פלאשבקים

זה מרגיש כאילו לפסיכולוגית שלי כבר אין כוח אליי. היא בכל זאת עוזרת לי אבל. בכלל זה מרגיש כאילו היא והפסיכיאטר כל פעם מאוכזבים מחדש כשאני באה אליהם. "אה, הנה היא, שוב באותו המצב". מדי פעם מציעים לי טיפול יום או תרופות חדשות ואז אני מתעצבנת עליהם.

הפלאשבקים במהלך היום לא מפסיקים לעלות. בעצם עולים לי פלאשבקים מכל הטראומות שחוויתי בעשר השנים האחרונות, וזה מאוד מאוד מעייף. לא פלא שאני דיסוציאטיבית 50 אחוז מהיום. איך אפשר שלא? אני מחכה בקוצר רוח להתחיל טיפול EMDR. כרגע אין עוד צפי מתי אתחיל משום שהפסיכולוגית שלי עוזבת ולא בטוח שבטיפול הבא תהיה קיימת האופציה.
בכל מקרה, מלפני חצי שעה עלה לי פלאשבק על הפעם הראשונה שהחלטתי לעזוב את הבית. זה היה ממש כשסיימתי צבא. איזה ערב אחד ההורים שלי רבו את אחד מהריבים הגדולים שלהם. אני זוכרת שניסיתי להרגיע את הרוחות וזה לא צלח. אולי גם דיברתי לאמא שלי לא יפה? אני לא יודעת, אני כבר לא זוכרת. אולי לא דיברתי בכלל. קצת רקע – אמא שלי הייתה חולת ריאות שנים ארוכות. בתקופה הזו כבר הייתה צריכה להתהלך עם מחולל חמצן נייד, בעיקר מהערב ובהליכות מאומצות. אם לא הייתה הולכת עם מחולל החמצן, הסטורציה שלה (מידת החמצן בדם) הייתה יורדת והיא הייתה מתחילה להיות מבולבלת ומסוחררת. הייתי מזהה ישר מתי היה יורד לה. בחזרה לריב – הריב התלהט מאוד בגלל משהו שאמא שלי אמרה או בגלל משהו שאבא שלי אמר (מה זה משנה, בעצם?) והיא החליטה שאבא שלי ואני נגדה ושהיא רוצה למות (בנוסף למחלת ריאות שבלבלה אותה ואת מצבי הרוח שלה, היא גם הייתה חולת מניה-דיפרסיה, והתקפים כאלו של "כולם נגדי" היו קורים לעיתים תכופות, בעיקר באפיזודות המאניות שלה). ואז היא החליטה ללכת להליכון שאז היה לנו בסלון, להוריד מעצמה את מחולל החמצן, וללכת על ההליכון מהר מהר עד שיגמר לה החמצן והיא תיחנק למוות. תוך כדי שעשתה את זה אני רצתי אליה עם מחולל החמצן וצרחתי עליה לשים אותו ומיד. ניסיתי לשים לה אותו בכוח אבל היא הלכה מהר והעיפה את זה ממני ואי אפשר לשים חמצן לבן אדם שזז כל הזמן. ניסיתי להסביר לה כל מיני הסברים, מהר מהר, לפעמים בקול רם ותקיף לפעמים בקול סלחני, אבל היא לא הקשיבה לי, והלכה מהר יותר, תוך כדי שהיא ממלמלת כמה נמאס לה, כמה אנחנו נמאסנו עליה, כמה החיים נמאסו עליה והיו רעים אליה. אני ממשיכה לצעוק עליה, להסביר לה, מפחדת שתהיה מבולבלת מדי כדי שאוכל בכלל להסביר לה מה לעשות, כי ככל שעובר הזמן והיא תלך יותר מהר היא תתערפל יותר ויותר. בסופו של דבר, צרחתי עליה בבכי כמעט, שבשבילי תפסיק. שזה לא מגיע לי. שהיא הורסת לי את החיים. שאני אצטרך לחיות כל החיים שלי עם זה שראיתי בעיניים שלי איך אמא שלי הורגת את עצמה ואני בסך הכל בת עשרים. היא לא הסכימה להפסיק אז הלכתי לחדר שלי בצרחות ואמרתי לה שאני עוזבת עכשיו את הבית ושאני לא חוזרת לפה יותר. עם התיק מלא בחצי מהבגדים בארון שלי חזרתי אליה והתחננתי אליה שתרד לפני שאני עוזבת. ופתאום היא הסתכלה עליי, במבט מבועת, הפסיקה למלמל ולכעוס, והיא אמרה לי לא מותק מה פתאום אל תלכי מכאן, אל תעזבי, אני מצטערת. החזרתי לה את מחולל החמצן בכעס ובדאגה רבה וברחתי מיד לחדר שלי עם דמעות בעיניים. מבלי לברור, שמתי חצי ארון בתיק הגדול של הצבא. השעה הייתה בערך 20:30 והאוטובוס האחרון אל בן הזוג שהיה לי אז היה בעוד 15 דקות. שאלתי את אבא אם יספיק לקחת אותי לתחנת האוטובוס, והוא ביקש ממני בשקט שלא לעזוב, לפחות לא באותו יום. לאחר 5 דקות החלטתי שבסדר, לא היום. התיק שלי לא היה לגמרי מוכן ולא נשארו בי כוחות כדי לעזוב בכזה לחץ מבלי שכל הדברים שאני צריכה לקחת איתי מתוקתקים. אני לא זוכרת אם זה היה יום או יומיים או שבוע לאחר מכן, אך עזבתי, עם אותו התיק הגדול ועוד כמה תיקים קטנים, לחבר לקיבוץ. החלטתי שמספיק.

וזה קשה לי. זה קשה לי לחשוב שאנשים עוזבים את הבית מסיבות משמחות, כי הם רוצים, כי הם חולמים על איך החיים שלהם יראו ועל איך שיצמחו ועליי זה כמעט נכפה. בסופו של דבר לצאת מהבית עשה לי טוב. לימד אותי להיות עצמאית בגיל מוקדם יחסית. אבל הקטיפה הייתה כואבת. הדיכאון היה גדול. הנזק היה רב. פניתי לאלכוהול, והיו הרבה דיסוציאציות, ובסופו של דבר נהייתי בוגדנית. רציתי להרגיש משהו, אז זרמתי ויצאתי לבר עם מישהו שהתחיל איתי והבטיח שנהיה רק ידידים. מי ידע שאסיים את הערב מסוממת ושהוא יאנוס אותי שעות. וככה התנפצה לה הזוגיות הראשונה שלי, שהייתה מדהימה וטובה מכל בחינה אפשרית. וזה גרם לי להאמין, שלכל מקום שאלך אביא איתי מחלות ופגע. שכל פרח שאגע בו ינבול. השנים הבאות היו שנים שמלאות באלכוהול, סמים, גברים, מקרי אונס חדשים, טראומות חדשות, ניסיונות אובדניים והרבה הרבה שנאה עצמית. עד שאמא שלי נפטרה, והשנאה העצמית שכחה כלא הייתה. כבר לא רציתי לשנוא את עצמי יותר, כבר לא רציתי לפגוע בעצמי יותר. רציתי לאהוב את עצמי, כמו שאמא אהבה אותי.

I'm lying on the moon

אני נורא מוצפת. ונורא אובדנית. כל הבית פלוס החדר שלי בלאגן אחד גדול. הכל עולה לי. האקסים, מקרי האונס, מקרי השחזור של האונס, המוות של אמא שלי, החולי והכעס של אבא שלי. הריבים שלהם בינם לבין עצמם לאורך השנים. נסיונות ההתאבדות של אבא ואמא. הכל עולה, הכל צף, ואני כאן, משתדלת לתחזק את מה שנשאר, רק לא אותי. נגמרו לי הכוחות לטפל בעצמי. זהו, אמרתי את זה. סוף סוף אמרתי את זה.

הלוואי והכל היה אחרת. הלוואי והייתי נולדת למשפחה נורמלית. הלוואי ולא הייתי גדלה בהזנחה מתמדת. ואני נתלית בעובדה שנכון, הזניחו אותי לא מעט, אבל אהבה לעולם לא הייתה חסרה. לפחות לא מאמא שלי. לעולם לא. אני מתגעגעת אליה כל כך. אני רוצה לחבק אותה, ללטף לה את השיער ואת הפנים ולהגיד לה שאני אוהבת אותה. להגיד לה שהיא חסרה לי בכל שניה, בכל יום, בכל שעה. גם כשנראה שלא.

מלחמה, CPTSD ומה שביניהם

לאחר שיחות ממושכות עם הפסיכולוגית רק עכשיו הבנתי שאני בעצם נמצאת בתוך טראומה. המצב פה בצפון קשה. פיצוצים כל יום. רעמים ביולי. המצב מורכב כשאני בכל רגע עלולה לארוז תיקים ולברוח מפה יחד עם אבא ועם החיות. ואין משפחה שתתמוך ותעזור, זה רק שנינו. אני מבינה דלא סתם אני לא מתפקדת. לא סתם כל דבר קטן שקורה נראה לי כמו הר. לא סתם אני מפוחדת ללא הפסקה. לא סתם אני לא מצליחה ללמוד.
אני באמת רוצה לקבל את המצב שלי כמו שהוא, ולא להלקות את עצמי שאיני מצליחה להמשיך את השגרה כרגיל, אבל מה כבר אפשר לעשות עם המצב? ללכת מכאן ולהשאיר את אבא לבד אני לא יכולה. המצב באמת באמת מורכב. הפסיכולוגית שלי אומרת לי שעדיף שאטוס ואטייל. שזה מגיע לי. שלא טסתי עשור כמעט ושזה יעשה לי טוב לבריאות הנפשית. איך אני יכולה לטוס עכשיו ולעזוב את אבא כשאי אפשר לדעת מתי יפציצו לנו את הבית, לדעת שזה יכול לקרות בכל שניה, ויכול לקרות גם בעוד שנתיים ויכול גם לא לקרות בכלל.

חזרתי לכדורי שינה המרעיבים. בלילות אני עושה בינג'ים נוראיים ואני משמינה ומשמינה. אבל היי! אני ישנה. בשעות נורמליות. הבעיה היחידה היא שאני לא מצליחה לתפקד בימים. הימים מרובי ניתוקים ודחיינות. חזרתי לעשות ספורט וזה בהחלט משפר לי את מצב הרוח אבל נדמה שאני עדיין עמוק בתוך הfreeze state. וגם התחלתי לעבוד כמה ימים בשבוע במשרת סטודנט, שזה גם משהו. וגם אני והאקס חזרנו להיות בקשר ואני משקיעה בזה כמה שאפשר. אני באמת משתדלת לעשות צעדים לקראת הבריאות הנפשית שלי. באמת באמת. ובכל זאת, התקיעות הזו. ואני קצת מבינה אנשים אובדניים שמתאבדים כשהכל מתחיל להסתדר להם. כי שם זו נקודת שבירה, ההבנה שגם כשהכל טוב אתה עדיין מרגיש חרא ותקוע, אתה עדיין מרגיש את תחושת הריקנות הנוראית הזו שלא עוזבת אותך, אתה פשוט מרגיש לא שייך (לא שאני מאיימת להתאבד, שלא תיבהלו…). אני מניחה שאצטרך לסחוב עוד קצת עד שדברים יתחילו להסתדר שוב. עליות וירידות, ירידות ועליות.

בעוד פחות משבוע יש לי מבחן ואני רוצה להוכיח לעצמי שאני יכולה. שאני יכולה לעבור אותו, שאני יכולה ללמוד, שאני מסוגלת לעמוד בפני הלימודים גם בזמן המורכב הזה. אבל איך מתמודדים עם החרדה שגם ככה יש לי מלימודים, כזו שעוד התחילה כשהייתי נערה, ועכשיו בזמן טראומה בהתהוות כל הטראומות מפחידות כפליים. הלוואי והייתי מסוגלת לא להלקות את עצמי כל כך הרבה, אבל אני באמת כל הזמן אומרת לעצמי בראש שאני סתם מתבכיינת ושאפסיק להתפנק. וזה מעייף נורא.

לא יודעת מה אני מברברת ומברברת פה בכלל. אני פשוט רוצה עזרה. אני רוצה לדעת שאני לא לבד. הלוואי והיו קבוצות תמיכה של אנשים שגרים בצפון. היה עושה לי טוב לשתף ולשמוע חוויות.

זה הכל לבינתיים. להתראות.