חברה טובה שלי, סיפרה לי בכאב שכילדה, היא לא הרשתה לעצמה להזמין חברות הביתה.
"לאמא שלי היו התפרצויות כעס כאלה לפעמים, שפשוט התביישתי שהחברות שלי יראו איך אמא שלי מתנהגת. הבטחתי לעצמי שהילדים שלי יביאו חברים הביתה חופשי, בלי לחשוש שאני אעשה להם בושות.
אבל הילדים שלי בכלל לא מביאים חברים, וזה משגע אותי. כל כך רציתי שלהם יהיה מה שלי היה חסר, והם בכלל לא מזמינים חברים!"
איך אפשר להסביר את זה?
יבואו החכמים ויאמרו ששוב הורים חושבים על עצמם, ומגשימים את החלומות שלהם דרך הילדים שלהם, במקום לתת לילד לחיות את חייו ולבחור את בחירותיו באופן עצמאי.
אני ממש לא מאמינה בגישה הזו, המסתכלת על ההורים כעל זוג נרקסיסטים, שמטרתם היא לספק את מאוויי ליבם דרך הילדים שלהם. להיפך. אני מאמינה שהורים הם היצורים הכי לא אגואיסטים בעולם, המוכנים להקריב את בריאותם, כספם, זמנם, ובעיקר את תשומת ליבם ואהבתם למען ילדיהם.
ברצוני להציע הסבר מכיוון אחר לסיפור שבו פתחתי.
להרבה מאתנו יש ביקורת על הדרך שבה ההורים שלנו גידלו אותנו. פה היו ביקורתיים מדי, שם לא הציבו גבולות, או לא הפגינו מספיק חום ואהבה ועוד ועוד.
הבטחנו לעצמינו שאנחנו, כשנהיה הורים, לא נעשה את הטעויות האלה. וכך, כשנעשינו הורים בעצמינו, המצאנו לנו "תנאים להורות", שרק כשהם יתקיימו נהיה הורים טובים.
לדוגמא, מי שכועסת על אמה משום שלטעמה היא לא הפגינה כלפיה מספיק חום ואהבה, מבטיחה לעצמה שהיא תהיה אמא מחבקת וחמה, ומבחינתה- אמא טובה היא רק אמא שמפגינה אהבה. כך הפגנת אהבה הפכה להיות תנאי להורות אצלה. וכן הלאה.
כשיש לי תנאי להורות, אני חייבת לעמוד בו כדי להרגיש טוב, שלא להרגיש כישלון הורי. כשהילד שלי מרגיש שאני "חייבת" לעשות משהו כדי להרגיש טוב עם עצמי, הוא מאתגר אותי (באופן לא מודע) דווקא בנקודה הזו. ככה לאמא שחייבת לחבק יהיה ילד שמתרחק ממגע, לאמא שחייבת שתמיד תהיה אווירה נעימה בבית תהיה ילדה שתעשה מעשים שיהרסו את האווירה בבית ועוד ועוד (כל הדוגמאות הן ממקרים אמיתיים).
אז איך יוצאים מהפלונטר?
מכבדים הורים. את ההורים שלנו.
כשאני מכבדת את האמא הצועקת שלי, אני יכולה לקבל גם את עצמי כאמא בלי תנאי. כשאני מפסיקה לשפוט את ההורים שלי ולבקר את הטעויות שהם עשו עלי, אני משתחררת מהשיפוט שלי את עצמי ומההתניה שלי את האמהות שלי. ככה, אני אמא טובה גם אם אני מחבקת וגם אם לא. גם אם אני שמה גבולות לילד שלי וגם אם לא.
ואם נחזור לסיפור שבו פתחנו- כשאני כועסת על אמא שלי שבגללה לא יכולתי להביא חברות הביתה, אני מפתחת לעצמי תנאי. "אמא טובה = רק כשיש חברים בבית בחופשיות" ואני צריכה שהילדים יביאו חברים הביתה כדי להוכיח לעצמי שאני אמא טובה. וראו זה פלא… הילדים שלי מאתגרים אותי דווקא שם, ולא מביאים חברים הביתה! ואני? מרגישה כישלון!
התיקון הוא לכבד את אמא שלי, למרות הצעקות וההשלכות שהיו לזה על הילדות שלי, לשחרר את התנאים המיותרים ששמתי להורות שלי, ולחיות טוב!!!
"כיבוד הורים- לחיות טוב" סדרה של 3 סדנאות שבהן נלמד על ההשפעה הברוכה של כיבוד הורים על כל מעגלי חיינו. על הקשר עם ה', על הביטחון העצמי, על הזוגיות, ההורות ועוד.
לפרטים והרשמה: אסתר סולטן 054-2078913
כל אמא מכירה את התחושה הזו.
בחיים כמו בנדל"ן, הכל שאלה של מיקום 