דן היה חבר משפחה שלנו פעם. בעיקר של מי שהיה בעלי, אביה של זאתי, איה שלי, איה שלנו. וחברויות כאלה, כשמתגבשות משפחות, בודאי צעירות, מתרחבות וכוללות נשים, גברים שחלקם עם חברות שבאות והולכות, חלקם עם נשים ולא לוקח יותר מדי זמן והתינוקות באים והחיים הופכים רגועים ושמחים עד שההוריקן אצל הזוג הזה או הצונמי במשפחה הזו מכים והחבורה בחיים כמו החיים משתנה, אלה נשארים עם אלה, ההם מתרחקים, והמסה משתנה.
אתמול ראיתי בלוויה של דן את סמדר חברתי אשתו הראשונה נסערת בין דמעות לחיוכים, מוצפת זכרונות, חוויות צער ואהבה, את ליאת אם ילדיו (שזה מעמד שווה למלכה האם ) שראיתי מרחוק וליבי יצא אליה, ואל פניה הכואבים, אני מתארת לעצמי, גם אם כל הדרמה והכאב עברו ונשכחו ורחוקים, את נישואיה שהתפרקו, את הכאב על מי שהיה אהוב לבה ובעלה ואבי ילדיה, ואני מתארת לעצמי שהיא כואבת את הכאב הבלתי נתפס של שני ילדיהם. ראיתי את בת זוגתו ובטח עוד כמה וכמה אהבות ישנות וסוערות או לא של דן שהיו בקהל ( השמונים והתשעים היו שנים סוערות בתל אביב ). ראיתי את רן, בעלה לשעבר של נעמה אחותו של דן עם אשתו דנה, קרוב אצל נעמה ובנותיהם שאיבדו דוד קרוב, ראיתי את דנה.
חשבתי על אנשים שאינם קרובים אצל המשפחה מהדור החדש הזו, אנשים שלא מכירים את הדרכים הארוכות, מפותלות, מכאיבות שבהן צעדו כ ל אנשי המשפחה המורחבת והחדשה הזו שבהן משפחות התפרקו ונבנו מחדש במבנה עדין וזהיר, בכאב עצום, בשברון וניפוץ חיים ולבבות של כולם, אבל בעיקר של הילדים והילדות האחים והאחיות, כאן לא סופרים חצאים, שכל המבוגרים האחראיות וההפך מתאחדים ונקשרים כי זו המשפחה של הילדים ואין חובה מוסרית גדולה מלא לקרוע אותם ואת לבם יותר מההכרחי. וחוץ מזה לפעמים אחרי זמן הכל מתיישב טוב, וימי הולדת, וצבא, וחגיגות בית ספר או מסוג זה או אחר, והקירבה הכביכול פורמלית הופכת פשוטה וטבעית. וברגע האמת, ראיתי את רובם, ארוכים במקשה משפחתית משל עצמם. לא מושלמת כנראה, לא הרמונית, עם גבעות ועמקים, מהמורות וחשבונאות, ממש כמו בכל משפחה מה שקוראים שלמה, אבל אנחנו כבר יודעים יותר מזה.
מתברר שמה שנשאר זו בעיקר האהבה שהייתה, גם אם נגמרה בצונמי, העבר, השנים, ומי שאתם, אתם שאהבתם פעם. איך אפשר לא להתאבל או להביע ניחומים מול צער על מי שאהבו ונאהבו פעם מזמן, שחלקו חיים, ותשוקות ומילים ורצונות, או סיפור אהבה מטורף שנגמר אחרי כמה חודשים, או מערכת יחסים משמעותית שהסתיימה ללא ילדים שקשרו בני אדם לנצח, או כל מה שהמילה א ה ב ה יודעת להפעיל כמו שרק היא יודעת.
ולמי שלא נפתח, הנה הטכסט כפי שנכתב לפני המעט מאד עריכה שהייתה שם:
בשבועות האחרונים, יתכן שבגלל יום ההולדת השבעים שלי המתקרב במהירות ותעוקת הלב העמוקה שאיני מצליחה להשתחרר ממנה, אני מנסה להבין למה רבים מבני גילי, מגיבים בעצימות רגשית גבוהה במיוחד לאסון אוקטובר, זה שמוטט כל כך הרבה מיתוסים ואבני יסוד במהות הישראלית והצברית שלנו. אנחנו מרגישים שהתרסק הביטחון המובנה והמשורג בדי אן איי הקולקטיבי שלנו, שחטף את האם אמא של הזעזוע לפני שבעה חודשים. כל המדינה טולטלה, זה ברור, אבל למה אנחנו מגיבים בעוצמה רגשית עמוקה כזו, אנחנו המבוגרים? לכאורה נראה שאנחנו פחות חרדים והיסטריים רגשית מהצעירים מאיתנו בחמש עשרה, עשרים שנה, שלא נדבר על עשורים רבים יותר, אבל בעמקי התודעה והרגש, התדהמה והכאב העמוק והלא נשלט שלנו, נדמה לי שהטלטלה שלנו מורכבת ועמוקה הרבה יותר, והיום חשבתי שאולי אני מבינה מדוע.
הייתי חיילת באוקטובר הראשון. אני חושבת שמי שהיה מבוגר דיו אז כדי לחוות ולהבין את ההלם והזעזוע, את טלטלת אוקטובר 1973, נשאר עם צלקת המלחמה ההיא לתמיד. הדור שלנו, אנחנו שגדלנו בטבעיות ויוהרה ( שתתגלה במערומיה מאוחר יותר ) לשנים אחדות של שמחת הניצחון ב-1967 ( שעוד יבוא איתנו חשבון בהמשך ), ואבא גיבור שחזר ממילואים. אנחנו, שגדלנו עם מיתוס מדינה קטנה וממזרה, צבא לא מנוצח, ואתוס החוכמה, הכוח, הערמומיות של ישראל הבלתי ניתנת להבסה לא משנה מי וכמה יקומו עליה, זו שהעולם מעריץ ומהלל היינו בדיוק בגילאים הנכונים לספוג ולצמוח להיות הצברים שנועדנו להיות, וצמחנו.
ואז הגיע האוקטובר ההוא, התגייסנו הישר ללוע אש מלחמת אוקטובר הראשונה. מלחמת יום כיפור עיכלה את בני דורי, וטלטלה אותנו טלטול עז וכואב ששבר את כל מה שגדלנו עליו. נותרנו בלתי מנוצחים אבל פצועים, מופתעים, חבולים ומוכי תדהמת אמת. חמישים שנה עברו, ורובנו התפכחנו, אני חושבת, מאתוס היהירות הצבאית, ולמרות הרציונל והרצון להגיע איכשהו לסוף הסכסוך – ועם ההבנה שזה לא יקרה מהר או בקלות, ועם הגיבנת הטרגית שנשארה איתנו מאז, של השטחים הכבושים שהם לב ליבו של הסכסוך הארור והמדמם הזה – גם בכל 50 השנים שעברו מאז, נשארנו במידה רבה הילדים ההם. אלה היודעים ומרגישים עמוק בליבם שאנחנו ישראל שאנחנו מכירים מתמיד, מאז שהיינו ילדים שהוריהם בנו את המדינה. אנחנו מדינת ישראל, שלמרות כל מה שקורה בה, מיתוס הלא ניתנים לפגיעה עמוקה ולמתקפה אנושה, הבטחון הזה הוא חלק ממי שאנחנו כבני אדם, הוא הוטבע בנו ולא ניתן לערעור או לבדיקה, הוא חלק ממי שאנחנו, כמו שיר הרעות של הורינו והיה לי נער ומה אברך וגבעת התחמושת ואת המנגינה הזו שהרדיו לא הפסיק לנגן אי אפשר להפסיק.
ואז, באוקטובר השני, האחרון, 2023 הכל התפרק.ברעש ועשן ובתים שרופים ואנשים מתחבאים מתחת לערמות עלים וסלעים, והאויב, ארור ובר מוות, התהלך בבעלות בעומק מדינת ישראל. זה משהו שאין לדור שלי יכולת להכיל, זה באמת מעל היכולות הרגשיות שלנו. באוקטובר 73' היינו ילדים שחוו את הטראומה הנוראית ביותר שידעה ישראל עד אז. באוקטובר 2023 אנחנו בני תכף 70, פחות או יותר, והטראומה בעוטף עזה, ברוטלית, מפתיעה ובלתי נתפסת מתיישבת בדיוק על הטראומה שניסינו כל חיינו להבין ולהכיל. אנחנו עוברים את החודשים האחרונים בקיצוניות רגשית כזו נדמה לי כתגובה פוסט טראומטית עמוקה,קיצונית, טריגר שיושב בדיוק על הטראומה הקודמת שלנו. וכל מה שאנחנו רוצים זה לתקן את מה שנשבר ונשרף והתרסק פיזית, ואחר כך לנסות, לנסות להבין את העולם החדש, הזר, הלא יאומן הזה, כי הרעות, כבר לא בטוח שהיא כזו רעות, ועכשיו, אנה אנחנו באים, מי אנחנו.
אני מרגישה שבתקופה כל כך מטלטלת צריכה הבת אדם לארגן, או למצוא לעצמה עוגנים. הנה אני מייצרת לעצמי עוד עוגן, יודעת שיש לי מצטרפות ומצטרפים. ארבע פעם בשבוע, מהדורת זמנים מכונסים, ואלה באמת זמנים כאלה, ובנוסף לתחושת ההתכנסות ממה שקורה, החורף מגביר את תחושת הרצון להסתגר ולעסוק בדברים הקטנים של החיים כשלצידו ( של הצורך להתכנס ) מתעצם הצורך לעזור למי שרק אפשר, למי שנפגעו כל כך בחורף הזה. ואת כל זה עוטף החורף הישראלי על שלל יופיו ואוצרותיו במלוא מתנותיו, חוץ מהקור שאינו מתנה לעולם. ירקות נפלאים, ואבוקדו ותות וארטישוק ופרי הדר ופריחות ושדות ונרקיסים ונוריות ומרקים סמיכים וערמונים לא משומרים וראשי סלרי ענקיים ושלל עיסוקים מסקרנים שאפשר למצוא אונליין, ומסיקה, ופודקאסט חדש ונהדר של דניאלה וירון לונדון, או לההיפך, שממתיק לי את הנהיגות, ומוסיקה, וקצת ספרים, וכתיבה וכל מה שכל אחת ואחד מתעסקים איתו בחייהם, ועל כל זה מכסה עצב העולם, שכבות עצב ואימה שמתערבבות עם נועם החיים הפשוטים, הפרטיים של מי שכל כך ברי מזל, והכל צונמי. ארבע המלצות ביתיות, אי אפשר גלאם וקולולו ולשמוח עכשיו על איזו אופנה שחוזרת עכשיו, טרנד חדש או טיול למקום חדש ומעניין. כי עכשיו בשקט. בחיים הפרטיים ד'ט איז, בחיים הציבוריים, זה הזמן לחזור לקפלן ולצרוח את החיים. דיסוננס, כבר כתבתי. אז הנה #ארבעהמלצותפעםבשבוע משמאל למעלה בכיוון השעון –
תבלין אומאמי – הטעם החמישי המסתורי הזה. מלוח, מר, חמוץ מתוק והאומאמי – (旨味), וזה הספציפי עושה עבודה נהדרת בלהכניס אופסס נוסף לטעמים של הירקות בתנור, כלומר באייר פריי שעל איך האייר פרייר משדרג את החיים, ולאו דווקא של נינג'ה אתפייט בשבוע הבא. את האוממי הזה אפשר למצוא אותו באי-הרב, בטוחה שיש לא מעט סוגים, בלא מעט אתרים. שווה.
צינור נשימות – אלה זמנים שרבים צריכים להרגע. יש מי שמבינים בנשימות, שהן דרך פשוטה ויעילה להורדת מתח, בטח חרדות, רק למי יש סבלנות לשבת בשקט ולספור כל הזמן. הצינור הזה עושה פעולה מאד יעילה, הוא מחייב את הפה להסגר ולהכניס אויר לראות לאט ובמרוכז ולכן מאד מאד עוזר ויעיל להרגע. ההפך מווינטלציה. עוזר לנו לנשום לאט ולהכניס חמצן לגוף. שנרגע כבר.
חיבורים ואריאן טופול – לגלות עיסוקי מחשבה מדליקים במיוחד און ליין, בפייסבוק, אינסטגראם, זו שמחה. כאלה שמאפשרים כמה דקות של תרגולת מח. חיבורים – הוא משחק בורסיה העבריתשל המשחק מהניו יורק טיימס, הוא דורש לגלות, לצוות, קבוצות של ארבע מילים, מתוך שש עשרה, בסהכ ארבע קבוצות, שיש ביניהן מכנה משותף, בכל פעם אחר, והמשחק שאריאן טופול, הבן של עדי שאני מכירה מיום הוולדה נדמה לי, הוא משחק מקורי, אסוציאטיבי מדליק בטירוף שקורה בסטורי באינסטגראם שלו. דימוי פלוס שיר זה מה שמקבלים, וכמצליחים לפענח, אושר.
מפרידים – בין ערימות הבגדים. נשבעת שמהרגע שהם בארון שלי, הארון מסודר. פיקס. כשאני מורידה בגד אין לי אפשרות פשוט לזרוק אותו בארון, אני מקפלת ושמה ב"עמודה" שלו. חוצצי אקריל שקופים עם תפס למדף שמפרידים בין "עמודות"הבגדים. הטי שירט לא נוזלות לגופיות, הסוודרים השחורים לא קורסים על העירמה הבהירה וכו. אפשר לתחום לצעיפים מקופלים לעמודה צרה ממש, או סוודרים גדולים שדורשים רוחב. ראיתי בארץ בהום סנטר, בסופר פארם אם אין לכם סבלנות לחכות שיגיע מסין שבמקרה הזה לא זולה יותר, והדלק והפלסטיק בכלל. בטח יש בכל האתרים. זה באמת באמת מוצר יעיל ועוזר ממש.
אז מה באמת לרצות או לאחל לשבוע הבא?
שתהיה עיסקה, שיחזרו את החטופות והחטופים הבייתה,
שההפגנות ישאו פרי, שנתניהו יתפטר, או לפחות שיכריזו על בחירות.
שתצליחו לצחוק לפחות פעם בלב מלא השבוע,
שבבית שאנקה מחר באחד מקיבוצי העוטף לא אמצא כתמי דם ישנים,
שהבת שלי תמשיך להשמע כמו שהיא נשמעת בשיחות שלנו,
שתזכרו שעונת הפיונים, הפרחים המוצלחים האלה בשיאה,
שתצליחו להכין עוגת גבינה ותותים, שתצליחו להגיע לאימון שלכם,
לדבר בטלפון ולא בווטסאפ עם מישהו שאתם מחבבים,
שההורים שלכם ירגישו טוב, גם הילדים,
שתמצאו משהו שווה כמו שאני, באיחור של עשור רואה את "האוס" –
מה ששוב מוכיח לי שתמיד תמיד כדאי ל א לרדוף אחרי טרנדים.
לא הייתם שמחים לגלות
את הסידרה המופלאה הזו עכשיו? פרק שניים ביום בשביל לנוח.
שתאמינו, למרות שזה לא פשוט, שתצליחו להאמין שהזמנים הקשוחים האלה,
יתרככו. שנחלים. שנחזור להיות אנחנו. בגירסא משופרת. אמן.
הנה ארבע המלצות, פעם בשבוע, משמאל לימין, בכיוון השעון –
.
צבעי סתיו וסייל שווה – אני מאד אוהבת את הבגדים של גרטווד. יש בהם מאז ומתמיד משהו מאד נינוח ויחד עם זה יחודי ומזוהה. שאין מחמאה גדולה מזו לבית בגדים. עברתי אתמול בכיכר מסריק וכמו תמיד כשאני שם בשכונה נכנסתי להגיד היי ולהציץ מה חדש. החדש התגלה כמכירת סוף עונה ממש ממש שווה של ממצוע שבעים אחוז, שזה ה מ ו ן, ובגדים שאפשר ללבוש עכשיו ובודאות גם באביב הבא. .
ספרים – פחות, כולנו קוראים פחות, זה מבאס א ב ל הנחמה היא שכשאני קוראת, גם אם זה שלושה ארבעה בחודש ולא בקצב של פעם, מסכים מסכים, עדיין כשאני פוגשת ספר טוב, ההנאה עמוקה ומרחיבת נפש. ספרים על גינות ועל חנויות ספרים מושכים אותי תמיד, לא יודעת למה, וגם הפעם לא התאכזבתי. זה ספר משנת אלף תשע מאות וחמישים, הזדמנות להזכיר לכם לנסות לקנות בחנויות ספרים עצמאיות, ילד אסופי ומוזר מוצא דרכו בעזרת אשה והופך לגנן ראשי ומוכשר להפליא של גבירה ואחוזה. אני לא תמיד מחבבת הומור בריטי, לפעמים הוא יבשושי מדי בשבילי, הפעם הוא מדוייק ויחד עם פילוסופיית חיים מוחבאת בדימויי עולם הצמחים, היה רהוט וקל תנועה. את הספר של לאה איני לא קראתי עדיין, הוא הבא בתור. פגשתי פעם את בעלה עירד שעזר לי מאד פעם ואני אוהבת מ א ד את כתיבתה וסקרנית לקרוא את סיפורו שמסופר על ידה. .
הא, קינוח חטיף ממתק – זה נכון שהטיק טוק חוטף זמן מהחיים, אבל מצד שני חייבים, חייבת להודות שיש בו לפעמים גם תועלת. ז ה חטיף, ממתק, קינוח שהכנתי כבר חמש שש פעמים. גם כשהתארחתי, גם כאירחתי וגם לעצמי. זו הברקה שאפשר לג'נגל אותה ולהוסיף להוריד ובינתיים, פשוט תענוג: תמרים – פותחים ומניחים על נייר אפיה. מוחצת עם קרש חיתוך ואז עם מערוך. אם נשארו רווחים בין התמרים המעוכות ממלאה עם סכין ומחית תמרים ומיישרת. לא חובה. ואז שכבה דקה של חמאת בוטנים משובחת. ואז אני, קצת שונה מהמקור, מפזרת שברי שקדים, אגוזים מרוסקים, לא חתיכות גדולות מדי, שומשום, בוטנים מרוסקים כמו במתכון המקורי, חמוציות קטנטנות ומה שבא לכם מהמשפחות האלה. על זה אנילא מכסה בדרך כלל בשכבת שוקולד מלאה, אלא בפסי שוקולד חלב+מריר שתי וערב ולפעמים מגררת על זה עוד משהו ולמקפיא! זהו! ריבועים או פרי הנד. .
בובה מציור ילדות – עדיין חושבת שזו מתנה או מזכרת ילדות מושלמת ממש. לשלוח ציור של ילד ולקבל בובה כזו מפרי דמיונו? מתנה מנצחת. יש באתר שלהם עוד כל מיני מוצרים ומתנות, אבל זה לדעתי המנצח הגדול.
ראו סעיף תשע, למרות סיכוני הטוקבקים שעוד נדון בהם, ראו סעיף חמש ).
4. עוקבים חדשים שהגיעו לשם שאלו על הלוח שאני מצלמת ראו באינסטגרם
5. הו, המון טוקבקים ברמה גבוהה מאד נהרו לעמודים של ידיעות הן כאן והן בפייסבוק ושלחו אותי לברלין, לא מבינה מה יש להם עם העיר הזאת, כבר לא הורגים שם יהודים כידוע לי, ושלחו אותי גם לעזאזל, עזה, ובכלל. הם גם הסבירו לי שאבא של זאתי חכם, נפטר ממני והתפכח, הסבירו לי שכדאי לי לחזור לנפטלין, שאני זקנה כמובן, ובעיקר לגלגו הדבילים על מקומי ברשימת מרצ ( מאה ומשהו אגב ), שכמובן, כמו שכל בר דעת יודע, כל מפלגה שמגישה רשימה לכנסת חייבת להגיש רשימה של מאה ועשרים מועמדים, זה החוק, בדרך כלל מקום אחרון הוא תמיד מקום של כבוד של מישהו ממייסדי המפלגה, אני הסכמתי כמובן, אני חברת מרצ מיום הווסדה ועומדת מאחורי עמדותיה במאה אחוז, ואבלה מאד מאד על מה שקרה והעובדה שאין קול שמאל צלול וברור בכנסת דווקא בימים האלה זה מבחינתי על סף קריסה מוסרית, שיוסיפו אותי לרשימה, בטח! ובכבוד! אבל המתקתקים על המקלדת כל סוג של רפש על אוטומט בכל מקום אפשריח חשבו ( סליחה, מילה לא רלוונטית ) שהיו לי כוונות פוליטיות ותקווה להכנס לכנסת. כמה מטומטמים אפשר להיות? או בורים? או גסי רוח.
6. נשבעת שאין מילה שם שמצליחה לעבור את סף הקריאה ולהגיע לנפש שלי. אני נשמרת מזיהומים בכל
רמה, מחיסונים עד טוקבקים.
7. נשטפתי בהרבה מילים טובות בפרטי, כמו תמיד כשיש ראיון
8. החתולה איפשרה לי לגזור לה כמה ציפורניים. אני חותרת לשער בעירום בל״אשה״ או ״את״, אולי אז תסכים לכולן
9. הרצון שיקשיבו לך ברצינות, להיות מובן ברמה מסויימת, הוא רצון בסיסי של כל יצור אנושי אני חושבת, גם ברמה האישית, רגשית, ואצל אנשים שעוסקים במלאכות הדורשות אנשים אחרים, קהל צופים, קוראים או כל סוג אינטראקציה, הרצון והצורך ל״לקרוא״ לאנשים להתעניין, לנסות להבין, בודאי להתקרב כדי לרכוש כרטיסים, עבודה, הזמנה לעבודה, הוא גם גדול וגם הכרחי ע״י יחסי ציבור, שאפשר לעשות מתברר לא דרך טורי רכילות.
10. וחוץ מזה, גם האגו לפעמים מתלטף לרגע, פחות מחתול ממוצע בשמש חורפית צריך להוסיף, אבל גם.
לא מצליחה להשתחרר מהמועקה שהחלטת בית המשפט העליון בארהב הפילה עלי.
החוק שהתיר הפלות בכל מדינות ארהב בוטל. אמריקה פוסט טראמפ משלמת את המחיר.
אם לא הייתי בת שמונה עשרה אז, כמה חודשים לפני הגיוס, מגלה באיחור לא פשוט
( כן, הפרעת קשב מזיקה בתחומים שלא תמיד חושבים עליהם ), ממש חודש אחרי
פרידה מסיפור אהבה ראשון וגדול, ובעיקר עם הורים טובים, מכילים, ששילמו כסף רב
לרופא פרטי ובית חולים פרטי כי אלה היו האפשרויות המחתרתיות אז וטיפלו בי
( ובכו זו בזרועות זה בחדר האמבטיה שלא אראה אותם, אבל ראיתי ),
איך היו נראים חיי? בלי שירות צבאי, בלי בן זוג, כי ברור שהפרידה סופית באופן מוחלט,
וגם חייו. שני בני אדם צעירים שהיו מחוייבים לקשר לכל החיים, גם אם לא זוגי,
ובודאי בלי החלטה להביא ילד משותף לעולם, בלי לימודים, עם קריירה אחרת ללא ספק,
מהלך חיים שונה לחלוטין כמו תאונה שקורית במפתיע ובום!. רק שכאן זו ל א תאונה
שאי אפשר לשנות את תוצאותיה, כאן זו ״תאונה״ שאפשר להחליט את תוצאותיה.
חופש בחירה קוראים לזה, מילים פשוטות וטבעיות למי שגדל במדינה דמוקרטית,
חופשיה, גם אם בישראל עניין ההפלות מורכב יותר עדיין, ויש היום את ענייני הועדות
להפסקת הריון שאפשר הרי להוליך אותן לאישור די בקלות אני מבינה.
מה היה עולה בגורלי
מה היה מסלול חיי אין לי כמובן יכולת לדעת, א ב ל, אין לי בכלל ספק שהדבר המרכזי שהיה נחרט
ומצטלק בנפשי הסוערת, מרדנית תמיד, דורשת חופש ושיוויון מהיום שאני זוכרת את עצמי ואת דעותי,
זו העובדה שמישהו מנע ממני זכות יסוד מבחינתי, הזכות שלי להחליט עלי, על חיי ובודאי על גופי.
הרחם שלי, ההריון שלי, הגוף שלי, החיים ש ל י.
הילד ההוא, אם לא היו לי הורים טובים כל כך, שמיד תמכו, הושיטו יד ושילמו, ויתכן שאקס חבר הגון,
לא בדקתי אז, הילד ההוא היה נולד לא מתוך רצון ( בלי קשר לכמה ברור שהיה הופך לילד אהוב בדיוק
כמו זאתי שלי, הבת שלי, ליבת ליבי ), הילד ההוא היה נולד לא מתוך בחירה, אלא מתוך חוסר בחירה,
ברירת מחדל של מוחלשים.
והילדות שלנו, מה איתן?
מה על העתיד שלהן?
הבת שלי בת עשרים ושש,
אני מעוניינת לראות מישהו מנסה להכתיב לה או לחברותיה איך ומה לעשות עם עצמן, עם גופן?
ואני מבינה שבהיסטוריה, בחיים כמו בחיים, לפעמים החיים מנצחים, ובאיראן למשל יש צעירות לא
פחות סוערות ואינדיבידואליסטיות ממנה שהמדינה הקנאית שבהן הן חיות מצליחה להכניע אותן.
ומה יעשו במדינות ארהב שיאסרו על הפלות, נשים צעירות, נערות בנות חמש עשרה, עם משפחות
לא משכילות, חלשות, שמרניות, בלי כסף או הבנה מה נכון, מה יעלה בגורלן בלי הבחירה שלהן, בלי
יכולת להחליט ולבצע מה שהן בוחרות לעצמן?
זה לא נתפס, ואסור לתת לזה לקרות.
הכוח הנשי הוא באמת כוח חיים גדול מחלקיו.
אנחנו אמהות, גם אם החלטנו לעבור הפלה.ות מסיבות כאלה או אחרות, אנחנו אחיות,
ולא נאפשר להם לחזור אחורה, אין מצב.
זו מלחמה של כולנו.
אלה שזוכרות את השינוי
אלה שמבינות שאין סיכוי שנוותר על חופש הבחירה שלנו,אלה שמבינות שזו מלחמה על העתיד,
בעיקר עבור העתיד, עבור הילדות שלנו, שיהיו אמהות נהדרות, כשיגיע זמנן לבחור בחלק המופלא
הזה של החיים.
.
.
אני לא נוהגת לחלוק דברים פרטיים מחיי ברשתות, אישיים כן, פרטיים לא, אבל העניין הזה פשוט טלטל אותי בעוצמה שאני לא זוכרת כזו. כמעט כמו שיקחו ממני את הזכות לבחור לכנסת, ככה חזק זה מכה בי.
.
.
.
מוזמנות בהחלט לשתף לינק, להעתיק טכסט וכל מה שיעזור.
וגם כל מי שחי ועובד עם הילדים האלה כשגדלו להיות מבוגרים.
אם הורה אחד, ילד אחד ינשמו עמוק בשקט לרגע כי יש מי שדומה להם,
אם מורה אחד ירגיש שהוא מבין אותנו קצת יותר, וישבע לעצמו להתאפק
עוד קצת בפעם הבאה, אני את שלי עשיתי. זה ככה פשוט.
כי
זה לא קשור לאהבה ולא לחיזוקים ולא להשקעה ולא לסבלנות ואפילו לא לָתוצאות ולא להוריךָ ולא למוריךָ – אוהבים ומשקיעים ומנסים בכל כוחם. רק אתה יודע. ילד. נער. ילדה. נערה. יודע את האמת. את הבהלה הפנימית. השיתוק. המשהו שעוצר אותך. המשהו שחזק ממך. שאי אפשר עליו. שגם אם תנסה בכל הכוח שלך זה לא יעזור.
אמא שלי בת תשעים וארבע, עליזה, עלינג כמו שאבא שלי קרא לה, גם היא התאלמנה
לפני שנה. הם היו נשואים כמעט שבעים ושתיים שנים והיו באמת צמד חמד מתוקים מאין
כמותם יחד, באמת, והגעגועים שלה אליו גם אם שקטים ניכרים עליה כל כך וגורמים
לרצון לחבק ולאהוב אותה אפילו יותר מכרגיל. היא עדיין גרה בבית ילדותי, ברמת החיל,
מרחק ארבע דקות נהיגה ממני.
בימים רגילים אני או אחי או אחותי רואים אותה יום יום. התפרצות הקורונה והבקשה
להתרחק עצרו את הביקורים שלנו, ילדים טובים ואזרחים נותני אמון ושומרי חוק פסקו מיד. אני מביאה כל מה שצריך לה ולמטפלת שלה שנמצאות בבידוד מוחלט. אוכל,
פירות שהיא אוהבת, ירקות, תרופות, פרחים לשבת, עוגה. אני צועקת מהשביל, היא
מנופפת לשלום ואני מתרחקת עם בטן מתהפכת.
בליל הסדר הייתי בבית שלי, כאמור מרחק הליכה קצרה ממנה, הייתי לבד ובזום עם
הבת שלי והמשפחה ובכיתי את ליבי, עליה, לא עלי. ראייתה לא טובה, היא גם לא
שומעת כבר מי יודע מה, או בקיצור, זום לא ממש יעיל במקרה שלה. בלילה ההוא,
לילה שכולנו מכירים ונמצא בדיאןאיי המשפחתי והרגשי של כולנו הייתי בבית שלי
והלב שלי נכמר על ובגלל אמא שלי התמה והמתוקה והצחקנית בדרך כלל שאין לי
בכלל מילים שיצליחו להסביר כמה. בלילה ההוא לא הצלחתי לישון כמעט בכלל,
מיסורי מצפון, אשמה, חוסר אונים. מהידיעה שבכל בוקר כשאני מביטה עליה בטלפון של המטפלת שלה אני רואה אותה קמלה, מצטמקת ונעלמת. היא אשה בריאה יחסית
לגילה, ואם תשאל אותי, אם הבדידות הזו תמשיך, היא לא תחזיק מעמד הרבה זמן,
הבריאות בסדר גמור, אבל הנפש שלה נעלמת, אני רואה, שלא נדבר על האור בעינים
והשמחה. היא נסוגה לתוך עצמה, והעצבוהבדידות חורצים בה סימנים וכאבים שכל
תשעים וארבע שנותיה לא הצליחו.
. אני מבינה את האהבה והדאגה והרצון להיות איתך שמרגישים הילדים שלך, וגם את
הבדידות שלך והרצון להיות איתם, בטח שאני מבינה, מה שאני לא מצליחה להבין זה
למה לילדים שלך ניתנו שתי פריבילגיות שלי ולאימי לא ניתנו. האחת לעבור בדיקת
קורונה כדי לדעת שהם בריאים דיים כדי להתקרב אליך, והשניה הזכות לעבור על
החוק ללא חשש ולהתחבק איתך בליל הסדר, או באופן כללי בימים האלה.
על פי הבנתי, עכשיו תורך לא לישון בלילה מיסורי מצפון ורגשי אשמה.
חוץ מזה אני מעלה לכאן תמונה וכיתוב מהאינסטגראם שלי אם לא בקרתן בו
השבוע, זה פשוט התכתב עם ההרצאת #גילובגדים שלי שלא התאפקתי.
טוטאל לוק חום, ומעיל שמעט שובר אותו אבל מתכתב איתו, שלמות. הוא צבע נהדר. עמוק, חם, קלאסי. כבר ניחר גרוני מול התגובות בהרצאות: הוא צבע של סבתא שלי – יש לסבתא שלך טעם נהדר, תשאלי אותה ממתי היא לובשת אותו. הוא לא מתאים לכלום – הוא מתוחכם ונהדר עם שחור, עם כחול כהה, עם ג׳ינס, עם לבן ועם כל הגוונים של עצמו ואני מתה עליו גם עם אדום. הצלחתי לשכנע לא מעט אני חושבת…
.
זהו. תהיו נסיכות בנפש, חזקות, עצמאיות, אל תתנו לאיש להכתיב לכן את חייכן.
.
זה שבוע לתותים, תפוזים, פרחי חורף, ביקור בחוף הים ביום אפור, ערמונים, טוב
.
לב, נדיבות, קביעת תור לקולונוסקופיה ( סליחה על הקפיצה, אין ברירה ), מעמ
.
מחרתיים, טלפון לדודה מבוגרת, ומשהו בשביל עצמך, אל תשכחי.
.
.
.
ומי שלא רוצה להסתמך על הפייסבוק או האינסטגראם יכולים להרשם כאן
מצד ימין למעלה, מתחת לאיור לקבלת מייל עם לינק כשמתפרסם פוסט חדש.
שתי נשים, חלוצות. האחת חוגגת היום יומולדת שבע עשרה, היא בתחילת מאבקה, אבל זה מאבק שבעולם שיודע, רואה, שותף לכל מעשיה, אינטרנט, רשתות חברתיות ופוסטים ומליוני שיתופים תוך דקות, והשניה, ג׳יין של השימפנזים, בת שמונים וחמש בעוד כמה חודשים, שכתבה יומנים בכתב יד, ושלחה מכתבים ממעמקי הג׳ונגלים, ואירחה עיתונאים שהגיעו לאפריקה מחבקת אותה, כאילו מבינה שסופסוף יש לה ממשיכת דרך למאבקים, לדרך אקטיבית שסוחפת את העולם, אפילו רחבה ומקיפה יותר מהמאבק הספציפי שלה. והתמונה, איזו תמונה נהדרת להתחיל איתה את השנה, העשור, העתיד.
.
פתאום הבנתי שאני שולחת אתכם, ואותי לקנות שטויות, ולא שטויות, במקומות רחוקים.
שעניין המחיר האקולוגי, השילוחים, הטיסות, הדלק, הפלסטיק שעוטף, שלא נדבר על
תנאי וזכויות בני האדם המייצרים את חתיכות הפלסטיק שנדמה שישנו את חיינו נשכח
בלהט שמחת המציאות (חולם), שאני מתעלמת ממנו כשזה מגיע לכאן ולהמלצות, ושזה
לפעמים כשאני יושבת בפגישה, או אוכלת צהרים במקום מדליק, באמצע החספוס,
החנויות המסחריות בלי נסיון לסגנון וסטייל, המכוניות הצופרות, המהומה והרעשים של
העיר שהולמים ומציפים אותי באנרגיה, הבת שלי גוערת בי שאני מעבידה את המלצר,
בלי עגבניות, את הירוקים בצד, גם הרוטב ושהטמפרטורה של המים תהיה ספציפית,
אפשר
לחשוב
מה
כבר
בקשתי
תהיו אדיבים אליה בירושלים, לקוחות. ואני מביטה סביב מעט בקנאה, כמעט בערגה
לסוג חיים ואנרגיה כזו, איך זה לחיות כככה, כאן, בתוך מהומת האלוהים שבטח הופכת
לשקט וחושך בלילה כשכל החנויות נסגרות, ורק בתי הקפה, הברים והמסעדות ערב
נשארים פתוחים, וקהל השכונה ואלה שמגיעים אליה במיוחד בלילה מגיעים אני תוהה.
.
בלי יסורי מצפון וחרטות, סתם תוהה איך לא גרתי מעולם במקומות מחוספסים כאלה,
לא בתל אביב, לא בניו יורק. שיא החספוס שלי היה בדירה מופלאה ברחוב בר כוכבא
מעל מנשקה קדישמן. לא עבדתי מעולם כמלצרית או כל דבר מהסוג הזה, קצת מכה על חטא היהירות והאגו בעניין הזה בשנותי בניו יורק. בעצם לא עבדתי מעולם, מעולם,
אצל
ועבור
מישהו.
התמודדתי עם ענייני פרנסה לראשונה בחיי דווקא באמצע שנות השלושים שלי, כשענייני הדוגמנות דעכו באופן טבעי, וענייני הקולנוע, בלי ערוצי טלוויזיה, לא עושה תיאטרון,
לא היו רבים, גם שם יכולתי כנראה להגיד יותר כן, להעיז יותר, לנסות, לא היה קורה כלום בדיעבד, מכסימום כמו שניסו לשכנע אותי ולא הקשבתי, מ כ ס י מ ו ם יגידו לך לא. הא, מכסימום. מעולם לא גרתי עם שותפים להוציא כמעט שנה עם חברה ללימודי משחק, שותפה אמריקאית שרוחק התרבויות ביננו לא אפשר מתח, רק סקרנות והרפתקאות. תמיד לבד או עם אהוב, שתי אופציות שאני אוהבת.
אני מביטה בבת שלי,
גרה עם שותפה בירושלים, לומדת ברצינות, עובדת, מבלה, חיה את חייה במסלול מוכר לרבים כל כך שלעולם לא אכיר,
.
תקריב 