טוב, הבטחתי לעדכן – אז כנראה שבאמת מיהרתי לדאוג לגבי המקום החדש שחשבתי שיש בו גידול. זה כנראה היה עניין אחר שקשור למחלה הכרונית שלי. מה זה היה? עדיין ישנו. יש כאבים (שמעולם לא היו!), פשוט הם הפכו להיות סימטריים, אז הבנתי שזה לא גידול. עדיין קשה לי ללכת, עדיין לא נחמד, אבל שמתי לב שכל עוד אני שומרת על תזוזה הכאבים פוחתים. עכשיו רק נותר להישאר בתזוזה, וזה לא קל, במיוחד עם הקור הזה, אבל אני נחושה מאוד להצליח.

אני מרגישה כאילו בשנתיים שלוש האחרונות, מאז שעברתי לבית שוב, חזרתי להיות הילדה חסרת הביטחון וחסרת החברים שהייתי תמיד. לא מצטלמת יותר אז אין לי פרופיל נורמלי להשוויץ בו לאנשים החדשים שאני מכירה, אין לי דמות להכיר להם כי הדמות שהיא אני פשוט כוסתה בעננים בשנים האחרונות ואיני יודעת מי אני עוד. אני משתוקקת לעבור לדירה משלי רק בשביל לקבל את האופי שלי בחזרה. זה מצחיק. ועצוב. אני מתגעגעת לדבר לעצמי כשאני סתם מכינה לעצמי קפה בבוקר ולהתלבש ולהתאפר מול המראה. אני מתגעגעת למקלחות שלא צריך להנדס להן את הזמנים בשביל שיתאימו לכולם, ובעיקר אני מתגעגעת לזמן הריק שהיה לי בשביל לתהות תהיות. אני מרגישה שהייתי חזקה יותר, כשגרתי לבד. הייתי דעתנית יותר, בטוחה בעצמי יותר, היה לי קול. היכן הקול שלי עכשיו? כשהפסיכולוגית שלי עזבה היא השאירה לי מכתב ובו אמרה לי לא לשכוח שיש לי קול. כן, נכון, יש לי קול. יש לי קול? אני לא שומעת אותו.

אני חושבת שהפחד הגדול לאבד את אבא השתלט עליי, ולא נתן לי לראות את מה שבחוץ, והיה הרבה בחוץ. לא את הכל יכולתי לחוות אבל אני בטוחה שיכולתי להתאמץ לבלוט יותר החוצה. אני מתביישת בפני האנשים שהיו לצידי לפני שנתיים שלוש כשחזרתי לבית ההורים ואז נעלמתי להם לפני שנה וחצי בערך, כשדברים שוב חזרו להיות מסובכים. זאת אומרת, אני מתביישת לפנות אליהם מחדש. פשוט, באמת לא היה לי זמן אליהם יותר, והייתי חייבת להסתגר בעצמי לתקופת הזמן הזו בשביל לשרוד אותה. (מצד שני, אם נותק איתם הקשר, אולי זה לא סתם. הם גרמו לי להרבה חוסר בטחון כשהייתי לידם). והנה, עכשיו אני כבר בגיל כזה שלא מכירים סתם ככה חברים חדשים, ואני לבד, ואני כמהה מאוד מאוד לאנשים בגילי שירגיש לי שכיף לי להיות בחברתם. שירגיש להם שכיף להם להיות בחברתי. אני שונאת לקבל את הפלאשבקים האלו לאיזו ילדה לא פופולרית הייתי. לכמה אנשים סלדו ממני. ולמה? כי הייתי קצת שונה בנוף? ואולי פשוט אני באמת די יצור? אולי היתרון היחיד שהיה לי מאז שהתבגרתי היה היופי שלי ותו לא (שגם הוא לא איזה משהו מאוד חריג, פשוט קצת יותר יפה מהממוצע הייתי), וזה למה אנשים "סבלו" אותי? אני לא יודעת. אבל אני לא רוצה לגמור כמו ההורים שלי, למות בלי חברים. אני רוצה ההפך, אני רוצה חברים ואני רוצה משפחה גדולה ואני רוצה חיים משלי. אני רוצה לצמוח. אני רוצה לגדול. אני רוצה לפרוח. אני רוצה למצוא את המקום שלי, אני חושבת שהגיע הזמן.

הפסקתי לאכול שוב. אני מתחילה להאמין שאולי הפרעת האכילה הזו באמת אינה ניתנת לריפוי, כמו שאומרים. זאת אומרת, שהסיכויים לריפוי ממנה הם נמוכים. כל פעם כשאני יוצאת מזה יש בי איזו שהיא תקווה שזהו, לא עוד הרעבות, ובכל פעם אני טועה. אני לא מסוגלת להכניס לפה כלום. בבקרים אני אוכלת פרוסת לחם למקרה שתפרוץ מלחמה, שלא יהיה לי קר אם לא יהיה חשמל, או אם נצטרך להיות סגורים בממ"ד שעות. כל הזמן קר לי, כי אני לא אוכלת. זה הדבר שהכי פחדתי ממנו, הקור האיום כשלא אוכלים בחורף. אני לא מסוגלת לזוז, כל כך קר לי. אני פשוט לא יכולה להכניס כלום לפה, הכל מגעיל. ובנוסף התרופות שאני לוקחת גורמות לי להרגיש כמו אישה בהריון. ביצים וחלב מריחים לי נורא, הכל חייב להיות מבושל מאוד ושטוף מאוד.

בנוגע לגידולים, אין הרבה חדש, עוד יש בדיקות לעשות ואני במקום לרוץ לעשות אותן אני דוחה ודוחה. ככה זה כשרצים בין בדיקה אחת לאחרת במשך שנים, כבר לא מתרגשים.

הרחקתי ממני את כולם. אני לא עונה לאף אחד בקושי להודעות. את הלימודים אני מזניחה. את עצמי אני מזניחה. יש כביסות ויש לסדר את החדר ולהחליף מצעים ואיך אפשר לעשות את כל אלו כשקר לי למות וכשאני כל כך רעבה? ושום דבר לא טעים. אני קופאת במקום. ואני לא רוצה לזוז עד שיהיה כאן קיץ ועד שהאוכל שוב יטעם לחיכי ועד שהמצב הבטחוני ירגע. עד אז אני קפואה. מחכה. מעלה עובש. מזדקנת. אלוהים, כמה קר.