ב- 14 בפברואר, הולנטיינס דיי, התחלתי כאן סדרה של פוסטים על שירי אהבה-על-דרכי-חצץ (בפרפרזה על "אהבת אמת נוסעת על דרכי חצץ" של אלביס פרסלי). הולנטיינס חוגג את הלב השלם, המבריק והסימטרי, שעטוף בצלופן וסרט לכבוד החג. כאן אני אביא שירי אהבה קצת אחרים: של אהבה ללא תג מחיר, אהבה שלא מובנת מאליו, אהבה שלא באה בקלות, אהבה שאיננה ועוד כהנה וכהנה. זה פוסט שני עם השיר הראשון שכתב ולדימיר ויסוצקי, שיר מבריק לדעתי, עצוב מאוד ומצחיק בו זמנית.
"שמיעה מוזיקלית – טובה. חוש קצב – טוב. קול שמתאים לשירה – אין בכלל" נכתב על ולדימיר ויסוצקי במהלך המיונים לבית ספר למשחק ב-1956. היום לא חייבים להיות ילידי בריה"מ כדי לזהות את הקול הצרוד ואת הנגינה הפשוטה על גיטרת שבעה מיתרים. את המיונים הוא עבר הודות ליכולות התיאטרליות שלו – ויסוקצי היה קודם כל שחקן. את שיריו החל לכתוב כמה שנים מאוחר יותר. חלקם הגדול נכתבו בגוף ראשון, ולמרות שלא היו אישיים ויסוצקי גרם לאנשים לחשוב שהוא מדבר מניסיונו בזכות כישורי המשחק שלו. בשיר אחד הוא מטפס הרים, באחר חייל, כאן אסיר וכאן השכן ממול. את ההשראה שאב מתוך המציאות. למרות שהיה שחקן קולנוע מוכר והוציא כמה תקליטים באופן רשמי, היצירה שלו נתפסה כשנויה במחלוקת בעיני הממסד, ולכן סוננה היטב. ידיעות על ההופעות עברו מפה לאוזן והמוזיקה הופצה באמצעות בוטלגים. אנשים היו רעבים לשירים של ויסוצקי. לאנושיות, לחתרנות ולדרמטיות הריאליסטית שיצר בתוך השירים שלו.
את "קעקוע", שירו הראשון, כתב בהשראת איש שראה באוטובוס. זה היה קיץ, והאיש ישב עם חולצת כפתורים פתוחה לרווחה, ועל החזה דיוקן של אישה יפה, מתחתיו מקועקעת הבטחה לא לשכוח אותה לעולם. ויסוצקי פיתח את זה למה שמאוד מפתיע בבשלות שלו יחסית לשיר ראשון. בפחות משתי דקות הוא מתאר עולם ומלואו – עם סיפור אהבה, פרידה וגעגוע, מאוד עצוב ומצחיק בו זמנית – בעיקר בגלל התחרות המרומזת בין הגברים שמובילה לפאנץ' המעולה בסוף. מסופר על משולש רומנטי של שני גברים ואשה. הגברים, כנראה חברים טובים, מאוהבים נואשות באותה האישה שנסעה ולא תחזור יותר. הראשון מיד מקעקע את הדיוקן שלה על החזה. השני פונה אליה כמה שנים אחרי, אולי במכתב, אולי בדמיון, ומספר לה מה עובר עליו.
רציתי לתרגם את השיר הזה מילולית כדי לשמר כמה ניואנסים יפים, אבל לא הצלחתי לשמור על מבנה סביר. אני מביא את התוכן שלו בחצי שיר חצי פרוזה, יחסית נאמן למקור:
שנינו אהבנו אותך.
זוכרת כשנפרדנו בתחנת רכבת והבטחתי לך שאזכור אותך עד יום מותי? אז גם הוא הבטיח את אותו הדבר.
שנינו קיימנו את ההבטחה. אני טמנתי את הדיוקן שלך בנפשי, והוא קעקע אותו על החזה.
ועכשיו תגידי, למי מאתנו כואב יותר? הוא נדקר אלפי דקירות מבחוץ, ואני כולי מחורר מבפנים.
וכשהיגון קשה מנשוא ובא לי למות, אני מבקש שיפתח את כפתורי החולצה שלו ובוהה בך שעות.
שעות.
אבל לא מזמן, חבר שלי, אמן, הוציא אותי מייסורי. הוא העתיק את הדיוקן שלך מהחזה שלו, וקעקע אותו על שלי.
ולא יפה להשוות, אבל עכשיו אני מרגיש קרוב יותר אלייך, כיוון שהקעקוע שלי (כלומר שלך) יצא יותר יפה משלו.
* * *
למי שרוצה לקרוא (ולשמוע) עוד על ויסצוקי אני ממליץ לקרוא פוסט של יבגני ויינשטוק שכותב עליו באהבה והערצה
לפני שנה כתבתי פוסט בשם "שירי אהבה-על-דרכי-חצץ" עם שלושה שירי אהבה: של נעם רותם, רוברט ואייט וטום וויטס. הפוסט הזה הוא ממשיך פחות או יותר את אותו הרעיון, של שירי אהבה קצת אחרים.[הפוסט פורסם ב-14 לפברואר, הולנטיינס דיי, ב"מוזיקה להתעכב עליה" באתר "הארץ"]
* * *
"אהבת אמת נוסעת על דרכי חצץ" שר אלביס פרסלי. אבל הלב, הו הלב! איך הוא יעמוד בנסיעה שכזו? שלם ומבריק וסימטרי, עטוף בצלופן וסרט לכבוד חג האהבה. היום זה יום של דרכים "מרוצפות זהב", פרחים ריחניים ומחוות הדדיות.
עם הולנטיינס דיי אני מתחיל כאן סדרה של פוסטים על שירי אהבה-על-דרכי-חצץ. אהבה ללא תג מחיר, אהבה שלא מובנת מאליה, אהבה שלא באה בקלות, אהבה שאיננה, אהבה בימי כולרה ועוד כהנה וכהנה…
נתחיל ממשהו חיובי. בהמשך נתדרדר…
Paul McCartney – Maybe I'm Amazed
"יש אנשים שרוצים למלא את העולם בשירי אהבה מטופשים, ומה רע בזה?" שואל פול מקרטני ב- Silly love songs שכתב בתגובה לטענה שהוא מגזים בכאלה. השיר הזה לא מטופש, גם אם לא מתוחכם במיוחד. בשיר גבר בעיצומה של תקופה קשה, המום ומופתע מהאהבה של בת הזוג שלו, ומודה לה על כך. קלידים, גיטרה והקול של מקרטני נוסקים השמימה, הארובות נפתחות והלב מוצף באהבה. גברים, למה אתם מחכים? הקדישו את השיר לאהובות לבכן עוד היום.
השיר הזה נכתב בעקבות חודשים מאוד קשים בחייו של פול מקרטני. ב- 1969 הוא מבין שהלהקה שלו על סף פירוק. בן 27, על גג העולם, פול פוחד להביט למטה. אחרי שלנון מכריז רשמית על עזיבתו, מקרטני פורש לחווה הפרטית שלו בסקוטלנד, יחד עם משפחתו – לינדה שנישאה לו חצי שנה לפני כן, מרי, בתם בת החודש, והת'ר בת ה-7 מנישואיה הקודמים של לינדה. מבחינה משפחתית – לא זמן טוב למשבר. מקרטני מפורק, מדוכא ומתחיל לשתות. כמעט עשור ביטלס היו מרכז חייו, הגדירו אותו, והמחשבה על התפרקותם מבהילה אותו, הוא פוחד להשתגע ובקושי מתפקד.
באותה נקודת זמן לינדה התגלתה האדם הנכון בזמן הנכון. היא ניחנה ביכולת טובה להשפיע על אנשים, לעודד, להניע. הדרייב והרעב שלה כבר הוכיחו את עצמם כאשר הפכה לצלמת מוכרת ומבוקשת של מוזיקאים וכוכבי קולנוע, ובו זמנית לגרופית ששכבה עם לא מעט מהמצולמים המפורסמים שלה. ויוכיחו את עצמם מאוחר יותר, בהצטרפותה ללהקה של מקרטני או כלוחמת למען זכויות בעלי חיים. לינדה עזרה לו להתאושש בכך ששכנע אותו להמשיך לכתוב ולהקליט, והתעקשה שימהר להוציא אלבום סולו.
אחרי כחודשיים הם חזרו ללונדון ופול התחיל לעבוד על האלבום. כשהיה מוכן הוא ביקש להוציא אותו ללא דיחוי. התאריך המיועד היה סמוך ליציאתו של Let it be, האחרון של הביטלס. שאר חברי הלהקה (שכבר התפרקה סופית) ניסו לשכנע את פול לדחות את המועד כדי לא להפגע מסחרית, אבל מקרטני סירב. מבחינתו האלבום הזה היה גלגל הצלה שעזר לו לשמור את הראש מעל המים. McCartney, זה שמו המאוד סמלי של האלבום, קיבל תגובות פושרות. ברובו הוא הוקלט בבית, ואיכות ההקלטה לא תאמה את הציפיות ממוזיקאי בסדר גודל כמו של מקרטני. בנוסף, לא היו לו מספיק שירים טובים. כל החומרים הטובים הלכו לביטלס ושום דבר ראוי לא הצטבר במגירות. ולבסוף, הוא עבד בבדידות יחסית. ג'ורג' הריסון הסביר את זה פשוט – האדם היחיד שהיה לצדו כדי להגיד לו אם שיר מסוים טוב או רע זו לינדה.
למרות שהאלבום נעשה בזמן משבר הוא בכלל לא נשמע כזה. להיפך. אולי כי חלק מהשירים נכתבו מוקדם יותר, אולי כי מקרטני, בניגוד ללנון, לא נהג להיחשף בכתיבה שלו. רק Maybe I'm amazed מרמז על סערת הנפש של פול, ועל הכרת התודה שלו ללינדה לאחר מכן.
Baby, I'm amazed at the way
You love me all the time
And maybe I'm afraid of the way
I love you
Maybe I'm amazed at the way
You pulled me out of time
You hung me on the line
Maybe I'm amazed at the way
I really need you
Maybe I'm a man
Maybe I'm a lonely man
Who's in the middle of something
That he doesn't really understand
Maybe I'm a man
Maybe you're the only woman
Who could ever help me
Baby, won't you help me to understand
באלבום הזה מקרטני כתב וניגן הכל. לינדה הביאה בעיקר רוח גבית וקולות רקע. היא לא הייתה מוזיקלית במיוחד, מה שלא מנע ממנה לקחת שיעורי פסנתר ולקבל קרדיט לצדו של פול באלבום הבא – Ram. שנה לאחר מכן היא כבר ניגנה קלידים בלהקה המשותפת שלהם – The Wings. פול ולינדה היו זוג מאוד קרוב, והחברות המשותפת באותה הלהקה אפשרה להם להמשיך להיות ביחד כל הזמן. הזוגיות שלהם נשארה מאוד יציבה, דבר לא מובן מאליו, והם נשארו ביחד עם פטירתה של לינדה מסרטן ב- 1998.
* * *
לשיר הזה יש גרסה מפורסמת יותר, שהוקלטה בהופעה חיה ב- 1976 ויצאה כסינגל לקידום אלבום ההופעה Wings over America.
* * *
אבל הגרסה האהובה עלי של השיר הזה היא בכלל קאבר, ואני חייב לצרף אותה לכאן. זה ביצוע של The Faces, להקת רוק בריטית מעולה מהחצי הראשון של שנות השבעים, אחת האהובות עלי מאותה התקופה (יום אחד אכתוב עליהם).
"אתם יודעים, חלק מהחברים שלי צוחקים עלי. כי במשך שנים הייתי מאוד חשדן כלפי קופסת הקסם הזאת" מתאר פיט סיגר את היחס שלו לטלוויזיה. "לפעמים נדמה לי שהקופסא הקטנה הזאת עומדת בפינה ואומרת: 'אל תנסה להיות ספורטאי, תשען אחורה, תגדל כרס ותצפה בספורטאי מקצועי', 'אל תנסה להיות שנון, תשען לאחור, סתום את הפה ותצפה בשנון מקצועי'. כמובן שהדבר המגוחך מכל, הוא לחשוב שבמיליוני בתים, בעלים ונשים יושבים זה לצד זו, כמו מקלות עץ, מסתכלים במסך הקטן, וצופים באיזשהו מאהב מקצועי מנשק מאהבת מקצועית אחרת". את הדברים האלה הוא אומר בפרק ראשון של תכנית טלוויזיה משלו, בשם Rainbow Quest. אבל כאן, האיש שכינה את עצמו "זמר מקצועי של מוזיקת חובבים" מנסה לעשות את זה קצת אחרת. הוא לוקח גיטרה ומסביר בקצרה מה צריך כדי ללמוד לנגן: "ראשית צריך לחנך את האגודל… אחר כך אפשר להתחיל לחנך את יתר האצבעות. קלי קלות. לא קשה יותר מללכת. כמובן שלרגליים שלכם לקח כמה שנים כדי ללמוד ללכת".
לפני חצי שנה כתבתי פוסט על אליזבת' קוטן, גיטריסטית אפרו-אמריקאית שהתחילה את הקריירה המוזיקלית שלה בגיל 68. במהלך חיפוש אחרי תיעוד וידאו שלה מצאתי כמה קטעים שצולמו על מה שנראה כמו סט טלוויזיה דל תקציב. לצידה ישב איש צנום וארוך, שנראה לי בהתחלה די יבשושי וחסר כריזמה אבל נחמד. האיש התגלה בהמשך כפיט סיגר שאירח אותה בפרק השלישי של The Rainbow Quest. התוכנית הזאת, שקטעים מתוכה פזורים ברחבי הרשת מלווה אותי במנות קטנות מאז.
פיט סיגר נפטר לפני כשבועיים, בגיל 94. ככל שאני לומד עליו יותר, אני מבין שמדובר באחד המוזיקאים החשובים והמשפיעים של מאה העשרים. כתבה יפה חוה אלברשטיין יום אחרי מותו: "לפיט סיגר היתה שליחות, להשמיע לבני אדם את השירים של בני אדם אחרים ולמצוא את המכנה המשותף לכולם. והכל בצורה הבסיסית והטהורה ביותר". סיגר הקדיש את חייו למאבק למען אנשים, תרבותם והחופש שלהם. אחד הסלוגנים שלו היה: "מכיוון שאני כל כך פסימי אני מנסה לעודד אנשים". אני לא מכיר מספיק את פיט סיגר כדי להמשיך לפתח את הפסקה הזאת, ולכן אתמקד. הפוסט הזה מוקדש כולו לתוכנית הטלוויזיה של סיגר, שהיא הרבה יותר מאוסף של מפגשים מוזיקליים. לתוך הפוסט הזה אספתי קטעים מתוכה, מידע ומחשבות, ואני ממליץ בחום לעשות את הלא מובן מאליו – לקחת את הזמן וללכת בקצב של המוזיקה ולא רק של הטקסט הטקסט.
Rainbow Quest צולמה ושודרה במהלך 1965-66. בגלל צורות השידור השונות והמשונות שהיו נהוגות אז בארה"ב היא הגיעה למעט מאוד בתים ולכן בודדים ראו אותה בזמן אמת. שלושים ותשעה פרקים צולמו, עד שנגמר התקציב, שהיה דל מלכתחילה. זאת לא טלוויזיה מקצועית, אבל דווקא החובבנות שלה מוסיפה לה חן. הסט מינימליסטי, עם רהיטי עץ פשוטים וכוסות מתכת. כל פרק הוקדש למוזיקאים שהתארחו באולפן, ניגנו, שרו ושוחחו על מוזיקה ותרבות (במובן האנושי ולא במובן האליטיסטי של המילה). השיחות והביצועים היו חצי מובנים וחצי ספונטניים, סיגר לא תמיד ידע מה האורחים שלו הולכים לבצע, ונראה שגם הם לא תמיד ידעו. השיחות התקיימו בקצב נורלמלי, דבר שמאוד חסר בטלוויזיה היום. נראה לי שבישראל תוכניות אנושיות מהסוג הזה אפשר למצוא היום בערוץ 1 ובחינוכית 23, וגם זה לא בטוח.
שם התוכנית לקוח מתוך מילות השיר The Golden Thread אותו סיגר ביצע בתחילת כל פרק. אחריו נהג לשיר עוד כמה שירים ואז הזמין את האורחים. בביצועים שלו בולטת מאוד החשיבות שהוא מעניק לשירים. בניגוד למה שמקובל במוזיקה מסחרית, אז, וכמובן היום, סיגר לא משתמש בשירים לצרכיו הנרקיסיסטיים ולא מנסה להתעלות עליהם. הוא נושא את השיר ומעביר אותו הלאה. מוזיקאי בשירות המוזיקה, ולא להיפך.
כאן למשל הוא מבצע שיר אנגלי מסורתי. למרות שהתוכנית צולמה ללא קהל, סיגר מתמסר לביצוע כאילו יש מולו אלפי אנשים.
השיר הזה הוא דוגמא טובה למוזיקת פולק במובן המסורתי של המילה. מוזיקת עם, שעוברת מפה לאוזן, לעיתים בלי לדעת מי הלחין או כתב את המילים במקור. שורשיו המוזיקליים של פיט סיגר נמצאים עמוק בתוך המוזיקה הזאת, שאת אהבתה אליה הוא רכש מאביו. צ'ארלס סיגר היה מוזיקלוג ופסנתרן שיצא למסע ברחבי ארה"ב במטרה להביא מוזיקה קלאסית לאזוריה הכפריים. יחד עם אשתו, קונסטנס, שניגנה בכינור, הם ביצעו יצירות של באך ובטהובן. אנשים שבאו לשמוע אותם הציעו להם להקשיב למוזיקה המקומית שלהם, מה שפתח בפני צ'ארלס עולם חדש. בסרט הדוקומנטרי The Power of song פיט מצטט את אביו ואומר: "לראשונה הבנתי שלאנשים יש מספיק מוזיקה טובה משלהם, הם לא צריכים את המוזיקה הטובה שלי עד כמה שחשבתי".
פרט למוזיקת עם אמריקאית חלק מהתוכניות הוקדשו לארצות ושפות אחרות. פוארטו-ריקו, דרום אפריקה, גרמניה, איטליה, וייטנאם. היו גם שירים בעברית וביידיש אותם לא מצאתי ברשת. כדי לא להתפזר, בפוסט הזה אשאר במחוזות המוכרים לי יותר ולא אצא מגבולות ארה"ב.
אורח שמאוד שמחתי לגלות בתוכנית הוא מיסיסיפי ג'ון הארט. הארט למד לנגן בגיטרה בכוחות עצמו, הקליט כמה שירים ב-1928 שנכשלו מסחרית, ויתר על החלום להצליח וחזר לעיסוקו בחווה. בשנות השישים ההקלטות שלו הגיעו לידיו של אספן מוזיקה נלהב שאיתר את הארט ושכנע אותו להקליט שוב, מה שהוליד סדרה של אלבומים קאנטרי בלוז נפלאים שהארט הקליט בשנות השבעים לחייו, שנים בודדות לפני מותו ב- 1966.
ואם כבר נמצאים במחוזות הבלוז, אז הנה קטע מלא שמחת חיים של סוני טרי ובראוני מק'גי.
אחת התרומות החשובות של פיט סיגר הוא בשימור, הפצה והתחדשות של מוזיקת פולק האמריקאית בין שנות הארבעים לשנות השישים שקיבלה את השם American folk music revival. המוזיקה על שלל גווניה חלחלה בהדרגה ללבל המיינסטרים והגיע לשיא בתחילת שנות השישים. התוכנית צולמה בשלב שהפולק התחיל לפנות מקום לדברים חדשים. הפלישה הבריטית של להקות צעירות מבריטניה עם ביטלס בראשן טלטלה את ארה"ב, בוב דילן עשה את המעבר השנוי במחלוקת ממוזיקה אקוסטית לחשמלית, וכדי להגדיר את הסגנון של להקה צעירה מקליפורניה בשם The Byrds נולד המושג פולק-רוק. אחד מלהיטיה הגדולים של הבירדס היה שיר שהלחין פיט סיגר למילים מתוך מגילת קהלת – Turn! Turn! Turn! – כאן בביצוע של ג'ודי קולינס בתוכנית.
עוד נציג של הזרם המשתנה הזה הוא דונובן. מוזיקאי סקוטי שבמהלך 1966 עשה מעבר מפולק אקוסטי לפולק-רוק. מי שמנגן איתו הוא ג'ון פיליפס, שכמה שנים לפני התאהב בסיטר כששמע את רווי שנקר – הוא מספר על זה מיד אחרי השיר.
פיט סיגר חילק את המוזיקה לשלוש קטגוריות: מוזיקה שיכולה לעזור לשכוח מצרות, מוזיקה שיכולה לעזור להבין את הצרות טוב יותר, ומוזיקה שיכולה לעזור לעשות משהו עם הצרות. לשני הקטגוריות האחרונות הוקדשו לא מעט שירים בתוכנית. בפרק הראשון סיגר מארח את טום פקסטון, אותו מציג כאחד האנשים שמעדים בשיריו את ההווה. סיגר עצמו נהג לנגן שירים של פקסטון, אחד מהם הפך למאוד מזוהה איתו – What did you learn in school. בשיר שפקסטון מבצע כאן הוא מקשר בין תעשיית צעצועי מלחמה לאווירה הכוחנית והאלימה בארה"ב.
Buy a gun for your son right away, Sir
Shake his hand like a man and let him play, Sir.
Let his little mind expand, Place a weapon in his hand,
For the skills he learns today will someday pay, Sir.
מלבינה ריינולדס נהגה לכתוב שירים בהשראת דברים שקראה בעיתון. גם היא השאילה לסיגר כמה שירים לרפרטואר, המופרסם שבהם הוא Little Houses. כאן היא מבצעת שיר בשם No hole in my head
Everybody thinks my head's full of nothin,
Wants to put his special stuff in,
Fill the space with candy wrappers,
Keep out sex and revolution,
But there's no hole in my head.
Too bad
בניגוד להומור של השיר הקודם, השיר הזה הוא, כמו שאומרים באנגלית, dead serious. זעקת כאב על גורלם של אמריקנים-ילידים ועל הצביעות של העולם החדש. באפי סנט-מארי, שכתבה ומבצעת את השיר הזה בעצמה בת לשבט קרי (Cree) מאזור קנדה.
Now that your big eyes have finally opened
Now that you're wondering how must they feel
Meaning them that you've chased across America's movie screens
Now that you're wondering "how can it be real?"
That the ones you've called colourful, noble and proud
In your school propaganda
They starve in their splendor?
You've asked for my comment I simply will render
My country 'tis of thy people you're dying.
ריצ'רד ומימי פרינה היו צמד מבטיח בהתחדשות הפולק האמריקאי. הפעילות המשותפת שלהם נקטעה מוקדם מאוד אחרי שריצ'רד נהרג בתאונת אופנוע כמה חודשים אחרי צילום התוכנית. השיר הזה הוא סאטירה סוריאליסטית על הפעילות הפרנואידית של ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקאית, ועדה בה ב-1955 פיט סיגר נחקר בעקבות חשדות לחוסר נאמנות לארה"ב.
חלק חשוב נוסף ברפרטואר של פיט סיגר הוא שירי ילדים, אותם הוא לקח מאוד ברצינות. הקטע הבא הוא חובת צפייה לדעתי. סיגר, שבדרך כלל נותן למוזיקה לדבר, מפגין כאן כישורי משחק מפתיעים ביותר ומנצל את מלוא אורך ידיו ורגליו כדי לספר סיפור על אב ובן, ענק מפלצתי אוכל אדם וכוחה של המוזיקה.
צריך לעצור איפשהו. את הפוסט הזה אני מסיים עם התוכנית האחרונה בסדרה שאפשר למצוא ברשת במלואה. עם ג'וני קאש וג'ון קרטר. למרות האורחים המכובדים אין בה ביצועים מוצלחים במיוחדף וגם האווירה פחות נעימה מהרגיל, אבל אני מניח שמעריצים של האיש בשחור ימצאו בה עניין.
לחלום, אליבא דשלום גד, יש קרניים. הילדים פוחדים לגעת בו והנערות פוחדות לשאול. ובכל זאת הוא מפציר לתפוס אותו בלי רחמים ובלי פחד. להתנפל, למשוך, לבוא אליו מלמעלה עם כל המשקל.
זה כל מה שיש
זה כל מה שיש
כשהשמש נעלמת
זה כל מה שיש
תפוס את החלום שלך הוא
תפוס אותו
תפגוש אותו במסדרון חשוך
עם יד אחת קשורה
בחוץ ירד גשם
וכל הטלפונים יפלו
אבל תפוס אותו
כך נפתח אלבום הבכורה של שלום גד, "סוף המדבר" מ-1996. זאת נקודת הזינוק שלו.
בשיר הזה, "תפוס", נפתחת ההופעה. האולם מלא לגמרי. שלום גד על הבמה הקטנה של אוזןבר עם קיר של לבנים אדומות מאחוריו. רזה מקל, ראש פרוע, זקן שחור ולבן, נראה נינוח. זאת ההופעה הראשונה מתוך סדרה בשם "ספירת מלאי", בה כל אחד משמונה אלבומי הסולו שלו יבוצע במלואו. במושגים של אינדי ישראלי מדובר בהישג מרשים ביותר. תמורה הולמת לעבודה הקשה של תפיסת חלומות.
ציפיתי לראות אותו לבד ושמחתי לגלות את החשמלית של אלי שאולי לצידו. שאולי איתו מתחילת הדרך – יחד עם גיל פדידה ואלי דראי הם מלווים אותו תחת השם "היהלומים". הערב זה שלום גד והיהלום. שאולי גיטריסט מופלא, עם מגע אישי אקספרסיבי מאוד, שמוסיף עומק וצבע לתוך השירים. הנוכחות שלו לצד גד כל כך בולטת ששלום בעצמו אומר בשלב מסוים "איזה אידיוט הייתי" על כך שחשב להופיע לבד עם אקוסטית.
ביחד הם מתקדמים שיר אחרי שיר לפי הסדר המקורי שבאלבום. תוך כדי אני שם לב כמה נעים לדעת איזה שיר יבוא עכשיו. רוצה לשמוע את כולם ולשם שינוי משוחרר מהתהיות מה יבצעו ומה לא. בין לבין שלום אומר כמה מילים, אבל לא מרבה בהן. הדבר הכי מעניין שאפשר היה לגלות זה ש"שיר הסטודנט" נקרא כך כי זה השיר השקט אותו היו מנגנים כשהסטודנט שגר סמוך למקום בו עשו חזרות התלונן על הרעש. למרות שהקונספט די מזמין להפוך את זה לערב מספרי סיפורים, שלום גד לא נופל למלכודת הקיטש הנוסטלגי. הוא מתמקד בלהביא את "סוף המדבר" לבמה בשלמותו, וזהו. כמעט.
לכל הופעה בסדרה מוזמן אורח. אחרי ביצוע מצמרר ל"גשר פלדה גשר עץ" הוא מזמין את אליוט שמדלגת לשיר הסוגר את האלבום – "תהיה בסביבה". הם לא יכלו לעשות בחירה טובה יותר. ההגשה שלה מאוד הולמת את השיר, והביצוע הופך לאחד מרגעי השיא של הערב. שתי הגיטרות נותנות ליווי עדין מאוד, ואליוט שרה לאט, יותר לאט מהביצוע המקורי. היא מאפשרת לשקט לחדור בין השורות והאולם נטען במתח נעים שמתפרץ דרך מחיאות כפיים כשבתום הבית השני הסולו של אלי שאולי ממלא את החלל.
אחר כך אליוט ביצעה שני שירים משלה. שלום הודיע מראש שלקראת הסוף יהיה כאוס. אמנם שינוי קל בסדר השירים ושני שירים של אליוט באמצע זה לא בדיוק כאוס, בכל זאת משהו ברצף שהספקתי להתרגל אליו קצת הופר, ולי זה הפריע. הייתי מעדיף לשמוע את אליוט ממשיכה לעוד שיר מ"סוף המדבר".
השיר האחרון שבוצע מהאלבום היה "גיהנום גן עדן והאישה של סמי". הוא מסתיים בשורה "חלומות שלנו – זה הסיפור האמיתי", וסוגר מעגל עם החלום שבשיר הראשון. אני לא באמת יודע אם הכוונה כאן לחלום כחלימה או לחלום כשאיפה למשהו, אז ארשה לעצמי ליהנות מהחיבור שהשפה העברית יוצרת בין השנים. המילים האלה הדהדו שמונה שנים אחרי בשיר "בתוך הצינורות" של אלג'יר. אני מניח שברגעים האלה לא מעט אנשים בקהל חשבו על גבריאל בלחסן.
הם עוברים להדרן מיד, ללא טקס הירידה מהבמה המסורתי והמאוס, ומבצעים את "המלך האחרון של עולם הבידור" של יוסי בבליקי. שלום אומר שבלעדיו "סוף המדבר" לא היה קיים. אני מאוד אוהב את בבליקי, אבל בשלב הזה קצת התנתקתי. זאת היתה הופעה טובה מאוד, ובדרך כלל בהופעות כאלה יש חשק שהיא תמשך עוד ועוד. אבל כאן הקונספט של אלבום אחד בלבד הוא כל כך שלם, שפשוט לא הרגשתי צורך בעוד שירים, לא משנה כמה טובים היו. כמו שזה, זה מושלם.
ההופעה הבאה בסדרה תתקיים ב- 20.2 באוזןבר ותוקדש ל"תנועות מטאטא מהירות"
יש את האלבומים הקטנים והיפים האלה שמופיעים משום מקום, בשקט, ללא יחסי ציבור. הם בקושי יוצרים קשר עין, והיכולת שלהם לחמוק בלי שיבחינו בהם משתווה אך ורק ליכולתם לגדול מהאזנה אחת לשניה. יש משהו מאוד מתגמל בלנגן אותם שוב ושוב. זה נותן למוזיקה זמן להתגלות, וכשהיא גדלה לנגד אוזנינו, נוצרת אשליה שהמאזין הוא שותף של ממש ביצירה עצמה. או שאולי זאת בכלל לא אשליה.
הפרש הכחול של זאכרי קייל הוא אחד כזה. קייל הוא גיטריסט, כותב וזמר בן שלושים וחמש מניו-יורק. זה האלבום החמישי שלו, שיצא בלייבל קטן בעל השם המסתורי All hands electric, אותו הוא מנהל. קייל, יליד לואיזיאנה שבדרום ארה"ב, התאהב בגיטרה בגיל שתים עשרה ונהג להבריז מבית הספר כדי לנגן בבית במשך שעות. את המסירות שלו לגיטרה אפשר לשמוע בנגינה. יש לקייל יד יציבה ויכולת להביע את עצמו בביטחון שקט.
מקורות ההשראה של זאכרי קייל מתחילים באזור הדלתא של מיסיסיפי, בבלוז מהחצי הראשון של המאה העשרים. בראיונות קייל מזכיר את רוברט ג'ונסון, מיסיסיפי ג'ון הארט וסקיפ ג'יימס. לחתול שלו קוראים על שם לדבלי, הגיטריסט וכותב השירים האגדי. מהחצי השני של המאה העשרים עולים שמות של נפשות מיוסרות כמו ניק דרייק וג'ון מרטין. לא בזכות הניצוץ הגאוני והייחודי שהיה לכל אחד מהם, אלא בזכות אווירה חולמנית, מהפנטת ומלנכולית שהשירים שלהם משרים. עוד מוזיקאי שקייל נוטה להזכיר בראיונות הוא ג'ון פאהי. גיטריסט פורץ דרך שפירק לגורמים את הפולק והבלוז האמריקאי ויצר מהם מוזיקה מורכבת, מפותלת ומסתורית. קייל מעריץ את היכולת של פאהי לכתוב ולנגן על גיטרה בלבד יצירות קליטות שקל לזכור, שירים של ממש.
למרות כל אזכורי הגיטרה, המחויבות של זאכרי קייל היא קודם כל לשירים. יש שמונה כאלה. אורכם המשותף הוא שלושים וחמש דקות בלבד. כל אחד מהם הוא יצירה שלמה עם התחלה, אמצע וסוף. השירים מזמינים מאוד, מתיישבים בנינוחות בזיכרון ומלאים ברגעים הקטנים האלה שנוטים לצפות להם תוך כדי האזנה. למרות שהוא מסוגל, קייל לא משוויץ ולא מאריך בנגינה שלו. תפקידה כאן היא לשרת את השיר.
זאכרי קייל לא זמר גדול. הוא מודע לכך, בוחר לכתוב שירים למידותיו, ועושה שימוש משכיל באפקט הריוורב, שמוסיף הד לקול שלו. קייל נוטה למשוך את המילים והן מתמוססות בחלל, מה שדי מקשה להבין את מה שהוא שר, וחבל. מצד שני זה מוסיף מעט טשטוש שמנוגד לנגינה המאוד מהודקת ומדויקת שלו.
בנוסף לגיטרה, לקול ולכלי הקשה שכמעט לא מורגשים, השירים עטופים בסינטיסייזרים. הצלילים שלהם חודרים לתוך השיר כמו קרני אור וממלאים כל חלל וכל סדק בזמזום עדין. יחד עם אפקט הריוורב, שיוצר אשליה של חלל סגור, השירים כאילו נארזים בתוך עטיפות. בכל אחת יש חיים, יש תנועה. המילים והנגינה מלאים ברעיונות, דימויים ומעברים, אבל הכל נותר בתוך גבולות המעטפת. שום דבר לא מתגרה בה, לא מתנגש בה בחוזקה, לא סודק ולא פוצע את הדופן. שמונה בועות קטנות. ובועות, כמו בועות, יכולות להיות מרגיעות ונעימות, ומצד שני – כולאות ומגבילות. כנראה שלא הייתי שם לב לזה, ומקבל את האלבום כפי שהוא, אם לא העטיפה שלו. העטיפה היא צילום מעובד של פסל עץ בשם Rocking horse, של אומן בשם ראיין ג'ונסון, שגם מנגן בכלי ההקשה באלבום. הסוס הזה, למרות רגליו הנמרצות וצווארו המתוח קדימה כמו חץ, לא יגיע רחוק. הוא סוס נדנדה שדוהר במקום. התנועה שלו מלאת תנופה וכח, אבל מסתכמת בסופו של דבר בנדנוד נעים. כמו בתוך בועה. זה מה שהופך את האלבום הזה לאלבום קטן. זה מה שגרם לי לאהוב אותו מלכתחילה, וזה מה שלפעמים עושה חשק לשחרר לסוס הזה את הרגליים כדי שיגיע רחוק. אולי באלבום הבא…
בהמשך הפוסט, החלק האחרון של האלבומים ששמעתי שוב ושוב השנה. לפני כן, כמה דברים –
הבלוג הזה עוד פחות מחודש נכנס לשנה השלישית שלו. לפני שבועיים בערך קיבלתי הצעה משמחת ומפתיעה – מעכשיו אכתוב את הבלוג גם בפלטפורמת הבלוגים של הארץ, שם כבר פירסמתי פוסט ראשון בשם שפת הקודש, שפת החול ושפת הילידים, שהוא מעין פוסט היכרות שמדבר על מוזיקה, שפות, וחוויות ילדות – נושאים שאני נוטה לחזור אליהם. אני עדיין לא יודע איך בדיוק אסנכרן בין שני המקומות, מה שבטוח, הבלוג הזה ממשיך להתקיים.
אפרופו סיכומי שנה. חשוב לי להזכיר כאן ארבעה אנשים שהכרתי (בעיקר וירטואלית) במהלך השנה האחרונה, שהפכו למרחיבי אופקים עבורי. אנשים שכותבים ומשמיעים מוזיקה, עם המון אהבה ומסירות ראוייה להערכה. מי שלא מכיר, אני ממליץ לבדוק, כי יש להם הרבה להציע.
רובן להב שמחזיק עמוד פייסבוק מושקע בשם Black Lulu בו הוא מעלה "רשימת השמעה אוריינטאלית חוצת יבשות וימים הנוגעת במגוון רחב וצבעוני של מדינות וסגנונות מוזיקליים מהמזרח התיכון ועד לארץ האש"
ויוחאי וולף, שאת הלבוג שלו Japan in dishpan קראתי מדי פעם גם לפני, אבל רק השנה הבנתי כמה מעניינת, מושקעת ומעשירה הכתיבה שלו.
* * *
הנה הסיכום. עוד שנים עשר אלבומים. ללא טקסט, רק קישורים להאזנה.
הנה החלק השני, מתוך שלושה, של רשימת אלבומי 2013 אליהם חזרתי שוב ושוב. זה הקריטריון בעצם – רק מה שהשאיר ועדיין משאיר טעם של עוד.
שוב, לצערי הרב הסיכום הוא ללא מילים. יש תמונות וקישורים לשירים. והמון מוזיקה טובה שיצאה השנה, זה מה שהכי חשוב. במכוון ערבבתי בין סגנונות וארצות, אז שמרו על ראש פתוח. חפירה נעימה.
מדי פעם אני מפרסם כאן קישורים אל מוזיקה להורדה. אשמח אם תורידו ותאזינו בזמן ובמקום שנח לכם. ועוד יותר אשמח אם תרכשו משהו שהאזנתם לו ואהבתם (או תלכו להופעה).
יחד עם זאת אני מודע לבעייתיות של הכוונות הטובות שלי, ולכן מי שחושב שעלי להוריד תוכן / קישור כלשהו, יכול לפנות אלי ואטפל בזה מיידית.
undistracted listening 