Limor Karlik Koren

למדתי סבלנות בדרך הכי קשה כי לא היתה לי אפילו טיפה למדתי ללכת שוב עם הלב, להעז ולטרוף מחדש את הקלפים. אני אוהבת את השיעורים שהחיים מזמנים. חוטפת מהם לא פעם אבל הרווח שווה את זה. אני מאחלת לכם להנות מהמסע הזה שבאנו לכאן לעבור, כי הדרך חשובה הרבה יותר, ואולי באמת, חיים רק פעם אחת.

יום הולדת ארבעים וארבע אתמול. ארבע שנים אחרי ואני מחבקת חזק את הקסם הזה. הילד שלי. אז אני לא יודעת אם ומה תוכלו לקחת מהסיפור הזה שלי, בהנחה שהגעתם עד לפה. אני לקחתי מלא. נזכרתי להקשיב לעצמי, נפש וגוף נזכרתי להאמין, בעצמי או באלוהים או איך שרק תרצו לקרוא לזה שאתם מאמינים בו.>>>

הובהרו לנו הסיכונים שאני לוקחת בסירובי לגשת למיון ואני החלטתי לקחת את האחריות על הבחירה. לאחר שבוע הוזמנתי לעבור בדיקת אולטרסאונד על מנת לוודא שלא התפתח זיהום. זיהום לא היה. אבל היה דופק.>>>

ובכן, שני רופאים בישרו לי שההריון נפל. אין דופק, שק הריון ריק ואני מופנית לבית החולים כדי "לגרד" את מה שנשאר ברחם. סירבתי. מבחינתם קשה היה לי לקבל שההריון נגמר, מבחינתי הבנתי שלכל דבר יש את הזמן והקצב שלו ואני לא מזרזת פה שום תהליך בצורה אגרסיבית.>>>

אם אנשים עושים תוכניות ואלוהים צוחק, אני מעדיפה לצחוק איתו מאשר לתכנן. וכמו שאני מסבירה לילדים שלי: "לא צוחקים עליך, צוחקים איתך", אז החיים.">>>

"אז ניגבתי והכל היה דם. והבנתי שההריון נופל לי. "תזכרי טוב מה אמרת לעצמך" אמרתי לעצמי, "מה שצריך לקרות קורה והכל לטובה". עוד ארבעה ימים בת ארבעים אבל אני יודעת שאני מאוד קטנה בשביל להבין איך הדברים המאוד גדולים עובדים.>>>

אחרי שבוע וחצי כשכל כולי כבר מכוונת ליצירת החיים בתוכי, קיבלתי את אחד השיעורים הכי גדולים שקיבלתי בחיים. ככה, במתנה מאלוהים. אני מצרפת לכם פה קטע קצר ממה שכתבתי בזמן אמת:>>>

זה די שוק כשמבינים עוד ועוד השלכות שיש בלהיות שוב הורה אחרי שהילדים כבר גדלו, לטוב ולרע. עשינו חישוב מסלול מחדש והחלטנו ללכת על זה. עברתי לmode של הריון, הפסקתי לעשן, הקפדתי על שעות שינה, נטשתי את הקפה ועברתי למים (קשה!) והצטרפתי כמעט לכל פורום אפשרי על הריון ולידה.>>>

שני פסים על מקלון והנה הלכה לה מסיבת הסקס, סמים, אלכוהול ורוקנרול שתכננתי לי ליום ההולדת, שסוגר ופותח עשור חדש (אצל סבתא שלי זה היה נקרא: יצאת מארבעים ונכנסת לחמישים. כזו היתה, מעודדת).>>>

שבועיים לפני גיל ארבעים גיליתי שאני בהריון לא מתכונן. זה לא שאני לא יודעת איך באים ילדים לעולם (יודעת ואפילו היטב) פשוט לא חשבתי שזה עדיין יכול לקרות. המחזור לא היה סדיר וגלי החום בלילה הרגישו לי יותר קרוב לגריאטרית מאשר ליולדות ב'.>>>

תודה לכולכם על הברכות שאיחלתם לי אתמול ליום ההולדת. בשונה מכל הפוסטים המתחכמים והקצרים שלי, אני רוצה לשתף אתכם דווקא במה שעבר עלי ביום הולדתי לפני ארבע שנים (ושלושה שבועות לפני התאונה שעבר בן זוגי ושינתה את חיינו לנצח): >>>

"אמא, איך מחשבים שטח של טרפז?" "לא יודעת, אני גרועה בהתעמלות קרקע"

מכירים את זה שאתם מפהקים ליד מישהו והוא נדבק ומפהק גם? אז אני מנסה את זה כבר שעה על בןשלוש וזה לא עובד

"אמא, מה את רוצה שאקנה לך ליום ההולדת?" "סופ"ש באמסטרדם" "את זוכרת שאני חצי תימני?"

פסיכולוגית: למה באת? אני: אני מרגישה שהכל תקוע בחיים שלי, חוסר תקשורת עם עצמי פסיכולוגית: תכבי ותדליקי

אם אומרים שאתה האויב הכי גדול של עצמך והדיאטנית שלי אומרת שאויבים לא מכניסים הביתה, איפה אני אמורה לגור?

איבדתי את הקול. אם תראו מישהו מסתובב עם חיוך - זה החבר שלי

הבעיה בלאכול עם העיניים היא שכל האיפור נמרח

"אמא, את מרשה לי לעשות לך היפנוזה?" "כן" "עושים את זה עם שעון. אני אביא" *מביא שעון דיגיטלי*