אומנם קבעתי עם המלווה שלי לשלשום. השבת הוא היה בטבריה ואמר שייתכן שהוא יאחר במקצת. חשבתי שיהיה בסדר. חשוב להבהיר שבימי ראשון העובד שלי בחופש, לכן יש לי עזרה חלופית וגם סביבה תומכת שעוזרת לי בשעת הצורך, אבל כל זה לא הספיק לי שלשום. מה קרה?
בדיעבד התברר שהמלווה שלח לי הודעה שהוא יתעכב זמן רב ושאל אם אסתדר, אבל מה? לא קיבלתי אותה. כשהתעוררתי ב9 וחצי בבוקר, בדקתי את הפלאפון וגיליתי שיש תקלה שצריך לסדר, אבל הידיים שלי אינם חזקים כדי לפתוח את הפלאפון. אז חששתי במקצת. עברה שעה והבנתי שמשהו לא בסדר. אז נכנסתי לפאניקה וצעקתי. חשבתי לעצמי שמישהו ייבהל מהצעקות שלי ויזמין משטרה. אז צעקתי בהיסטריה במשך כשעתיים עם הפסקות. המחשבות שלי טיילו. בשלב מסוים השלמתי עם המצב ושקטתי. הסתכלתי על שעון הקיר שבסלון. במקרה אחת הדלתות בחדר השינה הייתה פתוחה. פשוט חיכיתי וחיכיתי. הבנתי שהמלווה לא יבוא. אז חיכיתי לאהובתי שתחזור מהעבודה. מובן שרציתי לישון כדי להעביר את הזמן, אבל חוסר האונים לא איפשר לי זאת. לפחות תנוחת השינה הרגיעה את גופי.
תארו לעצמכם איך נתקעתי במיטה במשך שעות-שעות ארוכות בלי קשר עם העולם, הרגשתי שאני נעלם מהעולם ועוד חשבתי שיאשימו אותי במצבי! רק שתדעו לכם שככל שאני תלותי יותר ויותר, כך אני מרגיש אשם יותר ויותר במצבי. למשל חבל לי שלא הכנתי את עצמי ואת הסביבה כולל המלווה עצמו למצבי חירום הללו. למה אני צריך להרגיש אשם על כל דבר? כמו כל יהודי ונכה… תעלומה קיומית של ממש.
נחזור לסיפור – לקראת בואה של אהובתי נלחצתי מרוב ההמתנה. התעצבנתי על הזמן. לקראת 4 היא הדליקה אור במסדרון וזעקתי לה, לאהובתי המושיעה. מובן שהיא נבהלה…
סיפור קשה, נכון? אימי ציוותה עלי להודיע לה שלוש פעמים ביום שאני חי, כנראה במקום תפילות…
מה עם המלווה? בערב נפרדנו לשלום. אין לי חשק להביא את הצד שלו.
העיקר שאני בסדר. עדיין לא מבין איך נתקעתי במיטה בלי כלום.
שלכם, נכאון.
Disabilion's Blog 