"אני מרגישה בטוחה הרבה יותר מאז שבלעתי את מכונת ההקלטה," היא אמרה.

"חשבתי שתרגישי בטוחה פחות, כשאת יודעת שכל פעולה שלך מוקלטת ויכולה להפוך לפומבית," אמרתי.

"כמה מיושן," הוא אמרה, ולא ניתן היה להחמיץ את נימת ההתנשאות בקולה. "אני אוהבת להיות פומבית. כולם אוהבים את זה."

"אני לא."

"אבל זה עוד כלום," היא אמרה. "החלק הטוב הוא שאני יכולה לעבור על מה שעשיתי שוב ושוב, לבדוק שהכל נכון, ולבטל את מה שלא."

"אם את כל כך עסוקה בלתקן את ההקלטה שלך," אמרתי, "מתי יש לך זמן לעשות משהו חדש?"

היא בהתה בי. לא אהבתי את המבט בעיניה.

"זו, ללא ספק, טעות," אמרה לבסוף, ואז לחשה פקודה כלשהי שביטלה את פגישתנו.

אשמח לספר לכם מי היא היתה ואפילו יותר מכך – מי אני – אבל אני לא יכול. הדבר היחיד הידוע לי הוא הדיאלוג הקצר של פגישתנו ומה שאתם קוראים כרגע. מעבר לכך אין לי שום זכרון או הקשר. כששורת הטקסט האחרונה הזו תיקרא אני, בהיותי הטקסט ולא יותר, באופן זמני או סופי, אחדל מלהתקיים.

£