(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 25/03/2011 תחת השם: "בראש השרשרת")
Radiohead – The King of Limbs
העניין הוא כזה: האם יש דרך להתחמק מכתיבה על האלבום החדש של 'רדיוהד'? האם התעלמות ממנו תהיה שוות ערך, נגיד, להתעלמות מאלבום חדש של 'פינק פלויד' בשנות השבעים? מצד שני: האם הדחיפות העולמית לחוות דעה על "The King of Limbs" ממש ברגע ששוחרר אל הרשת איננה מפספסת את האפשרות להקשיב לו באמת?
קיתונות של מילים כבר נשפכו על כל אחת משמונה הרצועות של האלבום הזה; מילים מאכזבות, מרוצות, מנתחות, צחקוקי "המלך הוא עירום" וקריאות "יחי המלך" – אבל מה שלא תגידו, האלבום הזה יצר תחושה של אירוע, תחושה שהולכת ונעלמת מהמרחב של הרוק העולמי. למעשה, הוצאת "The King of Limbs" הזכירה שוב ש'רדיוהד' עומדת כנראה בראש שרשרת המזון. בעידן שאין בו כמעט להקות רוק גדולות שמצפים מהן לחדש או להגיד דבר מה חשוב – 'רדיוהד' נשארים הרכב שנושאים אליו אוזניים. תנועת קשב וצפייה שכזאת לא נרשמה גם מול אלבומים של להקות מעודכנות יותר (כמו 'הסטרוקס' או 'פורטיסהד'), וגם לא מול להקות המיינסטרים הגדולות (כמו 'קולדפליי' או ההרכב האירי בנשיאות חובש משקפי השמש המכונה "בונו"), שלמרות ההצלחה הרבה שהן זוכות לה, לא רבים מצפים מהן לאתגר אותם מוזיקלית.
אבל הנה פתאום – אלבום אולפן שמיני של 'רדיוהד'. לפי הרעש אפשר לחשוב בטעות שמדובר בליידי גאגא.
צריך לזכור שחלק גדול מהרעש לא היה קשור לתוכן אלא לצורה. זאת הפעם השנייה ש'רדיוהד' מאתגרת את המודל הכלכלי והיחצ"ני של תעשיית המוזיקה העולמית. האלבום הקודם In Rainbows"" (2007) הוצא לרכישה אינטרנטית בשיטת 'שלם כראות עיניך', ויצא באופן עצמאי ללא תמיכה של חברת תקליטים (מאוחר יותר הוא הופיע גם בלייבל העצמאי XL Recordings). גם האלבום החדש מוצע להורדה באתר של הלהקה וגם הוא יֵצא בעתיד בגרסה מורחבת כמוצר פיזי מסורתי. העובדה שלהקה בסדר הגודל של 'רדיוהד' עושה את זה (ולא אומן אינדי נידח) מעלה את שאלת הנצרכות של חברות התקליטים ואת השימוש ברשת לכתחילה למרכז הדיונים. בנוסף, הם שיחקו בצורה מעניינת עם זמן ההשקה של האלבום, וביחד הדבר יצר יחסי ציבור מתקדמים בלי להוציא פאונד אחד.
כיצד הגיעה החמישייה האוקספורדית שהחלה את דרכה בסוף שנות השמונים (ופרצה לתודעה דווקא בשיר המעצבן Creep"") למעמד הזה, תקצר היריעה מלהרחיב כאן. נאמר רק שמתחת ידיה יצאו יצירות המופת "OK Computer" (1997) ו"Kid A" + "Amnesiac" (2001-2000), ושהיא לובשת ופושטת צורה, מנסה ומגששת בז'אנרים (בעיקר אלקטרוניים) ובשילובם, ומעִזה לעשות ניסיונות שמשפיעים על מגמות תרבותיות בגלים גדולים.
המעמד הזה הוא גם בעיה: אף אחד לא מצפה מהם לשחרר אלבום שהוא פחות מ"טוב מאוד", ומה לעשות, "The King of Limbs" הוא לא אלבום "טוב מאוד". הוא אלבום טוב, יפה לפרקים, מאתגר, אבל לא מחדש. לא עפתי, מה שנקרא, אבל אני גם לא מאוכזב. ב-37 הדקות שלו מציעים טום יורק וחבורתו מוזיקה מרובת שכבות שמבקשת להאזין לה יותר (בהפקת "החבר השישי" נייג'ל גודריץ').
בחלוקה שטחית אפשר לחלק את האלבום לשני חלקים: הראשון אלקטרוני יותר, כמעט נטול גיטרות ומרובה ביטים, ותיפוף ממסטל (אני לא כל כך בעניינים כשזה נוגע לאלקטרונית, אבל מבקרים מעודכנים ממני טענו שבניגוד לאלבומים הקודמים, הפעם האלקטרונית שלהם נשארת קצת מאחור). החלק השני אוצר בתוכו שירים רגועים יותר וקומוניקטיביים יותר (הכול יחסי), שנדמה שאוצרים בתוכם סוד. שימו לב לרצועה השישית (Codex"") היפהפייה.
גם אחרי שמיעות רבות, אני מרגיש שצריך לתת לאלבום הזה זמן. הייתי בראשית התיכון כש"Kid A" יצא, ובהתחלה, כמו בירה ראשונה, זה היה מוזר ולא כל כך טעים. אבל בדיוק כמו הטעם האלכוהולי הנרכש, כעבור זמן רק ביקשתי עוד מהמוזיקה ומהחבית. מי יודע איפה האלבום הזה יפגוש אותנו בטווח ארוך.
יהוא ירון הוא אחד השמות שקשה להתעלם מהם במוזיקה הישראלית של השנים האחרונות. הקונטרבסיסט (והבסיסט) היחף שמלווה את רות דולורס וייס, אביב גדג', גלעד כהנא ורבים אחרים סומן מזמן כהבטחה גדולה. ההרכבים שהיה שותף בהם, כמו גם העבודה שלו כנגן וכמפיק (ובראש הפקת יצירת המופת של רות דולורס וייס מ-2008 – "בעברית") גירו את האוזן, וזו ביקשה עוד מהבחור שעומד בדרך כלל מאחור.
לאט לאט הוא התחיל להופיע במרכז הבמה עם חומר משלו. ההופעות הקטנות גדלו בהדרגה למסיבות מרובות משתתפים, השם שלו נלחש מפה לאוזן ומבלוג לפורום כסוד של יודעי דבר. עכשיו, אחרי תקופת עבודה, הסוד נאסף אל תוך אלבום בכורה.
צריך להבין שכבר זמן רב לא היה דיבור מפרגן כל כך בסצנת האינדי הישראלית כמו הדיבורים סביב יהוא ירון. אנחנו אמנם רק בראשית השנה האזרחית, אך דומה כי מקהלת קובעי הטעם כבר דאגה להכריז על "דברים יומיומיים כאלה" כאלבום השנה של 2011. לכאורה, חיבוק חם שכזה הוא הדבר הטוב ביותר בשביל ירון. אבל החיבוק הזה הופך, לטעמי, לחיבוק דוב. כובד הכתרים שמונחים על ראשו של ירון יוצר ציפיות עצומות וחוסם האזנה נקייה, שאחריה יסתבר שאכן מדובר באלבום טוב ומעניין אך לא ביצירת המופת שה'הייפ' מנסה לקדם.
אבל הרשו לי להצטרף למקהלה: הבחור מוכשר. מאוד. אי אפשר להיות אדיש אל המוזיקה והמילים שלו ואל הצורה שבה הוא עוטף ומגיש את השירים. ירון מצליח לשמר בדיסק את תחושת האנרגיה החזקה מההופעות שלו, הכוח שזורם מהפה הפעור שכמעט בולע את המיקרופון חודר גם את הרמקולים הביתיים. האווירה הקברטית שמאפיינת את ההופעות מוצאת גם היא את מקומה באלבום: רצועות קצרות וארוכות, מסלול מגוון של סגנונות מוזיקליים ומצבי רוח. לפעמים הוא אגרסיבי ("קומי"), לפעמיים נוסטלגי ("קיים ונעלם"), מלא פאתוס ("ההרודיון שלך") או מבקש רוך ("דגל שחור"). כל שיר מותאם למצב שלו, וירון – שאיננו מבצע "מדויק" – שר את מה שהשיר מבקש.
ההשפעות ניכרות: מטום וייטס וניק קייב ועד אביב גדג' ורות דולורס וייס. אבל במפת המוזיקה הישראלית הוא מזכיר בעיקר את שלומי שבן (שגם היה האורח המיוחד בהופעת ההשקה החגיגית של האלבום) – בצורת ההגשה, בתיאטרליות, בטקסטים ("ערפל סמיך", למשל, הוא שיר שלומי שבני טיפוסי). ירון פחות קומוניקטיבי משבן, ונראה שהרדיו לא ימהר לחבק אותו כפי שהוא מחבק את הפסנתרן המחונן, אבל הוא מפצה על הנגישות בהעזה מוזיקלית גדולה יותר.
עד כאן מחמאות. אבל יש גם צד שני: "דברים יומיומיים כאלה" הוא אלבום שיוצר עומס על המאזין. לשמוע אותו זה כמו להביט בתמונה צבעונית מדי ולהסתחרר אל הרצפה. המעבר בין השירים מבלבל ולא תמיד חלק. המאזין נותר מותש לאחר השמיעה, למרות שנדמה שהיה כאן ניסיון ליצור אלבום מגובש ומדויק. יש לירון חומרים רבים יותר מתריסר השירים שהוא בחר (אני זוכר לפחות שיר אחד נפלא ששמעתי ושלא מצאתי באלבום), וניכר שמה שנמצא כאן הוא חלק מניסיון להדק את האלבום לכדי יצירה אחת.
הכתיבה והיצירה מעסיקים את ירון לאורך האלבום והוא מרבה לכתוב עליהם בארס-פואטיקה. כך ב"זה לא זמן טוב לכתוב שירים" ובמחוות היפות למאיר אריאל ("שוב אני מוצץ גבעול שמישהו אחר השאיר") ולשלום גד, וכך, כמובן, גם בבחירה לבצע את שירו של נתן זך "שלושה שירים שלא נכתבו (חלק א)". זאת בחירה מעניינת בכמה מובנים: ככותב ירון דווקא רחוק מזך ונוטה לכתוב טקסטים מסתוריים יותר ושיבוץ השיר מדגיש את זרותו. בנוסף, המילים של זך לא מתמסרות בקלות ללחן של ירון, וגם הבחירה בשורה מהשיר ככותרת האירונית של האלבום (אין, כאמור, יותר מדי יום יומי ב"דברים יומיומיים כאלה") היא מעניינת. ובכל זאת, בעזרת ביצוע מיוחד ומפתיע ירון הופך את השיר (ואת הכותרת) לשלו. האלבום הוא טוב. צריך רק לקחת אותו בפרופורציות המתאימות, ולשמוע באוזן נכונה.
(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 18/02/2011 תחת השם: "קרליבך והכומר")
"Higher and Higher" Neshama Carlebach & The Green Pastures Baptist Church Choir
הרב אברהם יהושע השל (2 מימין) ומרטין לותר קינג (4 מימין) בהפגנה הגדולה של התנועה לזכויות האזרח בסלמה, אלבמה, 1965.
מערכת היחסים בין יהודים לשחורים בארה"ב היא מערכת מורכבת, שנעה בין שותפת גורל לעוינות הדדית ולעתים אף גרוע מכך. בכל זאת, ברגע מסוים באמצע שנות השישים של המאה הקודמת התקיים שיתוף פעולה חשוב בין שתי הקהילות כחלק מהמאבק השחור למען שוויון זכויות.
התמונה המפורסמת ביותר מההפגנה הגדולה של התנועה לזכויות האזרח בסלמה (אלבמה, 1965) מראה את אחד מגדולי מנהיגיה הרוחניים של יהדות ארה"ב, אברהם יהושע השל, צועד בראש עם מרטין לותר קינג. תמונת הרב היהודי והכומר הבפטיסטי ההולכים שלובי ידיים ומקושטים בשרשראות פרחים הונצחה לתוך רגע אחד הקשוב לרצון ה' ולשעת המבחן של המציאות. השל אמר לאחר ההפגנה שחש כי רגליו הצועדות "מתפללות". אלמלא נרצח כמה ימים לפני חג הפסח של 1968, היה מסב קינג בשולחן ליל הסדר של השל.
יחד עם השל, ובחוגים מעט שונים, התפרסם באותם שנים גם ר' שלמה קרליבך. כמו השל, גם קרליבך חתר אל דרכים חדשות ובלתי אמצעיות אל הא-לוהים, וכמו השל הוא הפנה את מבטו הטוב גם אל אלה שאינם נמנים עם העם היהודי (סיפורים יפים בנושא אפשר למצוא אצל תלמידיו ובספרה של יוטא הלברשטאם-מנדלבאום "הרבי מקרן הרחוב"). נשמה קרליבך – תמיד הבת של ר' שלמה – הוציאה לאחרונה את אלבומה השביעי במספר (האלבום התפרסם בצפון אמריקה לפני כשנה ורק עכשיו מופץ בשוק הישראלי). כמו באלבומיה הקודמים, מאז החלה את הקריירה המוסיקלית שלה בגיל 15, היא ממשיכה לבצע גרסאות חדשות למאות השירים שהותיר אחריו אביה. אך בניגוד לאלבומים הקודמים, ב"Higher and Higher" היא מעִזה ליצור דבר חדש – שיש בו המשך ישיר למסורת הרעיונית של ר' שלמה – ואף מצליחה לחזור אל אותו שילוב ידיים יהודי-נוצרי-שחור משנות השישים.
קרליבך משתפת כאן פעולה עם הכומר רוג'ר האמבריק ומקהלת "Green Pastures" של הכנסייה הבפטיסטית השחורה. המבנה של הכנסייה במזרח הברונקס (צפונית למנהטן) היה בעברו בית כנסת שהוקם על ידי מהגרים יהודים וננטש עם הזמן ועם שינויי האוכלוסייה. בין הכנסייה ובין הרב אבי וייס נוצר קשר, והוא מזמין אותם בשנים האחרונות לבית הכנסת שלו שבשכונת ריברדייל (גם היא בברונקס) לשיר בכל "יום מרטין לותר קינג" – החג הלאומי האמריקני המציין את יום הולדתו של קינג. מתוך ההופעות הללו נוצרה היכרות בין המקהלה ובין קרליבך והדברים הבשילו להקלטת אלבום משותף.
כשלעצמו, הרעיון של מקהלת גוספל בבית הכנסת כבר נוסה כמה פעמים, בעיקר כהלצה קומית (למשל בסרטו של אדוארד נורטון "לשמור אמונים"). אבל האלבום המשותף של קרליבך והבפטיסטים חף מהומור, וגם מצליח לברוח (רוב הזמן) מתחושת הגימיק.
הוא נפתח במקהלה השרה את "אשא עיני" באנגלית. המבטא וצורת ההגשה המאפיינים את ה-Southern gospel לא מאפשרים לטעות. אחר כך מגיחה נשמה קרליבך ומפתחת דיאלוג בין שירת הסולו שלה למקהלה על פי הכללים הקבועים של הגוספל: נשים שחורות גדולות גוף וקול עולות לעוצמות רגשניות ברקע. קרליבך משתמשת נכון בווקאליות של המקהלה ובמשחקי הקולות שנוצרים ביניהם. "אשא עיני" כמו גם "כי בא מועד" שמגיע לקראת סוף האלבום נשמעים טבעיים מאוד לצורת ההגשה הזאת.
ב"הנה אל ישועתי" קרליבך לוקחת את גרסת ההבדלה המפורסמת של אביה ומצרפת לה מקצב אפריקני מלווה. זה שיר שכמעט אפשר לראות; מחול אש מלווה בנהמות שבטים וכליזמרים המתערבבים יחד להוציא את השבת. מין שילוב של הניגונים ב"קרליבך שול" באפר ווסט סייד ושל במות ברודווי המציגות את "מלך האריות" כמה רחובות מתחת במיד-טאון מנהטן.
שיר הנושא של האלבום ""Higher & Higher נשמע כמו רגע השיא במופעי ההתרמה הגרנדיוזיים שמפיקים מוסיקאים אחרי אסונות טבע באצטדיונים גדולים. קולות שונים שרים שורות בודדות בתור ארוך )קול גבוה ואז נמוך וכו'), הפזמון מגובה במקהלה, עד שהשיר מתפוצץ בקתרזיס אימתני. יש לזה עוצמה, אבל נדמה שזו עוצמה של קיטש. אולי נכון היה לאזן את השיר למקום רגשני פחות ומדויק יותר.
ר' שלמה ונשמה קרליבך
בניגוד גמור לאביה שהפך את הרשלנות ההפקתית לאחד מסימני ההיכר שלו, נשמה מקפידה על הפקה ברמה גבוהה. העיבודים מוקפדים מאוד, האיכות של המקהלה הגדולה ניכרת, וגם קולה שלה בעל נוכחות טובה.
אבל האמת היא שהקסם של ר' שלמה לא היה קסם מוסיקאלי בלעדי. המוסיקה הייתה אמצעי שבו השתמש היהודי המיוחד הזה לאסוף נפשות ולצרף אותן, אבל כשלעצמה היא לא תמיד עמדה. נדמה לי שמתוך ההבנה הזאת רוב האמנים שמנגנים קרליבך (משלמה כ"ץ וחיים דוד סרצ'יק ועד הביצועים של אהוד בנאי) נצמדים פחות או יותר אל גבולות הגזרה שהתווה ר' שלמה: ביצועים מינימליסטים, לרוב מבוססי גיטרה, מעובדים בפשטות ומלאי עוצמה ספונטנית.
נשמה קרליבך, בדומה ללהקת "המושב" (Moshav Band""), מנסה באלבום הזה לקחת את השירים של אביה אל מקומות מוסיקליים חדשים. רוב השירים אכן עומדים באתגר הזה ומצלחים לרענן את המוכר, מעטים מהם (כמו "ושמרו" ו"הוא אלוקינו") יפים כשלעצמם אך אינם מחדשים דבר. בנוסף, מצורפת לאלבום רצועת בונוס בשם Back to You"", שהוא מין ניסיון מוצלח ליצור שיר מיינסטרים רגיל, אבל אכן אין כאן מקומו.
מי שיחפש סיבות דתיות לפסול את האלבום הזה ימצא אותן בקלות: משירת הנשים ועד שיתוף הפעולה עם נוצרים (אגב כך, כדאי לקרוא את הראיונות המעניינים של אלחנן ניר ויואב שורק שהתפרסמו בנושא במוסף 'שבת' לפני שבועיים). מי שיחליט לשמוע אותו יקבל אלבום מפתיע ולא רע בכלל.
כמה מהדברים שמטרידים אותי בזמן האחרון נכנסים תחת הכותרת "סיורים בעקבות חורף ירושלמי" או משהו דומה. הם פושטים על השכונה בוקר וערב, עם אמצעי הגברה מאסיביים ומצלמות משוכללות. תרים אחרי סימני משקעים ואותנטיות בין הסמטאות. העניין הוא שאין כאן כל כך חורף. וגם אם נקרא למצב הזה "חורף", הצורה שבה אנשים בנחלאות מקבלים אותו לא מצטיינת באטרקציות מיוחדות, לפחות לא כאלה שמצדיקות סיורים בעקבותיו. אני אחסוך מכם את הקסם: חימום, מעיל, כובע גרב ודליפה קלה. לפעמים כשאשכרה יורד גשם עלולים גם להחליק.
אבל אל חשש, החורף נמצא לאחרונה, הודות לאלבום היפה "אשת היערות" שהוציאה ממש עכשיו קרן מלכה ב"תו השמיני". אפשר פשוט להכניס אותו למערכת, לשמוע את הרצועות הראשונות, להדליק את החימום, לפנק בתה וכל השאר כבר יקרה מעצמו.
זה אמנם האלבום הראשון של קרן מלכה כסולנית, אבל מאחוריה שנים רבות של עשייה במוזיקה הישראלית: היא השתתפה ב"מטרופולין", ב"פרויקט של עידן רייכל", הייתה מלווה בהרכב של דני סנדרסון (ואף שרה באלבומו האחרון), ובעיקר – כבר כמה שנים שהיא חברה בהרכב הג'אז הבינלאומי של אבישי כהן. באלבומו האחרון "Aurora" ("אורורה") היא הצטרפה אליו לדואט בשני שירים: ""Morenika (המוכר יותר כ"שחרחורת"), שם שרה בעברית, ו-" "Winter Song שבו שרה באנגלית שיר שיכול היה בקלות להיכנס גם לאלבום שלה. חורף, אמרנו, אבל גם סאונד דומה להפליא.
אבישי כהן מתגלה כדמות הדומיננטית באלבום הזה. נדמה שהוא מקיף הכול: חתום כמפיק, מעבד, נגן קונטרבס (כמובן), ואף תרם את השיר "מחפשת אותך". זה בטח לא רע. אבישי כהן הוא מאסטר בתחומו ומגיע לו כל הרספקט על התמיכה בפרויקט. את האלבום הזה הוא הפיק בצורה נטולת פגמים, עשר רצועות מגוונות ומעניינות. מלבד גזרת הג'אז שהביא כהן ישנה גם דומיננטיות לבית-מדרש נוסף שבו עברה מלכה, שנכנס להגדרה החמקמקה של המושג "מוזיקת עולם נגישה ע"ש עידן ריכל".
יש למלכה קול טוב ועמוק, והיא מלווה בחבורת נגנים מוכשרת שעושה את העבודה. זה מתחיל ב"אשת היערות" – שיר אווירתי, שנבנה לאיטו, יוצר תכונה שמזכירה בעיקר את הרגע לפני בוא הגשם (וגם קצת שירים של אפרת בן צור מתוך "צוללת"). השירים שבאים אחריו – "הכול והלא כלום", "לִבי מלא בך" ו"בוא עימי" (מילים מתוך "תפילת המתפלל לאור יהל" למאיר ינאי) – הם מסוג השירים הכובשים. בשלושתם יש איטיות, הרמוניה ונעימות שאתפלא אם לא יעברו בהצלחה גם את מבחן הרדיו. אחרי הקטע האינסטרומנטלי "התחדשות" נדמה שנגמר החורף והעונה עברה לאביב ("כמה טוב", "נחל"), ואחר כך השיר של אבישי כהן (הוא כל כך הוא שאי אפשר לטעות בו), אחר כך סוף הקיץ.
אין כאן הברקות טקסטואליות: דימויים של טבע ואהבה, נחל, יער, חיבוק. תמימות. לטעמי טקסטים טובים היו לוקחים אותה גבוה, אל מקומות משמעותיים יותר. בכל מקרה, המילים שכתבה מלכה לא פוגעים ביופי המוסיקאלי וגם לא מוסיפים, אבל צריך בהחלט לחפש כיוונים חדשים לפעם הבאה.
בצורה מפתיעה אין נשים רבות במשבצת של קרן מלכה. בשנים האחרונות הצטרפו למועדון דין דין אביב ודניאלה ספקטור (שהוציאה אלבום לא רע בכלל בשנה שעברה). יש מקום, אולי אפילו צורך, בזמרות נשמה במוזיקה הישראלית. למרות שהאלבום נשמע בשל מאוד הוא עדיין אלבום ראשון. מעניין לראות לאן זה יתפתח ואם מלכה תתפוס מקום נוכח. בינתיים, הנה אתגר לכל מדריכי הסיורים היקרים בשכונה: במקום להשמיע שוב ושוב את "אני וסימון ומואיז הקטן" או קטעים מ"בוסתן ספרדי" – שימו את "אשת היערות" של קרן מלכה ברמקולים. תנו למסיירים לעצום את העיניים, קור קל יחדור את שכבות הלבוש שלהם. איזשהו חורף יגיע, וכל עוד תעשו את זה בעיר זה אפילו יהיה חורף ירושלמי. הדבר הקרוב ביותר להבטחה הקסומה של הסיור.
לקראת האמצע באה התמונה שעורכי העיתונים נוהגים לאהוב: הרב מנחם לימד "זוהר", לצדו ישב ברי סחרוף עם גיטרה, בצידו השני ישב ראש המנהל האזרחי במדי ב' ומימינו זיאד; ידיד פלסטינאי של הרב מנחם – כל זה קרה בקראוון שמאכלס את בית הכנסת של תקוע ב'. תמונה קלאסית.
לא בדקתי האם פרסמו את זה בעמוד האחורי של אחד העיתונים, אבל באיזשהו מקום אני מקווה שלא. אני מקווה שלא כי קלה דרכה של התמונה הזאת להגיע אל המקומות שיש בהם אקזוטיקה וגיחוך, ואילו מי שהיה אתמול בתקוע יודע שהיה שם בעיקר אמת וקסם.
הרב מנחם פרומן וברי סחרוף בהזדמנות אחרת (צילום: עומר מירון)
ב.
בעקבות מחלתו מזמין הרב מנחם מוזיקאים לשיעורים ביום ראשון. לפני שבועיים הגיע אהוד בנאי, השבוע בא ברי סחרוף. האווירה, למרות מצבו של הרב, טובה. הערב התחיל עם "עוד חוזר הניגון" ו"ניצוצות". אחר כך הרב מנחם החל ללמד פשט "זוהר" על תנועה ותפילות.
אני לא כל כך הקשבתי ל"זוהר". הייתי עסוק בלהתבונן בו, בסוודר הלבן הנצחי שלו ובבלייזר הרבנים שמונח מעליו. מניח ומוריד משקפיים בקריאת הטקסט.
אם אני קצת תלמיד של הרב מנחם אני תלמיד במבט עיניים. תלמיד של התבוננות. הוא היה חלק מהיום יום בישיבת עתניאל, ואני אהבתי להסתכל עליו מתפלל לפני השיעור בצד ארון הקודש, לראות איך הוא רוקד, אומר "שמע ישראל" (בפעם העשרים ביום), מספר סיפורים. על אף שלמדתי איתו לא מעט חבורות ליליות בזוהר, נדמה לי שברוב הפעמים לא ממש הקשבתי למילים שהוא אמר. הקשבתי לגוף, לתנועות, לקול. גם אתמול בתקוע הייתי מהופנט. מי שהביט בו כשברי שר את "חיית הברזל" של מאיר אריאל יודע על מה אני מדבר: הוא התפלל כל מילה ומילה.
הרב מנחם בתפילה משותפת לגשם עם אנשי דת מוסלמים ונוצרים בעין חניה
ג.
ברי סחרוף הוא אדם שובה לב. באמת. מחייך בביישנות לאורך הדברים של הרב מנחם, כמעט ולא מדבר. למרות שזו לא הפעם הראשונה שהם נפגשים, אין בניהם דינאמיקה של שיחה. יש שם נגיעות, מחוות פיזיות של הערכה ואהבה.
יחד עם שניאור, יהודה כץ, נגן ערבי מופלא וחברים נוספים ברי יצר קסם. היה אתמול רוק בבית הכנסת של תקוע. "ככה זה (לאהוב את עצמך)" התערבב עם "ניגון סיפורי מעשיות", "לב שבור" הפך לג'אם סשן מזרחי בהובלת הנגן הערבי המעוטף בצעיף של בני סכנין. אחר כך "עיר מקלט" של אהוד בנאי, ו"רחמנא עננא" ו"יש עניין שיתהפך הכול" (זיאד דאג להתהפך כפשוטו – בסלטה על הראש). השיער האפור של ברי נסתר על פניו כשהוא החל לנגן בהתרגשות את "צמאה לך נפשי" של האדמו"ר הזקן בזיוף קל, יפה ואמיתי.
ד.
הרב מנחם קנה לו מקום בציבוריות הישראלית (וגם, לצערי, הדתית) כקוריוז. דמות שוליים סהרורית. זה מעניין, כי מי שזכה לראות אותו באמת יודע שהוא קודם כל עובד ה' ודורש ה', ורק אחר כך האיש שמדבר בטלפון הציבורי של הישיבה עם שמעון פרס או עמוס עוז או מוחמד דחלאן. אבל, כמובן, הרב מנחם הוא איש האמונה הבודד בשלום.
באחת הסצנות ב"מועדון קרוב" (Fight Club) שואל בן דמותו של אדוארד נורטון את מרלה סינגר (הלנה בונהם קרטר) למה היא, כמוהו, מגיעה לקבוצות התמיכה לחולים למרות שהיא בריאה לחלוטין.
"זה יותר זול מסרט ויש קפה בחינם" משיבה סינגר, "ואתה?"
"נראה לי שכשאנשים חושבים שאתה הולך למוות, הם באמת, באמת מקשיבים לך, במקום פשוט…"
"…במקום פשוט לחכות לתורם לדבר?" משלימה אותו סינגר.
הרב מנחם נוהג לצטט את אישתו האומרת שכבר ארבעים שנה הוא לא אומר שום דבר חדש. כל הרעיונות היו שם כבר בסבסטיה. אבל אני מרגיש שבזמן האחרון, אחרי כל כך הרבה שנים של בדידות (ואולי בעקבות המצב), אנשים מתחילים להקשיב לרב מנחם. התורות שלו הופכות לפעולות מעשיות, הוא נהיה איש האמונה הבודד קצת פחות. תנועת "ארץ שלום" שעוסקת בדו-קיום ודיאלוג בין מתנחלים לפלסטינים מעוצבת על פי תפיסתו, ומתחילה משהו חיובי שאין לדעת היכן יגמר.
ה.
אחרי השיעור נפתרו כמה סוגיות קטנות בנוגע לסחרוף; ברי זה פשוט ברי (לא ברוך ולא ברנרד, ע"ש הסבא), ודיסק של חומר חדש יוצא בסביבות פסח. הוא ביקש לא לצלם ולהעלות קטעים לרשת ככה שאין לכם ברירה אלא להאמין לי שהיה פשוט מופלא. הרב מנחם חזר הרבה פעמים על התורה של ר' נחמן בנוגע למחיאות כפיים: שילוב הימין והשמאל עוזר להמתקת הדינים. הרבה דינים צריכים להתמתק, והרבה מחיאות כפיים אכן נשמעו אתמול. הרב מנחם שיחק בכפיים עם סחרוף וזיאד, ועל אף גופו החלש הוא נתן הרבה עוצמה בחיכוך הידיים.
השיעור של הרב מנחם ב"זוהר" מתקיים בימי ראשון בסביבות 20:30 בבית הכנסת של תקוע ב' (בדרך כלל בלווי אורח מוזיקאי) וביום חמישי אחר הצהרים בישיבת עתניאל (השעה משתנה, כדאי להתעדכן עם החבר'ה). בינתיים נמשיך להתפלל לרפואת הרב מנחם יהושע בן לאה רייזל בתוך שאר חולי ישראל.
לא מזמן הודיע משרד החינוך על יחידה חדשה בבגרות בגיאוגרפיה, שתעסוק בהיסטוריה של עיירות הפיתוח. בירת הקסאמים שדרות, כך סופר, תילמד כדוגמה ייצוגית עם טוויסט עדכני של תרומה חשובה לתרבות הישראלית. רשמו לפניכם את המיקוד בחמש יחידות גיאוגרפיה לתיכונים ממלכתיים: קובי אוז, "שפתיים" ובעיקר "כנסיית השכל".
הנה הנרטיב בקצרה: נערים מעיירת פיתוח בדרום נוסעים אל העיר הגדולה, חיים במשותף בדירת חדר בדאון טאון תל אביב, עובדים בכל הבא ליד, רוצים להביא קול חדש, מנגנים. אחר כך אלבום ראשון, אחר כך הצלחה. מצרכים עיקריים: רוק, מזרחית, אפלה, מלנכוליה, שולחן השבת שהכול היה נראה בו קדוש, ושם שלקוח מ"זן ואומנות אחזקת האופנוע" של רוברט מ' פירסיג.
הסיפור הזה סופר שוב ושוב בשנות ה-90, עד שלבסוף נעמד במקום מרשים: "כנסיית השכל" הפכה לאחת הלהקות הוותיקות והמוערכות במוזיקה הישראלית – כמעט עשרים שנים ושבעה אלבומים (ואפילו בלי הפוזה של להתפרק ולהתקמבק). הישג נדיר בנוף המקומי.
לפני שלוש שנים הם הגיעו אל השיא בצורה משונה. מתוך הרצון להוציא אלבום אוסף עם ערך מוסף נוצר "אוטוביוגרפיה" – שני דיסקים שבהם מיטב שירי הלהקה בעיבודים חדשים, רובם תזמורתיים, שלקחו את המקור בצורה מאתגרת ומסקרנת. קשה היה לצפות את ממדי ההצלחה של האלבום הזה: "כנסיית השכל" חזרה פתאום להיות הדבר הנכון, האלבום מכר פלטינה והביא אותם עד לקיסריה (ולשיתוף פעולה מוצלח במיוחד עם ריטה). השאלה הייתה מה עושים עכשיו. אנשים שעקבו באהבה אחרי הלהקה פחדו ש"אוטוביוגרפיה" היה חיבוק אחד יותר מדי להרכב שבנה את עצמו מהרעב. היה חשש שלמרות הוותק, ההצלחה תביא אותם אל "תסמונת האלבום השני", תסמונת שמאפיינת בדרך כלל להקות בתחילת דרכן.
האלבום החדש, "שורות של אנשים" שמו, נולד מתוך מהלך מודע לשחזר במשהו את הסיפור של ההתחלה: לצורך ההקלטות הם עזבו את הפרובינציה הקטנה במזרח התיכון ועברו ללונדון העיר הגדולה. חודש אינטנסיבי באולפני Britannia Row (מיסודם של "הפינק פלויד") הוליד שלוש עשרה רצועות חדשות, שמנסות לחזור אל ההתחלה ומצד שני לשמור על המומנטום של "אוטוביוגרפיה". לא בטוח שהמהלך הזה הצליח וגם לא בטוח שהוא נכשל. "שורות של אנשים" הוא אלבום שלא מתבהר כל צורכו גם אחרי שמיעות רבות.
הוא נפתח הכי טוב שאפשר: אחרי דקה של "אושר" אינסטרומנטלי פורץ יורם חזן בקולו המוכר, יורה את המלים של "שיר פרידה ישן שהוחמץ מזמן" מאת דוד אבידן (השיר שפותח את הקובץ "משהו בשביל מישהו") כמו M-16 שקיבל נשמה. זהו טקסט אבידני אופייני: מילים מחוברות, מתוחכמות, מתעתעות; עבר-עתיד, אור-שחור. רן אלמליח הלחין את המילים בדיוק רב, והעיבוד, הנגינה והשירה הבטוחה-זועקת של חזן משלימים ביחד יצירת מופת בז'אנר של שירי משוררים. כשחזן שר: "ואור זכור לטוב לאט שוקע / שלום אורטוב שקוע, שלום אביב / היום אני פחות מכל יודע / מה אחרון ומה אחרון חביב", זה נשמע כאילו דוד אבידן קיבל מגאפון לצעוק ממנו, שנים רבות כל כך אחרי שכתב את המילים על הדף.
זה לא מפתיע. "כנסיית השכל" יודעים לבחור טקסטים טובים ולעשות להם את ההשלמה הנכונה. האלבום השני שלהם, "קח שירים", הורכב משירי משוררים (ויזלטיר, עמיחי, זך, רחל, אדף), והיה הצלחה גדולה. גם הפעם התרומה הקבועה של המשורר השדרותי לשעבר (והתל אביבי בהווה) שמעון אדף, בדמות הטקסט הנפלא "הדליקו את הפנסים", היא מהרצועות היותר מוצלחות באלבום. אבל שני הטקסטים הטובים האלה רק חושפים את החולשה של "הכנסייה" כשהיא מחברת מילים לעצמה. אלמליח וחזן, שיודעים דווקא ליצור דימויים ולספר סיפורים במילים, עורמים הפעם קלישאות אל מקום צפוי כל כך: "הלילה אפל ורחב / ורוחות הים פורעות מחשבות / ורסס גלים נקודות זוהרות" ("על מה את חולמת"), או: "וגם את ריח הגשם ואור הירח / וניגון ישן שנשכח מהלב" ("מכל הדברים הטובים"). אולי אין פלא שקצת קשה לקרוא את חוברת המילים המצורפת לעטיפה שעיצבה האמנית מיכל רובנר.
גם מוזיקלית האלבום לא שומר על רמה אחידה: יורם חזן (גיטרה, שירה), רן אלמליח (בס), דוד רז (גיטרות), עמי רייס (קלידים) ודניאל זייבלט (תופים) נשארים נגנים מיומנים, אבל הסאונד שעוטף אותם לא תמיד מחמיא לשירים. ההפקה עמוסה מדי, מזכירה מאוד את המוטיבים שאפיינו את האלבום הקודם. אלא שמה שהיה טוב לסיכום האוטוביוגרפי עובד פחות כאלבום אולפן שרוצה להיות אבן נוספת בקומה שהם בונים כלהקה. שלא אובן לא נכון: הסאונד שיצרו המפיקים דניאל זייבלט, ירון כהן ומשה בעבור מעניין לאוזן וניכרת בו תשומת לב גדולה לפרטים, אך הוא חסר מידה של פשטות שנדמה שהייתה נכונה לחלק גדול מהשירים ("אהובה" ו"זיכרונות", למשל).
אין כאן להיטים חד משמעיים, לפחות לא מהסוג שהם נהגו להנפיק באלבומים הקודמים. יותר מזה, נדמה שדווקא השיר "על מה את חולמת מיכל" שנכתב על פי המתכון וחומרי הגלם של "למאיה יש אקדח" הוא הרצועה החלשה ביותר באלבום. הפנינים נמצאים בשירים כמו "האויב נמצא בפנים", "אושר" (הסוגר), "מים שקטים" ובשירי המשוררים כמובן.
יש הרבה יופי ב"שורות של אנשים". מה שחסר הוא אולי קצת רעב אמיתי, לא מלוטש, חם יותר. "שדרות", אחד השירים החזקים ביותר של שמעון אדף על עיירת הנעורים המשותפת (שיר שנמצא כבר מזמן בחומר הבגרות לספרות), מסתיים במילים "רק מקומות חסרי אהבה זוכים לאהבה מוחלטת". אולי שווה לנסות.
גם כאשר הוא עולה על הבמה של מועדון ה"מעבדה" בירושלים, מוריס אל מדיוני נראה כמו אחד המתפללים המבוגרים בבית הכנסת שלנו. אומנם הוא מגיע מאלג'יר ואנחנו מטריפולי, אבל יש יותר מדבר אחד שמשותף למוגרבים מבוגרים: הוד ישן עם רשלנות קלה באזור המשקפיים, למשל, או משפטים שמורכבים מכמה שפות, ובעיקר: נוכחות יציבה, מוחלטת, ליד הפסנתר ולפני תיבת החזן. ההבדל המרכזי ביניהם הוא שאף אחד מהמתפללים המבוגרים שלנו לא מנגן בפסנתר, ואילו אל מדיוני הוא אגדת מוזיקה חיה ובועטת (ורק למען הסר ספק – לא בתחום הפיוטים). הוא הצליח למשוך קהל מגוון ורב-גילאי שמילא את המתחם בצרפתית, כאילו הייתה זאת הטיילת של תל אביב באמצע חופשת ה"ווקאנס" של אוגוסט.
הסיפור האישי של מוריס אל מדיוני מחכה לבמאי שישכיל לעשות ממנו סרט קולוניאליסטי עם פסקול מפתה: הוא נולד בשנת 1928 בעיר הנמל האלג'ירית אוראן, ומעולם לא למד מוזיקה באופן מסודר. בגיל תשע הביא אחיו פסנתר ישן משוק הפשפשים, ואל מדיוני לימד את עצמו לנגן בו שירים צרפתיים ששמע ברדיו ומוזיקה ערבית מהרחוב. עם כיבוש אלג'יריה בידי כוחות הברית מצא את עצמו הנער בן הארבע-עשרה מסתובב עם המלחים והחיילים האמריקנים שישבו בבארים ובבתי הקפה ליד הים.
הוא ניגן והם לימדו אותו שירים של פרנק סינטרה וקטעי בוגי ווגי, וג'אז ומוזיקה לטינית וקובנית. מתוך כל השפע הזה יצר אל מדיוני שילוב בין הצלילים האנדלוסיים שעליהם גדל לבין צלילי העולם האחר שעלו מהמסבאות. הוא היה הראשון שהכניס פסנתר למוזיקת ה'ראי' (Rai) האלג'ירית (כוכב ה'ראי' הגדול ביותר, שב חאלד, רואה בו את אביו המוזיקלי), והפך למוזיקאי פופולרי בקולוניה הצרפתית של אז. ב-1962, עם סיום מלחמת העצמאות של אלג'יריה, נאלץ אל מדיוני לעזוב את המדינה. הוא חי תקופה קצרה באשדוד כשהוא מלווה את ג'ו עמר, ולאחר מכן עבר לפאריס. ההגירה לצרפת לא הייתה קלה ואל מדיוני החל לעבוד כחייט כדי לפרנס את משפחתו, עד שלבסוף התיישב במרסיי ויכול היה להתרכז במוזיקה.
רק בשנות התשעים החל להוציא אלבומים בחברות תקליטים מסודרות. האחרון שבהם, עבודה משותפת עם אמן כלי ההקשה הקובני רוברטו רודריגז, נבחר לאלבום השנה בקטגוריית מוסיקת העולם של רדיו 3 של הבי-בי-סי לשנת 2007. הוא מגיע לארץ מפעם לפעם (חלק מילדיו גם גרים פה), אפילו הקליט כאן אלבום ב"מגדה" (הלייבל האתני של האוזן השלישית), ומרבה לשתף פעולה עם אמנים ישראלים רבים, מיאיר דלאל והתזמורת האנדלוסית ועד דיוויד ברוזה, טיפקס והחצוצרן אבישי כהן. נקישות הפסנתר שלו המלוות את השיר "נשמתי" של עמיר בניון (מתוך האלבום "הכול עד לכאן") יוצרות דיאלוג רב משמעות בין שני האמנים הצפון אפריקאים ומהוות יצירת מופת בפני עצמה.
זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את אל מדיוני מופיע. הוא באמת מנגן כמו שמספרים: פורט על הפסנתר כאילו היה עוד. צריך להתבונן בו כשהוא מנגן. הקסם של אל מדיוני עובד בכל הכיוונים: זה עובד כשהוא נותן רק לכלים לנגן, וזה עובד גם כשהוא שר, זה עובד שקט ועובד שמח. עובד עם חיות עצומה. הוא שר במתיקות את שירו "אהלן וסהלן", שמוכר בעיקר בביצוע החפלות של להקת "שפתיים" (וגם אצל עמיר בניון ויהודה מסס), ועובר משם לשיר צרפתי על אלג'יר המולדת שאליה לא חזר.
בשתי ההופעות שנתן בגיחה הזאת לארץ משלימים את הטריו שלו חגי ביליצקי (קונטרבס) והלל אמסלם (כלי הקשה). הם מלווים אותו בעדינות, משלימים את הדומיננטיות של הפסנתר בצלילים מלווים. לא גונבים את ההצגה. ההופעה ב"מעבדה" נגמרה אחרי שעתיים וחצי של נגינה ומספר לא מבוטל של הדרנים. הרבה אחרי שתים עשרה בלילה, בשעה שרוב האנשים בגילו כבר לא מסתובבים בחוץ, מוריס אל מדיוני יצא עמוק לתוך לילה ירושלמי קר.
מילים ולחן אביתר בנאי (מתוך האלבום 'אביתר בנאי' , 1997)
הנחש בא להפיל את הדוב.
לכאורה, הקרב חסר סיכוי: הדוב יכתוש את המטרד הקטן ברגע שיתקל בו. אבל הנחש – כאותו אבטיפוס מהחטא הקדמון – ערמומי ומלוכלך. הוא בא להפיל את הדוב בשנתו, בהפתעה, במאזן משתנה.
הנחש פועל בחכמה: לא רץ כמו שאהיד אל המטרה. אלא זוחל לאט, מקפיד לא להעיר את האנשים הלא נכונים. מתקרב. נושך.
מוות של דוב צריך להיות הרואי. במהלך מאבק, בקרב עם אדם או חיה גדולה. דוב צריך ליפול עם נאקות כאב ושאגות פחד בקול הפיצוח הנורא ברגע בו פוגע הקליע בבשר.
אבל הפעם הדוב ייפול בשנתו, כשהוא לא מוכן. הוא ייפול במוות עם משתיק קול: לא יספיק לזעוק את צעקת המוות שלו. הנחש יעשה את זה בשקט, בנשיכה קטנה (הנשיכה כנשיקה: קטנה, אינטימית, מתעתעת. המוות: פשוט, אסתטי, נטול דם, שקט). הדוב לא תכנן ליפול ככה. הנחש הוא לא מסוג הדברים שמטרדים אותו.
מי שיראה את הדוב הגדול הבריא והחזק מוטל מת ביום שאחרי לא יבין על מה ולמה.
הנחש מסתלק בזהירות מזירת הפשע. שומר על קור רוח גם בחזרה, לא מתמהמה, לא מדבר. שותה ושוכח. עכשיו כמו נקבר העניין. הדוב מת. (אם דוב נופל ממטוס באמצע הלילה, רק אלוהים לבדו יכול להרים אותו). הנחש ימשיך לחפש דובים חדשים להפיל, עד שיפיל את כולם.
יש לשירים של מאיר אריאל תכונה משונה: הם נכנסים לך לביוגרפיה. הופכים להיות שיריך, נוף נפשך, המילים שאיתן אתה מנסה להסביר. על "רישומי פחם בצבע", "עצמאי בשטח" וגם שיחה עם האחים אריאל.
התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 10/12/2010
מאיר אריאל לא מת. או לפחות – כשם אחד משיריו של בוב דילן שתרגם אריאל לעברית – המוות לא היה הסוף. רחוק מכך. מי שהסתלק מהעולם לפני אחת עשרה שנים כשהוא אמן מוערך, אך מוחרם ואזוטרי למדי, מוצא את עצמו היום במרכזה של התרבות הישראלית. אייקון שרבים רוצים לחסות בצילו, מין סוד "האש שלי תוקד". אומר זאת כך: כשמספר האלבומים שהוציאו לכבודך אחרי מותך מתחיל להשתוות למספר אלבומי חייך – אתה יכול להיות בטוח שמקומך הקנוני מובטח. "רישומי פחם בצבע", אלבום (וספר) גרסאות כיסוי לאחד הדיסקים המעניינים ביותר של אריאל, יוצא כרגע במסגרת פרויקט "עבודה עברית" ומצטרף לשנה פורייה במיוחד. יואב קוטנר ערך לאחרונה את כל השירים של אריאל לאלבום צבעוני ועב כרס בשם "עצמאי בשטח" (הוצאת "כנרת"), "האחים אריאל" ממשכים לנגן ברחבי הארץ את שיריו, ועל אף התלאות הרבות התקיים גם השנה המופע הקבוע לזכרו.
חשוב להדגיש שמפעל ההנצחה סביב דמותו של אריאל מתנהל בינתיים בהיגיון ובהגינות. בניגוד לשיטת סחיטת הלימון עד תומו, המאפיינת בדרך כלל את תעשיות הפוסט-מורטם של מוסיקאים (ע"ע ג'ימי הנדריקס או ג'ים מוריסון למשל) איש לא ינסה למכור לכם כאן את אותו האלבום בעטיפה חדשה. ועדיין כל הדברים האלו נוגעים רק באפס קצהו של הבאר הגדולה ששמה מאיר אריאל, רק בטיפת מים מתוקים.
שיר מחפש פראייר
מאיראריאל נפטר בקיץ 1999, בעקבות טיפול רפואי רשלני במחלת קדחת הבהרות. השנים שקדמו למותו לא היו קלות. הוא עבר סופית מתל אביב לפרדס חנה, ומספר אמירות תקשורתיות שנויות במחלוקת (במיוחד בגנות ההומוסקסואליות) גרמו להחרמת אלבומיו והופעותיו. "במשך תשע השנים האחרונות של אבא הייתי צמוד אליו", מספר בנו שחר אריאל, "ואני חושב שהייתי חרד לכבודו הרבה יותר ממנו. חרד מזה שלא באים אנשים, שלא קונים תקליטים. אבל אבא היה ממש מבסוט מזה, ולימד אותי שיעור גדול בענווה. הוא הרי הכיר בגודלו. תמיד הוא נתן לי את הדוגמה של האריה שלא צריך לעבור חיה חיה ולהגיד לה 'אני אריה! תביא כבוד!'. הוא ידע שהוא אריה, וכל מי שראה אותו ראה אריה. אז לא היה שום עניין להצטדק אם יש לי אחות או אין לי אחות".
אנחנו יושבים לפני הופעה של "האחים אריאל" ב"חאן החמור הלבן" בצפת. "האחים אריאל" הם הרכב משפחתי הכולל את שני בניו של מאיר, שחר (41) ואהוד (33). הם שרים בעיקר את החומר של אביהם, לפעמים מתערבבים קצת פיוטים, לפעמים מעט חומר עצמאי. בינתיים, שעה לפני שהם עולים לבמה, אנחנו מערבבים יין אדום וקפה שחור בכוסות שונות. שחר ממלמל טרם הברכה על היין: "ברוך שנתן את הענבים נטף נטף אל כוסי" בקול מוכר מאוד.
הדמיון לאבא מאיר בולט. כשמורידים את סממני התשובה (על כך בהמשך) מתגלים תווי פנים זהים להפליא. גם שפת הגוף, ההגשה של המילים והתחושה הבלתי אמצעית שהם משדרים נדמים כמעשי ילדים המחקים את אביהם. כשאני שואל את אהוד אם הוא מעז לשנות שורות בשירים הוא עונה "בדחילו ורחימו. אני בדיאלוג איתו", ומדמה את העניין לאיסור האמוראי לחלוק על תנאים. איך הוא קיבל את ההיענות החלשה ליצירותיו בחייו?
שחר: "לא הייתה לאבא הפוזה של האמן המורם מעם, המבואס. הוא העדיף את ההופעות של השלושים איש, העדיף לראות את העיניים של שלושים אנשים. אני חושב שכחלק מתהליך התשובה הנסתר – ובלי קשר לתהליך התשובה – הוא הכיר בערכו של אדם באשר הוא אדם. בשבילו זה היה שלושים יקומים שונים – שהקב"ה לא ברא את העולם אלא בשבילם ממש – שמצאו אותו ראוי ובאו להקדיש לו שעתיים. בשבילו זה היה כמעט יותר מדי. אני, אם לא היו מגיעים עשרה הייתי נעלב, נפגע אישית. פעם אחת, כשבאמת באו רק עשרה, אמרתי לו: 'אבא, בוא נחזיר להם את הכסף וניסע הביתה. את הדלק לא כיסינו בכל מקרה'. הוא אמר לי: 'השתגעת?! מניין? ספר תורה יוצא בפורום הזה! מול מאה איש אני נותן שעה ורבע, מול עשרה אני נותן שעתיים וחצי'. היה לו טוב להיות בתוך עמו – כמו ב'שיר התעסוקה' – 'קחני על מחנה בני ישראל אצל ההר'. הוא חש מאוד בנוח עם זה". ההכרה המאוחרת מפתיעה אתכם?
שחר: "הוא ידע שבעתיד יגלו אותו, שיעברו איזה עשר שנים עד שיעלו עליו. הוא לא פקפק ביכולת של הציבור להבין, ולא ביכולת של הכתיבה שלו להיות לא תלויה בזמן ובמקום. הוא היה אומר לי: הדברים שלי לא קלים לעיכול, לא מתרפסים לשום אוזן, לא מחפשים שום קהל. הם מחפשים רק את היוצאים מהכלל, החריגים, האנשים הרגישים. 'הרגיש מרגיש', הוא תמיד אמר. בשבילם אני כותב. הוא הרגיש נאמנות מוחלטת למתי המעט שהיו יושבים עם אלבום בסלון ושומעים אותו בריכוז רב".
אהוד: "אני חושב שכשבאו לו השירים הייתה לו האפשרות לבחור אם לעשות אותם קליטים יותר או קליטים פחות. והוא בחר להיות נאמן לשיר עצמו – כמו לאמת – גם אם היא לא נכנסת לשתיים וחצי דקות. הרי הלחן הוא לא – איך אגיד את זה – הכי מרגש מיידית. אז כשהוא ישב וכתב שיר שהיה לו בלב או בראש או באוויר (כמו שהוא היה אומר: 'שיר נמצא באוויר ומחפש את הפראייר שייכנס דרכו לעולם') הוא היה כותב את האמת של השיר. והאמת של השיר לאו-דווקא מובנת לאדם מיד, והוא לא מתלהב ממנו מיד ומוכר הרבה עותקים. הוא כאילו אמר: אני מחכה לבנאדם בסיבוב. אולי בפעם הראשונה זה לא ידבר אליו, אבל באיזה סיבוב, על איזה חוף, באיזה טיול, פתאום – האמת. האמת לא צריכה עדים, ולא תירוצים. היא שם. מי שרוצה להתחבר אליה מוזמן. האדם הזה כתב כאן משהו, ושר את זה בצורה המסוימת שלו וזה הקדים את זמנו. עכשיו עושה רושם שהגענו אליו, לשירים שהוא כתב. אנחנו מגיעים אליהם ככל שהזמן עובר".
אברך ונער גבעות
ב"עצמאי בשטח", האנתולוגיה שערך מבקר המוסיקה יואב קוטנר, אפשר לעקוב, כרונולוגית, אחרי ההתפתחות הרוחנית של אריאל. נמצאים שם כל שיריו המולחנים, בתוספת ציורים שלו, טקסטים נוספים ותצלומים (חלקם משעשעים; לשיר "נרקומן ציבור" צורפה תמונה של אריאל כשמאחוריו אהוד אולמרט ופוליטיקאים נוספים). המפגש עם המילים ללא הלחנים וההגשה המוכרת מדגיש את האיכות הפואטית של השירים, ומזמין התעמקות בעברית החד פעמית שלו. מעניין שמתוך עשרות הביטויים שטבע אריאל בחר קוטנר דווקא את "עצמאי בשטח" לעטר בו את הספר. למרות שהיו מצלחים ממנו, יש ב"עצמאי בשטח" משהו מדויק מאוד בהתנהלות המאיר-אריאלית.
יש בו, למשל, את האנרכיסטיות המתריסה שהחלה עוד כשהיה "הצנחן המזמר" וגילה פנים שלא כהלכה בשירה של נעמי שמר – "ירושלים של ברזל ושל עופרת ושל שחור". יש בו גם החיבה לעשב המתוק, וגם להיותו אולי היחיד מהברנז'ה הקיבוצית (שלום חנוך ושות') שאהב והעריך מוסיקה מזרחית ("כבר עברו השנים" של זוהר ארגוב ואביהו מדינה היה השיר היחיד בעברית שאריאל הפיק עבורו גרסת כיסוי, לצד שיתופי פעולה עם שלמה בר ושלומי שבת).
מהלך עצמאי נוסף היה התקרבותו, שנים לפני הצונאמי הגדול, אל עולם היהדות. הרצועה החותמת את אלבומו "…וגלוי עיניים" (1984), נקראת "פרקים מיומנו של חוזר בתשובה". בשיר מתבקש אריאל להירגע על ידי כולם ("רצתי לרופא – אמר לי תירגע / רצתי לעורך דין – אמר לי תירגע"), אך דבר לא מרגיע אותו "עד שהאחות התורנית באשמורת הבוקר ריחמה עלי / ונרגעתי". את השיר הוא מסיים במילים הקסומות והסתומות האלו: "שעשועים אני לפניך / געגועים אני אליך / תעתועים אני עדיך".
הפרקים הללו התרחבו עם השנים והיו כמאמרו: שעשועים מתגעגעים ומתעתעים. הוא התחמק מהגדרה רשמית של תשובה על אף שהגיע לידי מעשה. במכתב לדב אלבוים שפורסם ב'ידיעות אחרונות' כשנתיים לפני מותו הוא כותב:
"אינני חוזר בתשובה. בכל אופן, לא זה שעליו נאמר 'במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד', כגון: מי שעשק אלמנה ויתום וחדל מזה. אם לוחצים אותי לקיר אני מודה בשפה רפה שיש לי אמונה באלוהים, בתורת משה ובעם ישראל. ומה שאני עושה עם זה, זה ממש לא עניינו של איש, כשם שזה לא ענייני מה מישהו עושה בשביל האמונה שלו. מקובלת עליי אמרתם של ג'ון לנון ואלטון ג'ון, שמה שמעביר אותך את הלילה זה בסדר גמור: כסף, כדורגל, מין, אמנות, אופנה, כדורים נגד כאבים, סמים, הימורים, תקשורת, אוכל – מה אכפת לי. מה שמסדר לך את הראש – מקובל עליי".
הילדים של מאיר אריאל כבר עברו לשלב הבא: אהוד מגודל זקן ופאות, ממוסגר רק בכובע שונה המבדיל אותו מאברכים אחרים; שחר בכיפה לבנה גדולה וציצית המונחת על החולצה, כנער גבעות מבוגר. אנשים, לפעמים קשה להם לראות את זה. הדמיון גדול, כאמור, ומאיר אריאל עם פאות זה לא פשוט לנפש מקיבוץ משמרות. במופע המחווה האחרון לאביהם הם שרו גם משירת הקודש וגררו תגובות מעורבות מהקהל. התגובות האלה מעניינות בעיניי, כי נדמה שהן מפספסות את המהלך שבו מוליך אריאל את עצמו ואת קהל שומעיו. הוא אינו נרתע, והוא מעוניין לבחון הכול מחדש, לרשום בפחם שחור על דף לבן סקיצות קיום, כפי שהדברים באים לדי ביטוי באלבום אחד לפני האחרון שהוציא בחייו.
חתיכת בוץ מתוחכם
באוסף הכפול והפופולרי כל כך של מאיר אריאל ("המיטב", NMC) מופיע רק שיר אחד מ"רישומי פחם" – "שמעתי שאת נמצאת". אין זה מקרה. "רישומי פחם" הוא האלבום המרכב ביותר של אריאל. קודר, עמוק, נבואי, הגותי, תוקפני, מינימליסטי, לא קליט, קשה מאוד לעיכול. "התלבטתי רבות למה להוציא את זה. ורציתי לא להוציא את זה. ושאפתי לא להוציא את זה, אבל ראיתי שאני לא יכול שלא להוציא את זה", אמר אריאל ב-1996 כשיצא האלבום. מה שהתחיל כ"מחזמר ליחיד" בפסטיבל עכו לתיאטרון הפך לאלבום נזירי ואינטימי בהפקת שחר אריאל. שירה וגיטרה (ומעט קלידים ולפעמים גם אקורדיון וצ'לו) – "כאילו אני יושב לפניך בחדר שלך ושר לך את התקליט".
אלבום קונספט על קפיטליזם, תעשייה, אפסות האדם, האלוהים, הארץ. ובעיקר הכול על אודות מאיר אריאל: מקיבוץ משמרות שם חלקת האדמה "בס בבלון" והניגון "הורה נופלת מהרגליים" (שנכתב על פי "הורה משמרות" של חיים חנוך, אביו של שלום חנוך), דרך '1984' של ג'ורג' אורוול, ועד חזון דניאל והאגדתא התלמודית על טיטוס מחריב המקדש. בלי יחסי ציבור, כשהוא נמכר בתחילה רק בחנות אחת בתל אביב, נוצר קהל קטן ומעריץ לאלבום המשונה הזה.
המוסיקאי איל תלמודי עשה צדק גדול בהחלטה לחדש דווקא את השירים הקשים הללו במסגרת "עבודה עברית", ולהוסיף לרישומים צבע חדש. קולו של מאיר אריאל שר את הקטע הארמי מתוך "חיית הברזל" פותח את האלבום' וכעבור כמה שניות נכנס ברי סחרוף וממשיך לשיר את חזון דניאל במאה העשרים; "תקופת המתכת, עידן הברזל" – הגלדיאטור נשאר, הקולוסאום פשוט נהיה כל-עולמי. הגרסה של סחרוף טובה מאוד, ועדיין אינה משתווה לביצוע התיאטרלי, המדויק והמהפנט של שולי רנד לשיר.
עמיר לב מבצע את "הבן אדם אינו אלא חתיכת בוץ מתוחכם" בהגשה הקבועה שלו – קול מחוספס מקריא את המלים באדישות – ובעיניי זו גרסה מפוספסת מאוד שמעדיפה את הצורה על חשבון השיר. לעומתו, שלומי שבן עשה גם הוא את השטיק הקבוע – קברט מגובה בפסנתר מכשף – רק שהוא מתאים להפליא בהקשר של השיר "דמוקראסי" שהוא מבצע. שבן והפסנתר מקימים לתחייה את חלום הבעתה של אריאל שבו הדמוקרטיה נראית כבמה המתפלשת בשפכיה. "פעם שרתי את 'דמוקראסי' מול קהל דתי", מספר לי אהוד אריאל, כששאלתי אותו אם הקהל הזדעזע, הוא אמר: "אני הזדעזעתי. אבל זה היה בחנוכה עם היוונים והדמוקרטיה שלהם והרגשתי שאני ממש חייב". שאנן סטרייט (סולן ה"דג נחש") מפתיע בביצוע לא רע בכלל ל"שיר המקצוע", ו"אוי דיוויז'ן" עושים יפה את "סיאוחתו אעפעס #3". מעל כולם עומדת רונה קינן שמפליאה בחידוש סוחף ל"בס בבלון". קינן כמו מפרשת את השיר מחדש ומטעינה אותו באנרגיה גדולה. עוד משתתפים בחידושים: בני בשן ("פה גדול"), נעם ענבר ומאיה דוניץ ("שמעתי שאת נמצאת"), נעם רותם ("שיר התעסוקה") ו"לוס כפרוס" ("זנב הלטאה של שיר המקצוע").
חוץ מהדיסק ישנו גם ספר, 94 עמודים מעמיקים שמציעים (מלבד מילות השירים) מאמרים והערות על האלבום, ועל שירים ספציפיים. פרופ' חביבה פדיה כותבת דברי טעם על מקורות ההשראה של "חיית המתכת" ו"האדם אינו אלא", אהוד בנאי כותב טקסט יפה שנכון לגביו לא פחות משהוא נכון לגבי אריאל. רוביק רוזנטל על השפה האריאלית וגם יואב קוטנר, יהושע סובול, פרופ' נסים קלדרון, פרופ' אביעד קליינברג, רוני סומק, אורי ליפשיץ, פרופ' סמי שלום שטרית ורבים אחרים.
נכנסים לביוגרפיה
האחים אריאל עולים להופיע בבמה הצנועה של "חאן החמור הלבן". אנשים טובים בחמור הלבן. המבנה המקומר והמשופץ נותן אווירה חמה. צפת, אמרנו. הילדים מבצעים יפה את השירים של אבא ומוסיפים להם את הכיוונים שלהם. בסיום "שני מקסיקנים" ("מחלק מוסר השכל") אומר שחר: "היינו יכולים לשיר את זה על יוונים חמודים או שהיינו יכלים לשיר את זה על יהודים, למשל. נגיד שני בתים בשיר. בית ראשון: מי כתב? מה התרחש? כתב אותו שלמה המלך, מה שהיה קורה זה שהייתי לוקח את המשפחה על עגלה, יוצא לשלושה שבעות טרק לירושלים, עוצר בדרך, חברים, מעיינות, מגיע לירושלים, קונה בשר, פוגש את עם ישראל, מקריב קרבנות, עושה קטורת נכנס להזיות".
ואז מה קרה? הלך הבית. מי החריב? נבוכנדצר, בבלים. "זה לא היה בית כל כך מצחיק", אומר אהוד. "אתה יודע, אצל המקסיקנים הוא כמעט נפל והיה מצחיק". אחרי הבית השני וסיומו הדומה מסכמים השניים: "אם הינו שרים את זה על יהודים במקום על מקסיקנים, לא היה להיט. אולי ביום הזיכרון ובתשעה באב". הם מנגנים את "בלוז כנעני" – שיר ההספד שכתב אהוד בנאי על אביהם. בנאי גייס את האקליפטוס הענק של "ארול", את פרדס חנה-כרכור, את הבלוז ושולחן השבת ויצר שיר געגוע והספד. אקליפטוס ענק. אין דימוי נכון יותר מאקליפטוס ענק. מצד אחד מכאן, ממש מעבר לכביש, ליד כל חורשה של קק"ל, האקליפטוס שייבש את ביצת "בס בבלון" שליד קיבוץ משמרות. וגם, ממש לא מפה, משם, מהמרחבים, מהטבע האחר. מאיר נולד מהאקליפטוס. מפה ומשם.
יש לשירים של מאיר אריאל תכונה משונה: הם נכנסים לך לביוגרפיה. הופכים להיות שיריך, נוף נפשך, המילים שאיתן אתה מנסה להסביר. בסוף כל משפט שאתה אומר יושב מאיר אריאל עם נרגילה, ואתה מבקש לגמול לו טובה. כל שנותר לך זה לשמוע שוב ושוב.
עמיחי חסון | תת מודע זמני 
תגובות אחרונות