ישנה סדרת כתבות חדשה שצצה ברחבי האינטרנט לגבי דור ה-Y, וכמובן אם כבר עושים לוקליזציה לנושא ה-"מלניאלס" (Millennials) באיחור של כחמש שנים, אז נשתמש גם במונח שהומשג לפני יותר מעשור.

התמות זהות וגם הרטוריקה. אין לנו כסף, אין לנו עתיד, אין לנו דירות ואין לנו משכורות. קלישאות מערביות מתורגמות לקלישאות מקומיות ומגושמות. הבעיה כמובן היא שהקונספט הזה של "דור" הוא מושג בעייתי, במיוחד בישראל. אין דור בישראל (ובשאר העולם) אשר בעל מאפיינים הומוגניים. בן שלושים מדימונה אינו בן שלושים מרעננה, בת שלושים מעוספיה איננה בת שלושים מבני ברק. סוציולוגים באופן כללי אינם אוהבים לדבר על דורות, זה חוטא במשהו שכל סוציולוג שמכבד את עצמו מנסה להתרחק ממנו כמו מצרעת, והדבר הזה נקרא רדוקציה. אבל אתם יודעים מי כן אוהב במיוחד ומשתמש לא מעט בהגדרה האופרטיבית הזו? נכון ניחשתם – אנשי שיווק.

תחום השיווק מאד אוהב את קונספט ה-"דור". כך ניתן לחקור את הרגלי הצריכה ולהתאים לו את אופני השיווק של מוצרים ושירותים למיניהם. "דור ה-Y אוהב סיפוק מידי", "דור ה-Y מחפש את חוויית הצריכה", "דור ה-Y מגדיר את זהותו לפי הרגלי הצריכה שלו". זהו "דור" שלם שמוגדר כמובן רק במונחים של כלכלה וצריכה. האם הוא עובד קשה? על מה הוא מבזבז את כספו? אלו הדברים שמעניינים אותנו לגבי דור ה-Y. במערב הוא גם דור של סמולנים הזויים מלאי בורות פוליטית ומעשני מריחואנה. פה בפרובינציה הישראלית – ישוב ספר של האוריינט, החליטו שלא לייבא את התכונה הזו. כי ישראל איננה הביג-מק, היא המק-קבב בעולם זה של גלוקליזציה. ככה זה כשאתה בסכסוך לאומי, כנראה.

ישראל מעולם לא הייתה מדינה עשירה במיוחד, זה לא סוד. ישראל איננה מקום שכיף לגור בו, מעולם לא שיווקו את היעד הזה כמקום כייפי. ישראל היא מקום אליו מגיעים לשם חוויה רוחנית או לשם גילוי עצמי באמצעות גנאלוגיה מדומיינת. לפה מגיעים כדי לראות את ההיסטוריה בעיניים ולחטוף את השכינה בפרצוף. ישראל איננה ארץ החופש או האפשרויות הבלתי-מוגבלות – ישראל היא ארץ אבות.

לאורך הדורות מאז תש"ח (ועוד הרבה לפני כן) הסיפורים שסופרו תמיד היו של צמצום והישרדות בתנאים קשים. אלו תמיד סיפורים של גבורה והקרבה – הצנע והשוק השחור, האינפלציה של שנות השמונים ועוד כהנה וכהנה. הדוד מאמריקה שמגיע ומביא מתנות, אחים ישנים יחד באותו חדר וההורים בסלון, אין סיפורים של עושר ושפע. הנרטיב כולו על טהרת ההקרבה וההישרדות, וכמובן התרפקות על נחמת הרעות. אם כן מה קרה פתאום? מדוע כולם הפסיקו להקריב ולשרוד ויצאו פתאום לרחובות ולפייסבוק והחלו להתלונן ולמחות?

ישנה סיבה, והיא נעוצה במשבר זהות קולקטיבי של החברה היהודית בישראל; דהיינו, קריסת הציונות המדינית. אם בעבר יכלו כולם לתרץ את מצבם כזמני או "לפחות אנחנו בישראל ולא בגלות", המצב הזה כבר השתנה. אין כבר "מדינה שבדרך", המדינה כבר כאן. ישראל כאן, הישראלים גם הם כאן. אין תהליך בניה, הבניה כבר הסתיימה.

אפוא גם ההקרבה הסתיימה, כי כבר אין לשם מה להקריב – הפרויקט הושלם. ההקרבה הייתה למען הילדים והדורות שיבואו. "אנחנו חיים בצמצום כדי שאתם תוכלו לחיות טוב", אך אי-אפשר לדרוש מדור שלם שהבטיחו לו "עד שאתה תהיה בן שמונה-עשרה כבר לא יהיה צבא" שהוא צריך להמשיך להקריב למען הדורות הבאים. הדור הזה מבין זאת, גם אם אינו מודע לכך. זהו "דור" שאינו שש לגור בצריף רעוע בלי לוקסוס רב, כשהחום היחידי הוא אש הקרב.

אך כפי שתיארתי לפנים, הבנה לחוד ומודעות לחוד. זו כמובן הסיבה מדוע שחרור שליט שם קץ לאותה המולה יוצאת חוצץ. זו גם הסיבה מדוע כל שצריך כדי לפרק אפילו את ההתארגנות הכי אפקטיבית הוא צו 8. בן גוריון ידע זאת בשביתת הימאים, וביבי ידע זאת כששחרר את שליט.

אך ככלות הכל, הלחם החלב והחמאה נמצאים במכולת כל יום ביומו, אפילו עוף לשבת (כי אמא הבטיחה לנו). קופת חולים וסל התרופות המסובסד בסך-הכל מתפקדים, גם מערכת החינוך (אם אינך חרדי) ובגדים יש גם, ולגבי חוסר דיור? ובכן, הואיל ואינך פלשתיני – מצבך בסדר גמור, גם אם אתה גר אצל ההורים. חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי קיימים באופן סביר ביותר, לא מושלם אבל סביר. במיוחד אם משווים לכל מדינה שכנה לישראל או למזרח אירופה.

לא השוואה מחמיאה תגידו? אתם רוצים להשוות את ישראל לגרמניה או ארה"ב? גם אני רוצה, אך אין זה מן האפשר. ישראל מבחינת התמ"ג שלה קרובה יותר לספרד או איטליה, גם הן מדינות ספר של המערב. נכון, בשנות התשעים הבטיחו לכולנו אמריקה בישראל ו-"מזרח תיכון חדש", אבל כמו הציונות המדינית גם זה הלך חלף לו.

אולי זה המקום להזכיר לכולם שאם ההודים היו מוכנים ללמוד עברית הרבה ישראלים וישראליות היו מתחרים עם פועלים זרים על תפקידים בענף התברואה של שוק הפלאפליות. אבל למזלם של רבים וטובים, מוקדי שרות לקוחות והתמיכה הטכנית עדיין לא עברו אוף-שורינג ומספקים עבודה נעימה ונוחה, בניגוד לעבודותיהם של צעירים רבים במערב. ואפילו שישנה שחיקה ביכולת התחרות של ישראל בענף הייצור המוצלח ביותר שלה – התעשייה העילית (הייטק) בסך-הכל המשק בצמיחה. אפוא המצב באמת אינו כל-כך רע, יכול להיות הרבה יותר גרוע.

אכן אני מודע, גישתי שמרנית, צינית ומעט מלגלגת, זה לא עושה להרבה אנשים מסמול ומימין נעים בגב. אבל אולי קצת מתינות זה מה שנדרש כאן, במקום אמירות דרמטיות וגורפות לייקים.

עיקר המשבר כאן איננו כלכלי, דלות קולקטיבית איננה חוויה חדשה במדינת ישראל. איפכא מסתברא, אם כבר עושר הוא חוויה יוצאת דופן בהיסטוריית המדינה. אפוא מה שחדש הוא היעלמותו של אתוס ההקרבה ו-"המדינה שבדרך", וזה משהו שצריך להתמודד עמו.

לא לחינם רבים בשמאל הפוליטי חזרו והדגישו בעת "המחאה החברתית" כי שעה שהם צובאים על השדרות והכיכרות כל אותם אנשי הציונות-הדתית עמדו מנגד וגיחכו. כי הנה, חייהם טובים שם על גבעות יהודה השומרון, וכולם מסובסדים לעילא ולעילא. אך גם אלו שאינם עמהם, החיים בגיא צלמוות, בקרוונים עריריים ובמאחזים פורעי חוק ללא מים או חשמל – ממון אינו בראש מעיינם, כי האל עמדם ושבטו ומשענתו המה ינחמום.

פתחתי את דבריי בכך שאין באמת דבר ברור ומובחן שניתן לכנותו "דור", אך יתר-על-כן כי הבעיה איננה כלל-וכלל דורית. אזרחי ישראל הם כעת עם ככל העמים, ואין מנוס מכך. כשיצאה אותה הסדרה "מגש הכסף" היה זה אירוני למדי שכך קבעו שמה. אמנם לא צפיתי בה במלואה, אבל השם הוא הרמז או מחווה לשירו של אלתרמן. הוא גם לא הראשון, בסביבות 2003 יצא ספרו של עפר שלח "המגש והכסף" אשר דן בגיוס החובה בישראל, ועוד מחוות רבות אחרות צצו לפני-כן.

מי מכם אשר מכיר את שירו של אלתרמן ודאי יודע כי "מגש הכסף" איננו פרס אלא קורבן. "מגש הכסף" הוא החללים אשר נפלו במלחמת תש"ח אשר עליו מוגשת המדינה לדורות הבאים. ברי שאין קשר בין הסדרה לבין השיר, אבל היום בעצם ניתן לומר שיש. מסתמן כי אזרחי ישראל היהודים מאסו כבר בדרישה לשמש כ-"מגש הכסף" של האומה. הם האומה, מגש הכסף הוא הדורות הקודמים. השאלה היא האם אנו מבחינים כאן בפרקסיס חדש, כלומר בתפישה קולקטיבית חדשה לגבי מערכת היחסים של האזרחים עם מדינת ישראל? התשובה תבוא כמובן כאשר תתעורר המחאה הבאה ויחולקו צווי 8 או יוכרז מחדש מצב חירום לאומי.

אז, אולי יהפוך דור ה-Y לדור ה-Why? כשסוף-סוף ידרוש מהמדינה דין וחשבון בשעת אמת.

עד כאן.