תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה סובלים ממצוקת מים חמורה: בגדה הבעיה נוגעת בעיקר לכמויות המים העומדות לרשות התושבים, וברצועת עזה נעוצה הבעיה בעיקר באיכות המים. הזכות לגישה למים ולסניטציה הינה זכות יסוד המעוגנת באמנות הבינלאומיות עליהן חתומה ישראל. ב-28.7.10 הצהירה העצרת הכללית של האו"ם כי גישה למי שתייה בטוחים ונקיים ולסניטציה היא זכות החיונית לצורך ההנאה המלאה מהחיים ולמימוש כל יתר זכויות האדם, ובספטמבר של אותה שנה ציינה מועצת זכויות האדם של האו"ם כי הזכות למים וסניטציה היא נגזרת של הזכות לרמת חיים נאותה.
הגדה המערבית
חלוקת המים בין ישראל לרשות הפלסטינית נקבעה בהסכמי אוסלו, שנועדו להיות הסכמים זמניים שיוחלפו בהסדרי קבע לאחר חמש שנים. בהסכמים האלה נקבעה חלוקה של המים בגדה מאקוויפר ההר, שהוא משאב משותף של ישראל והפלסטינים, לפי יחס של כ-80% לשימוש ישראל וכ-20% לשימוש הפלסטינים. חלוקה מפלה זו נקבע כאמור לתקופה של חמש שנים בלבד. כמו כן נקבע בהסכמים כי הפלסטינים יפתחו קידוחי מים עצמאיים נוסף על הקיימים, אך פיתוח זה לא צלח הן בשל מגבלות שהטילה ישראל והן בשל קשיים טכניים, על אף סיוע בינלאומי. כיום הפלסטינים נאלצים לרכוש מחברת מקורות כמות כפולה מזו שנקבעה בהסכמים, כשליש מכלל המים העומדים לרשותם בגדה.
אפלייתם של הפלסטינים לרעה בניצול משאבי המים המשותפים לישראל ולרשות הפלסטינית משתקפת באופן מובהק בנתונים אודות צריכת המים של שתי האוכלוסיות: לפי נתוני רשות המים הפלסטינית, צריכת המים הממוצעת לשימושים ביתיים, מסחריים ותעשייתיים בגדה המערבית עמדה ב-2014 על כ-79 ליטר ליום לנפש. לפי נתוני רשות המים הישראלית, צריכת המים הממוצעת בישראל לשימושים ביתיים מסחריים ותעשייתיים עמדה בשנת 2014 על כמעט פי ארבע מכך – כ-287 ליטר ליום לנפש.





