(סוף קיץ,  לפנות ערב)

פָּנָס צָּהֹב נִדְלָק
בְּתוֹךְ הָעֵץ
מְהַבְהֵב
בָּעַלְוָה הַנִּרְעֶדֶת בָּרוּחַ
מִזְדַּהֵר לִפְרָקִים
כָּבֶה
שָׁב וְנִגְלֶה

שלשום בערב אכלנו עם הילדים במסעדה לכבוד יום ההולדת של ראש המשפחה (בשבועות אלה אנחנו חווים עליהום גדול של ימי הולדת).  היינו שישה,  וכנראה משכנו לא מעט תשומת לב (ולא רק משום שאני מוזרה!):  כי היה טקס פתיחת מתנות,  ותהליך מסובך של בחירת המנות המוזמנות, ושיחה ערה של שישה אנשים שמדברם ומשתדלים לשמוע זה את זה בתוך הרעש הכללי,  וגם קצת פוליטיקה ואקטואליה.  וחוץ מזה ראש המשפחה צולע בגלל נקע בקרסול (האופניים הארורים האלה!),  וגם זה מושך מבטים,  כנראה  –  בעיקר במדרגות.

אחר כך ראש המשפחה אמר לי שמאחוריי ישב זוג שהסתכל עלינו כל הזמן (אז אולי בכל זאת בגלל שאני מוזרה?).  ואז הוסיף שהם ישבו זה מול זו כמעט בלי לדבר,  וציין שזה היה כמו מה שנוהגים לומר (ברשעות,  וע"ע 'מה אשכנזי בעיניך?') על זוגות אשכנזים,  שהם (=אנחנו) לא מדברים זה עם זו במסעדות ובתי קפה וכדומה.  ואז גיחך בגילוי לב:  כמו שנינו.  ואני מיהרתי לתקן:  כמוךָ.  כי אני כן מדברת,  אבל אתה לא עונה.

לא ברור אם זה קשור לאשכנזיותו או לא,  אבל הוא לא איש של מילים.  לא בכתב ולא בעל פה.  בנעוריי חשבתי שיש בזה איזה קסם מסתורי,  היום אני כבר לא תמיד בטוחה.

ואז נזכרתי שאחותי אומרת תמיד שהיא די מאמינה שבעורקיו של אבא שלנו (שלי ושלה) זרם (גם) דם צועני.  לא יודעת על מה זה מבוסס,  פרט לעובדה שלמרות היותו יוצא מזרח/מרכז אירופה הוא היה שחום-עור למדי,  ושחור-שער מאוד;  וגם הייתה במשפחתו חיבה עזה לכינורות,  והוא גם הוריש אותה לחלק מאתנו.  אולי לא לי,  כי אני מעדיפה פסנתר,  אבל אולי בכל זאת אני גם קצת צוענייה.  לא שאני יודעת מה זה אומר,  וגם לא מאוד אכפת לי,  אבל מעניין להטיל גם את זה אל תוך הקלחת הרותחת של ויכוחי אשכנזים/מזרחים,  ולשמור כך על ייחודיותי.

וזה גם מסביר למה ראש המשפחה ואני לא שותקים במסעדות כמו אשכנזים.  כי,  כמו שהסברתי לו (וראו לעיל),  אני,  ברוב צועניותי,  דווקא כן מדברת,  זה רק הוא שלא עונה.
אבל הוא בדרך כלל מקשיב,  וזה גם טוב.

וישנו גם השיח הזה שנפוץ בגדרות-חיות.  לא יודעת מה שמו:  יש לו פרחים עדינים,  פשוטים,  מצטופפים באשכולות.  צבעם תכלת.  קצה הגבעולון שלהם שעיר ודביק,  מה שמכשיר אותם לשמש כעגילי-כאילו  של ילדות קטנות.  אני זוכרת היטב שהיינו מדביקות אותם על תנוכי האוזניים ומתהדרות בהם עד שנבלו (תוך זמן קצר).

בקצה הרחוב שלי יש גדר חיה כזאת מסביב לחצר של בניין.  כשעברתי שם השבוע ראיתי שהחצר מוזנחת:  עשבים וקוצים צומחים בה במקום דשא.  אולי הם מתכוננים שם לשיפוץ של הבניין,  ויודעים שאין טעם בטיפוח הצמחייה עד יעבור זעם.  מכל מקום,  גם בגדר-החיה זרקה שיבה-של-חוּם:  העלים הירוקים מתייבשים בהמוניהם.  אבל  –  מעשה פלאים  –  פרחי התכלת רעננים כתמיד,  בשיא פריחתם.  כוח חיים מפתיע ובלתי מוסבר.  אלפי תנוכי אוזניים של ילדות קטנות עוד יכולים להתקשט בהם,  לפני סופם המר.

חידוש מסורת ישנה:  הליכת ערב-קיץ בפארק העירוני.  המסלולים שופצו מאז שהייתי שם לאחרונה:  הם חלקים ונטולי סדקים,  מקפיצים היטב את סוליות הקרוקס שלי (בושה,  למה לא נעלי התעמלות?).  במיוחד חביב עליי הקטע ההוא שעובר ליד מה שהחלטתי שהם קני סוף באפיק הריק של האיילון (סתם החלטתי שזה מה שזה,  לא בטוח בכלל שאני צודקת),  ששם שולטים הצרצרים.  ומשם לגשר העץ,  גם הוא מעל אפיק (?) יבש של האיילון (?);  לידו הפנס ההוא שכבר כתבתי עליו פעם,  שתמיד כשאני עוברת לידו הוא כָּבֶה,  בגלל   –  אולי   –   גלי חשמל (?) כלשהם שאני משדרת.  אז לא:  החליפו בו את הנורה,  ועכשיו הוא דולק כל העת,  לא ממצמץ ולא מגמגם,  אפילו לא כשאני חולפת מתחתיו.  לא משדרת שום גלים.  איזו אכזבה.

וגם זה,  מהקטע שליד פסי הרכבת,  מתחת לירח של ארבעה בחודש.  עניין של פרספקטיבה:

בְּרֹאשׁ אַנְטֶנָה סֶלוּלָרִית
שֻׁפַּד יָרֵחַ.

אַךְ לֹא –
מִקֵּץ דַּקּוֹת סְפוּרוֹת שֶׁל הֲלִיכָה
כְּבָר מִתְבָּרֶרֶת הַטָּעוּת:
חָפְשִׁי הוּא צָף
מִמַּעַל,  הַרְחֵק
מִשִּׁפּוּדוֹ  –
יָרֵחַ מְנַצֵּחַ

שקיעת יום קיץ מהביל על שפת הים:
ברצועת חוף נידחת-למחצה,  כמעט ריקה מאדם,  נותר כיסא פלסטיק צהוב נטוע במים הרדודים.
הגלים הקטנים מלחכים את רגליו הקצרות בדרכם אל החוף ובהִשָּאֲבָם חזרה לים.
משענת הגב שלו שבורה,  וכך גם אחת ממשענות היד:  הוא שְׂבַע-ימים ושְׂבַע-קרבות. או שמא רק שְׂבע-גלים.
גם לוּ היה שם מישהו,  מן הסתם כבר לא היה רוצה לשבת בו.
וכך הוא נשאר: כיסא צהוב וריק בתוך המים המאפירים,  גבו אל צוקי-החוף,  פניו הַיָּמָּה, צופה לבדו אל השקיעה.