לאורך השנים שמעתי כבר משלושה גברים שאני האישה שהכי משכה אותם אי פעם. שניים מהם הוסיפו גם, בתהייה, "איך זה יכול להיות?". וזה בסדר, גם אני תוהה, עד היום, מה למעשה גרם להם לרדוף אחרי המין איתי בכזו אובססיביות. שניים מתוך הגברים האלו היו בני הזוג שלי (אחד מהם זה האקס שדובר עליו בפוסט הקודם). את שניהם אהבתי מאוד, ובמשך הזוגיות איתם הייתי בצימאון תמידי לקשר רגשי עמוק איתם, שלעולם לעולם לא בא לסיפוקו. המחשבה על זה מעציבה אותי נורא. כל כך מעציבה אותי שאני על סף דמעות. הרבה פעמים כאשר פיניתי מהזמן שלי כמה שעות בערב כשביקשו להיפגש, כשבראש שלי פיניתי לשנינו זמן איכות אחד עם השני כדי להציף דברים, כדי לדבר, כדי לשאול לשלום האחר, הייתי מוצאת את עצמי עליהם/מתחתיהם ערומה ועושה הכל כדי לספק אותם מינית. הכל כדי שירצו אותי, כדי שירצו לדבר איתי, כדי שירצו לאהוב אותי, כדי שמחר, או בעוד שעה, אחרי שיהיו מסופקים, אולי אז אקבל מהם קצת יותר תשומת לב. כל פעם מחדש הייתי נשארת לבדי עם עצמי ב3 בלילה איתם במיטה לאחר סקס של שעתיים איתם והם נרדמו אחרי שגמרו וגמגמו קצת. הייתי מתאכזבת על עצמי ששוב לא עמדתי על שלי שנדבר, ששוב נתתי מהזמן היקר שלי לגבר שפשוט היה קצת יותר מדי חרמן עליי. ואיזו מפגרת אני שחשבתי שקרא לי להגיע אליו כי רצה לדבר איתי על משהו מעניין, או לספר לי איזה משהו חשוב, או אולי לשמוע איך אני מרגישה. אני רוצה מישהו אחד שילחם על שיחה קולחת ומעמיקה איתי כמו ששלושת הגברים האלו נלחמו בשיניים שלהם על הגוף שלי, על המיניות איתי. אני מרגישה שיש לי כל כך הרבה מה להציע מבחינה אינטלקטואלית, רגשית ואינטימית לקשר זוגי עם מישהו, אבל אין אף אחד שיבקש את מה שיש לי להציע.
אני מפחדת. מפחדת לבקש אינטימיות רגשית. ולמען האמת, נמאס לי לדרוש, אני רוצה שזה פשוט יבוא מהצד האחר, אני מרגישה שזה לא משהו שצריך לדרוש מהאחר, אלא משהו שפשוט אמור לקרות. וכל עוד זה לא קורה, אולי זו לא באמת אהבה, אולי זה הוא שרודף אחרי הסיפוק המיני איתי כל פעם מחדש ואני, שהוזה. הוזה שמישהו אוהב אותי. הוזה שמישהו רוצה אותי, את מה שיש בי. חולמת, מדמיינת.
מילותיה של רפרפית 