, השמחות ובעיקר אחוות הלוחמים והרעות שאפשרה להם לשרוד ולהמשיך קדימה בקשים שברגעים. הוא וחבריו, כתב, "ידענו על מה אנו לוחמים, וידענו כיצד להילחם" (עמ׳ 6).

לדבריו, מה שייחד אותו ואת חבריו משאר החיילים בצבא, "היה רצוננו להסתכן ולשים את נפשנו בכף, בזרוע של הצבא שפעלה בשדה חדש, נרחב, כמעט בלתי־נחקר. בימי־קדם היו אנשים מסוגם של הצנחנים מפליגים עם קולומבוס או יוצאים כחלוצים אל המערב הפרוע ולוחמים באינדיאנים" (עמ׳ 6).

הלחימה הצפויה נראתה בעיני המחבר "כהר שחור ועצום, שיש להעפיל עליו תוך סיכון רב. אנו הגענו רק עד לעמק שלמרגלות ההר וטרם החילונו בהעפלה. בהתנדבות אל הצנחנים בחרתי לעצמי יחידת־תופת, אך עיקש הייתי בכדי לנסות להיחלץ ממנה, אפילו נפלה לידי הזדמנות שכזו" (עמ׳ 19).

קארטר תיאר כיצד בצניחה הקרבית הראשונה, במבצע האסקי (אוגוסט 1943), בסיציליה, נדלק "האור הירוק! דחפתי את הקצין וכהרף־עין נתרוקן הפתח; מיד טסתי אף אני החוצה, נפלתי דרוך ועצור־נשימה והזעתי בשניות הראשונות, שנראו כנצח, עד שלפת אותי המצנח שנפתח באגרוף־ענק, וכמו החזירני אל־על" (עמ׳ 24).

מעליו, כתב, "ריחף מטוס התובלה הגדול, כעטלף ענקי, ופלט אש ממפלטיו. וביני ובין המטוס הלכו ונפתחו מצנחים נוספים. לשמאלי נראה הירח המלא, כמו בגובה אחד עמי, מחייך בסיפוק על שנמצא במרחק 240,000 מיל מן התופת שאל תוכה צנחתי" (עמ׳ 24).

במהלך המבצע כבשו שני צנחנים עיירה בלב סיציליה, גילו בר משקאות מצויד וחגגו במשך שלושה ימים. לבסוף נכבשה העיירה בידי כוח שריון מהארמייה של הגנרל פאטון, והצנחנים נאסרו כי נחשבו בטעות לגרמנים. הם הסבירו כי כבשו את המקום שלושה ימים קודם לכן. על מה אתם מדברים, הטיחו בהם השריונרים. לחמנו בדיוויזיית־שריון כדי להגיע לכאן. הצנחנים השיכורים השיבו בשלווה שהגרמנים ידעו היטב "כל העת כי העיירה נמצאת בידיים אמריקניות ולפיכך נמנעו מלהיכנס לתוכה!" (עמ׳ 27).

"נפתחה עונת־הציד על הכרובים־החמוצים"

בספטמבר 1943 הוטל על הגדוד לצנוח בסאלרנו. בטרם הצניחה הופיע ליד מסלול ההמראה מפקד הרג׳ימנט, קולונל ראובן טאקר (שנחשב לטוב במפקדי החטיבות בדיוויזיה המוטסת ה־82), שאמר לאנשיו: "בחורים, נפתחה עונת־הציד על הכרובים־החמוצים. הרי אתם יודעים את העבודה!!" (עמ׳ 39).

כמו בצניחה הקודמת היה קארטר שני בדבוקה. "אני הבטתי באור־האות. כאשר הפך מאדום לירוק, דחפתי את הלויטננט. הוא נפל אל החלל הריק. למשל שניה אחת נפערה דלת־הצניחה בפיהוק רחב ואימתני, עד שנבלעתי בה. המצנח נפתח ואני הסתכלתי סביב. הכל היה שליו ורוגע. איש לא ירה בנו. נחתתי בהלם מהמם. קאריי ניגש אלי ועזר לי להיחלץ ממצנחי. המחלקה החלה מתכנסת" (עמ׳ 39).

משימת הגדוד ה־1 היתה כיבוש גבעה 424. "סמוך לעלות השחר יצרו סיירינו, שקרבו אל ראש הגבעה, מגע עם האויב. בפעולה מהירה ונועזת, הסתערו אנשי הגדוד על ראש־הגבעה והעיפו בבעיטה את ׳הכרובים־החמוצים׳, בטרם ידעו הללו בדיוק מה קורה להם" (עמ׳ 41). לדברי קארטר הגדוד עשה בדיוק את מה "שספרי לימוד של חיל הרגלים מרבים לדבר על אודותיו: הסתננו אל שטח האויב, גרשנו את האויב ותפשנו את עמדותיו" (עמ׳ 41).

הספר כולל לא מעט סיפורים מבדרים שכל מי ששירת במחלקה קרבית יכיר. כך למשל מתואר כיצד הכינו סמל המחלקה ואחד מחייליו קפה בשוחות, תחת הפגזה כבדה, מבלי לשפוך טיפה. בין חיילי המחלקה ניתן למנות את מפקד המחלקה הלויטננט טולאנד, קארלטון (שכונה "הערבי"), קאריי (שכונה "הומירוס"), פינקלשטיין, לופז, , ברקלי, הסמל ווינטרס ועוד…

על אחד החיילים במחלקה, פינקלשטיין שמו, כתב קארטר כי "אנשים המשמיעים משפטים קדומים כנגד יהודים, באזני החיילים שהכירו את פינקלשטיין, ייטיבו לעשות אם יזמינו אמבולנס מראש, לפי שקרוב לודאי שיהיו זקוקים לשהות בבית־חולים על שיתקינו להם שיניים חדשות או לסת חדשה" (עמ׳ 53). אף שהיה, ככל הנראה, החייל הצנום והנמוך בגדוד, היה פינקלשטיין "גבר בין גברים" (עמ׳ 53).

בהמשך נחת הגדוד מן הים בראש־החוף באנציו, ושם נתקלו קארטר וחבריו בלחימה הקשה ביותר שחווה במלחמה. מנגד, ציין, שם למדו "ראשי־הכרוב" לפחד מהצנחנים, שזכו בפיהם לכינוי "השדים האדומים" (עמ׳ 109). כאן ראוי לציין כי המתרגם המצוין, אריה חשביה, שגה והיה צריך לתרגם נכונה לביטוי "השדים במכנסיים תפוחים", בשל המכנסיים מרובי הכיסים שהיו חלק ממדי הצנחנים האמריקניים. השדים האדומים הוא כינויים של הצנחנים הבריטים (בשל הכומתות האדומות שלראשם, שלימים הפכו גם לסמלם של הצנחנים בצה"ל).

הרג׳ימנט שבו שירת המחבר לא נכלל בפלישה לנורמנדי, אולם הדיוויזיה השתתפה והצטיינה. לקראת מבצע "גן שוק" בהולנד, כבר חזרה הדיוויזיה לאנגליה והרג׳ימנט חבר אליה בהכנות למבצע. המבצע, שהיה המבצע המוטס הרחב ביותר בהיקפו שנערך במלחמת העולם השנייה, החל בספטמבר 1944.

מטרת המבצע היתה להשיג הכרעה מהירה במלחמה נגד גרמניה הנאצית באמצעות עקיפת קו זיגפריד מצפון על ידי הצנחת מספר אוגדות מוטסות בהולנד, תפיסת גשרי מפתח וכיבוש ראש גשר מעבר לנהר הריין. את התכנית יזם הגנרל ברנרד מונטגומרי, שראה במבצע גם הזדמנות להשיב את ההובלה בדינמיקה בין בעלות־הברית לידי הבריטים וגם צורך חיוני, שכן ממרחבי הולנד שוגרו רבות מרקטות ה־V2 לעבר בריטניה.

הפעם היה המחבר האחרון בדבוקה. כשקפץ, כתב, "התהפכותי, התפתלותי, ציפייתי ותקוותי־בחלל האוויר. לבסוף חשתי במשיכת המצנח שנפרש, ונשאתי מבטי בהכרת־תודה אל שמשיית המשי הירוק" (עמ׳ 163).

בהמשך המערכה הוטל על הגדוד לבצע צליחת־סער ולחצות בסירות את נהר הוואל כדי לתפוס את גשר נימגן. בסרט "גשר אחד רחוק מדי" ישנה סצנה נהדרת שבמהלכה ניגש הגנרל ג׳יימס גאווין למפקד גדוד 3 ברג׳ימנט 504, מייג׳ור ג׳וליאן קוק (שגילם רוברט רדפורד) ואמר לו שהוא שולח שתי פלוגות לצלוח את הנהר ולכבוש את הגשר. "אני צריך אדם עם תכונות מאוד מיוחדות שיוביל אותן. הוא צריך להיות מספיק קשוח כדי לעשות את זה, הוא צריך להיות מספיק מנוסה כדי לעשות את זה. ועוד דבר אחד. הוא צריך להיות מספיק טיפש כדי לעשות את זה… תתחיל להתכונן". כשנשאל אחר כך המג"ד מה רצה מפקד האוגדה, השיב, "מישהו הגה סיוט אמיתי. סיוט אמיתי".

קארטר וחבריו השתתפו בצליחת הנהר. "רצנו בריצת 11־שניות וצללנו אל תוך הסירה יחד עם הקולונל. הנשר הזקן סינן מבין שיניו: "בכל רגע עלולים אנחנו להתמלא בעופרת חמה… תחתרו בכל הכוח!" הוא החזיק בהגה, ניקסון הרים את כלי־הנשק מעל הקרקעית המכוסה בוץ, ואחרים חתרו בכח־אדירים. חתרנו בקו ישר אל הגדה השניה, ורק כדורים מעטין פגעו סביבנו. נעצנו את חרטום הסירה בחול, חטפנו את נשקנו ושאלנו היכן נמצאת הפלוגה" (עמ׳ 170).

"הקפטן, שאמר כי מצודה מוקפת תעלה־עם־גשר מורם, במרחק מאתים יארד מעבר לכביש, מכילה מספר רב של ראשי־כרוב המגינים עליה בעוז־רוח במקלעים כינס את אנשיו, שלף את אקדחו: ואמר "בחורים, אחרי! אנחנו נסתער עליהם כאיש אחד." מכיון שלא נמנינו על הפלוגה, הסתפקנו, ניקסון ואני לכהן בתפקיד צופים. מניף את אקדחו וצועק כמו פר צרוד, רץ הקפטן בראש אנשיו, דרך הכדורים, אל יעדו, שנכבש כמעט מיד" (עמ׳ 171).

בקרב הארדנים ספג גדודו של קארטר נפגעים רבים. מכל המחלקה שבה שירת שרדו את המלחמה רק שלושה ובהם הוא עצמו (שנפטר כעבור שנתיים מסרטן). על גבורתו עוטר בלב הארגמן וכוכב הכסף. בספרו המרתק תיאר היטב את ההוויה ביחידה קרבית בעת מלחמה, על אחוות הלוחמים, הפחדים, הבדיחות, רגעי הגבורה והזמן שבין הקרבות. ספר נדיר שכיף שהצלחתי להניח עליו יד. 

"מי שנכנס לגיהינום, אין הגיהינום יוצא ממנו עוד": סקירת ספרו של ד"ר דותן דרוק | מאת גל פרל

רשומה רגילה

ספר מרתק וקריא על לחימה, פיקוד ואחריות, ובעיקר על התמודדות עם משבר וצמיחה אישית. כיום, נוכח מלחמת "חרבות ברזל", שרבבות עתידים לשוב ממנה אחרי שחוו את המראות הקשים של המלחמה והלחימה, מדובר בספר רלוונטי מאוד.

צה"ל, בכמעט שני עשורים וחצי, הוא צבא עסוק. אין לו זמן לעבד, לנתח ולהבין באמת. כשנגמרת לחימה אחת – לרוב מתחילה אחרת. מי שעד לפני רגע בוססו בוואדיות הלבנון – מצאו עצמם פותחים זיגים בקסבאות של שכם וג'נין וסמטאות עזה, ושוב לבנון, ואז שוב עזה; לחימה בטרור הפלסטיני באירועי "שובר גלים", ולחימה במלחמת "חרבות ברזל" ברצועת עזה ובצפון. מתי היה ויהיה זמן לעצור רגע ולהבין מה הלך פה? לא בכדי כתב בשעתו תא"ל (מיל') משה (צ'יקו) תמיר כי זולת מלבם של מי שלחמו שם, או לחלופין איבדו שם את היקר להם מכול, הלחימה ברצועת הביטחון בלבנון תישכח מהזיכרון הציבורי.

בצד קצב האירועים המבצעי המהיר ששאב את הצבא ואתו את הקשב הציבורי לזירה הבאה, ואז לזו שאחריה, הרי ש"אי הנוחות שחש הצבא כלפי תוצאות המלחמה והפצעים העמוקים שפערה בחברה הישראלית האיצו את תהליך ההדחקה המהיר שכבר החל להתרחש". ספרו המרתק של תמיר, "מלחמה ללא אות", היה אחד הבודדים אז שתיארו את לחימת צה"ל (גם אם במבט אישי של מפקד בגולני, לאורך שירותו הממושך) בלבנון.

עד לפני כחמש שנים לא הכירו במערכה הזו, שכללה 15 שנות לחימה ברצועת הביטחון בלבנון, כמערכה של ממש. בשנים האחרונות נוצר עניין ציבורי בתקופה ההיא. קמה קבוצת הפייסבוק "סיפורים מלבנון – מה שקרה במוצבים", והחלו לצאת ספרים שתיארו את התקופה ובהם ספרו של חיים הר־זהב, עיתונאי ששירת בלבנון כלוחם וכמפקד בחטיבת הנח"ל, ומחקר שערך איש המחלקה להיסטוריה בצה"ל, ד"ר אוהד לסלוי. עתה מצטרף לספרים אלה, ולאחרים, הספר "משהו ממני נשאר שם" (הוצאת מערכות ומודן, 2024), שכתב סא"ל (מיל') ד"ר דותן דרוק, חוקר מרכז דדו (גילוי נאות: חברי הטוב), ובו תיאר הקרב בוואדי בריך בלבנון ב־28 באוגוסט 1997, אירוע שצרוב בזיכרון הציבורי בשם השרפה בסלוקי. בספר מתאר דרוק כיצד התמודד עימו מאז, כי המשא כבד.

"אני הייתי המ"מ. אני הייתי מפקד העמדה. אני הייתי זה שהוביל כמה מהלוחמים מהאש החוצה, וכמה אל מותם. ככה היה אצלנו – אפס או מאה" (עמ׳ 243). כך, במשפט לקוני ומצמרר, סיכם את האירוע. משפט קצר שמכיל עולם ומלואו.

בהקדמה לספר מאת קצין חינוך ראשי, תא"ל אופיר לויוס, מ"פ רובאית 13 בקרב, כתב: "הספר מייצג דור שצמח מתוך טופוגרפיה ערכית ומנהיגותית, דור שהונחה על תשתית של חורש ים־תיכוני, על מוצבי לחימה וצירי אספקה ארוכים, דור שהתאפיין בעצמאות רבה, במקצועיות, בתהליכי למידה בלתי פוסקים" (עמ׳ 11). לדבריו, הדור התאפיין בהקרבה, "בחירוף נפש. דור שפגש נופלים ופצועים מדי שבוע" (עמ׳ 12).

אולם תיאור הקרב והלחימה בהמשך הוא רק תחילת הסיפור, משום שכמאמר מנחם אנסבכר, שפיקד במלחמת יום הכיפורים על מחלקת לוחמים מגדוד הנח"ל המוצנח בקרב במוצב תל סאקי, "מי שנכנס לגיהינום, אין הגיהינום יוצא ממנו עוד".

"מארב הוא בעיקרו צפייה"

דרוק, בוגר הפנימייה הצבאית לפיקוד שליד בית הספר הריאלי בחיפה, התגייס בשנת 1995 לחטיבת גולני והתנדב ליחידת אגוז. "חוויית לבנון שלי התחילה במהלך המסלול להכשרה כלוחם באגוז" (עמ׳ 24), כתב דרוק. לאחר המסלול יצא לקורס קצינים וחזר כמפקד מחלקה לפלוגה הרובאית של גדוד 13 של גולני, עליה פיקד סרן אופיר ליויוס. ב־27 באוגוסט 1997 יצא כוח בן 15 לוחמים מהפלוגה הרובאית בפיקוד המ"פ החדש למארב בוואדי סלוקי. הכוח נערך במארב הולם מתריע ופרס שלוש עמדות: אחת בפיקוד המ"פ, שנייה בפיקוד דרוק ושלישית בפיקוד סמל. "מארב הוא בעיקרו ציפייה. המתנה לאויב שיגיע, אם יגיע. לעיתים היא מסתיימת בלא כלום, לעיתים בהיתקלות. בשורה התחתונה – אתה נכנס לעמדות מארב, אבל אין לך אף פעם מושג מה יהיה במהלכו ובעיקר בסופו" (עמ׳ 39).

דרוק תיאר כיצד במארבים "טחנו" הלוחמים ממתקים שונים. בין אלה בלטו סוכריות נחשי ודובוני הגומי. "אני אישית הייתי לוקח כחצי קילו עד קילו למארב של 72 שעות, לועס ולועס. אותה לעיסה משאירה אותך ער במהלך שעות המשמרת שלך במארב, יחד עם שאר הפריטים ממנת המארבים והצ'ופרים" (עמ׳ 41). לימים, סיפר, "כאשר הפסקתי להשתתף במארבים, ובעיקר אחרי הנסיגה מלבנון, קניתי מדי פעם נחשי גומי כדי לנשנש בדרך, בעיקר בנסיעות ארוכות. מה זה עושה חוץ מלהשאיר אותך ערני? גוש גומי בבטן, כך זה מרגיש. השנים עברו, אבל אני עדיין ביחסי אהבה־שנאה איתם" (עמ׳ 41). סוכריות הגומי הללו נותרו (כאן אני מעיד מניסיוני האישי, שכן בלבנון לא לחמתי) מצרך אהוב וחיוני בפק"לי הצ'ופרים של הלוחמים גם במהלך הלחימה ברצועת עזה במלחמת "חרבות ברזל".

למחרת, ב־09:00 בבוקר, זיהתה העמדה בפיקוד המ"מ, דרוק, חמישה פעילי אמ"ל שביקשו לחצות את הוואדי. הכוח התרגש נוכח האפשרות שייקח חלק בהיתקלות, מושג כמעט מיתי בקרב הלוחמים בלבנון. המוצבים ספגו הרבה אש, וצה"ל הפעיל הרבה אש מנגד, אבל היתקלויות של ממש בחוליות מחבלים היו מעט, ובאותה עת היו מנת חלקן של היחידות המובחרות. והנה כוח גולני זיהה לפניו חוליית מחבלים, ממש לפני קו עמדות האש שלהם.

"שעה ורבע אחרי זיהוי המחבלים, אני מתזמן פתיחה באש, סופר לאחור, וכל עמדות המארב פותחות באש. אורן פתח באש מדויקת בהיותו צלף M14, ומייד אחרי כדור או שניים שלו שאר העמדה מצטרפת לירי, כל אחד כ־3–5 כדורים, וחודלים את האש […] ליויוס מדלג עם הכוח שלו כמה עשרות מטרים לקו השיחים הקדמי, מעט צפונה, יוצר קשר עין עם המחבלים ב"שלושת העצים" ומבצע לעברם ירי מדוד" (עמ׳ 59).

"נראה שהרגנו אותם. לא שמחנו כל כך לאיד בעת שזעקו, הרגשנו שביצענו את המשימה שלנו ובצורה מקצועית למדי – אורן ורועי צלפו בהם, ואנחנו סייענו לסיים את העבודה עם הירי של העמדה של ליויוס" (עמ׳ 60). אך בה בעת, על אף שלא היה צורך, נפתחה אש ארטילרית על המחבלים שגרמה לפריצת דליקה בוואדי. הכוח הסתייע בצמד מסוקי קרב מסוג קוברה שירו בשיחים בהם הסתתרו המחבלים, והאש שירו המסוקים בשילוב האש שירו לוחמי גולני הכריעה את הקרב הקצר.

כעבור יותר משלוש שעות מראשית הקרב הפכה האש לשרפה של ממש, והכוח החל לסגת מעמדותיו. לרוץ הרחק מהאש. "בגרון מהעשן נעשה קשה יותר ויותר, ועם האש הרודפת אחרינו ההרגשה הייתה של סוף קרֵב, אבל זה לא עצר אותנו לרגע, ממשיכים בכל הכוח לרוץ" (עמ׳ 70). בנקודה בטוחה יחסית השאיר דרוק את הכוח באחריות סגנו, לו נתן את מכשיר הקשר, וירד לסרוק לבדו את השטח הבוער. "הייתה אש גיהינום, אנשים מתו סביבי (הייתי בטוח שהרבה יותר מאלה שנהרגו בפועל) ואני לא מוכן לסכן אותם. שיישארו למעלה במקום מבטחים, ואני לבדי־לבדי־לבדי. ירדתי לתוך הוואדי, עצרתי לתצפית על השטח כל כמה מטרים, קראתי בשמות של אורן ורועי והמשכתי בסריקה של הוואדי" (עמ׳ 72).

למרות ההצלחה המבצעית והפגיעה במחבלים, מהשרפה נספו חמישה לוחמים ונפצעו חמישה נוספים. את האירוע תחקר הרמטכ"ל דאז, רא"ל אמנון ליפקין־שחק, נוסף על ועדה מקצועית. דרוק הוזמן לבסוף ללשכת מפקד פיקוד הצפון, אלוף עמירם לוין, שאמר לו כי קיבל את דוח ועדת החקירה "ודעתו היא שגם הוא, שועל קרבות ותיק, לא היה יודע כיצד נכון היה לנהוג באירוע הזה. הוא אמר לי שעליי לחזור למחלקה, להמשיך לבצע את תפקידי כמ"מ ואיחל לי בהצלחה […] לוין, הלוחם הנועז ששמו הלך לפניו והערצנו אותו, חיזק אותי. זה היה כל כך חשוב, ונראה שרק שנים אחר כך אבין עד כמה. קיבלתי אישור שלא כשלתי, שעשיתי מה שיכולתי, שאוכל להמשיך לחיות עם זה. משם המשכתי הלאה – למחלקה, לפלוגה ולהמשך דרכי הצבאית" (עמ׳ 104).

אירועים קשים נצרבים במפקדים

הכתיבה, ההרצאות שבהן מספר דרוק על הקרב בוואדי בריך, וכמובן ליווי המשפחות השכולות, הן הדרך שבה הוא מתמודד עם החוויות שחווה באותו יום באוגוסט 1997. אירועים קשים נצרבים במפקדים והולכים איתם שנים קדימה. דרוק ציין כי גם מפקדו ביחידת אגוז, תא"ל משה (צ׳יקו) תמיר, "בחר להקדיש לנושא פסקה בספרו. מתברר שלמפקדים, קשוחים ומחוספסים ככל יהיו, יש רגשות והם עולים מדי פעם בצורה זו או אחרת. נראה כי אירועי העבר משפיעים על הפעולות שהם עושים במהלך חייהם. אני לא לבד בעניין הזה" (עמ׳ 133).

מאז כבר הספיק להיות מ"פ ומג"ד, והפך לאיש משפחה ואב, אבל האירוע ההוא ומשא האחריות הכבד הולך עימו, לא מרפה. הקרב ההוא הוא חלק ממנו. מדי פעם ביום הזיכרון ובסוף אוגוסט הוא כותב בפייסבוק: "משהו ממני נשאר שם, וגם התעצב שם, בפיצול הוואדיות בדרום לבנון, 28 באוגוסט 1997" (עמ׳ 320).

במלחמת "חרבות ברזל" לחם דרוק כמנל"ח בחטיבת השריון 401. מניסיונו למד שבתום הקרבות יש "לשבת ולעבד את הדברים בכל המעגלים כדי שנוכל לחיות טוב יותר בעתיד, כדי שאלה שהיו איתנו בקרב, הפקודים, המפקדים והעמיתים יוכלו להמשיך הלאה" (עמ׳ 317). אבל עד אז "המלחמה לא תמה, לפחות לא בעת כתיבת שורות אלה. ממשיכים להילחם עד לניצחון!" (עמ׳ 317).

אם יש מסר מרכזי בספר הוא ש"אירוע שקרה לך – קרה לך. הוא לא הולך לשום מקום, ותמיד נמצא ויימצא שם, בצורה זו או אחרת, באופן מודע ושאינו מודע. להשלכותיו השפעה ניכרת על צורת ההתנהגות שלך בעתיד, ולא רק בתחום הצבא" (עמ׳ 319). הרי המפקד, הזהיר, "אינו חסין מהשפעתם של אירועים משמעותיים כמו זה שחוויתי, ולרוב חוויותיו שונות מאלה של הלוחמים הכפופים לו" (עמ׳ 319). מפקד שיטפל בעצמו יוכל "גם לטפל בפקודיו. מטפל שהוא גם מטופל, הוא מטפל טוב יותר" (עמ׳ 320).

דרוק כתב ספר מרתק וקריא מאוד על לחימה, פיקוד ואחריות, ובעיקר על התמודדות עם משבר וצמיחה אישית. כיום, נוכח מלחמת "חרבות ברזל", שרבבות עתידים לשוב ממנה אחרי שחוו את המראות הקשים של המלחמה והלחימה, הוא רלוונטי מאוד. מי שלחם, פיקד ואיבד, יודע שהדבר תמיד איתך, לא עוזב אבל גם לא ממש שם. וצריך ללמוד לחיות עם זה.

הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.