הפסיכיאטר שלי רשם לי כדורים חדשים לפני חודשיים וחצי שאמורים לעזור לי לישון ואמורים לייצב לי את מצב הרוח. לבינתיים, שעות השינה התהפכו לי ואני חושבת שהם מתחילים להפסיק לעבוד. אה, הם גם מעלים את התיאבון בטירוף. עליתי 5 קילו מאז שהתחלתי איתם. הוא אומר לי בטיפול "אם את מרגישה רעבה מדי בגלל הכדורים אז תאכלי ירקות" וכל מה שבא לי לענות לו בחזרה זה תאכל אתה ירקות כשאתה רעב אדוני הפסיכיאטר.

בואו נתעלם יחד מהעובדה שאני לא ממש מצליחה להתמיד בלכתוב פה כל יום.
הימים עוברים לי מהר ממש. אתמול כתבתי ביומן הפיזי שלי שאני שומרת לי ליד המיטה ופתאום ראיתי שהפעם האחרונה שכתבתי בו זה היה אחרי פורים ושלמעשה כבר עבר חודש מאז. אני כל כך לא מנותקת שאפילו לא קישרתי בין זה שעכשיו פסח לזה שעבר חודש מאז פורים. מה גורם לי להתנתק לתקופות כל כך ארוכות? אני שונאת להיות מנותקת מעצמי, ואני מרגישה כאילו זה כמו כדור שלג שככל שאני מנותקת ככה אני מתנתקת עוד ועוד ועוד ובסוף אבלע לתור חור שחור ומשם הדרך תהיה חד כיוונית בלבד. אפילו לצאת לעשות הליכות אני לא מצליחה, משום שמסיבות כאלו ואחרות אין לי רישיון כרגע, ואני מפחדת לטייל טיולים ארוכים בלי הרכב ליידי בזמן מלחמה. יכול להיות שאני מגזימה אבל זה המצב.

היום בצהריים נרדמתי וחלמתי שפרצו לסטודיו לקרמיקה של אמא שלי וגנבו שם את כל הכלים היפים שעשתה. מה שהיה מוזר בחלום זה שלצד הבהלה של איפה הדברים של אמא שלי שנפטרה הייתה לי גם הקלה בלראות את כל הבלאגן עוזב שם את החדר, לראות חדר כמעט ריק, מוכן שמישהו יבוא ויתיישב בו. אני כבר לא מעט זמן ממש סובלת מהקטע שאבא שלי אגרן. הבית כאן נראה כמו מחסן אחד שלם. וזה קשה עד בלתי אפשרי לפנות את החיים בשביל לסדר בלאגן שלא אני אחראית אליו, במיוחד עם העובדה שכל פינה פה בבית אוגרת בה זכרונות סנטימנטליים, געגועים, אובדן, טראומות. בכלל, לגדול בבית כזה היה ממש לא קל. וזה קשה שזה מה שעולה כשאני בסך הכל רוצה לפנות פה קצת מרווח לנשימה.

היום ישנתי המון. קמתי מאוחר אבל לא מאוחר כמו בדרך כלל, אבל השלמתי את השעות בשנצ. לא למדתי כמו שצריך כי פשוט לא היה לי מספיק זמן. בזבזתי את כולו על שינה. השמנתי למות ואני מתביישת ממש באיך שאני נראית. ממש. שוב, אני מתה לצאת לעשות ספורט אבל זה קשה כשאין רישיון, ואני תקועה בלי רישיון כבר קרוב לשלושה חודשים. זה הדבר הכי גרוע שיכל לקרות לי עכשיו אבל אני תמיד מזכירה לעצמי שיכלו לקרות דברים עוד הרבה יותר גרועים בעצם ומרגיעה את עצמי ככה. (אולי זו לא דרך ממש טובה להרגיע את עצמך…) אני שונאת את המציאות העכשווית שלי עכשיו, אך זה כבר לא משהו חדש. מקווה שמחר יהיה יותר טוב. להתראות

אני חושבת שתרגיל הכתיבה הזה בעיקר מזכיר לי כמה החיים הם דינמיים, רשת הנמתחת ומתכווצת של מאורעות בשלל סוגים. ההתמדה בכתיבה בסופו של דבר עושה לי טוב, ובכלל התמדה עושה לי טוב. היום היו לי קשים הנקיונות, במיוחד משום שזה הדבר הראשון שעשיתי בבוקר. אבל אחרי זה הצלחתי להתרכז בלימודים, וזה די הפתיע אותי. אולי אעשה יום ספורט יום סידורים, אולי זה יהפוך להיות הלוז שלי עד שאעבור מכאן. חשבתי להתחיל להתרגל "לעבוד" בשעות הבוקר ולהתחיל ללמוד אחר הצהריים, כך אצליח להרגיל את עצמי לימים בהם אעבוד. אולי זה יכול ללכת ביחד, עבודה ולימודים? ומוזר שאני כה אופטימית היום, הרי קמתי סופר מאוחר וזה נדמה שהתסמינים הדיכאוניים שלי עדיין כאן. אולי שכחתי שלא חייב להישאר בדיכאון כל הזמן. אולי שכחתי שאני יכולה גם לעשות לעצמי נעים לפעמים, ושאיני חייבת להיות מדוכאת כל הזמן. וגם בעיקר שכחתי את הכביסה במכונת כביסה שצריכה לעבור למייבש ועכשיו ארבע בבוקר ואני חייבת ללכת להעביר אותה למייבש שלא תסריח לי מחר. אולי עוד סיגריה אחרונה לפני השינה? אני מתלבטת. רצון יש אבל אני יודעת שזה יעורר אותי ואני רוצה להיות מסוגלת ללכת לישון עכשיו.

לבינתיים, עם המגבלות העכשוויות שלי אני מקווה להשלים ולהתמודד, איך שהן. (לא אפרט עליהן עכשיו, אולי בהמשך)

הלוואי והייתה באה לבית עוזרת שלוש פעמים בשבוע. ובעצם, מה החלום הגדול? אני יכולה לקבוע איתן, שלוש פעמים בשבוע, עד שיגמר הסמסטר. מה רע? אני יכולה לעשות מהבית הזה גן עדן אם הייתי רוצה מספיק. אני מניחה שפשוט הלימודים והבריאות הנפשית שלי חייבים לבוא ראשונים.

מחר יכול להיות שאני והאקס המיתולוגי שלי יוצאים לשתות בירה יחד. אני מתרגשת ממש. להתראות