כשתפתחו היום את הברז

כשתפתחו היום את הברז, חשבו על רצועת עזה: שם מאות אלפי ילדים וצעירים לא מכירים את הפלא של שתיית מים מהברז. המבוגרים כבר שכחו כמה זה פשוט: סיבוב אחד, פכפוך, הצליל המתנמך ככל שפס המים בכוס עולה. עכשיו זה לרדת לרחוב, לחכות למכלית המים המטוהרים, למלא כמה גלונים, לסחוב, לקוות שיש חשמל והמעלית עובדת. התשלום: 25–30 שקל למטר מעוקב של מים מטוהרים, לעומת 1–3 שקל למ"ק מרשת המים.

כשתשטפו היום את פניכם, חשבו על המים היוצאים מהברז בעזה. מגעם שמנוני והם מותירים דוק מלוח על העור. הבגדים יוצאים מהכביסה נוקשים, כי המים מעורבבים במי ים, מי שופכין וחומרי הדברה.

כ–95% מהמים הזורמים בברזים ברצועה אינם ראויים לשתייה. לכן התלות המוחלטת ב–145 מתקנים ציבוריים ופרטיים להתפלה וטיהור של המים הנשאבים. עכשיו מזהירה EWASH — קואליציה של ארגונים מקומיים ובינלאומיים העוסקים במים — שכ–68% מהמים המטוהרים האלו חשופים לזיהום ביולוגי.

כ–200 מיליון מ"ק בשנה נשאבים ממי התהום ברצועת עזה, ואילו האקוויפר מתמלא רק ב–55 עד 60 מיליון מ"ק. כמו לפני 80 שנה. אלא שאז חיו ברצועה כ–80 אלף בני אדם. היום חיים בה 1.8 מיליון. הכמות שישראל מוכרת לרצועה מזערית: בין 5 ל–8 מיליון מ"ק בשנה. האו"ם כבר הזהיר, כי עד 2020 יהיה הנזק לאקוויפר בלתי הפיך.

הדרך ההגיונית, המהירה והקלה לעצור את האסון הסביבתי/אנושי היא להזרים לרצועה עוד מים מישראל. הרבה ובזול. אומת ההיי־טק והטפטפות יכולה לארגן את זה. אבל הרשות והמדינות התורמות מתכננות מתקנים גדולים להתפלת מי ים (שהקמתם נדחית בגלל המגבלות על הכנסת חומרי גלם ואספקת החשמל המשובשת). הרשות מסבירה את דבקותה בפתרון יקר ואנטי־סביבתי זה ברצונה להשתחרר מהתלות בישראל. בה בעת, היא לא מתנגדת לתוספת המים שהיא קונה מישראל, לגדה המערבית (כ–50 מיליון מ"ק, כפול ממה שקבע הסכם אוסלו). הסיבה להתנגדותה כנראה אחרת: היא חוששת, שממשלת החמאס לא תטרח לשלם את חשבונות המים, כפי שקורה לחשבון החשמל. ישראל תקזז אותם ישירות מהמכסים המועברים לרמאללה. שוב, העם הפלסטיני שבוי במריבות פתח־חמאס.

אבל הבעיה התחילה הרבה לפני התבססות שלטון החמאס ברצועה. הסכם אוסלו הגדיר את משק המים ברצועה כאוטארקי, עומד ברשות עצמו. זו אחת ההוכחות המובהקות לכך, שכבר אז התכוונה ישראל לנתק את הרצועה מהגדה המערבית, בניגוד למלה הכתובה. אותו הסכם כפה חלוקה שערורייתית, אפלייתית, של מי אקוויפר ההר בגדה: 80% לישראלים (בתוך ישראל ובהתנחלויות), 20% לפלסטינים. החלוקה בפועל השתנתה רק לרעה מאז, כי בארות פלסטיניות התיישנו וקידוחים חדשים, בהיתר ישראלי, היו פחות מוצלחים מהמצופה.

התוכנית הגרנדיוזית להתפלת מי ים בעזה מטאטאת אל מתחת לשטיח את הפשע הסביבתי והפוליטי הקדמון: ההתייחסות לרצועת עזה כאל אי המנותק משאר חלקי הארץ. רוב תושבי הרצועה וצרכני המים שאין לה הם במקורם מערים וכפרים שבשטח ישראל היום. ברובד הסמלי: קבלת זכותם למים שמפיקה ישראל כמוה כמעט כהכרה בזכות השיבה. ברובד הפוליטי: הגדלה משמעותית של כמויות המים שמספקת להם ישראל יכולה וחייבת להיעשות כפיצוי על המים שנגנבים מהפלסטינים בגדה המערבית. זו הודאה — שאיננו מוכנים לה — בחובתנו לחלק באופן שוויוני את מקורות המים בין ערבים ליהודים.