אני לא אוהבת שמסתובבים לי בין הרגליים.

באתי לכתוב כאן פוסט מאוד מכוער לגבי הכעס שלי כלפי האקס וכלפי המצבים הרעילים בהם הגעתי איתו בקשר בו ממש פירטתי את המעשים עצמם ואת כל ההיסטוריה שלהם ומה בעצם קרה שם ואז נמאס לי באמצע. הכעס שלי עליו לא שוכח. היום הסרתי את כל החברים המשותפים שיש לנו יחד ברשתות החברתיות. אני לא רוצה שישמע ממני לעולם. אני רוצה להוריד את החסימה שלו מהפייסבוק בעוד שנתיים, שלוש, חמש ולגלות שהוא התחתן ושיש לו ילדים. אני רוצה שלעולם לא יחשוב עליי יותר. אני רוצה שישנא אותי כל כך שלעולם לא ינסה להתקרב אליי יותר שוב בחיים. הוא שמר עליי, כאילו אני כלב שקנה בחנות, כאילו יש לו בעלות עליי. לא נתן לאף אחד להתקרב, גם כשלא היינו יחד. וגם כשהיינו יחד, בודד אותי מכל סוג של קשר שהיה לי עם העולם החיצון, כולל חברות שלי. אני שונאת את השנים היפות שהוא לקח לי. אני שונאת שהוא לא נתן לי להתאבל על אמא שלי כי הוא לקח בחורה אחרת הביתה בזמן שהוא שולח לי סרטונים שלו נהנה במסיבה, תוך כדי שאני בוכה במיטה אחרי שלא עבר אפילו חודש מאז שאמא שלי נפטרה. אני שונאת שהוא שלח לי פרחים הביתה בשנה למותה כ"ניחום אבלים". פרחים שולחים ליום הולדת, לא ליום אבל. "זה מנהג נוצרים" אמרתי לו בטלפון, אחרי ששברתי את זר הסחלבים הסגולים הארור הזה ברצפת הכניסה לבית, ולאחר מכן המשכתי לבכות ולבכות ורק רציתי שאמא שלי תהיה ליידי ותגיד לי מותק שלי הוא לא בשבילך עזבי את זה אבל היא לא הייתה שם אז המשכנו יחד ואני הגעתי למשקל של 37 קילו ולו לא היה אכפת והמשכנו להיות יחד והוא המשיך להיות עקר רגשית אליי ואל הסביבה שלו והעיקר לפני כמה חודשים וגם לפני כמה ימים אמר לי "אם היית שמנה, לא חושב שהייתי מתאהב בך". ואני, בכל שלושת השנים האלו, מתאבלת על אימי, מתאבלת על עובר שלנו שהיה אמור להיות היום כבר בן שנתיים, מתאבלת על אבי החולה, והוא לעולם לא היה שם באבל שלי, לעולם הוא לא באמת היה שם לצידי. רק כשרצה תשומת לב. הייתי לו להסחת דעת. שלוש שנים, להיות עם מישהו, ולהיות לבד. למה לקחת לי את שלושת השנים האלו? "את עצובה מדי, אני צריך מישהי יותר שמחה". אלו לא דברים שאומרים למישהי שאתה יודע שניסתה לקחת את החיים שלה, לא פעם אחת. ובכל זאת, בכל המצבים המורכבים שעברתי, לעולם לא השארתי אותו להתבוסס לבד בעצבות שלו, ותמיד נלחמתי עליו ותמיד ניסיתי לגשת אליו ולשאול מה הולך איתו ואולי שידבר והוא בתגובה היה אומר לי "אני לא בן אדם של מילים. אני לא מדבר הרבה. כל מה שאני רוצה זה לשחק במחשב או לראות טלויזיה."

אלוהים אדירים, כמה הייתי צריכה את אמא שתכוון אותי. כמה אני צריכה אותה עכשיו. כמה אני כואבת. ואני שונאת את זה שהוא גרם לי להרגיש רע עם זה שאני עצובה. אני שונאת את זה שהוא גרם לי להאמין שאף גבר לא ירצה אותי בגלל החיים שעברתי. אני שונאת שהוא גרם לי להאמין שאף גבר לא ירצה אותי בגלל ה10 קילו שהוספתי. ובעיקר, אני שונאת את היצרים הרעים שהוא הוציא ממני. מעולם לא הייתי נקמנית. בו נקמתי. בצורה גלויה ובמצח נחושה. ואני לא מתביישת בזה בפניו. אני רק מתביישת בזה בפני עצמי.

אני רוצה לכתוב וקר לי מכדי לכתוב. הפסקתי לאכול, וזה עוד לפני התרופות שאני הולכת להתחיל עוד מעט שידכאו לי את התיאבון עוד יותר. הכל בגלל הכדורים, הכדורים ההם. הכל בגלל ההתמכרויות שלי.
לפעמים הוא גורם לי להרהר האם אני משוגעת, או רגשנית מדי. בכל מקרה, האמת היא שאני ממשיכה להיפגע. והאמת שככל שעובר הזמן גם מרגיש לי שאין לי מה להפסיד בלעדיו. הוא גורם לי להרגיש אנוכית. למה אני כזו מטומטמת? למה אני חוזרת על אותן הטעויות איתו? למה בכל פעם אנחנו נכנסים אחד אל חייו של השני מחדש? כמה עוד הבטחות אפשר לשמוע? וכמה עוד סליחות אפשר לשמוע? גם ככה כבר קיימת בינינו עכירות, חמיצות. שקרים, היו שקרים. בגידות, היו בגידות. אחרים, היו אחרים. פרידות, היו כל כך הרבה פרידות. והמרחק בינינו כבר אינו ניתן לגישור, אני בספק אם בכלל אי פעם היה. אולי אני פשוט כל כך חרדה מלהיות איתו שאני פשוט מחפשת תירוצים. אולי אני פשוט מנותקת מהנפש שלי כל כך שאיני שומעת אותה טוב. אבל הגוף נותן את אותותיו. וכשהוא כאן אני חרדה, זו המציאות.

יש לי חשק עז לקרוא. חסרות לי מילים, בכל המובנים. אני לא יודעת אם אעמוד בזה, אבל אם כן, ואני מקווה שאוכל, אקח החל מסמסטר הבא קורס אחד מהתואר לספרות לסמסטר. מה שאני לומדת מעניין מאוד, ובעצם באמת התחום המרכזי שאני רוצה לעסוק בו בחיי, זאת אומרת, לפחות כך אני חושבת , אך הכתיבה והאותיות חסרים לי. בלעדיהם אני מרגישה כאילו חיי נטולי צבעים.

—-

אבא שלי שלח לי את השיר הבא של זלדה לפני כמה ימים:

"רבונו של עולם
אל תתן שיסתאבו חיי
כי מה אעמיד למענך בנסיון?
כי מה אקריב לך מתנה?
חיים שנואים? חיי בזיון?"

בתגובה עניתי לו בשיר של זלדה גם, כמה שעות לאחר מכן:

"כאשר הגוף הרך
מט לנפול
והוא מגלה חרדתו מפני הקץ
לנשמה,
מצמיח עץ השגרה הנמוך
שאבק אכלו
עלים ירוקים פתאום,
כי מריח האין יפריח
הדור הנאה
ובצמרתו ציפור
אחוזת קסם."

וכל מה שרציתי להגיד לאחר מכן (ולא אמרתי) היה: "זו אני, אני הציפור אחוזת הקסם".
(זלדה היא אחת מהמשוררות האהובות עליי, אם לא המשוררת האהובה עליי ביותר. משהו בתמימות הטהורה שלה ובצער העמוק בעיניים שלה, בפניה, מזכירים לי את אימי.)