הערה של ענק בישל מרק הזכירה לי פעם חילוק שעשיתי על היהדות האיסלאם והנצרות:

באיסלאם האלוהים בשמים והאדם על הארץ.

ביהדות האדם נברא בצלם אלוהים.

בנצרות האלוהים נברא בצלם האדם.

כתוצאה מכך גם עבודת האלוהים שלהם שונה:

באיסלאם האדם משתחווה לפני האלוהים.

ביהדות האדם עומד מול האלוהים.

בנצרות האדם יושב.

באיסלאם האדם הוא עבד של אלוהים.

ביהדות האדם עובד עם האלוהים (פועל עם אל).

בנצרות האלוהים עובד בשביל האדם.

המלך בנט נט מלך בביצה המגזרית על חרד"לים וליברלים, זבולונים ודתל"שים.

אך למלך בנט נט זה לא הספיק. הוא רצה למלוך על חרדים וחילוניים, ערבים ויהודים.

אז הוא קרא בואו אליי! בואו ימנים ושמאלנים, ערבים ויהודים וטפסו מעלה מעלה כי אני רוצה להיות מלך ישראל.

באו ערבים ובאו יהודים באו שמאלנים ובאו ימיניים, בא סער ובא עבאס, באה שקד ובא לפיד, באה סילמן ובאה מיכאלי.

טיפסו מעלה מעלה עוד אחד ועוד אחד התקבצו ועלו עד שנהיו ל60 ועל גבם טיפס המלך בנט נט ומלך על ערבים ועל יהודים על חרדים ועל חילונים.

אך למלך בנט נט זה לא הספיק. הוא רצה למלוך על פוטין ועל זלנסקי על ביידן ועל שי ג'נפינג.

אך שם למטה פתאום נשמע קול גניחה. המלך בנט נט הסתכל וראה צבה בשם סילמן סילמן.

קשה לי היא זעקה. כל הצבים עלי, שמאלנים וערבים, עוכרי מדינה יהודית ועוכרי הדת היהודית.

אולי תרד קצת אל העם המלך בנט נט ותקל קצת מן העומס? אין צורך לתווך בין אוקראינה ורוסיה, בוא תווך בין ניצן לסילמן.

שקט שם הרעים המלך בנט נט. אני כאן טרוד בעניינים חשובים. את תמשיכי שם לסבול בשקט בזמן שאני שם למעלה, וטס לו לאוקראינה.

אך אז השתעלה הצבה סילמן סילמן וכל מגדל הצבים התפרק לו באוויר.

עפו הורביץ ומיכאלי. עפו זועבי ועבאס. עפו לפיד וליברמן. עפו גנץ ושקד.

עף לו בנט נט מלמעלה למטה ישר עם הראש לתוך הבוץ.

נגמרה מלכותו של בנט נט. מלך הוא כבר לא יהיה. את המבצר ברעננה יפרקו. את תארי הכבוד יחזירו.

המלך בנט נט כבר לא ירדה בצבי המדינה וגם לא בצבי המגזר. את הדמיונות על מלוכה ישאיר לזמן אחר.

ואת הסיום נשאיר לסופר המקור הגדול מכולם שאת סיפורו של המלך צב צב הוא סיפר:

"ועם הצבים? מה היה עליהם? הצבים (וגם מק) חופשיים כולם וזה, באמת, מגיע להם-כמובן כמו לכל יצור בעולם!"

אחת התגליות של מלחמת רוסיה אוקראינה היה כותב בטוויטר קמיל גליב. הכתיבה החריפה שלו על רוסיה הייתה מאירת עינים מבחינה היסטורית ותרבותית. כבר עשרים שנה מטרידה אותי שאלה על רוסיה הפוסט סובייטית – מדוע רוסיה לא הפכה למדינה תעשייתית נורמלית? תשובתו של קמיל שהיא מעולם לא הייתה מדינה תעשייתית נורמלית. למעשה גם הקומוניסטים לא הפכו אותה למדינה תעשייתית נורמלית. תחת שלטונם היא נשארה עם אותו דפוס כלכלי קבוע. מדינה פריפריאלית מבחינה כלכלית המספקת מוצרי גלם וצורכת מוצרים מוגמרים. בעצם לא שונה בהרבה מברזיל ומדינות קולוניאליות אחרות. מדינות הליבה התעשייתיות היו אנגליה, הולנד, ולאחר מכן בתקופה המודרנית גרמניה, ארה"ב ויפן. רוסיה נשארה בתפקיד המדינה הפריפריאלית. החל מגילוי הנתיב הארקטי לרוסיה במאה ה16 על ידי האנגלים ספקה רוסיה מוצרי גלם למערב התעשייתי. הדפוס הזה נמשך גם בתקופה הקומוניסטית והוא נמשך גם בתקופה הפוסט קומוניסטית. ההתמקדות של משטר פוטין בשליטה על יצוא הנפט וההתבססות של הכלכלה הרוסית על נפט משמר אותה באותו דפוס כלכלי ידוע ורגוע. לא צריך לתת מקום לאנשים חכמים לנהל עסקים ולפתח מוצרים. אנו נמכור מוצרי יסוד למערב ונקנה מוצרים תעשייתיים. הקומוניסטים לא שינו את הדפוס הזה. בשנות השלושים הם השיגו מערכות תעשייתיות מוגמרות באכזריות מרובה על חשבון התושבים שלהם. אחרי מלחמת העולם השניה הם בזזו אותם מהגרמנים או קנו אותם מהמערב (המנהל שלי למד יפנית בבברית המועצות כדי לתרגם חומר טכני על מוצרים יפניים). כשלעצמם לא היה להם יכולת להרים מערכת תעשייתית עצמית. רוסיה הייתה ונשארה תלויה בתשתית התעשייתית המערבית.

כדי לבנות תשתית תעשייתית צריך לאפשר חופש יזמות. הוגים מרקסיסטיים ואחרים מתמקדים בצד החומרי של התיעוש – מכונות, הון וכדומה. אולם כפי שקמיל גליב מדגיש הרבה יותר חשובים כל אותם צווארי בקבוק קטנים שנמצאים בתהליך היצור. אף חברה לא מייצרת הכל בעצמה. בתהליך היצור יש אין סוף צווארי בקבוק קטנים המטפלים בנקודות קטנות אשר אינן חשופות למתכנן המרכזי. לנקודות הקטנות הללו חשופים המהנדסים והייצרנים בשטח אשר נדרשים להשיג להם מענה בכדי להבטיח את שרשרת הייצור השלמה. וכאשר מהנדס או מנהל בשטח חשופים לאותם שטחים מתים נוצר להם תמריץ לתת מענה לאותם צווארי בקבוק מקומיים על ידי הקמת עסק שיתמקד באותם שטחים מתים. בשביל זה הם זקוקים למסגרת של חופש יזמות שיכול להקים את העסק וחופש עיסוק והון כדי להשתמש במשאבי האדם והתעשייה הנדרשים לעסק. מערכת תעשייתית בסופו של דבר היא רשת של יזמים קטנים הפועלים בשטח שמתוכם נוצרת שרשרת ייצור שלמה. כפי שהאייק הדגיש המחיר והשכר בתוך מערכת הכלכלית הזו מתפקד כספק ידע הן לגבי איכות המוצרים והן לגבי חלוקת היצור האופטימלית של עובדים והון. המחסור במוצר מסוים בתוך שרשרת הייצור המתבטא במחיר גבוה של אותו מוצר מעודד יזמים להקים עסק שיתן מענה לאותו מחסור והם בתורם שוכרים עובדים והון במחיר גבוה כדי לממש את הייצור. אולם בשביל שהתהליך יצליח נדרשים חופש תנועה של עובדים והון. מכאן ההתנגדות ההיסטורית של כלכלנים ליברלים כמו סמית' וריקרדו לעבדות ולכל מגבלה על תנועה של עובדים והון. יזמים צריכים את החופש ליזום ועובדים והון צריכים את החופש לפנות למקום שבו הם נדרשים.

למותר לציין שאין דבר שאליו התנגדה רוסיה ההיסטורית מאשר תנועה חופשית של הון ועבודה. בתהליך ארוך הוכפפו העובדים ברוסיה למגבלות תנועה אם זה בצמיתות רשמית תחת שלטון הצארים ואם בקולקטיביזציה חקלאית תחת השלטון הקומוניסטי. גם יזמים לא לקקו דבש תחת השלטונות. אצל הקומניסטים יזמות חופשית נאסרה. אצל הצאר היא הוגבלה מאד. היה חלון הזדמנויות קצר שרוסיה יכלה לשנות את הדפוס ההיסטורי הזה וגם אותו היא פספסה. ב1860 בעקבות ההפסד במלחמת קרים לצרפת ואנגליה החליט הצאר אלכסנדר לשחרר את הצמיתים. לכאורה, השיחרור היה אמור להיות מוחלט. אבל אז וועדה שהצאר מינה התנתה את חופש התנועה של האיכרים בהסכמת מועצת הכפר. שוב הוטלה מגבלה שמנעה את חופש התנועה של העובדים. כתוצאה מכך תהליך העיור והתיעוש של רוסיה נדחה בדור שלם. עשרות השנים שבין 1860 ו1905 בוזבזו ללא שוב. בתקופה המקבילה ארה"ב וגרמניה עשו את הקפיצה של עיור ותיעוש תוך הגעה ל2/3 מהעובדים שגרים בערים ועובדים בתעשייה. ברוסיה בקושי 1% חי בערים. ב1905 בעקבות הזעזועים של מלחמת יפן רוסיה הוסרה המגבלה אך זה כבר היה מאוחר מידי. לרוסיה היו 10 שנים של עיור ראשוני שהגיע ל13 מיליון מתוך אוכלוסיה של 130 מיליון אולם ב1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה שגררה את רוסיה לתוהו ובוהו מוחלט. רוסיה הפסידה במלחמת העולם הראשונה. ב1917 חתמו שליטי רוסיה הקומוניסטים על הסכם כניעה לגרמנים. בניגוד למלחמות נפוליון ומלחמת העולם השניה, במלחמת העולם הראשונה הסיוע המערבי לרוסיה היה נמוך מאד ולרוסיה, הננס התעשייתי, לא היה סיכוי מול גרמניה, הענק התעשייתי. עליית הקומוניסטים שחררה לתקופת מה את חופש התנועה של העובדים אך ההתנגדות לחופש יזמות ותהליך הקוקלטיביזציה החקלאית של סטלין שוב הגביל חזרה את החופש הכלכלי ברוסיה. רוסיה נשארה מדינה מפגרת ועניה עד היום הזה.

לאחרונה אורי כץ רשם כי אנשים תולים את הקדמה המוסרית בקדמה תעשייתית. אולם מניסיונו המחקרי נראה שהכיוון הוא הפוך. קדמה מוסרית המלווה באמון בחופש התנועה והיזמות של האדם הביאה לקדמה תעשייתית. הדוגמה של רוסיה מוכיחה את הטענה הזו. רוסיה באופן עקבי התעקשה על הגבלות התנועה והעיסוק של האדם הפשוט. את המחיר היא שילמה בפריפריאליות כלכלית מתמדת שגזר עליה שוליות מתמדת בעולם המודרני.

לא הצבעתי לממשלה הנוכחית ולא תמכתי בה ועם זאת בפוסט הנוכחי אגיד משהו שחבל לי עם הממשלה הנוכחית. אני חושב שעיקר העניין בדמוקרטיה (בניגוד לשיטות ממשל אחרות) זה בדיוק הכוח של חילופי השלטון שמזעזעים את המערכת וטורפים את הקלפים מחדש. לטעמי הכוח הזה צריך להיות מוחלט וזה, בין היתר, מה שהופך את הדמוקרטיה לשיטת ממשל מוצלחת כל כך (ומסביר את האיבה שלי לניסיון של המערכת המשפטית לאבן את המציאות). שוב, לא הצבעתי לממשלה הנוכחית אךגם לממשלה הנוכחית יש צדדים חיוביים שהממשלה הקודמת נמנעה מלקדם או לזעזע. ואני כבוחר מעדיף לראות את הסחורה שמציגה הממשלה הנוכחית כדי להשיג חופש בחירה בין המפלגות השונות שבתורן יחייב אותן לשרת אותי ולא את עצמן.

הטעות הגדולה ביותר של הממשלה הנוכחית היא לטעמי מיקומו של בנט כראש ממשלה. בנט לא היה צריך להיות ראש הממשלה. אני חושב שכיום כולם מכירים בכך, ומכירים בכך שמה שמניע אותו זו רדיפת כבוד גרידא. הפחד שלו לעבור לירושלים, שאותו הוא תירץ בכל מיני תירוצים עלובים, רק חשף זאת והביא לדעתי לשורת הזעזועים שעוברת הממשלה הנוכחית מאז שעידית סילמן החליטה לנטוש אותה. בלי מנופים פוליטיים משמעותיים תפקיד ראש הממשלה חסר משמעות אמיתית. ראש הממשלה משיג את כוחו מהיציבות שלו, מהמיקום שלו כראש מפלגת ציר הזוכה לאמון הבוחרים וכמי שנמצא בנקודת הכובד המשמעותית של הקואליציה הקיימת. התואר ראש ממשלה הוא חשוב אבל בלי המהות הוא חסר משמעות. הבן אדם המתאים לתפקיד הן מבחינתה מהותית והן מבחינה רשמית הוא יאיר לפיד. יאיר לפיד הוא נקודת הכובד של הממשלה. השנים שעברו הוכיחו הן את תבונתו הפוליטית והן את הכוח המעשי שלו.

תסתכלו את התמונות מהביקור שלו בשער שכם. ברור עד כמה הוא מרגיש בשליטה במתרחש ועד כמה הוא נהנה מהביקור. כשאני רואה אותו אני מצטער שבנט הפחדן הזה קיבל את תפקיד ראש הממשלה. אם יאיר לפיד היה ראש הממשלה הוא מייד היה עובר לגור בירושלים בלי שהיות (כמובן בזמנים שהוא לא היה שוהה בביתו הפרטי או מטייל בחו"ל). ליאיר לפיד היה את הכבוד לירושלים ובעצם למדינת ישראל כולה שלבנט אין.

בנט יכול היה לקבל את תפקיד שר הביטחון במקום גנץ. ככה הוא גם היה מצליח להביא הישגים לבייס שלו (שאותם גנץ מנע באופן עקבי) וגם נשאר לייצג את העמדה הימנית דתית בממשלה שאותו הוא זנח בתפקידו כראש הממשלה. כך הוא גם היה שומר על התמיכה של חברי מפלגתו במהלך המפוקפק שהם הלכו עליו ולא משאיר אותם להילחם לבדם עד שנמאס להם.

הממשלה כרגע מצ'ט'קמקת והולכת. אינני יודע אם יש לה עתיד והאם אנחנו רוצים שיהיה לה עתיד. אבל נראה לי שהתפטרותו של בנט מתפקיד ראש הממשלה זה הדבר הראשון הנדרש.