בואו נתעלם יחד מהעובדה שאני לא ממש מצליחה להתמיד בלכתוב פה כל יום.
הימים עוברים לי מהר ממש. אתמול כתבתי ביומן הפיזי שלי שאני שומרת לי ליד המיטה ופתאום ראיתי שהפעם האחרונה שכתבתי בו זה היה אחרי פורים ושלמעשה כבר עבר חודש מאז. אני כל כך לא מנותקת שאפילו לא קישרתי בין זה שעכשיו פסח לזה שעבר חודש מאז פורים. מה גורם לי להתנתק לתקופות כל כך ארוכות? אני שונאת להיות מנותקת מעצמי, ואני מרגישה כאילו זה כמו כדור שלג שככל שאני מנותקת ככה אני מתנתקת עוד ועוד ועוד ובסוף אבלע לתור חור שחור ומשם הדרך תהיה חד כיוונית בלבד. אפילו לצאת לעשות הליכות אני לא מצליחה, משום שמסיבות כאלו ואחרות אין לי רישיון כרגע, ואני מפחדת לטייל טיולים ארוכים בלי הרכב ליידי בזמן מלחמה. יכול להיות שאני מגזימה אבל זה המצב.
היום בצהריים נרדמתי וחלמתי שפרצו לסטודיו לקרמיקה של אמא שלי וגנבו שם את כל הכלים היפים שעשתה. מה שהיה מוזר בחלום זה שלצד הבהלה של איפה הדברים של אמא שלי שנפטרה הייתה לי גם הקלה בלראות את כל הבלאגן עוזב שם את החדר, לראות חדר כמעט ריק, מוכן שמישהו יבוא ויתיישב בו. אני כבר לא מעט זמן ממש סובלת מהקטע שאבא שלי אגרן. הבית כאן נראה כמו מחסן אחד שלם. וזה קשה עד בלתי אפשרי לפנות את החיים בשביל לסדר בלאגן שלא אני אחראית אליו, במיוחד עם העובדה שכל פינה פה בבית אוגרת בה זכרונות סנטימנטליים, געגועים, אובדן, טראומות. בכלל, לגדול בבית כזה היה ממש לא קל. וזה קשה שזה מה שעולה כשאני בסך הכל רוצה לפנות פה קצת מרווח לנשימה.
היום ישנתי המון. קמתי מאוחר אבל לא מאוחר כמו בדרך כלל, אבל השלמתי את השעות בשנצ. לא למדתי כמו שצריך כי פשוט לא היה לי מספיק זמן. בזבזתי את כולו על שינה. השמנתי למות ואני מתביישת ממש באיך שאני נראית. ממש. שוב, אני מתה לצאת לעשות ספורט אבל זה קשה כשאין רישיון, ואני תקועה בלי רישיון כבר קרוב לשלושה חודשים. זה הדבר הכי גרוע שיכל לקרות לי עכשיו אבל אני תמיד מזכירה לעצמי שיכלו לקרות דברים עוד הרבה יותר גרועים בעצם ומרגיעה את עצמי ככה. (אולי זו לא דרך ממש טובה להרגיע את עצמך…) אני שונאת את המציאות העכשווית שלי עכשיו, אך זה כבר לא משהו חדש. מקווה שמחר יהיה יותר טוב. להתראות
מילותיה של רפרפית 