התקווה שבתחתית התיבה טיפול נפשי רגשי בשיטת הפסיכותרפיה היצירתית או מה בין מיתולוגיה, דרמה תרפיה ופסיכולוגיה 

 
 

התקווה שבתחתית התיבה
טיפול נפשי רגשי בשיטת הפסיכותרפיה היצירתית
או מה בין מיתולוגיה, דרמה תרפיה ופסיכולוגיה

המיתולוגיה היוונית מספרת כי זאוס, בכיר האלים, נתן לפרומתאוס תיבה ובקש ממנו לשמור עליה ולא לפתוח אותה. פרומתאוס הסכים אך כשיצא לעסקיו העביר את התיבה לאפמיתאוס אחיו ובקש שהוא ישמור עליה. גם לאפמיתאוס לא הייתה בעיה עם העניין, אבל אשתו פנדורה הייתה מאד סקרנית ובקשה מבעלה לפתוח אותה. אפמיתאוס בעלה סרב ואשתו שהייתה כבר מאד סקרנית חכתה להזדמנות הראשונה וכשזה יצא מהחדר, היא נגשה לתיבה והרימה את המכסה. היא רק רצתה להציץ, אבל ברגע שפתחה ולו במעט את התיבה, מיד צצו מתוכה כל התלאות המחלות, כל השרצים והדברים הכי איומים שבעולם. היא ניסתה לסגור אותה ולא הצליחה וקראה לבעלה שגם הוא היה חסר אונים. פנדורה הייתה כל כך מיואשת והרגישה רגשות אשם חזקים על מה שעוללה. היא הרכינה את ראשה ואז פתאום גילתה בתחתית התיבה מתחת לכל היצורים הנוראיים ולכל השרצים יצור יפיפה, עם כנפיים צבעוניות. היא הושיטה את ידה ולקחה אותו וזו הייתה התקווה.
הסיפור המיתולוגי הזה יכול להוות מטאפורה לפסיכותרפיה הפותחת את התיבה שבתוכנו, נותנת ביטוי ומעלה למודע את הקשיים והבעיות שבחיינו, מחפשת מתחת לכל השכבות ונוגעת גם בקונפליקטים הבלתי פתורים שבעברינו, מעבדת אותם בעזרת שיחות, ומאפשרת לראות את התקווה. כפי שקורה לעיתים, כאשר אדם מגיע לטיפול בעקבות משבר, אך דווקא אותו משבר מזמן לו אפשרות לבחון שוב את חייו ואף לצמוח מכך.
אפשרות אחרת היא, לראות את התיבה גם כמטאפורה לחדר הטיפולי, לחדר המאפשר להכיל את הטוב והרע, את רגעי הייאוש והתקווה, את העבר, ההווה והעתיד ואת המציאות החלומות והפנטזיות גם יחד.
אולם לאחר מציאת ההקבלות והמטאפורות בין הסיפור המיתולוגי לבין הטיפול בפסיכותרפיה כדאי גם לשים לב לשוני שביניהם.
בבואנו לטיפול בפסיכותרפיה לא יהיו שם לא אלים ולא אל. לצידנו נמצא המטפל שכמונו הוא בשר ודם. הוא אינו מתיימר לדעת טוב יותר מאתנו מה טוב לנו ומה רע. כמובן שאינו שופט או בוחן אותנו. תפקידו הוא ללוות אותנו בדרך תוך כדי כבוד אמון ואמפטיה.
דווקא העובדה שבחדר נמצאים שני אנשים בשר ודם מאפשרת למטפל לחוש קרבה ואמפטיה לרגשותיו של המטופל. יחד עם זאת אין המטפל מתמזג עם רגשותיו של המטופל דבר שמאפשר לו, למרות הקרבה, להישאר נפרד ממנו.
הקרבה והמרחק הם גם אחד מהמאפיינים של הטיפול בדרמה תרפיה. גם הדרמה תרפיה מחפשת את ה"תקווה בתוך התיבה" אלא שהיא נעזרת במטאפורות יצירתיות שונות כמו סיפור, שיר, מסכה ,תפקיד, ציור או כל מטאפורה אחרת. על כן, התנועה בין הקרבה למרחק בדרמה תרפיה אינה רק נחלתו של המטפל. גם המטופל נע לאורך כל הדרך בין המרחק מהדמות הדמיונית אותה הוא מגלם לבין קרבת אותה הדמות אליו ואל עולמו. המתח של המרחק והקרבה בין התפקיד או המטאפורה לבין האדם המטופל, מהווה חלק נכבד מהתהליך הטיפולי בדרמה תרפיה. המטאפורות מרחיקות את המטופל מעצמו ומאפשרות לו לעבד את קשייו תוך כדי תחושה ש?זה לא הוא? אלא דמות אחרת. המטאפורות עוקפות את מחסומי המילים וההיגיון ומאפשרות לגעת במקומות כואבים בדרך שאינה מאיימת. יחד עם זאת, לאורך כל הדרך, הטיפול נע בין זהותו שלו וזהות המטאפורה. לעיתים המטאפורה מרחיקה את הבעיה בכדי שיהיה אפשרי להתקרב אליה אחר כך בבטחה, ולעיתים התנועה של המרחק והקרבה בין הדמות למטאפורה נעשית בו זמנית ולא ברור האם השיחה מתקיימת עם המטאפורה או עם המטופל. נראה כאילו בו זמנית מתקיימים שני תהליכים, כאילו נוצרים שני דיאלוגים. אחד גלוי ואחד סמוי. בנוסף לדיאלוג הגלוי עם היצירה המטאפורית נוצר דיאלוג פנימי ואישי סמוי . לאורך כל הדרך נוצר גם דיאלוג בין החוויה היצירתית לבין החוויה האישית הפנימית.
הפסיכותרפיה היצירתית משלבת בין הפסיכותרפיה ובין הדרמה תרפיה.היא נשענת על התיאוריות הפסיכו-דינמיות אך משלבת כלים יצירתיים ומרחיקים מעולם הדרמה תרפיה.המינון בין השיחות לבין המטאפורות היצירתיות במהלך הטיפול משתנה בהתאם לאדם המטופל לגילו,לאופיו ונטיותיו.

ברצוני לתאר בקצרה שני מקרים מתוך הטיפול בפסיכותרפיה יצירתית, טיפול בילדה וטיפול באישה בסביבות גיל ה-30.
שיר, (שם בדוי) בת 8, בת בכורה, ילדה נאה ואינטליגנטית הופנתה בעקבות נטייה לחולמנות וקשיים חברתיים. לקראת פורים היא צבעה וקשטה מסכה. לאחר שסיימה לצבוע ולקשט את המסכה כרצונה בקשתי ממנה ליצור גם את החלק הפנימי של המסכה. כשהמסכה הייתה מוכנה הצעתי לה לנהל שיחה בין הצד הפנימי של המסכה לצד החיצוני שלה.
שיר אמרה: הצד החיצוני משוויץ: אותי רואים ואותך לא... אני יותר יפה ממך... אני כזה יפה וצבעוני ואזכה בתחרות מלכת היופי ואת בכלל לא...
הצד הפנימי ביישן, לא יודע מה להגיד ואומר: א... א... א...ומרגיש עצוב. לא נעים לו שמעצבנים אותו.
אני: לפעמים מישהו ביישן לא מעז לענות , אולי הוא לא מספיק בטוח בעצמו....
שיר: החלק מבחוץ משוויץ כי הוא בעצם אף פעם לא ראה באמת את הפנימי. הוא לא ראה את היופי שלו הוא לא יודע שיש גם לפנימי חלק יפה ונוצץ, אפילו יש לו 3 חלקים קטנים במקום אחד גדול. החלק החיצוני לא יכול לראות את הפנימי כי אף אחד לא רואה את הגב שלו. החלק הפנימי בוכה ... אם... אם... מממ...
אני: מה כל כך קשה לפנימי?
שיר: הוא שונא את החלקים של הכעס והרוגז שלו. יש לו 3 חלקים : יופי- בשביל תחרות מלכת היופי, רכות- הוא צריך את החלק הזה כשהוא הולך לישון והחלק הקשה של רוגז וכעס. כולם בורחים ממנו כשהחלק הזה יוצא והוא לא אוהב את זה בעצמו.
חושבת רגע וממשיכה, אם בא לו הוא יכול גם להוציא את הכעס על החלק החיצוני, חברו מקדימה, כי הוא לא יכול לברוח ממנו הוא מחובר אליו.
אני שואלת: האם הפנימי יכול לראות את החיצוני?
שיר: גם הפנימי לא רואה את החיצוני, אבל את הפנימי אף אחד לא יכול לראות. לפעמים הפנים יודע מה קורה בחוץ, אבל החוץ אף פעם לא יודע מה קורה בפנים.
אני : אם היית רואה עכשיו את שני החלקים בתערוכת מסכות לאיזה חלק היית נגשת קודם?
שיר: לפנימי כי הוא יותר מעניין, יש לו כמה חלקים והם לא דומים אחד לשני.
אני: זאת זכות גדולה להכיר את החלק הפנימי ולא כל אחד זוכה לכך...
במקרה זה השיחה התנהלה עם המסכה. יחד עם זאת לאורך כל השיחה אמנם שיר דברה בתור חלקי המסכה אך מבלי לומר זאת דברה את עצמה ואף הצליחה להביע בעזרת המסכה תחושות ותובנות שבאופן ישיר לא הייתה יכולה לבטא.

נ., אישה באמצע שנות ה-30, הגיעה לטיפול בעקבות תחושה של דחייה קשה וחוסר הערכה עצמית שנגרמו עקב עזיבתו של בעלה את הבית. הטיפול התבסס על שילוב של שיחות ועבודה בעזרת קלפים טיפוליים. בקלפים רואים תמונות והאישה מספרת את ספורה של הדמות אותה היא בוחרת. באחת הפגישות הצעתי לה להסתכל בקלפים של חיות. היא הסתכלה על התמונות ואמרה: זה מוזר לי, אבל אני לא מצליחה להפסיק להסתכל על הבואש. זאת דווקא חיה שאין לי אתה שום קשר והיא אפילו מגעילה אותי....יש חיות שאני הרבה יותר אוהבת אבל התמונה של הבואש כאילו מושכת אותי אליה.
שאלתי אותה: מה את יודעת על הבואש? והיא ענתה: הבואש חי מתחת לאדמה, הוא מלוכלך ומסריח ואף אחד לא רוצה להתקרב אליו...
שאלתי : למה הוא חי מתחת לאדמה? והיא ענתה: כי הוא מסריח, הוא לא רוצה שיראו את הלכלוך שלו ,הוא כולו מלוכלך...תוך כדי כך שהיא המשיכה לתאר את הלכלוך של הבואש ראיתי כיצד עיניה מתמלאות בדמעות.
אמרתי: כנראה שלא קל לו ,לבואש, שם לבד מתחת לאדמה.
נ. לא ענתה אבל פניה כוסו בדמעות, ואז היא הוסיפה: זה אני הבואש הזה... ככה אני מרגישה , כל כך מלוכלכת ולבד...
באותה פגישה ספרה נ. על התעללות קשה שעברה בילדותה על ידי שכן ועד היום לא ספרה על כך לאף אחד ובמיוחד לא לבעלה.
מאותה פגישה הטיפול קבל תפנית. שוחחנו על תחושת האשם והלכלוך שדבקו בה למרות הצורך למחוק את הדברים ולהעלים אותם. בד בבד עבדנו על נירמול התחושות והעצמת הכוחות .
עברה כמעט חצי שנה מאז אותה הפגישה ויום אחד נ. אומרת: את זוכרת את הבואש? אתמול חלמתי חלום על בואש.... חלמתי שאני נמצאת בתוך מערה ופתאום אני רואה בקצה השני של המערה בואש. זה היה בדיוק אותו בואש כמו שזכרתי מהתמונה ההיא. נדמה לי שהבואש קורא לי. אני מתחילה להתקרב ורואה את הפרווה היפה והמבריקה שלו. הבואש אומר לי תברחי, אני מסריח, אבל אני לא מריחה, אני כולי מהופנטת לצבעים שלו. אני מרגישה משיכה חזקה לכוון שלו.
בשיחה בעקבות החלום היא מספרת כיצד היא מתחילה מצד אחד להיות מחוברת יותר לכוחות, ליצירתיות וליכולות שלה, להבין את עצמה ואת התגובות שלה למצבים השונים, אך עדיין קיימות בה תחושות קשות ביחס לעצמה ולגופה.
בפגישה שנערכה בשבוע שלאחר מכן ספרה שהחלה להתעניין בבואשים וקראה אודות הבואש באינטרנט. היא גלתה שהבואש משתמש בריח הרע רק כנשק הגנתי. הוא משתמש בנשק הזה רק כמוצא אחרון ואינו שש להשתמש בו ללא צורך.
נראה כי דווקא דרך החיבור שלה לבואש, שסמל בתחילה את כל הצדדים שלא רצתה להכיר בהם הצליחה להתקרב יותר לעצמה ואף להבין יותר חלקים אלו.
בשני המקרים שתיארתי ניתן לראות כיצד המטאפורות בטיפול עוזרות להתקרב לאותו חלק שהיה בלתי נגיש, מכיוון שהיה מכאיב מדי. המטאפורות מאפשרות לנהל איתו דיאלוג ולצמוח דווקא מאותו המקום. אפשר לראות כיצד המפגש עם המטאפורות מאפשר להיפגש עם התקווה שבתחתית התיבה.




.
.