שוטף:  אתמול בדקתי את הבחינות האחרונות והיום מסרתי את אחרוני הציונים.  עכשיו אולי אשן בלילות,  ומוטב שכך,  כי עין שמאל שלי כבר הפכה מירוקה/חומה לאדומה.  אי שם אחרי האופק קבעתי תור לרופא עיניים.  לפני זה צריך עוד להתחיל לעבוד על מועדי ב'/סילבוסים/סמינריוניות.  צפי לקצת חופש:  אולי בספטמבר.  או שלא:
It ain't over till it's over    –   and it's never over  .

*

החייל היורה:  לפני כמה ימים צפיתי בדיון בטלוויזיה שבו הזכיר מישהו (שכחתי מי) בעצב,  ש'פעם היה סוב-יודיצה'.  כלומר,  שפעם חיכו בשקט שבית המשפט יחליט.  מישהו ענה לו שם בשאלה:  אבל התקדמנו ממה שהיה 'פעם',  לא ככה?  תשובתי:  כן ככה.  השאלה היא אם ההתקדמות הזאת אכן מבורכת.

*

אמנות עירום:  על כל מה שכבר נאמר בעניין עבודת הגמר ההיא בשנקר אני יכולה רק להגיד שני דברים קטנים.  האחד,  שיותר משיש כאן פגיעה בכבוד נשים או פגיעה בחופש האמנות (תלוי בנקודת ההשקפה),  זו סתם גסות רוח. כן,  שוב חנה בבלי;  אני יודעת שהיא כבר לא באופנה.  ובכל זאת.  ומנגד,  אני יכולה להוסיף שהכבוד של אף אחד/אחת לא באמת תלוי בעבודת גמר של סטודנט,  יהא מוכשר ככל שיהיה.  כבודו של כל אחד תלוי רק במה שהוא עצמו עושה.  למיטב ידיעתי,  היחידה שלא אמרה על זה כלום בינתיים היא איילת שקד.  ואם אכן לא אמרה,  זה מוכיח את מה שידענו ממילא:  שהיא לא רק יפה,  אלא שגם יש לה שכל.

*

על השנינה:  ראיתי בחצי עין את תגובתו המשעשעת-משהו של איימן עודה להתנצלות המביכה-משהו של בנימין נתניהו.  ככלל אני מעדיפה את עודה על נתניהו,  אבל בכל זאת אני תוהה:  אז זאת הפוליטיקה העכשווית?  סרטונים שנונים ומתחכמים בפייסבוק?  לא חבל על כל האנרגיה הזאת שיורדת לטמיון?

*

929:  התחלתי לצפות בזה בימי שישי אחה"צ (בערוץ אחת),  כשהם רק התחילו שם את ישעיהו.  עכשיו הם כבר בירמיהו.  אפילו קניתי תנ"ך מלא קצת יותר גדול מהפצפונים שיש לי בבית,  כדי שאוכל לראות (עם משקפיים אבל בלי זכוכית מגדלת) את טעמי המקרא   –  כדי שאדע מתי עוצרים לנשום.  התכנית הזאת עושה לי קצת סדר בראש בענייני היסטוריה ותאריכים,  מַמלכות בבל ואשור, מלכי יהודה וישראל,  ושאר הדברים ששכחתי באלגנטיות מאז שהייתי תלמידת בית ספר.  מה שתמיד מפליא אותי זה איך שאין שום חדש תחת השמש.  כאז כן עתה,  וכעתה כן אז.  לו היו ישעיהו וירמיהו קמים פתאום לתחייה,  היו יכולים להשמיע שוב את רוב נבואותיהם,  והן עדיין היו רלוונטיות.  אני לא יודעת אם זה משמח או מעציב.

*

משקה קיץ:  כמו בשנה שעברה:  מים בכוס גדולה,  קוביית קרח,  פלח לימון,  גבעול נענע.  שותה,  חוזרת וממלאת את הכוס,  מכסה   –  ולמקרר.  אחרי חצי שעה אני שוב צמאה,  שותה,  מוסיפה מים,  מכסה ולמקרר.  וחוזר חלילה.  כל בוקר  –  נענע ולימון חדשים.  זה כמו תה חם,  אבל קר,  ובלי תה.

*

ולמרות זאת:  נמס לי המוח.

(עם הרבה קפיצות מעניין לעניין)

בימים האחרונים יצא לי לחשוב כמה פעמים על הטלאי הצהוב.  הטריגר היה העובדה שאני קוראת את היומן של הלן בר,  שאותו כתבה בפריז בשנים 1942  –  1944,  עד ששולחה אל מותה.  בין השאר היא מתארת בו את שאלת הטלאי הצהוב מזווית שלא הכרתי  –  למשל השאלה אם זו פחדנות לענוד אותו,  או שזו פחדנות לסרב לעשות כך.

וזה הזכיר לי את הסיפור על מלך דנמרק.  אני לא יודעת אם זה סיפור אמיתי,  אבל הוא מוצג ככזה בספר  אקסודוס (נדמה לי ששם קראתי את זה) :  כשהגרמנים כבשו את דנמרק ופרסמו צו התובע מן היהודים להתהלך עם טלאי צהוב,  יצא מלך דנמרק למחרת בבוקר לטייל ברחובות קופנהאגן כשהוא עונד את הטלאי על בגדו.  רבים מן הדנים הנוצרים עשו כמוהו,  וכך רוקנו את הצו הגרמני מתוכנו.

או שקרה כך או שלא,  אינני יודעת.  אבל השיטה הנזכרת טובה בעיניי.  וזה מתקשר לי עם מצעד הגאווה.

מי שמכיר אותי יודע שאין סיכוי שבעולם שאערוך השוואות בין השואה לבין הומופוביה,  ולא אכפת לי מה יגידו הציניקנים של האסור/מותר/חובה להשוות.  לא מַשְוָה ודי:  יש דברים שלא מתאימים לשום מגירה.  אבל כן מהרהרת בדרך שבה יכולים אנשים הגונים לנהוג נוכח התעמרות אטומת-לב בקבוצה שלא עוללה לאיש שום רע. ובהקשר הזה,  הדרך הדנית הנ"ל  מצאה חן בעיניי.  ולכן גם נכון בעיניי שיבואו רבים-רבים להשתתף היום במצעד הגאווה בירושלים,  בלי שום קשר להעדפותיהם המיניות.  גם בשביל להביע תמיכה,  אבל גם בשביל לבלבל את חורשי המזימות.  כשיהיו שם רבים וטובים מכל הסוגים,  זה יקשה על חורצי הלשון לדעת במי אפשר להשתלח ולדבר סרה ובמי לא. זה קצת כמו ה-'כולנו שרלי הבדו',  אפילו אם אנחנו לא.  ושיעבור בשלום,  אמן.

עכשיו כמובן צריכה להופיע כאן הצהרה שלי על כך שגם אני  אשתתף.  אז האמת  –  לבושתי  –  שלא,  מסיבות שונות.  בין היתר משום שירושלים רחוקה,  ואני עייפתי וזקנתי.  ובעיקר זקנתי משום שהיום  –  בדיוק היום  –   הוא יום הולדתי השישים,  וחצי הדרך אל מאה ועשרים זו הזדמנות טובה לעשות לעצמי הנחות.

אם כי אני מוסיפה לחשוב שאולי עדיף לי בכלל לחגוג את יום הולדתי על פי התאריך העברי,  שיוצא השנה בעוד חודש (כמעט).  ובכלל אני  לא זוכרת אפילו פעם אחת שבה התאריך העברי יצא לפני הלועזי. אז לפי התאריך העברי אני עוד יחסית צעירה (נניח),  וזה הרי אמור להיות עדיף.

וכך גיליתי,  לגמרי לתומי,  את הסוד של מעין הנעורים.  מי היה מעלה בדעתו שזה כל כך פשוט.

(ספויילרים קלים)

אז למרות שהר האושר של אמיר גוטפרוינד (וראו בתגית שבתחתית הפוסט) נכתב על ידי גבר,  יש בו לא מעט נקודות אור.  למשל זה שמסופר בו על קשרי ידידות/אהבה בין אשה חיפאית לגבר מסטוקהולם:  משוגעים כמוני תמיד יתהו בהקשר הזה באיזו שפה הם מדברים זה עם זה.  אנגלית?  ואיך ישפיע השימוש בשפה זרה על קשר אינטימי בין שני אנשים?  אבל גוטפרוינד פתר את הבעיה לשביעות רצוני:  השבדי שלו הוא איש של שפות,  עד כדי פרופסור,  והוא מדבר (גם) עברית.  כל מילה שהוא אומר בספר נמסרת כלשונה,  בלי צורך בתרגום.  משובב נפש.

נכון שלא תמיד הוא מבין הכול:  למשל,  כשהוא מספר לשירי (בעמוד 155) משהו על מוסוליני ופרנקו,  ומסביר שמדובר ב-"הרודן האיטלקי והרודן הספרדי",  מפטירה שירי ביובש:  "צילי וגילי".  שאז אני מוכרחה לצחוק,  ובקול דווקא,  אבל השבדי דובר העברית לא יודע מה זה צילי.

וחוץ מזה,  חייבים להודות,  שירי מקסימה.  מטורללת לא פחות מהבוסית שלה,  אבל זה לא מפריע.  אפילו לא קצת.  לא לשבדי שלה, ובטח שלא לי.

וחוץ מזה,  במקום להיכנס לבִּיצה של חילופי המהלומות המתוקשרים מן הימים האחרונים,  מספיק לי  להתבשם מן הציטוט הבא  –  שבו מסביר עוזר הרב משהו על נפש האדם:

"…הרב טאגבאום אומר שגזענות מתחילה בפחד. אבל לא רק גזענות.  כל הדעות הפוליטיות שלנו,  כל הערכים שלנו.  הכול מתחיל מפחד.  ולפעמים הפחד הופך אותך לנדיבה,  גורם לך לרצות לחלק שווה בשווה את כל הרכוש ואת כל הטוב בעולם,  ולפעמים הוא עושה אותך מפלצת נאצית.  אפשר להיות רב,  כומר,  יוגיסט,  פעיל איכות הסביבה,  רוצח.  תמיד זה פחד.  אבל הרב טאגבאום אומר שלאדם,  בשונה מִלַּחַיּוֹת,  ניתנה הזכות להתגבר על הפחד ולבחור בטוב.  זאת המתנה היחידה שהאנושות קיבלה.  הזכות להתגבר" (עמוד 171).

אמיר גוטפרוינד הלך לעולמו ביום שבו ירד הספר הזה לדפוס,  אבל אני שמחה שהוא השאיר את המילים הנ"ל להדהד אחריו.

שָׁטָה אֳנִיָּה בְּעַרְפִלֵּי הַבֹּקֶר
אַחֲרֵי שֶׁכֹּל הַלַּיְלָה
לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ
לְעָגְנָהּ;
עוֹד מְעַט יִתְלַהֲטוּ הַצָּהֳרַיִם
וְהִיא תוֹסִיף לָשׁוּט;
אַחַר יֵרֵד הָעֶרֶב שׁוּב;
אוּלַי בְּהֶמְשֵׁכוֹ תָּבוֹא סוֹף סוֹף
אֶל הַמְּנוּחָה.

קוראת את הר האושר של אמיר גוטפרוינד.  בהתחלה לא כל כך התחברתי לזה,  והסברתי לעצמי שזה בטח בגלל שאני בדרך כלל מעדיפה ספרים שנשים כתבו   –  כי הן מסתכלות על דברים אחרים ומסתכלות אחרת ורואות דברים אחרים ואחרת.  אבל אחר כך השלמתי עם זה ונשאבתי לתוך הספר,  שהוא שואב ונוגע ללב ומצחיק ועצוב בו זמנית.

קטע קטן ושולי וזניח מתוכו,  שאני מאוד אוהבת  למרות זניחותו השולית (ושוליותו הזניחה.  אוי,  עדה ק.,  תפסיקי כבר.  ואגב, זה לא ממש ספויילר מסוכן):

שירי מתקשרת לבוסית המטורללת שלה,  אבל מי שעונה לנייד היא דווקא הילדה הקטנטונת של הבוסית.  והשיחה הולכת ככה:

"-  'איפה אמא?'
שתיקה.
אין חומה גבוהה יותר מילד בן שנתיים וחצי העונה לטלפון.
–  'אפשר את אמא?'
–  'קנו לי נעליים.'
שתיקה.
–  'יופי,  חמודה,  תתחדשי.  אפשר את אמא?'
–  'טל מרביץ.'
–  'טל מרביץ?'
–  'ולוקח.'
–  'אמרת לאמא,  חמודה?'
השיחה נותקה."
(עמוד 65 – 66).

המשפט על החומה הגבוהה שווה את משקלו בזהב.

אבל חשבתי לעצמי ככה  –  שאני,  בנוסף לשתיקה,  אולי הייתי שומעת גם את הנשימות של הילדה.  ילדים נושמים בטלפון בדרך מיוחדת להם.  אחר כך חשבתי,  אולי זה בגלל שנשים לא רק מסתכלות ורואות אחרת ודברים אחרים,  אלא גם שומעות אחרת ודברים אחרים.  ואחרי שבניתי לעצמי לתלפיות את כל תילי התילים של ההבחנה החשובה הזאת,  עלה בדעתי פתאום שאולי זה בכלל עניין טכנולוגי,  לא קשור לנשים/גברים:  אני התרגלתי לשמוע ילדים מצידו השני של קו טלפון קווי רגיל,  אבל אולי בנייד (ענייני קליטה וכו') לא שומעים אותם נושמים.  נורא פשוט.

בדיוק ביום העצמאות של ארה"ב השלמתי היום את קריאת ניצב כל הלילות.  זה קשור ליום ההולדת הנ"ל משום שצריך איזו שהיא ידיעה די מעמיקה בהיסטוריה האמריקאית כדי להבין את הספר לאשורו.  והיה לי לא פשוט מן הבחינה הזאת,  כי הידע ההיסטורי שלי הוא לא משהו. אבל ההקדמה והערות השוליים עזרו לי.

בהתחלה היה נדמה לי שהספר הוצא מן התנור לפני שנאפה כהלכה,  אבל בסופו של דבר נראה לי שהיה שווה (מאוד) לקרוא אותו,  אפילו בתרגומו העברי (התרגום נראה לי באמת בסדר,  ונעשה בידי מיכל אלפון)  –   ואני שמחה שהתגברתי על חששותיי מפני הקריאה על אודות הקלקולים הכבדים שחלו באופיו הנערץ של אטיקוס פינץ'.

לא פעם אני מופתעת להיווכח איך ביקורות על ספרים נתפסות באיזה חלק לא מהותי של הסיפור ועושות ממנו מטעמים  (אבל המממ,  מחשבה טורדנית:  אולי זה בדיוק הפגם גם בביקורות שלי?). כי להציג את הספר כתיאור הידרדרותו של אטיקוס פינץ' אל מחוזות הגזענות השפלה  –  זה פספוס גדול ועצוב.

יותר משזה הסיפור של אטיקוס פינץ',  זה הסיפור של בתו ג'יין-לואיז (התנצלותי על הספויילרים,  אני משתדלת לא לחטוא בהם יתר על המידה)    –  מי שהייתה סקאוט השובבה והנבונה באל תיגע בזמיר,  ומי שגדלה בינתיים,  אבל לא גדלה מספיק,  ולכן צריכה לגדול עוד במרחב שבין העמוד הראשון של הספר לבין עמודו האחרון, ואף להתרגל  "לראות את הדברים כמו שהם,  לא רק כמו שהם צריכים להיות" (עמוד 243).

ומי שגונב את ההצגה הוא הדוד ג'ק,  אחיו הצעיר של אטיקוס פינץ',  שמסביר את העניין כולו בחלקו האחרון של הספר,  ושנתברך בראייה מעמיקה,  בשכל טוב ובחכמת חיים בכמויות מרשימות ביותר (גם אם סגנונו תמוה במקצת).

להרפר לי היה כנראה הרגל לתת לגיבוריה להסביר את הכותרות של ספריה.  חבל לפספס את ההסברים האלה.  היא הניחה בזמנו לסקאוט להסביר מיהו הזמיר שאין לגעת בו.  ובספר הנוכחי,  הדוד ג'ק הוא שמגלה מיהו השומר הניצב כל הלילות:
"לכל אדם יש אי,  ג'יין לואיז,  לכל אדם יש צופה שניצב על משמרתו,  והצופה הזה הוא המצפון האישי.  אין בעולמנו מצפון קולקטיבי" (עמוד 264).
ואני מתרגמת את זה לעצמי כך:  כל אחד צריך לחשוב תמיד בראש שלו ובמילים שלו,  ולא בראש ובמילים של מישהו אחר.   ואם רואים את זה כך,  אפשר אולי גם להבין את אטיקוס פינץ',  את סיבותיו,  ואפילו את טעויותיו   –  ולהימנע מלהתגולל עליו בכינויי גנאי צדקניים.

אבל אפילו אם מתגוללים עליו בכינויי גנאי צדקניים  –  זה לא כל כך משנה.  שהרי הוא כבר השיב על כך בעצמו,  בעמוד 276:
"אני מוכן שיקראו לי בכל שם שרוצים כל עוד זה לא נכון."

*

[ועוד משהו קטן שכתבתי על הספר בבלוגיעדתי המשרבטת   –  כאן.]