(47 – 49.  שבעה שבועות [מרוצים?])

1.  ליל הסדר עבר בשלום. חלקים נכבדים מן המשפחה לא בארץ,  אז היה מצומצם.  זה גרם לי לעגמומיות מסוימת, אבל יצא טוב.  הילדים באו,  והביאו אתם גם את הסבתא,  ונדמה לי שהצלחנו להעניק לה ערב שמח   –  לא דבר של מה בכך בגילה,  שבו הכול נוטה להתכסות בערפל של חוסר-תוחלת.  ראש המשפחה הפליא בחידות ההגדה שלו,  ואפילו הצליח לעורר דיון.  האוכל יצא בסדר,  אף שכהרגלי חיפפתי את המנה האחרונה והסתפקתי בעוגיות-פסח ובפירות (המֵלון הראשון של העונה התברר כמוצלח מאוד).

2.  אחרי כל זה שקענו אתמול (שבת) בבטלה נעימה (שאותה,  לדעתי,  הרווחתי ביושר).  חלק נכבד ממנה השקענו בצפייה בחמשת(!) הפרקים הראשונים של העונה הראשונה של 'בית הקלפים'.  בפעם הראשונה שניסינו,  לפני שבועות אחדים,  המטתי חרפה על עצמי כשנרדמתי באמצע הפרק הראשון (אני לא אשמה,  זה היה מאוד מסובך והצריך מחשבה עמוקה,  ומעבר לזה צולמו רוב הסצנות על רקע אפרורי עד חשוך,  כמו בסרטי איכות צרפתיים שמוציאים אותי תמיד מדעתי:  מה הבעיה שלהם?  הם לא יכולים להדליק אור?).  אבל אתמול באמת השתדלתי להתרכז,  ועד מהרה נשאבנו לתוך העלילה עד כדי כך,  שנשארנו לצפות בעוד ועוד פרקים.  אמרתי לראש המשפחה שהדרישה הזאת  להתעמק ולהתאמץ להבין את מה שנאמר (ובעיקר את מה שלא) היא התעמלות מצוינת לתאים האפורים.  לדעתי,  אחרי הצפייה של אתמול,  אנחנו מחוסנים בפני אלצהיימר לפחות ב-24 השעות הקרובות (לא מתחייבת לתקופות ארוכות).

3.  לא שייך,  ובכל זאת:

עדיין
מִתּוֹךְ קְלַסְתֵּר פָּנַי
שֶׁבָּאוּ בַּיָּמִים
עֲדַיִן מַשְׁקִיפָה
יַלְדָּה;
אִישׁ אֵינוֹ רוֹאֶה אוֹתָהּ
וְרַק אֲנִי יוֹדַעַת:
אֲנִי
עוֹדֶנִּי הִיא.

4.  וגם יצאתי לסיבוב רגלי לפנות ערב (אני חייבת אחרי יום שלם בבית,  אחרת אני משתגעת).  בשובי ראיתי,  בתוך האפלולית,  שעל הגדר החיה פורחת היערה (honeysuckle).  ריח גן עדן.

1.  נזכרתי בכוסיות הפלסטיק הצבעוניות שהיו נותנים לנו בגן כל שנה בפסח.  אני אהבתי אותן ונשבעתי לשמור על הכוסית שלי כל השנה,  אבל היא הקדימה להישבר.  ובשנה שאחר כך שוב חילקו לנו כאלה.

2.  ליד הגדר הנמוכה בין הבניין שלנו לבניין השכן,  ממש מתוך האספלט,  צמח פתאום אוליאנדר (הרדוף).  עם פרחים. ורודים. יש מאין:  אביב עירוני.

3.  התעוררתי הבוקר עם החרדות הרגילות של טרום-סדר,  בשעה מאוד מוקדמת,  ופתאום הפעיל מישהו את הממטרות למטה.  שורום-זורום-זורום-רים  (מרים ילן שטקליס?).  לרגע חשבתי:  ועכשיו ישוטו כל החרדות לים.  הלאה מכאן.

4.  אחרי טירטורים בלתי פוסקים מצדי,  ניקה סוף סוף ראש המשפחה את פינת חדר העבודה שבה צבר ניירות ומיני זבלים במשך שנים:  פינה,  זרק,  סידר, ניקה.  עוד פרק זעיר של הצלחה במאבק הסיזיפי,  שאינו נגמר לעולם,  נגד האבק. אולי בגלל זה אני מתעטשת כל הזמן? לחינם האשמתי את השיטה המכחילה המסכנה.

5.  אתמול סיימתי את בדיקת המטלות/בחנים שהקצבתי לעצמי לשבוע הזה.

6.  אתמול רשמתי כמה רישומים בעיפרון ואפילו בעט נובע.  חלקם יצאו לא רע.  אולי אסדר לי תגית חדשה בבלוג:  'בעט נובע'?

7.  ראש המשפחה מתכונן ברצינות לתפקידו כמנהל של ליל הסדר.  קיבלתי כשי לחג את ההגדה 'כולנו מסובין' בהוצאת תל"י,  והיא מלווה בקלפי משחק,  שיחה וטריוויה לשולחן הסדר.  ראש המשפחה התחיל למיין אותם ולראות מה יתאים,  אם בכלל.  אתמול לפני השינה הוא שאל אותי שאלות נבחרות משם,  והתפלא לגלות שאני יודעת את רוב התשובות.  הנה אחת חמודה:  כמה שאלות שואלים ארבעת האחים של ההגדה?

8.  הטוסטר הוורוד שלי (כן.  ראש המשפחה בחר לי אותו בחנות בתור בדיחה,  וכולם אכן צוחקים,  אבל אני אוהבת אותו)  –   ובכן,  אתמול נדמה היה שהוא הגיע לסוף דרכו.  אבל הבוקר אני רואה שהוא התאושש.  בשבוע הבא,  תודות למצות,  הוא גם יזכה בחופשה מרגיעה,  ויוכל לאסוף כוחות לקראת המשך פעילותו.

9.  הימים האחרונים קשים לי.  כל מיני דברים ביחד   –  עגמומיות חגים,  חום הקיץ המתקרב, אבק שאין סיכוי שאגיע אליו,  החששות הקבועים של ליל הסדר,  וכו' וכו' ועוד ועוד.  אבל כשהתחלתי לרשום הבוקר את פרטי פוליאנה,  התברר לי שיש די הרבה,  וזה שיפר קצת את הרגשתי.  נדמה לי שזו הפעם הראשונה שבה אני חווה באמת את הצד החיובי של הפרויקט הזה:  אם אפשר למצוא עשרה פריטים במכה אחת,  סימן שהמצב לא כל כך נורא.

10.  ביום ראשון הקרוב זה כבר יהיה היום ה-49 :  חג השבועות של פוליאנה,  באמצע הפסח.
חגים שמחים שיהיו לכולם!

ימים 35 – 37.  לא מצאתי שום דבר שראוי לפרסם בבלוג על דברים טובים,  למרות שרשמתי לי כמה קטנים במחברת.  אז במקום זה,  קצת טענות ומענות:

הייתי צריכה לנחש מראש שכך יהיה:  רוגל אלפר כתב היום בביקורת הטלוויזיה של עיתון 'הארץ' על הסרט התיעודי של אתמול בערב בערוץ 10 (על דפנה מאיר שנרצחה בעתניאל,  ועל משפחתה   –  נתן מאיר והילדים).  הייתי צריכה לדעת מראש איך תיראה הביקורת ואיך אתרגז בגללה,  והייתי צריכה להימנע מקריאה  –   אבל,  כרגיל,  אני הרבה יותר טובה בתיאוריה מאשר בפרקטיקה.

זה היה סרט נוגע ללב מאוד,  אבל אלפר מזהיר:  "אסור לצפות בסרט כזה צפייה אמפטית [כך במקור] וסנטימנטלית.  זה סרט פוליטי."  אז סליחה,  אבל אני דווקא כן צפיתי צפייה אמפתית,  וב-ת' דווקא (לידיעת המערכת והמגיהים).  בניגוד לכמה אנשים במקומותינו,  אני לגמרי מאמינה שמשפחות שכולות פלסטיניות מכל הסוגים יכולות לחוות יגון עמוק  –  אבל זה לא ממעיט בעיניי את עומק היגון של משפחות שכולות יהודיות.  לפחות מהבחינה הזאת,  נראה לי שכולנו באותה הקלחת.  אולי זו משמעותה של אמפתיה,  ואני דווקא בעֲדה.

נכון שהיה בסרט משפט תמוה אחד (ורק אחד) על אבן-מצבה שרק יהודים יגעו בה,  אבל אני,  בניגוד לאלפר,  הייתי מבררת למה התכוונו שם לפני שהייתי קוטלת. כל שאר הדברים שנאמרו בסרט לא נראים לי ראויים לקטילה בכלל,  אפילו אם הם משקפים צידוק אמוני של הדין  –  צידוק שאדם לא-מאמין (כמוני) יתקשה להבינו.  בכל מקרה, אני בכלל לא יודעת איך אפשר לכתוב בסגנון שאלפר כתב בו כשמדובר באנשים ששרויים באבל,  ועיניה העצובות של הילדה הקטנה ימשיכו לרדוף אותי עוד הרבה זמן   –  אבל אלפר כנראה רואה דברים אחרים,  חשובים יותר.

למשפט המסכם של הביקורת שלו,  "אני מחפש איזו אמת מידה משותפת עם נתן מאיר,  ולא מוצא",  אני בהחלט יכולה להאמין.  השאלה היא רק מי אחראי לכך  –  נתן מאיר,  או רוגל אלפר. ואולי דווקא האמפתיה החסרה    –  זו של בני אדם כלפי בני אדם,  לא חשוב מי הם   –   אולי דווקא היא הייתה יכולה לספק את אמת-המידה האבודה.

(ימים 32 – 34.  כבר שליש.  אבל זהירות,  ספוילרים)

בחמישי בערב,  בפרק השבועי של שטיסל:
לפני השינה גונבים האחים הקטנים של רוחמי מחדרה את הספר שממנה נהגה להקריא להם על "חנה",  כדי לקרוא בו בעצמם.  כשהגדול מביניהם (אולי בן עשר?) קורא באוזניהם מתוכו,  מתברר להם פתאום שזאת לא חנה,  אלא אנה קרנינה,  ושרוחמי סתם המציאה את סיפורי חנה. כי אנה קרנינה היא בכלל אישה "גויה" שמניחה לגבר זר לגעת בידה.  מזועזע שולח בן העשר את אחיו הקטנים לישון, אבל ממשיך לקרוא בספר האמור לבדו.

וזה בבית שאין בו טלוויזיה ואין משחקי מחשב,  וכדי להשתעשע ולהעביר את הזמן,  ילדים (ומבוגרים) קוראים ספרים.
עולם אחר.