האם העיר  מכה תשרוד את המאה ה21?

בשנים האחרונות הדינמיקה של האיסלאם בעולם הולכת לצדדים שונים. בצד השמאלי של המפה בעולם המערבי הופיעה מילה חדשה "איסלמופוביה" – אין בעיה עם האיסלאם. הבעיה היא רק עם האנשים שיש להם בעיה עם האיסלאם. מהצד השני התמוטטות הסדר הפוליטי הערבי הביאה לגל של פליטים ומהגרים למדינות אירופה. גל זה הצטרף למהגרי עבודה מהעולם המוסלמי שכבר נמצאים במדינות אירופה ועורר את הרדיקליזם המוסלמי. כתוצאה מכך מופיעה ראקציה כנגד המציאות של טשטוש הזהות ההיסטורית האירופאית עד כדי איבוד זהות זו למול התוהו ובוהו החברתי. זהו הסיפור במערב. אולם כפי שציין הבלוגר שי שפירא (שכולנו מקווים שימשיך לפרסם) בנוגע לרוהאניגה בבורמה זהו רק צידו המערבי של הגלובס המצוי בשקיעה מתמדת. בצידו המזרחי של הגלובס היחס לאיסלאם נוקשה הרבה יותר וקשה הרבה יותר. במדינות מזרחיות אין סבלנות לאיסלאם. בסין היחס לאוכלוסיה האויגרית המוסלמית כולל שימוש במתודות קונופוציניסטיות של חיברות מחדש של המוסלמים מתוך מטרה של עקירת הזהות המוסלמית שלהם. בבורמה נערך מבצע של גירוש בני הרוהאינגה לבנגלדש תוך טענה שמדובר במסתננים בנגלים. המדינות המוסלמיות באזור אינדונזיה, מלזיה ובנגלדש בתגובה נותרו חסרות אונים. הן סין והן הודו הודיעו על תמיכה בבורמה. הגינוי האירופי מצד גרמניה וצרפת, שתי מדינות אירופיות בינוניות החיות על אדי תהילת העבר היה כצפוי חסר משמעות.

בינתיים בסוריה נמשכת המלחמה במלוא עוזה. המנצחת הראשית היא כנראה איראן שכוננה קשת שיעית מאיראן עד הים התיכון. אולם הצלחה זו הושגה אך ורק על ידי הנוכחות האווירית הרוסית, גם היא מדינה שוקעת מבחינה היסטורית. לולא נוכחות זו סביר להניח שהכוחות הסונים הרדיקליים בראשות דעא"ש היו כותשים את הנוכחות השיעית בסוריה ובלבנון. ישראל, מדינה יהודית בעלת אינטרסים סותרים לא נעלמה מהמפה. למרות כל האיומים והסכנות עדיין יש לנו מספיק כוח אזורי. ישראל רשמית איננה נגד האיסלאם אולם המאבק המתמיד נגד הנוכחות היהודית והלגיטימציה של אתרים קדושים יהודיים כגון חברון, שכם ובוודאי ירושלים לצד חוסר היכולת להגיע לפשרה, תהא אשר תהא, מגבירה את המתח מול האיסלאם. גם כאן האיסלאם נתפס כבעיה מסוימת שאיתה צריך להתמודד. השלטון הישראלי נוקט בגישה אוניברסאלית (אולי הגורם היחידי שנוקט בגישה אוניברסאלית באזור) אולם המציאות של מאבק מתמיד תוך תחושה של חוסר צדק ביחס ליהדות מעלה קולות אחרים.

בצד המוסלמי הצעקנות המוסלמית נמשכת. למרות חולשתן המדינית והצבאית מדינות ערב המוסלמיות רואות את עצמן כמדינות מרכזיות וזאת בזכות הנפט. קרבתן למוקדי הכוח והמרכזיות העולמית שלהן נותנת להן את התחושה כי לעולם חוסן. גם אם הן יתמכו במוקדים מופרעים כמו דעא"ש או גורמי טרור אחרים, סונים או שיעים, העולם יבליג. דעא"ש אמנם רוסקה אך עדין רוחה חיה במרכזים מוסלמיים. בארצות אירופה השוקעות, כמו באיזורים ליברליים בארה"ב, נדמה כי המערב מוכן לקבל את האיסלאם הרדיקלי ולחיות איתו. אולם לא כל העולם הוא המערב. בסופו של דבר מדינות האיסלאם פגיעות מאד ואין להן יכולת עצמית להתמודד עם תוקפנות חיצונית, במיוחד כאשר היא תבוא ממעצמות עולות. באופן היסטורי אוצרות טבע מזמינים תוקפנות מצד מדינות אחרות. בפוסט חיזיון על מלחמת רוסיה וסין על סיביר חזינו תוקפנות סינית כנגד רוסיה השוקעת. כרגע הנוכחות האמריקאית מגינה על מדינות המפרץ, אולם ככל שאמריקה הופכת ליצרנית נפט עצמאית ושוקעת באופן יחסי (בניגוד לשקיעה המוחלטת של אירופה) כך הסבירות לנטישת אמריקה את האזור גדלה. אין סיבה אמיתית לאמריקאים להישאר פה עם המטורפים של האזור. עדיף לנתק מגע ולהשאיר את האזור למטורפיו. ניתוק מגע של האמריקאים יזמין תוקפנים אחרים אשר ינסו להשתלט על שדות הנפט ולפתור את "בעיית" האיסלאם במכה אחת. יכול להיות שזו תהיה קואליציה של מדינות אולם נראה לי שהגורם האמיתי שיתקוף תהיה מדינה מרכזית אחת: הודו.

שמעתי לאחרונה כי מידתו של יוסף הצדיק, ספירת היסוד, נקראת כל. וחשבתי לבאר כך על פי דרכו של הרב שג"ר זצ"ל. ספירת היסוד מתקשרת לשמירת הברית והרב שג"ר מסביר כי שמירת הברית מבטאת איזו הסתפקות עצמית שאיננה זקוקה להנאה חיצונית. זה לא רק עצם ההימנעות מהמעשה בפועל אלא עצם הגישה שאיננה זקוקה להנאה חיצונית. הביטוי "כל", המופיע כאשר יעקב מודיע לעשו שיש לו כל (בניגוד לעשיו שיש לו רב) ובדומה לאברהם שבורך בכל וליצחק שנתן מעשר מכל, מבטא את ההסתפקות העצמית הזו של הצדיק שאיננו זקוק לשום דבר נוסף על מה שיש לו. במילים אחרות הצדיק איננו זקוק לאישור חיצוני שכן יש לו כל.

יוסף הצדיק נקרא צדיק בעקבות הניסיון שלו עם אשת פוטיפר אשר גילה את החירות העצמית שהייתה לו. עבדא בהפקירא ניחא ליה אומרת הגמרא (נוח לעבד בהפקרות של העבדות) ולכן הוא איננו חפץ בשחרור של בן החורין. עבדות איננה רק תיאור מצב אלא גם גישה לחיים. יוסף הצדיק גם כאשר היה עבד נשאר בן חורין שהרי את האלוהים הוא ירא. הוא לא נכנע להפקרות ולכן נשאר צדיק. מסיבה זו לא ניתן לשבור אותו. בצדקו הוא נשאר מתחילתו ועד סופו. במילים אחרות היה לו את "כל", את אותה מלאות עצמית שאיננה זקוקה לאישור חיצוני.

לכאורה היו ליוסף הצדיק את כל הצידוקים החיצוניים לחטוא עם אשת פוטיפר. אחיו מכרו אותו. אביו לא מחפש אותו ואולי היה שותף במכירתו. לפי הפירוש של הרב יואל בן נון לשם  מנשה "כי נשני (השכיחני) אלוהים את כל עמלי ואת כל בית אבי" יוסף היה בטוח שהשמים גזרו עליו להיות הקליפה לעומת אחיו שנשארו הגרעין. בדומה לעשו לישמעאל וללוט גם הוא לא ינחל נחלה בארץ ישראל ויצטרך למצוא את מקומו מחוץ לארץ ישראל (עיין בפוסט דיבת הארץ). בקיצור נדחה הוא מכל המעלות ומהשותפות עם עם ישראל. מיואש שורה הוא בגולה מבלי להודיע לאביו שהוא נמצא במצרים מתוך אמונה שגם אביו שותף במכירתו. ועדין "את האלוהים אני ירא", "ואיך אעשה הרעה הגדולה, הזאת,וחטאתי, לאלוהים"??

יוסף הצדיק (ביחד עם מרדכי היהודי) הוא הארכיטיפ של היהודי בגלות. התבונה המעשית, הכישרון להסתדר עם הגוים ולצד הזה העצמאות המוחלטת. הידיעה של הצדיק שיש לו כל ולכן הוא איננו זקוק לשום דבר חיצוני. יוסף הצדיק מלמד אותנו שאף גורם חיצוני איננו סיבה מצדקת לבחירות שלנו. ברגע האמת שם במצרים לבדו מול אשת פוטיפר יוסף לא הצטדק ולא ויתר אלא נשאר בצדקו מסופו ועד תחילתו.

מאמר מאלכסון על השתמרותה של ההפקרות של תרבות העבדים גם לאחר שהעבדות בוטלה רשמית:

https://alaxon.co.il/article/%d7%96%d7%99%d7%9b%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%9e%d7%a7%d7%95%d7%a2%d7%a7%d7%a2/

לרצח רבין היו השפעות שליליות על התרבות הפוליטית בישראל. ההשפעות לא היו ברמה הטכנית מערכתית. כפי שהראנו בפוסט השני על רצח רבין, ההשפעה של רצח רבין על הדמוקרטיה הישראלית או "תהליך השלום" היתה לא משמעותית. מנהיגים נרצחים במשך ההיסטוריה ועדין תהליכים קודמים ממשיכים. ההשפעה האמיתית של רצח רבין התנהלה דווקא במישור הנפשי. באמונה של האנשים ביכולת שלנו לפעול יחד למען מטרה משותפת. אמונה זו היא שעומדת בבסיס הציונות. בלעדיה היינו ממשיכים לשבת בבית מדרש בשטייטל ולתאר פנטזיות פוליטיות חסרות מימוש. מה שמאפיין את הציונים או כיום את הישראלים היה דווקא התכל'ס, המימוש עצמו ולא הרעיונות שמאחוריו. כמי שבאופן אישי מעדיף רעיונות זו נקודה חסרה אולם יש כוח בממשות לעומת המופשט. סוג מסוים של תחיית המתים. והאמונה המשותפת הזו שעמדה בבסיס הישראלי נסדקה ברצח רבין. האמון בין האנשים נפגם ואיתו היכולת לפעול יחד.

ניתן לטעון שזה התחיל כבר קודם בביקורת על הכיבוש. אולם רצח רבין ירה את יריית הפתיחה לנטישה של המערכות הישראליות. זה התחיל כבר ב1996 כאשר נתניהו עלה לשלטון ומינה את יעקב נאמן לשר המשפטים. בתגובה אמר היועץ המשפטי, מיכאל בן יאיר, על גופתי המתה והורה על חקירה כנגד יעקב נאמן. נאמן נאלץ לנטוש את משרד המשפטים ולבסוף חווה התקף לב כתוצאה מהחקירה. החקירה הסתיימה בלא כלום אולם כאן התחילה שורה של חקירות שבמשך שנות רבות שיתקה כל אפשרות לניהול חיצוני של משרד המשפטים. משרד המשפטים החל לנהוג כגוף עצמאי בלי בקרה חיצונית. שורת שרי המשפטים שנחקרו או אוימו בחקירה הייתה לא פוסקת. במקביל הביאה המערכת המשפטית לכניסתו לכלא של ראש ממשלה מכהן ולעוד חקירות והאשמות נגד אנשים שונים.

נטישת האחריות והפעולה נגד המערכת עצמה לא פסקה. בהר הבית זנחה הממשלה כל ניסיון לשליטה על המתרחש. כאן השאלה על מי האחריות איננה ברורה. האם זה אנשיו של יצחק רבין או ממשלת נתניהו. מבחינת לוח הזמנים נראה שזה דווקא ממשלת נתניהו, אבל יכול להיות שאנשי רבין נתנו אור ירוק לוואקף ולתנועה האסלמית לפעול אחרי רצח רבין (קראתי את זה באיזשהו מקום אבל במחקר קטן שעשיתי לצורך הפוסט לא מצאתי אישוש). כך או אחרת, למרות דיבורי הרהב, ישראל למעשה שמטה את השליטה מידה בהר הבית.

ביטוי אחר לאובדן האמון נמצא בפעילות הבלתי פוסקת של גורמי שמאל למיניהם למען הפסקת "הכיבוש" גם נגד רצון הבוחר הישראלי שהגיעה לשיא בנאום של חגי אלעד באו"ם. הדבר שבלט בדבריו היה חוסר ההתייחסות לאזרחי מדינת ישראל כאל סובייקטים והפיכתם לאובייקטים. במקום לנסות לשכנע אותם צריך לפעול במישור הבין לאומי כדי להכריח אותם לקבל את עמדתו. חגי אלעד התעלם מנימוקים נגדיים, ממציאות אפורה, ומבעיות טכניות. מבחינתו את "הכיבוש" צריך להפסיק בלי התחשבות בעמדות של אזרחי ישראל האחרים. ההופעה של חגי אלעד באו"ם היא רק השיא של תופעה רחבה יותר של ישראלים שאיבדו עניין בהשפעה על אזרחים אחרים במדינת ישראל. חלקם עושים זאת כסוכנים של גורמים זרים המממנים אותם וחלקם מתוך אידיאליזם. כך או אחרת הגישה לישראלים היא כאל אובייקטים ולא כאל סובייקטים.

הזלזול באנשים אחרים, הניהליזם הגלוי וחוסר האמונה בפעולה משותפת מאכלת כל חלקה טובה של אידאליזם. אודה שרוב אנשי השמאל וגם הימין ממשיכים להאמין בפעולה משותפת. חיים רמון, למרות כל חסרונותיו עדין מאמין בשיח משותף עם הימין. ישנם גם אחרים המדברים שפה אחרת, אך קשה להשתחרר מהתחושה של אובדן האמון הרוחש המביא לניהליזם, ליאוש ולהתנהלות חסרת אחריות. כפי שראינו אובדן האמון לא נמצא בשוליים אלא באנשי המלוכה עצמם. מיכאל בן יאיר משתתף היום בסיורים של שוברים שתיקה ובצלם ושותף לרוב ההנחות המעשיות שלהם. רצח רבין הרג אצלו את היכולת לתת אמון ביריב שהוביל אותו עד השוליים ממש. מבחינה טכנית הדמוקרטיה הישראלית ממשיכה לתפקד. מבחינת הרוח, האמונה הציונית בשיתוף פעולה ובפעולה משותפת שרק מתוכה ניתן אולי לקוות לשלום בארץ נפגעה קשות. בשאלה האם ניתן לתקן את השבור יעסוק הפוסט הבא.

המצטדק רוצה לשכנע אותנו בהיגיון שלו. אנחנו ידענו שעומד מאחורי המעשה שלו איזה צידוק הגיוני כלשהו (לרוב בני האדם ישנו איזה צידוק הגיוני למעשים שלהם). אם בכל זאת נזפנו בו, סימן שלדעתנו אף צידוק הגיוני לא מצדיק את המעשה שהוא עשה. כאשר הוא מצטדק הוא אוכף עלינו לתת חשיבות למה שבעינינו איננו חשוב. או במילים אחרות הוא רודף כבוד.

פרשיית השבוע "ויצא" יחד עם הפרשה של שבוע הבא "וישלח" מציבות לפנינו, אלו התומכים בקדושת ירושלים ומתפללים עליה, קושי גדול. מטרתי לחדד את השאלה ולא לעמעמם אותה שהרי אם לא נשאל את השאלה לא נבחין בתשובה. אני מודה שעדין לא הבחנתי בתשובה מספקת ומבחינתי עדין השאלה קיימת.

הפרשה מספרת כיצד יעקב אבינו יוצא מבאר שבע ללכת חרנה ויפגע במקום:

י ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה יא ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו וישכב במקום ההוא יבויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עלים וירדים בו יג והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה ולזרעך יד והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה ונברכו בך כל משפחת האדמה ובזרעך טו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשבתיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך טז וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי יז ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים יח וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשתיו וישם אתה מצבה ויצק שמן על ראשה יט ויקרא את שם המקום ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר לראשנה כ וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש כא ושבתי בשלום אל בית אבי והיה יהוה לי לאלהים כב והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך

פרשיה קצרה זו עמוסה בחידושים. אני רוצה להתמקד בפסוק בסוף הפרשיה שבה קורא יעקב למקום בית אל ואולם לוז שם העיר לראשונה. ויעקב עוד מרחיב ומסביר שהמקום נורא ואין זה כי אם בית אלוהים ושער השמים, קרי בית מקדש. רש"י המשמש כשופרם של חז"ל ולפניהם בית המקדש בירושלים מסביר כי הר המוריה קפץ לבית אל, אולם נראה כי לפחות בתקופת התנ"ך היו שהבינו את יעקב אבינו כפשוטו: בית אלוהים נמצא בלוז שלה קורא יעקב בית אל ושם שער השמים ולכן ירבעם מקים שם בית מקדש עם עגלים כמרכבה לשכינה. במאמר מוסגר נוסיף כי הקשר בין ירבעם ליעקב אין מתמצה בכך. הבירות הראשונות של ממלכת ישראל היו שכם, סוכות ופנואל; כולם תחנות בדרכו של יעקב חזרה לארץ ישראל. ירבעם לא רק חוזר ליעקב אלא גם לאהרן בחטא העגל. כמו אהרן ירבעם שם עגלים במקום כרובים במקדש, עובד ככהן במקדש ולבניו קורא בשמות של בני אהרן נדב ואביה. עד כאן מאמר מוסגר. אם נשוב לשאלת בית אל ירבעם לא היה עושה זאת אם פשט הפסוק לא היה תומך בסברתו שמדובר בבית אלוהים כפשוטו. בית אל נמצאת בלוז ולא בהר המוריה. ניתן לטעון כי ישנם הוכחות נוספות (למשל מיומו האחרון של אליהו במלכים ב ב) אולם גם בלי הוכחות נוספות עולה השאלה הבאה: אם יעקב מצא את בית אלוהים בבית אל אז מדוע משה רבינו בספר דברים מודיע כי המקום של בית המקדש לא נבחר והוא יבחר רק כאשר ישראל יגיעו אל המנוחה ואל הנחלה:

ח לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים פה היום איש כל הישר בעיניו ט כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר ה' אלהיך נתן לך י ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר ה' אלהיכם מנחיל אתכם והניח לכם מכל איביכם מסביב וישבתם בטח יא והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם בו לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם עולתיכם וזבחיכם מעשרתיכם ותרמת ידכם וכל מבחר נדריכם אשר תדרו לה' (דברים פרק יב)

לכאורה המקום אשר בחר ה' לשכן שמו שם כבר נמסר לנו בספר בראשית על ידי יעקב אבינו. זהו לוז אשר שמה היום הוא בית אל. אז מדוע משה רבינו לא מקבל את בית אלוהים של יעקב אבינו וקובע כי המקום עדין לא נבחר וכי בחירתו תלויה בישיבה לבטח אשר תשלים את הביאה אל המנוחה ואל הנחלה?

זה לא הענין היחידי שבו משה רבינו חולק על יעקב אבינו ישירות. כך למשל אוסר משה רבינו את פולחן המצבות:

ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלהיך (דברים טז כב)

אם יעקב אבינו לא הסס להקים מצבה מהאבן משה רבינו בשבתו כבג"ץ כבר אוסר את הנוהל. כאן רש"י מתייחס לניגוד במפורש:

"אשר שנא" – מזבח אבנים ומזבח אדמה צוה לעשות ואת זו שנא כי חק היתה לכנענים ואע"פ שהיתה אהובה לו בימי האבות עכשיו שנאה מאחר שעשאוה אלו חק לעבודת אלילים"

ועדין לא ברור מדוע מה שהיה אהוב בימי האבות הופך לשנוא בימי הבנים או בניסוח למדני מה חשבו מעיקרא ומה השתנה במסקנה?

נאמר כמה מילים על ביקורת המקרא. על פי ביקורת המקרא ספר דברים הוא ספר מאוחר אשר אחד מתפקידיו זה להצדיק את ירושלים מסיבות פוליטיות. וכך מול הקדושה ההיסטורית של בית אל – טוענת ביקורת המקרא – בא ספר דברים לטעון כי המקום אשר יבחר ה' לשכון שמו שם עדיין לא נבחר. לכאורה פתרון. בפועל כשחושבים על זה מבינים שהשאלה פשוט הודחקה. שוב לא ברור מדוע ההצדקה של ירושלים צריכה לבוא על חשבונה של בית אל. אפשר לטעון שירושלים באה כנגד הר ה' יראה של אברהם (כמו שכתוב בספר דברי הימים) ואילו בית אל כנגד ההתגלות ליעקב. אך מדוע לשיטת ספר דברים אין מקום לבית אל? לביקורת המקרא ישנה הנחה מובלעת נוספת לפיה ציר הזמן מסמן התקדמות מהאמונה שהקורבנות שייכים בכל מקום לריכוז הקורבנות במקום אחד. זו הנחה נוצרית פרוטנסטנטית אשר סופה אמונה בישו כמבטל את כל הקרבנות. במילים אחרות בתוך ביקורת המקרא מובלעת הנחה נוצרית די רצינית.

אם נעזוב את ביקורת המקרא (הבאנו אותה כדי לחדד את השאלה ולא כתשובה לשאלה) ונחזור לשאלה העומדת בפנינו מה שמטריד אותנו זה השאלה מדוע לדעת משה רבינו התגלות קשורה להגעה אל המנוחה ואל הנחלה ומהו השבר שיש מול בית אל. נדמה שהשבר קשור לאיסור על המצבות שהזכרנו קודם. יעקב אומר שהמצבה יהיה בית אלוהים. יסוד המקדש בבית אל הוא המצבה. הפיכת המצבה לשנואה משנה גם את מעמדה של בית אל. בית אל כבר איננה יכולה לשמש כבית אלוהים וריבונו של עולם צריך לבחור שוב את המקום שבו הוא ישכן את שמו שם. על פי ספר דברים זה יקרה רק כאשר עם ישראל יגיע אל המנוחה ואל הנחלה וזאת בלי להסביר מדוע שיכון שמו של ה' יכול לקרות מתוך מציאות של מנוחה ונחלה?  על פי הפרשנות הנבואית ההגעה אל המנוחה ואל הנחלה קרה רק אצל דוד המלך. לכן מזכירים הפוסקים כי יסודו של בית המקדש יכול לבוא רק מתוך מלכות בית דוד. לעם ישראל היו מלכים לפני דוד ואחרי דוד אולם הם לא הביאו אותו אל המנוחה (זה מסביר מדוע בבית שני עדיין התענו תענית תשעה באב כיון שמלכות בית דוד לא חזרה). עניינו של משיח להביא את ישראל אל המנוחה שממנו ניתן יהיה לבנות את בית המקדש.

אם נחזור למדרש שהתחלנו בו על קפיצת הר המוריה לבית אל. נדמה לי להסביר שלמרות שבית אל נשללה, ההתגלות של בית אל נשמרת בהר הבית. שער השמים כבר לא נמצא בבית אל הוא עבר להר הבית ששם נמצא בית האלוהים. גילוי השכינה בהר הבית ממשיך לינוק מהתגלות השכינה שהיה בבית אל. ולכן למרות שמבחינה טכנית בית אל נזנחה כתוצאה מזניחת המצבות רוחה עדין נשמרת בהר הבית.

הערה לסיכום,

מצורף כאן קישור לפוסט של תומר פרסיקו על תופעת הבית אלים במרחב:

https://7minim.wordpress.com/2018/05/09/betyl/

נראה שריבונו של עולם בחר להתגלות ליעקב דרך מה שנתפס במרחב כבית אל. יכול להיות שההבנה שמצבות נתפסות לא כהתגלות של ה' אלא כביתו של ה' היא שהביאה לשינאתם ולכן לזניחת בית אל.

 

שרת המשפטים איילת שקד היא אישה חכמה מאד והמכתב שהיא בחרה לשלוח ליועץ המשפטי לממשלה ביחס להתנהלותה של המשנה ליועץ המשפטי דינה זילבר מדגים לנו באופן נאה את חכמתה. במכתב דורשת איילת שקד למצוא מחליפה לדינה זילבר בייצגה את הממשלה ואוסרת על דינה זילבר להמשיך לייצג אותה, את משרד המשפטים והממשלה בכל אחד מתחומי האחריות של דינה זילבר, וזאת לאור ההתנהלות של זילבר בוועדות הכנסת. הסיבה לכך שהמכתב הוא חכם הוא שאיילת שקד נמנעת במכתב מלנקוט צעד סמכותי כנגד זילבר (פיטורים, השעיה). בכך שרת המשפטים נמנעת מלגרור את הדיון אל הצד הטכני סמכותני שהיה מסיח את הדעת מהנושא העקרוני של תפקידי הייעוץ המשפטי לממשלה. במילים אחרות שרת המשפטים רוצה לנצח בוויכוח העקרוני ולא בשאלת הכבוד או הסמכות שלה. איילת שקד מבינה שהטיעון חשוב יותר מהסמכות העקרונית והיא רוצה לנצח ברמת הטיעון; הרמה המעשית כבר תגזר מרמת הטיעון עצמה. איילת שקד מציגה את עצמה כשמרנית. אני עצמי לא רואה את עצמי כשמרן כפי שהבאתי בשם תוספות יום טוב מנהג שאין לו טעם איננו אלא מידת סדום. ועם זאת אני שמח שאיילת שקד מתמקדת בטיעונים ולא בסמכות שרירותית. כפי שהיא מבינה היטב סמכות גרידא לא תשרת את מטרותיה בטווח הארוך.

חכמתה של איילת שקד מתבטאת גם בבחירה במשנה ליועץ המשפטי ולא ביועץ עצמו. בדומה לאהרן ברק שנמנע מלפסול חוקים מיד אלא התחיל בהודעה על סמכותו בלי מימושה המיידי וכך גרם לאנשים להתרגל לרעיון כך גם שקד בבחירתה מתחילה את הדיון שסופו בקביעה על היועץ המשפטי עצמו. בינתיים היא נותנת לאנשים זמן להתרגל לרעיון וגם מדגימה באופן ישיר מדוע נדרש חוק היועצים המשפטיים במתכנתו החדשה להיחקק.

בפוסט ילדי עזה על הגדר ככשלון שלטון החמאס בעזה טענתי שהשאיפה של חמאס היא למעמד של רשות פלסטינאית המקבלת את התקציב שלו ישירות ממדינת ישראל. טענתי שדווקא הליכה לקראת חמאס תעניק לישראל מנוף לחץ נוסף מול חמאס שאיננו כוחני ותשלים את הפרדת הפלסטינאים לשני גורמים עוינים מתחרים אשר יאפשרו לישראל  למשול. בידיעה חדשותית מסוף שבוע מסתבר שצדקתי. חמאס דורשים 15 מיליון דולר כל חודש לתחזוק המנגנון שלהם. עכשיו מה שנותר זה להוסיף מחירון על כל חריגה של החמאס:

הפגנות ליד הגדר 100,000- דולר

פריצת הגדר: 200,000- דולר

טיל על ישראל: 1,000,000- דולר

השמדת מנהרה: 3,000,000- דולר

שלושה חודשי שקט: בונוס 2,000,000+ דולר