הגעתי לפה בתחילת שנת 2004, שנה ומשהו אחרי הגירושין, אחרי שביליתי ונכוותי באתרים אחרים.
את הבלוג הראשון שלי כתבתי באתר אחר ואחרי שיצאתי משם, כוויה ודוויה, הגעתי לפה.
כבר אז רציתי להמשיך לכתוב, וזה היה לי מוזר, כי כמה שרציתי תמיד לכתוב, אף פעם לא ממש התמדתי בזה, ביומנים של נייר זה אף פעם לא החזיק מים. אבל באתר הראשון התמדתי מאד וכשהגעתי לפה, אמרתי, נתחיל ונראה מה יהיה. התחלתי, ותראו מה נהיה.
החלטתי כמה החלטות, אף אחת מהן לא החזיקה מעמד במציאות באופן מלא.
ההחלטה -ההחלטה הראשונה שלי היתה שאני שומרת על אנונימיות בכל מחיר. נפגעתי מחשיפה שלא מרצוני באתר הקודם ולא רציתי לחזור על זה.
המציאות - ההחלטה הזו נתקלה במכשול אחרי כמה חודשים, כשמישהו מהאתר הקודם זיהה אותי פה וגרם לי למחוק בבהלה את הבלוג.
אחרי שנרגעתי, פתחתי את הבלוג הזה, לפני שלוש עשרה שנים. קראתי לו 'על קצות האצבעות', מתוך כוונה של - בשקט בשקט, שלא יראו ולא ישמעו ולא ידעו שאני פה.
החלטתי שהאנונימיות תשמר כמיטב יכולתי, בתקווה שלא אפגע שוב. פחות הייתי באינטראקציה עם שאר העולם באותה התקופה. רציתי קשר עם אחרים, אבל חששתי. וכחלק משמירה על אנונימיות שלי ושל אחרים שנמצאים בחיי, יש דבריים שעליהם לא כתבתי מעולם, ואולי גם לא אכתוב.
ההחלטה - החלטתי עוד שאני לא מערבבת בין החיים האמיתיים לבלוג. אף אחד מהחיים האמיתיים לא ידע על הבלוג ואף אחד מפה לא יכיר אותי.
המציאות -כמעט הצלחתי לעמוד בזה, יש מישהי אחת מהחיים האמיתיים שקוראת פה (היי יקירא) ועוד כמה שיודעים שיש לי בלוג, אבל לא איפה הוא ולא מי אני ומה אני כותבת שם (כוח הצלה, הגמל ...)
ומהצד השני, יצרתי שני קשרים - אחד עם אבי-אודיסאוס, כשכתב ושלח ספר מתנה לפי בקשה (אני לא עומדת בספרי מתנה) ועוד אחד מהעבר הרחוק, בלוגר שנסע לחו'ל וקנה לי IPOD על פי בקשתי, אחר כך נפגשנו לקפה והוא מסר לי אותו. לא להאמין כמה אמון היה לו במישהי שסרבה אפילו לדבר איתו בטלפון לפני שנסע...תודה גיא, אני לא שוכחת אותך! ופעם שלחתי משהו בדואר למישהו מפה.
מעבר לזה, יש לי קשרים שאולי לא קורים בחיים האמיתיים, אבל הם אמיתיים כמו, ולפעמים יותר, מכל קשר חי אחר - איתכם ואיתכן חברי וחברותי בקהילה הקטנה, התומכת והמקסימה שיצרנו פה.
ההחלטה - החלטתי שאני מרשה לעצמי לכתוב הכל, חשוף גלוי, ויהיה לא מחמיא ככל שיהיה. שזה המקום היחיד בעולם שבו אני לא צריכה מסיכות.
המציאות - עם השנים והחברויות שרכשתי פה, אני מוצאת שקשה לי לשמור על כתיבה ללא סייגים וללא יפוי המציאות. כולנו רוצים שיאהבו אותנו וברגע שהתחיל להיות אכפת לי מאנשים פה, נעשה לי הרבה יותר קשה להחשף בצורה שאליה התכוונתי. למרות זאת המשכתי לנסות ,לראיה, רבים מכם לא מבינים מה אני מחפשת עם הגמל, ובמקרה הזה אני ממש לא מספרת את כל הסיפור ודבקה גם בסיפורים שאינם מחמיאים כשלא יודעים את כל הסיבות.
היו אנשים שהיו משמעותיים ונעלמו (איפה אתן מילולי, רוזמרי, מרגי, שרה הצודקת, פוסי גאלור...) חלקם בגלל שלא רציתי לעבור לפייסבוק, חלק כי השתנו ואולי החליפו שם וזהות, וחלק כי פשוט נמוגו, אני מקווה שרק איבדו עניין.
הכתיבה פה נתנה לי מקום לעבד ולהבין מה שקורה לי בחיים. לדבר על דברים שלא יכולתי להגיד בשום מקום אחר, הכתיבה פה עוזרת לי לזכור מה היה, איפה הייתי ואיפה אני היום. מה השתנה בחיים שלי ומה לא זז מילימטר.
נותנת לי פרספקטיבה של זמן וזכרונות שאחרת היו שוקעים ונעלמים ללא סימן.
היומן החי הזה הזכיר ומזכיר לי שהכל נשאר אותו דבר ומשתנה כל הזמן בעת ובעונה אחת.
הקהילה שנוצרה פה מלמדת אותי, חושפת אותי לרעיונות, נקודות מבט והשקפות שאחרת לא הייתי נחשפת אליהן ולאנשים שאין שום סיכוי שאחרת היינו נפגשים. אדם מתפתח ומשתנה ללא הרף, והדברים הקטנים שנמצאים בחיים שלו משפיעים עליו ומשנים אותו. אין לי ספק שבזכות כמה אנשים פה, אני קצת יותר טובה ממה שהייתי לפני כמה שנים.
אין לי שום דרך לתאר את חיי ללא ישרא וללא הקהילה שצמחה בה. בדומה ליואל, עליו השלום, גם פה, עיקר העניין הוא הקהילתיות והאנשים, וכיוון שזה מה שחשוב, אני מאמינה שנשכיל להתאגד במקום החדשים אליהם נלך.
אני אסירת תודה על מה שקיבלתי מהמקום הזה.
ועל מה שנתתי.
אני מודה לכל מי שנכנס לחיי והשאיר בהם משהו, ולכל מי שנתן לי להכנס לאלו שלו ושמח בכך.
תודה על הרעיונות, המחשבות, האיכפתיות, הדאגה, התמיכה והאהבה.
תודה שקראתם אותי בשקט, ולמרות שלא הגבתם, באתם שוב ושוב.
תודה ששלחתם לי מייל לשאול, להתייעץ או לבדוק אם אני חיה כשלא כתבתי תקופה ארוכה.
גם אם עוד החלטתם מה לעשות, ואם בכלל לכתוב ואיפה, תשארו איתי, בסדר?
אני אמשיך לכתוב בישראבלוג, עד שיסגר ואפרסם במקביל פה, בבלוג ספוט - בלוגגר
