כשהייתי צעיר, אני לא זוכר אפילו מתי, הכרתי אונליין בחור אחד. דיברנו במסנג׳ר של פעם, אז כנראה שזה היה עוד לפני שהייתי בצבא. שנינו היינו בארון והיינו מדברים המון. ההבדל ביננו היה, שהוא היה יפה ואני לא. אבל כשהחלפנו תמונות היה נראה שלא אכפת לו מזה, והמשכנו לדבר. אם אני זוכר נכון, ממש התרגשתי מזה. יש מישהו יפה שרוצה לדבר איתי. אני זוכר שהיינו מדברים המון ואולי, בגלל שהייתי מלא באהבה ומתיקות, קצת התאהבתי בו. הרגשתי לראשונה שיש בן שמתעניין בי ורוצה לדעת מה שלומי. זה היה הכל בשבילי באותם זמנים.

אחרי שדיברנו תקופה מסויימת באינטנסיביות, הוא סיפר לי שהוא נפגש עם בחור אחר לדייט או משהו כזה. מאוד נעלבתי, והפסקתי לענות לו. הוא חיפש אחריי כמה ימים עד שבסוף התייאש. מאז לא דיברנו עוד. לרגע לא הרגשתי החמצה.

בשליש האחרון של השירות הצבאי שלי היה חייל ששירת איתי באותה היחידה. בחור גדול עם כתפיים רחבות, נשק ומדים אפורים של משמר הגבול. חיצונית, הייתי ממוגנט אליו. אני חושב שבזמנים האלה הייתי כל כך מוכה נפשית שהוא היה בול מה שחיפשתי. האיש הגדול שישמור עליי. הייתי מסתכל עליו, לפעמים דמיינתי שהוא מחזיר לי מבטים, אבל זה בטח היה רק הדמיון. לא יכולתי להתקרב. גם התביישתי וגם פחדתי מהסביבה הגברית הרעילה שסבבה אותו. וגם, כמה בנות יפות יש מסביב, עם מדים מוצרים. למה שירצה לדבר איתי בכלל? אז לקחתי דמות של מישהו אחר, ונסחפתי בדמיון.

בסופו של דבר, הדבר היחידי שהשגתי ממנו זה נשיקה על הלחי. כל כך התלהבתי. כמה תמימות.

כשהייתי קצת יותר גדול, בן 23-24, הכרתי בעבודה עוד בחור חמוד. משהו בו היה מיוחד. הוא לא היה חתיך על. הוא גם לא היה מכוער. משהו רגיל לגמרי. אבל האופי שלו ומה שהוא היה מקרין החוצה גרמו לכל מי שהייתה בסביבה שלו להדלק עליו. כמובן שזה לא פסח עליי, וגם, שוב יכולתי לראות בו את הדמות הגדולה והמגוננת שכל כל השתוקקתי אלייה. אליו דווקא כן התקרבתי מאוד. במשמרות לילה היינו אוכלים ביחד פיצה, ושהייתי מניח את הראש ועוצם את העיניים הוא היה משחק לי בשיער. כשהייתי ביפן והרגשתי אמיץ, הוא היה מתכתב איתי מהארץ. לא הפסקתי לפלרטט איתו ואפילו בסוף ביקשתי ממנו שיקח אותי לדייט, אבל הוא אמר לי שהוא לא יכול, הוא לא אוהב בנים, הוא פשוט לא כזה.

אני מאמין לו. יותר קל לקבל דחייה ממשהו שגם ככה לא היה מצליח. ולכן המשכתי לנסות את מזלי עם בחורים סטרייטים. כמובן שללא הצלחה.

אני רוצה לחבק את הילדים האלה, התיכוניסט והחייל והבחור הצעיר שהייתי ולהגיד לכולם שהכל בסדר, ושהם בסדר. מותר להשתוקק להגנה, מותר לקוות לנסיך. כשאתה בתקופות אפלות בחייך ועובר לו איזה ניצוץ קטן בחושך, מותר לדמיין כוכבים. הייתי אומר להם גם שהם עושים עבודה מצויינת בלשרוד. ושהם לא משוגעים, ושכן אוהבים אותם. ושזה בסדר להרגיש לא מובן. ושלמרות שהסביבה מראה להם אחרת, הם עושים את הכי טוב שהם יכולים לאותו הזמן, וזה מספיק. הייתי גם ממליץ ללכת לטיפול, למרות האלה שכשלו.

כל הבחורים האלה היו מקרים קטנים קטנים וחמודים מהעבר, לצד המקרים המיתולוגיים של בילי ורועי וקיריל. והיום כשאני שוכב לי לבד במיטה גדולה בדירה שלי ולא נותן לאף אחד להכנס, אני שואל את עצמי מתי התקווה, החלומות והפנטזיות התחלפו בציניות וחוסר אמונה שיכול להיות משהו אמיתי וחם.

העיניים שלי נעצמות ואני נאבק כדי להשאר מעל השמיכה. אני מונח על המזרון, כמעט שוקע בו, אולי גם קצת מנסה לשקוע, אולי קצת להעלם. התחושה של הגוף על המצעים נעימה לי ומנחמת אותי יותר מהכל. זה גורם לי לתהות למה אי אפשר לחיות עם ההרגשה הזאת תמיד. זה לא כיף שהכל דינאמי כל הזמן. אני לא ביקשתי לעלות.

אני כבר מעל לשנה משתדל בכל כוחי לא להקיא. חרדת ההקאה שלי חזרה לאחרונה ואני יודע שבזמנים בהם אני חרד מלהקיא אני מקיא הכי הרבה, ואז זה מרגיש כמו כדור שלג שמתגלגל במורד הגבעה, שגדל בלי סוף ונהיה עצום תוך רגעים ספורים. אי אפשר לשתות, ואי אפשר לרחף, ואי אפשר לעשות שום דבר שיגרום לי לאבד שליטה. איבוד שליטה הכי קטן שיש והנה אני מקיא. פה, עכשיו. מול כולם. ככה זה מרגיש לפחות. ואסור לאבד שליטה. לא בחוץ. רק בפנים מותר לאבד שליטה. מותר להשען אחורה וליפול בנעימים, להרוס בעצמך את כל מה שהשקעת בו והתאמנת עליו ותרגלת אותו במשך כל השבוע או החודש, ולאבד שליטה ולהאבד בכלל, כי בפנים מותר להקיא אז מותר גם לשחרר. הבולמיה הרסה לי את הגוף וזה ניכר בכל יום. אני לא אקיא מעל מספר פעמים בשבוע, אני לא בולמי. זין על זה. וזין על המערכת יחסים הרעילה שלי עם אוכל.

בזה הרגע ממש, אני מנסה להתגבר על מחסום הכתיבה שפוקד אותי כבר כמה חודשים טובים. אני לא ממש מרגיש שמצליח לי האמת. כשאני כותב וזה עובד אני מרגיש שהמילים נשפכות ממני כי הן עולות על גדותיהן. במקרה הנוכחי, אני צריך להטות את המוח שלי כדי שמה שנשאר שם יועיל בטובו להשפך החוצה. לפחות הקטע הזה מלא בדימויים יפים, אני חושב שתמיד הייתי טוב בזה. אתם צריכים לשמוע שיחות שלי עם הפסיכולוג.

חברה הציעה לנסות כתיבה אוטומטית אבל אני מרגיש שזה קצת מאוחר מידי בשביל הקטע הספציפי הזה. אני חושב שאני גם די מסתדר. אני פשוט אתאמץ ואנסה לכתוב איך אני מרגיש בתקופה האחרונה, כי אני ממש מרגיש שזה צריך לצעת ממני.

טוב לי בעבודה, ואני מרגיש שהביטחון שלי שם עולה. יש קשיים, כמו תמיד, אבל בגדול אם הייתם שואלים את אני של לפני כמה שנים שאני אכתוב משפט כמו ״טוב לי בעבודה״ הייתי בטח אומר לכם שזה בטח יכתב תחת השפעה חזקה של סמים פסיכדליים קשים או לפחות איזה תרופה נרקוטית.

מה שהבנתי עכשיו שזה ממש עצוב שכל מה שיש לי לכתוב עליי זאת העבודה שלי. אבל יאמר לזכותי שאני עובד מאוד קשה ואני שם רוב היום. ואני חושב שזה ממש בסדר לכרגע.

אה כן, אני בן 31. יום ההולדת עבר בשלום כמו כל יום הולדת בשנים האחרונות. זה כבר לא מאורע טראומתי ובודד והיסטרי. זה בסדר. זה רק עוד יום. בזבזתי המון כסף על דברים ואני לא ממש במצב שאני יכול להרשות לעצמי אבל זין על זה יו נואו? אני עובד ומרוויח כסף ומותר לי לחיות. אני אסגור את המינוס בקרוב…. אני מקווה. אני כבר לא ילד, ולא בא לי להיות מבוגר. אבל מרגיש לי ש30 זה ה20 החדש, כי אנחנו דור כזה שמסרב להתבגר.

הסתובבתי עם סהר בקניון ובמקרה פגשנו מישהו שלמד איתנו בתיכון. היה כיף להגיד שאני אנימטור כשהוא שאל מה אנחנו עושים בחיים. זה גרם לי להרגיש שלפחות בפן המקצועי אני מלא לעת עתה. אבל צריך לזכור שהכל דורש עבודה. ואני ממשיך.

אאחל לעצמי לגיל 31 שאמשיך להתקדם ולעבוד קשה, גם על דברים שקשים לי, ואטפל במה שדורש טיפול. שאמשיך להתפתח ולגדול ולהשתפר ולהשתדרג, וגם לנסות בכל הכוח לאהוב את עצמי טפילו שזה קשה. ולזוז שזה גם קשה. לנצח את הפרעת האכילה או לפחות לדעת לרסן אותה, ולהצליח לכתוב ולצייר וליצור דברים מדהימים.

ועם כל מה שכתבתי מה שהכי מתחשק לי זה חיבוק קרוב במיטה, עם גוף חי וחם וקרוב. אני זקוק לזה. כל דבר אחר כרגע לא מעניין אותי. זה נטו זה. ראש סביב הידיים שלי, לנשום למישהו את החזה, לגעת. משהו נושם לידי. אדם. אמן כן יהיה רצון ה אלוהנו ה אחד במהרה בימנו אמן טפו בלי עין הרע אמן הלוואי.

המציאות זונה.

אני חייב להביע את עצמי אבל זה מרגיש כאילו אין בי תוכן. כולי ריק.

כשחשבתי שהבסתי את הפייסבוק והאינסטגרם, הגיע הלינקדאין והוכיח לי שיש רמות חדשות לחרא שרשת חברתית יכולה לגרום לך להרגיש. אני לא ממליץ.

החיים קשים, ואין מה לעשות עם זה. לפעמים קשה יותר, לפעמים קשה פחות. תמיד קשה. לא נורא. נתמודד. נתגבר. נתחזק. נמשיך.

אני עייף ולא בא לי לישון. בא לי לשהות קצת בתוך החושך והכלום, הם נעימים לי.

אלה היו כמה משפטים שעתבתי לעצמי בזמן האחרון, בו ההתמודדות היא חדשה ובוחנת ומתרגלת ומבורכת וקשה מנשוא, אבל ממתי היה קל לשאת משהו בחיים האלה?

העולם היה יותר מידי קטן בזמן המועט שאנחנו מכירים, והפראנויות שלי מתחילות לעבוד שעות נוספות. הסרטים בראש שלי מתחילים לרוץ, תסריטים שלמים. זה לא נעים לי. אם לזכור אותך אומר להתמודד עם השיט הזה, אני לא רוצה ממך כל זכר. תתנדף לי מהמוח כבר. בבקשה, תודה.

הלוואי שלא היה צריך להיות בוגר ולהבין שאלה החיים. בא לי להתלונן. אבל לא בא לי שיגידו לי בקרירות מקפיאה שאין מה לעשות וככה זה וצריך להמשיך. בא לי שיבינו אותי, יגידו שאני צודק וילטפו אותי לנצח.

כל השבת הייתי מסטול כמו שלא הייתי הרבה זמן והיה כיף להתכרבל במיטה ולצלול. להגיד שהתגעגעתי לתחושה הזאת? זה בהחלט מנתק אותך, אבל אני במקום אחר בחיים שלהיות מנותק לא כל כך מתאים לי. וגם, החרדה הזאת שאתה מסטול ליד אנשים, אליה בטוח לא התגעגעתי. אני מרחף וכולם על הקרקע וזה מלחיץ. לפחות זה עזר לי לישון כמו צריך, אבל אני חושב שאני כבר מעבר לדברים האלה לצערי.

מזל שיש חברות. מזל שהן חכמות. מזל שהן מזכירות לי לנשום.

לפעמים בא לי שיהיו זרועות שיעטפו אותי ויתנו לי לנוח בתוכן. ושהזרועות האלה יהיו מחוברות למישהו שיסדר דברים וידאג לדברים, ואני פשוט אהיה שם. כל דבר שאי פעם רציתי בחיי הייתי חייב להשיג בעצמי. טוב, גם קיבלתי עזרה פה ושם. אבל את הדברים המסובכים באמת שאתה חייב לעשות אם אתה רוצה להגשים חלומות או לראות נופים אחרים, אף אחד לא היה שם בשביל לדאוג לי שזה יקרה. המלחמה על לחיות את החיים בתור אדם מבוגר כפי שאני רוצה היא מלחמה אין סופית ולפעמים אני מפסיד בה. אני גם מנצח. נמאס ללחום לבד. בא לי להסתתר מאחורי מגן שאיש קרוב מחזיק, עם זרועות חזקות, להרגיד את הרעידות מהפגיעה לבל לא להפגע.

ואני כותב את זה עכשיו כי שבוע הקורונה שלי ושבוע הפוסט קורונה שלי היו מזוויעים. אמנם הצלחתי לנוח מעט מהעבודה ולעשות פאוז לכמה רגעים, אבל כמויות הסטרס והחרדה שנכנסו לחיים שלי מאז שכל זה התחיל בטוח הורידו לי שנים מהחיים ואני מוכן להתערב על זה כי זה באמת מרגיש ככה בנפש.

אני חושב שבשבועיים האלה במצטבר ישנתי אולי שני לילות. אני מסוייט. בכל פעם שאני עוצם את העיניים והגוף נכנס למצב של נמנום, תסריט אימה אחר מתחיל. אני לא מספיק לישון אפילו שעה וכבר מוצא את עצמי קופץ בבהלה כשכולי מזיע. ואני לא מגזים, באמת הסכלתי על השעון בכל פעם שהתעוררתי רועד מפחד וגיליתי שישנתי רק חצי שעה, ארבעים דקות. חלומות מפחידים וחרדות שמגיעות אחריהן, וחרדות משנאה, וחרדות מקצועיות, ולא אוהבים אותי, ואסור לי לקחת קלונקס כי אני אתמכר, יש לי בעיית התמכרות, אל תיקח קלונקס, ועוד סיוט, ועוד סרטים, ועוד סטרס, הם בטח שונאים אותי בעבודה, אני חרא של אנימטור, אני מפחד לחזור לשם ואני מפחד לצאת מהבית כי לא יצאתי ממנו כבר שבעה ימים ובחוץ מפחיד, ועוד סיוט, ועוד אחד, ופעם השכנה המציקה נכנסת לי לדירה ואני נאבק בה שתצא ותפסיק לרדת לחיי, ופעם מישהו זר נכנס אליי לדירה ואונס אותי ואני מבין שאני חייב לשתף איתו פעולה כדי שיעוף מעליי, ופעם אני מנסה להגיע לאיזשהו מקום ללא הצלחה והכל קורה בדירה שלי במצב חצי ישן חצי ער ומרגיש מאוד אמיתי והכל נורא שטני ורע ואפל וכשאני מתעורר אני מרגיש ג׳וקים, ג׳וקים בכל מקום, ואני רוצה לישון אבל אני מפחד לעצום שוב את העיניים ואל תיקח קלונקס כי אתה תתמכר, יש לך בעיות התמכרות. כל זה קורה גם לאחר הקורונה שאני צריך ללכת למשרד ולתפקד אחרי לילה של בלהות, וכמובן שמבט אחד לא במקום של מישהו כלפיי או לא כלפיי אומר שהוא שונא אותי וכמובן שאם כרגע אני עובד על משימה משעממת זה אומר שאני לוזר אפס חרא אנימטור ולא סומכים עליי בשביל לתת לי משהו רציני יותר. מלא שטויות שבמוח החרדתי שלי נחרטות כעובדות בשטח.

כתבתי לפסיכאטר שלי ולקח לו זמן לענות אז נכנסתי לסרטים שנמאס לו ממני ועכשיו גם הוא שונא אותי. למזלי יש לי פסיכיאטר שהוא נשמה גבוה וטובה, הוא חזר אליי ואיך ששמעתי את הקול שלו קשיון השרירים התרכך ויכולתי להרפות. דיברנו קצת ומסבתר שתופעת הסיוטים אחרי הקורונה זה דבר שכיח, ובכלל מצב נפשי ירוד אחרי קורנה זה מאוד נורמלי. אני יכול להבין את הקטע של הירידה במצב הנפשי, אבל מהההקשר לסיוטים? בכל אופן, השיחה איתו עזרה לי מאוד ואני מקווה שהלילה לא יהיו סיוטים. מותר לי לקחת קלונקס אם אני צריך, הוא אמר את זה.

אז המלחמה בחיים קשה. ולא הייתי לבד בכלל בימים האלה. חברות תומכות, מגיעות עם עם קופסאות אוכל ופינוקים, הורים דואגים שגם כן באים להביא לי אוכל ושתייה ופינוקים שאני לא יכול להנות מהם כי אני ברעידות מוות על המיטה. אבל למזלי השלב הפיזי עבר, ועכשיו מה שנותר זה לעבור את הסאגה הנפשית הזאת.

ובא לי חו״ל, אבל אין מי שיסדר את זה. אני אסתפק גם באיזה מלון או צימר בארץ. אבל אין מי שיקח אותי לשם. אני רוצה לנוח על מישהו, בתוך מישהו, שיגיד לי, תכננתי את כל הימים בלונדון, יש מה לעשות, או שישאל אותי אם בא לי לבקר בסינגפור או בטייוואן, ושיחזור איתי לאוסאקה אהובתי ולטוקיו, ושיכין לי אוכל ויאהב אותי ויגע בי וישן איתי וישמור עליי מהסייטת הנפוצה שבה אני לוקה כרגע. אבל המלחמה שלי מול החיים האלה היא לבד, ואם אני רוצה חו״ל אז הבירוקרטיות עליי, ואני אצטרך לתכנן לבד את כל הימים בלונדון, או בסינגפור או באוסאקה. ואני אצטרך לבשבל לעצמי אם אני רוצה לאכול, ואני צריך לישון לבד ולהתמודד מול הסיוטים.

אין כזה דבר. זה לא קיים. אבל אם לא מישהו שיהיה מלפניי, אז אולי מישהו שיהיה לצדי. כשאזדקק הוא יוביל, שיזדקק אני אוביל, ויהיו לו זרועות חמות ועוטפות וירד גשם ויהיה נעים.

נעמי לבוב הציעה בפודקאסט שלה (ושל קורין קיציס) לזמן את הדבר הזה בעזרת הרגשה של התחושה הזאת, משהו כמו דמייני את זה וזה יקרה. ואני באמת חושב שיש בזה משהו וזה מאוד הגיוני בשבילי. אבל איך אני יכול להתמסר לתחושה שכל כך מקושרת לי באדם ספציפי. איך אני יכול להרגיש עטוף וחמים ומוכן בלי להזכר בו? אולי עוד דבר ששווה להתאמן עליו ולתרגל.

היום באוטובוס בדרך הבייתה שמעתי את השיר הזה באוזניות והתחלתי לדמוע. הוא נוגע בי במקומות ממש ממש נכונים ומוזרים. אני חייב לראות את רג׳ינה בלייב מתישהו בחיי. אני רושם לי. בכלל, אם קרה משהו טוב לאחרונה זה שיצאה כל כך הרבה מוזיקה טובה ואני כל כך נהנה ומתמלא ממנה. אז לפחות זה.

לילה טוב וחלומות פז.

אחרי שנתיים וחצי בהן הצלחתי לחמוק ממנה, גם אליי הקורונה הגיעה. האמת שבהתחלה שמחתי. אני כבר תקופה ארוכה לא מרגיש טוב ומרגיש שלמרות הכל אני עדיין צריך לתפקד. וזה לא משנה איך התחושה הלא טובה הזאת מתבטאת אצלי בגוף, פיזית או נפשית, אסור לי לתת לה לנצח אותי כי אני מוכרח ללכת לעבודה ולהוכיח את עצמי. וכן, צריך לתת לגוף לנוח, אבל אם הייתם שואלים את הגוף ו/או את הנפש שלי מתי הם צריכים לנוח – זה היה כל הזמן. גם דיברתי על זה בטיפול, אני כל הזמן נמצא בכאב, כאב כלשהו. או שכואב לי הראש, או הבטן, או שאני מקיא, או שאני ברעב, או שאני באשמה, או בחרדה, או בסטרס. כל פעם משהו אחר תופס אצלי את מקום הכאב, ומבחינת הכאב הזה, לא מעניין אותו, שב בבית, תלך לעבודה, אני פה ואני חי בתוכך. אז אני ממש משתדל להמשיך לתפקד ולהגיע לעבודה גם כשאני נאנק מכאב. לכן, ציפיתי שיגיע משהו כמו הקורונה שיתן לי לגיטימציה לא להרגיש טוב ולהרגיש טוב לגבי זה. כן זה נשמע חולני והזייתי אבל כשגיליתי שאני חיובי הרגשתי בתוכי הקלה מסויימת, אפשר לעצור, ללא אשמה, ללא פחד. אתה צריך לעצור ולנוח. לך הביתה.

אז אני סוגר ברגעים אלה את יומי החמישי לבידוד, וכן קצת מיציתי, כי בידוד בדירת חדר זה לא דבר כזה פשוט, ואת רוב השבוע ביליתי במצב מאוזן על המיטה. ביום הראשון הרגשתי תופת בשרירים. באמת, כאב כזה לא הרגשתי המון זמן. כאב חד ומשתק כזה. זה ישמע נוראיהאבל לא היה לי אכפת מהכאב הזה. קיבלתי אותו באהבה ביום ראשון. ישנתי איתו והתכרבלתי איתו וקמתי איתו לפיפי וחזרתי איתו למיטה. אבל ככל שהימים עברו, תסמינים צצו, הלכו, חזרו, והתחלתי למצות את עניין הבידוד והחולי. אבל הכי כואבת היא הבדידות. ברגע שהאקמול מצחיל להשפיע והכאב הפיזי עובר, הבדידות מגיעה ומכסה אותי בחושך שלה, והילד הקטן שבתוכי מתחיל לפחד, ולהיות קטנוני, ולרצות תבכות ולריב ולהגיד לכולם כמה הם רעים.

אני כל היום בתרגולים של דברים שאני רוצה להשתםר בהם, וחלק מזה זה גם לשחרר דברים ולהפסיק להרגיש רע מכל דבר. אז זה חלק מהעניין. אולי כתיבה בשבילי אחרי הכל שחרור קיטור וזהו. אבל גם אין לי רעיונות לציור או קומיקס או אנימציה, או לכל יצירה מסוג אחר. זה באסה.

ההשתדלות היא לחבק אותו ולהגיד לו שלא משנה מה הוא מרגיש זה בסדר ולגיטימי, זה לא תמיד כזה קל כי לםעמים אני מגיע לתחושות מסויימות שכל כך מתסכל אותי להרגיש אותן, אבל זה בדיוק הזמן לנשימות וחיבוק עצמי. זה דורש תרגול.

רציתי לכתוב פה עוד אבל הראש שלי כואב, אולי אמשיך מאוחר יותר, אולי נפגש בעוד חודש. מאחל לעצמי להבריא מהר כי זה לא הגיוני שזה כל כך ארוך.

עריכה:

אז כבר בוקר ואני מרגיש ווי בטר אבל עדיין חיובי חפי הבדיקות הביתיות.באני חושב ששריר הכתיבה שלי נפגם וזה די מבאס כי אני חא מצליח לכתוב ולהגיע לאיזשהי פואנטה מסויימת. זה מאוד מתסכל כי זה ככה הרבה זמן ובכלל זה אני לא מצליח להביאהאת עצמי לפרסם כאן קטעים שאני גם ככה כולב במהלך היום. באסה.

אני משחרר.

כל ההוויה של העולם והסביבה במשך 24/7 אומרת לי שאני לא תקין, שאני יותר מידי, שאני מעט מידי, שאני לא מספיק. אני לא יכול ללכת לשום מקום בלי שזה פשוט יאיר עליי כמו זרקור מסנוור – אתה לא לפה, אנחנו לא נגיד לך את זה שחור על גבי לבן, כי הרי, אנחנו פוליטקלי קורקט ואנחנו מקבלים את כולם, אבל נשלח לך סימנים קטנים שזה מה שזה. אז איך לעזאזל, אם כל הזמן אני מקבל מסרים כאלה שאני לא מספיק ושאני לא תקין, אוכל לאהוב את עצמי? איך אוכל לתת למישהו אחר לאהוב אותי? איך אוכל להבריא מבולמיה, שלא לדבר על לתת למישהו לגעת בי. איך זה בכלל אפשרי בשבילי לתפקד ככה בעולם כשהוויב היחידי שאני מקבל ממנו זה – אתה חריג.

אני מקנא. אני קנאי. אני מקנא כל היום ובכולם. גם אני רוצה. אני רוצה לחיות את מה שחשבתי שאחיה בגיל שלושים כשדמיינתי אותו בפנטזיות. הכל היה מסודר ובמקום, היה לי מישהו והיה לי כסף והייתי בריא ואהבתי את עצמי ואהבו אותי והאמנתי שזה אפשרי. זאת פנטזיה? באמת? אנשים לא משיגים את זה, או אפילו חצי מזה? אני מקנא בו כי יש לו בן זוג והם נוסעים להם בעולם והולכים להופעות. אני גם מקנא בהוא שהוא צעיר ממני בשלוש שנים והציע נישואים לבן הזוג שלו, כאילו שאני בכלל רוצה להתחתן. ההצעה לא מעניינת אותי. נישואים כנישואים זה לא משהו שאומר לי יותר מידי ולא נמצא ברשימת השאיפות שלי. זה פשוט הקטע הזה שאנשים מוצאים לעצמם בכל יום מישהו שירצה להשאר איתם לנצח, לפחות ברעיון. והם תמיד כל כך יפים ומוצלחים ומרוויחים ומה זה אומר עליי? אני, למרות שאני עובד על זה מאוד קשה, לא רוצה להשאר איתי, אז למה שמישהו מבחוץ ירצה לעשות את זה?

רכבת הרים של ביטחון עצמי בקטע שיום אחד אני מרגיש שאני מלך ועל הדרך הבטוחה להצלחה וכיף לי ואני מסופק ומלא וביום אחר בא לי להעיף הכל ולהשתבלל במיטה כי מה הטעם הרי אני גם ככה לא אצליח לעשות שום דבר טוב.

נהייתי חולה ובגלל שאני עובד פה כולה ארבעה חודשים ומתוכם כבר לקחתי 2 חופשות מחלה (שבאמת היו מוצדקות) הרגשתי שלבקש שוב להשאר בבית ולקחת עוד ימי מחלה זה מוגזם ולא נראה טוב (בבקשה אל תעשו את זה, אם אתם לא מרגישים טוב תשארו בבית ואל תהיו טיפשים כמוני). כן, הלכתי לעבודה חולה, לא מדדתי חום אבל הראש שלי בער וכאב. היה לי קר. כן, לי, קר! ביוני. וכל היום הייתי מבולבל ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. מעבר לזה, הזמן עבר לאט מאוד כשבדרך כלל הזמן שלי בעבודה ממש עובר מהר. היה יום זוועות בקיצור.

אז הייתי מבולבל וחולה ובאתי לעבודה רק בשביל שהערך שלי כעובד חדש לא ירד כי הביטחון העצמי המקצועי שלי לא יציב ומבחינתי אם אנשים לא יגידו לי כל פרק זמן מסויים שהכל טוב ושאני בסדר ושאין לי ממה לדאוג, אז בטח זה אומר שבקרוב מפטרים אותי או שכולם חושבים שאני כישלון רצח או שאני פשוט לא טוב וכולם מתעלמים כי סה מה שקורה לדברים סתמיים וגנריים. ואם אף אחד לא אומר כלום זה כמובן בגלל שהם שונאים אותי.

ויש לי מן דפוס כזה שאני יודע מאיפה הוא מגיע כי כשהייתי קטן תמיד במסגרות חשבו שאני הילד הרע למרות שלא הייתי כזה ומצאתי שמאשימים אותי בכל מיני דברים רק בגלל שאני זה אני. אחר כך באמת הפכתי לילד רע. ומאז אני לא מצליח להיות טוב. הכל סרקסטי והכל חסר כבוד, אבל לא באמת. אני נשבע! כשאני מדבר בציניות זה לא אומר שום דבר על הכבוד שאני חש כלפי דברים מסויימים. בבקשה תבינו אותי אני כולי מלא במחסומים ומנגנוני הגנה שמופעלים ללא שליטה בכל מיני סיטואציות, באמת באמת שזה מעיד על העבר שלי יותר ממה שקורה עכשיו בפועל. אני לא ילד רע. אני לא מזלזל בכם. בבקשה תפסיקו לחשוב ככה. הייתי פעם רע, עכשיו אני טוב.

פלאס, עם כמה שקשה לי לקבל ביקורת, כי גם אם זאת ביקורת בונה וטובה היא גורמת לי להרגיש כמו אפס מאופס, יאמר לזכותי שלמרות הקטסטרופה שאני חש בפנים אני ממש משתדל ועובד קשה כדי ליישם את כללל מה שאתם אומרים לי. בבקשה בבקשה בבקשה שימו לב לזה, ותבינו שאני לא פה בשביל להעביר ת׳זמן.

ועכשיו שניה, החלק ההגיוני בי רוצה גם לכתוב איזה משהו לסיום. דיברתי היום עם יונתן ממש בקצרה על חלק מהדברים שאני מרגיש ושגם קצת כתבתי עליהם פה. הגישה שלו הייתה כל כך קלה ומשוחררת וחסרת כל פחד שאני תוהה מה הנשמה הקטנה, החמודה והמסכנה שלי עשתה רע שאני מעמיס עליה את כל המשקלים הכבדים האלה יום אחר יום. לולי, זה לא נעלם, זה נשאר. המשקל הזה נשאר על הנשמה שלך ואז אתה מסתובב עם ראמה על הלב כל היום וחרדות ופחדים למרות שבתכלס הכל ממש ממש ממש בסדר. תנשום עמוק. תנשום. זה חשוב כמו לשתות וכמו לאכול.

לא אלך השנה למצעד בירושלים. המצעד האהוב עליי, זה שיש לו משמעות. לא אלך אליו, כי אני בונה עכשיו מגדל קלפים ואני מפחד שהוא יקרוס. אלה לא קלפים של פעם. אלה קלפים עבים ומתכתיים, יש להם חיבורים כאלה שמתחברים בקלות ונתפסים אחד בשני. והמגדל נראה טוב ונוח לי בו. ועדיין, אני מפחד לראות אותך, כמו בפעם הקודמת, כשהמגדל קרס והקלפים התפזרו בכל החדר. אני עובד על זה, אבל אני עדיין חלש מולך. אני לא רוצה לראות אותך כי אני מפחד להפסיד לך. אני לא רוצה לראות שאתה מסתובב עם בחור אחר, או מחזיק לו את היד, או מחייך אפילו, וחי לך את חייך באושר והגשמה בלי לכור את קיומי. אתה, בדיוק כמו המצעד בירושלים, היית משמעותי עבורי. ולכן, גם השנה לא אלך למצעד. אני אהיה חזק בסוף, אתה תראה. מספיק חזק כדי לא לפחד מעיר שלמה וגדולה שאותה אתה אוהב ובה אתה מתגורר, מסתובב וחי. אחד מהמון. האחד שהגללו עיר שלמה נפסלה.

שמישהו יסביר לי מה הקטע של הסטוריז החדשים בוורדפרס ולמה כל אפליקציה מרגישה צורך לעשות פיצ׳ר של סטורי? (אני לא מתלונן כן, אני חושב שאני אוהב את זה אבל יו נואו). ניסיתי לפרסם משהו, אתם רואים אותו?

אני לא אצליח להתחמק מזה. הפעם האחרונה שכתבתי פה הייתה לפני שלושה-ארבעה חודשים? אין לי כוח לספור וגם אין לי כוח לעשות את החישוב. זה לא כזה משנה. מה שמשנה זה שאם אני לא כותב הרבה זמן אני מרגיש אשמה וזה מה זה לא במקום יאחתוש. כאילו, מה, זה שיעורי בית שלא הכנתי? זין על זה. אני אכתוב מתי שאני צריך לכתוב ולא כי לא כתבתי הרבה זמן וצריך. אבל כמו שכתבתי, אני לא אצליח להתחמק מזה.

לא זוכר איפה עצרתי. יש לי עבודה חדשה ואני אוהב אותה. יש לי המון חוסר ביטחון אבל אני עושה אנימציה אז שווה להלחם בו בשביל להתפתח ולהתקדם. אני מרגיש מוערך שם, כבר קיבלתי העלאה רק מלהיות אני. האנשים נחמדים אליי, רובם חמודים מאוד. יש על מה לדבר בארוחות צהריים. יש שם מלא גייז וזה כיף לי. אני צריך ללמוד להתעלם מהשיט שגורם לי להרגיש רע, כי הוא באמת מינורי לעת עתה.

אמא שלי עברה דירה, אני שיפצתי את הדירה שלי, אני לא יודע אם כתבתי את זה אבל גם נולד לי אחיין והוא חמוד מאוד. זה לא שינה את היותי אל-הורי למרות מה שאמא שלי חשבה שיקרה. (להפך, זה רק הגביר את הרצון לא להיות הורה. פלאס כל המצב הביטחוני).

אני בעיקר מפחד כי מי יודע להיות שמח? הרבה דברים בצמיחה ופריחה ואני לא רגיל לזה. אני רגיל שהכל נובל וקמל, אני רגיל בעיקר להאחז בשבבי תקווה קטנים של דברים קטנים ונחמדים שנותנים לי משמעות. אבל התקופה הזאת היא טובה, וכבר שלוש פגישות עם הפסיכולוג אני מדבר על זה שממש קשה לי ומפחיד לי לשמוח ולהכיר בזה שוואלה – הפעם באמת באמת בסדר, אסתכן ואומר שאפילו טוב. אבל אני פחדן. ותמיד הייתי. ואני תמיד מזכיר לעצמי שזה בסדר כי אני מגן על עצמי.

אני רוקד טנגו עם הפרעת האכילה שלי. פעם אחת לומד לחיות דרכה, פעם אחת נכנע לה, פעם אחת רוצה לקבור אותה ופעם אחת משתוקק לצאת איתה למסעות הרסניים. אני שונא אותה ואני רוצה להיות נורמלי. כל מופרעי האכילה המאובחנים והמטופלים שכרגע בשליטה מלאה על חייהם אומרים שזה לא עובר וההפרעה נשארת, פשוט צריך ללמוד לחיות איתה. אני לא רוצה לחיות איתה. אני לא רוצה לקבל אותה, ואני חושב שזה הדבר היחידי הנוראי באמת שאני מתמודד איתו עכשיו בחיי. בראשון יש לי שקילה ואני ממש משתדל לא להיות בצמצומי אוכל עד אז. אבל לפעמים זה כל כך פסיכולוגי שרק מלחשוב על לאכול בא לי להקיא, וכל זה כי אני מפחד לראות משקל גדול יותר על הצג של המשקל. ואני מרגיש שמן ודוחה.

הטיפול בהפרעת האכילה הוא הטיפיול הנפשי המעיק והקשה ביותר שאי פעם עברתי. הוא כל כך מעיק שלפעמים אני מתחרט שהתחלתי אותו ולא השארתי הכל כמו שהוא, בלי שאף אחד יציק לי עם ההרגלים הנוראיים שלי. אבל החלטתי שאני רוצה ללמוד לאכול ושאני יותר מידי אוהב את השיניים שלי כדי לאבד אותם לבולמיה. לפחות בטיפולים נפשיים אחרים אני מרגיש שאוחזים בי. נותנים לי תרופות להתמודד עם הרעש. פה זה אני מול האוכל, מול ההפרעה, והיא גדולה ומפחידה והיא תאכל אותך, בהצלחה חמוד.

אמא שלי הנסיכה שאני כל כך אוהב, היא כל כך בהכחשות כשכל פעם שאני אומר לה שהקאתי היא אומרת "בסדר, זה לא מההפרעת אכילה, זה בטח וירוס!", וזה די מדכא אבל אני יכול להבין אותה ואולי היא לא הכתובת לשיתוף. אני גם לא רוצה רחמים אני רק רוצה אדם מסויים שכשאני נכשל בתהליך הוא יהיה שם כדי לתפוס את המילים שאני צריך להגיד כמו "הקאתי!!!!!!!". יש לי תחושה שאני מעורר רחמים אצל חברות שלי כשאני משתף אותן, ואמא מכחישה שזה קיים. אני רק צריך שמישהו שכשאני אומר לו שהקאתי יגיד לי שהכל בסדר ויאללה הלאה, נקסט. זה קרה וזה עבר וממשיכים.

קשה גם עם תחושת הרפיון אחרי שמקיאים. זה מזכיר לי קלונקס יזה מאוד ממכר ואני חולה על זה.

אני עדיין משתדל להרים לעצמי ולהיות פחות שיפוטי (כן כן, עדיין תדר גבוה), לפעמים זה קצת הולך לאיבוד אבל אני ממש על זה. זה קצת נעלם בימים האחרונים אבל אני אמשיך להגיד לעצמי דברים טובים עד שאני ארגיש שהם אמיתיים.

והנה, כתבתי. גם כשטוב אני מתמקד במה שרע, אבל אני מניח שמשם באה הכתיבה שלי. באמת בסדר. שיהיה סוף שבוע מושלם.