אני חוזרת לכתוב כי אין לי ברירה. אני בלי טיפול פסיכולוגי עכשיו וכשלא הייתי עם פסיכולוגים (רוב חיי) מצאתי את עצמי מצליחה להיות הפסיכולוגית של עצמי דרך הכתיבה, דרך אופן הסיפור שלי, דרך המילים. אז עכשיו אעשה את אותו הדבר שאני רגילה לעשות מאז שאני בת שמונה. ישנתי אצל הכתום. לא היה מפתיע שנשכב בתקופה הקרובה. היה לי ברור שמהרגע הראשון רצה להשכיב אותי ומה שהפתיע אותי דווקא היה שהוא התעניין בי, או לפחות עושה את עצמו ממש ממש טוב. בכל מה שלא נוגע אליו, אני די מאבדת את עצמי. הראש שלי מפוזר. אני לא מספיקה משימות וגם לא כל כך רוצה להספיק אותן. אני מזניחה מטלות, בקושי מוצאת את הכוח לסדר את השולחן או את המיטה ושלא לדבר על לטאטא את החדר. יש עכשיו תקופה טובה יחסית, וזה מפחיד. לאבא לבינתיים לא חזר שום גידול. כרגע יש לי שקט יחסי מהלימודים (עדיין לחוץ כי יש בחינות, אבל לא נורא). אני מוצאת את עצמי במיטה של ילד מבוגר בפעם המי יודע כמה מנחמת ומלטפת אותו והוא מנחם ומלטף אותי בחזרה ואומר לי "את לא מכוערת, את לא שמנה, את לא מפגרת", כאילו אני צריכה ממנו ניחומים שכאלו, כאילו שאני לא יודעת את כל אלו בעצמי, כאילו הוא המטפל שלי. אני אומרת לו כל הזמן "תקרא את מיכאל שלי", "תקרא את מיכאל שלי" והוא לא מבין שבדיוק על זה אני מדברת. הרי להיות ביחד לא נהיה, זה ברור, לפחות לי, כנראה שלו פחות. איזה מצחיק למצוא את עצמי שוב בסיטואציות שרוצים אותי ומעוניינים בי ואני בכלל מעוניינת בעצמי. לרגע חשבתי שיש לי את זה, שאני שם, שאני רוצה זוגיות. אני לא.

ובעניין אחר, שוב חזרתי להרעיב את עצמי ולאכול את עצמי, תרתי משמע. אני שונאת את הגוף הזה שאני נמצאת בו. אני מתחילה להתרחק ממנו, להתנתק ממנו, שוב. אני לא מצליחה להבין מה מחזיר אותי לשם, ובמיוחד בזמנים שאני נמצאת בקשר עם גברים. משהו בעניין של "להיות המושלמת שתשבור לך את הלב". אני מרגישה כאילו לחברה יש ציפייה מאוד גדולה ממני ובעקבות ההרגשה הזו אני מתנהגת בהתאם ואז כשהאנשים מסתכלים עליי הם מצפים ליותר ממי שאני, ומלבד שזה מעייף כל הזמן להיות לא עצמך זה גם קצת עצוב כי האנשים שלידך מפתחים לא אלייך רגשות אלא לאדם שהצגת להם בחלון הראווה. אז במקום לעשות הליכה נחמדה בחוץ כדי לראות את השמש ולשמוע את הציפורים אני פשוט יוצאת להליכה כי צריך להיות רזה. כי הרגליים שלי חייבות להיות חטובות. כי הבטן שלי חייבת להיות שטוחה. כי החיוך שלי חייב להיות לבן יותר. כי השיער והחזה והתחת שלי חייבים להיות מלאים יותר, שופעים יותר. אתמול כשהגעתי אליו הוא התפלא שהגעתי לבושה ולמעשה כל מה ששמתי זה מכנס סריג שחור קצרצר, חולצה שחורה מכופתרת ומעל ג'קט מחויט משובץ גדול. אבל הכי הוא אהב את הנעליים, וישר החמיא. הסברתי לו, סבתא שלי תופרת, אמא שלי תמיד הייתה מתוקתקת. וכל הפלצנות יוצאת לי החוצה. והוא מקבל אותה. ושוב אומר לי "אל תצטערי, תהי בטוחה בעצמך", כאילו הוא מבין כמה הכל זה הצגה וצפצופים. ואולי הוא לא הבין בכלל שרבת פנים אני, מי יודע? לא אני.

בין המתנה להמתנה יש לי שברי חיים, הפסקות נשימה, שברירי חופש צעירים.

אתמול בסוף הפגישה שלנו הביא לי נשיקה על הלחי יחד עם החיבוק להתראות והוא נתן נשיקה מהלב לא סתם אירוע טקסי כמו שנהוג בין חברים או בין משפחה או מין מנהג עדתי תרבותי כזה. לפי דעתי הוא נתן לי להבין כבר מהפגישה השלישית שלנו מאז שחזרנו לדבר שהוא יודע שיש לי בעיות עם הזיכרון לטווח הקצר ושהוא יודע שזה בא לידי ביטוי כשמקיימים שיח ושזה בסדר מבחינתו, זאת אומרת הוא לומד להתמודד עם העניין. אני חושבת שהוא עסוק מדי במחשבה של איך למצוא את הקוד שמאפשר לגשת אליי בלי שאהיה לא נינוחה. מה שמקסים בעיניי זה שהוא באמת מנסה. אני גם מנסה לגשת אליו בכל מיני צורות ולפעמים הוא נותן לי באמת לגשת אליו אבל באמצע הסיפור הקשה שהוא מספר אני מזהה שהוא נהיה מוצף מדי ואז אני מחליפה נושא. היום הוא הביא לי מנגו שהייתי אמורה לקחת אותו איתי בחזרה הביתה אתמול אך שכחתי אותו אצלו בדירה וביליתי בדרכי בחזרה ממנו ברכב הנקי שלי את נסיעת 20 הדקות הלילית ללא המנגו. היום, כשהביא איתו את המנגו והלך ממני הוא לעשות את נסיעתו שלו בחזרה לביתו, חתכתי את המנגו לפרוסות והתענגתי עליו תוך כדי חיתוכו וניקוי משטח החיתוך ולרגע עשיתי אהבה עם המנגו כאילו עשיתי לראשונה אהבה אתו. אני מאוד הייתי מעוניינת להתקרב אליו יותר פיזית אבל הגוף שלי מתרגש מדי ואני מעדיפה להקשיב לאותות שנותן לי. אז עשיתי אהבה עם המנגו פתאום. וזה היה לי נעים ותמים.