ממרומי גילי, עדיין מצליחים להפתיע אותי. ואני, בתמימותי – עדיין מופתע. כל פעם מחדש. נכון, לסעוד איתי בפומבי זו חוויה – כל פעם מחדש. ולא רק באופן אנתרופולוגי, אלא גם באופן קולינרי. עשרות שפים ברחבי הארץ ובעולם כבר נאלצו להתמודד עם הבקשות המיוחדות שלי. ייאמר לזכותי שאני משתדל רק להוריד מרכיבים, ולא מוסיף אחרים במקום – לא שזה תמיד לטובתם. ייאמר לרעתם, שלא תמיד יש להם כוח להקשיב לשטויות שלי. אבל זה כבר סיפור אחר. פשוט, הרמת הגבה לשמע הבקשות שלי – היא ארוע שחוזר על עצמו בערך כמו תדירות הרמות הגבה של המלצרית או של הטבח הנסתר מן העין.
* בפאטה יש חמאה?? (כן, במידה ולא שמו לכם מרגרינה)
* חלב קוקוס זה שמן?? (כן, ולא סתם, אלא שומן רווי)
* מה רע בפרגיות?? (כלום. זה באמת יותר עסיסי מחזה עוף, אבל אולי בגלל שיש לזה אחוזי שומן כמו באנטריקוט)
* ממתי אתה אוכל בקר?? (מאז שיש בו סינטה ושייטל, שהם רזים בערך כמו גבינה רזה)
ועוד כהנה וכהנה. חלקן תהיות קצת יותר מסובכות, וחלקן, נראות לפחות לי – מאוד בסיסיות. כלומר, כל אחד יודע שצ’יפס זה מטוגן, אבל קצת מפליא אותי שאנשים חושבים שהפירה שלהם עשוי רק מתפוחי אדמה.
אז רק בשביל להסיר ספק – מהתחלה התחלה.
ממרחים
זה לא חדש שכל דבר מורכב ממוצקים ומנוזלים, שמן הסתם גם משפיעים על דרגת הנוזליות שלו. דברים שנמרחים בלי “להרטיב” את הלחם, עושים את זה בגלל תכולת שומן כלשהי. בגלל זה בסנדוויצ’ים מוכנים מראש תראו יותר מיונז ופסטו (למשל), מאשר חרדל וקטשופ (למשל). שכן קטשופ, אחרי חצי שעה על הלחם, פשוט ייספג בו וירטיב אותו. חרדל – קצת פחות, אבל עדיין.
בכל מקרה, אם הממרח הוא מוצק, אז מן הסתם יש בו חמאה, מרגרינה, או שומנים קשים/מוקשים. אם לא רשום על זה “מופחת שומן” (כמו למשל… גבינה מותכת 7%, או מזולה חצי/רבע שומן), אז אין הרבה סיכוי שמישהו התאמץ ליצור גרסה קלה לזה. אם חייבים, אגב, למרוח עם חמאה או מרגרינה, אז עדיף בטמפ’ החדר. מריחת חמאה בטמפ’ החדר, או ב-0 מעלות – תניב כמויות שונות לגמרי הפרוסה.
אבל הפתרון העדיף כמובן הוא ממרחים שיש בהם חלבון, כי הם יכולים להחזיק חלק מן הנוזלים (ע”ע גבינות).
רגע, אם זה על לחם מלא, אז זה בסדר, לא?
להמשיך לקרוא "Ignorance is bliss – המדריך להישרדות במסעדות" ←
דל-שו 