האחת  –  שבדרכי הביתה בערב,  מכורבלת במעיל ובצעיף וקופאת מקור,  צלצל מאחוריי,  על המדרכה,  פעמון של אופניים.  זזתי הצידה כדי לפנות להם מקום,  וכבר הייתי מוכנה להגיד,  או לפחות לחשוב,  משהו כעוס על העניין (כי מה,  עכשיו כבר גם על המדרכה מצפצפים לנו?  ואיפה נלך?).  אבל אז עקפו אותי האופניים הנ"ל,  ועליהם הרכיבה נערה קטנה את אחיה הקטן ממנה,  ושניהם פנו אליי בחיוך ואמרו תודה,  ועיני שניהם הבריקו בחושך,  שאז התפוגג זעמי והתרציתי וחייכתי בחזרה.  שיהיה.

והשנייה  –  שהרקפת,  הרקפת!  ההיא הבודדת בקרן הרחוב בירושלים שדיווחתי על היעלמותה? היא חזרה! אתמול בבוקר ראיתי אותה שם פתאום,  בפינתה השכוחה.  בינתיים רק העלים הירוקים דמויי הלב,  שהרי הפרחים עצמם תמיד מתמהמהים קצת בירושלים.  אבל יש מקום לצפות שבשבוע הבא יופיעו כבר (או שוב) הניצנים הראשונים.  הכפור של הימים האחרונים כנראה היטיב אתה מאוד,  ואני  –  אמונתי בסדר הטוב של הטבע שבה אליי.  הנה באו הדברים על מקומם בשלום.

בשולי הגיליון:  ראיתי הבוקר ש'אם תרצו' התחילו קמפיין שבו הם מסמנים גם אמנים כ'שתולים'.  קראתי שאפילו את חווה אלברשטיין,  רבקה מיכאלי ואלכס ליבק הם סימנו,  ריבונו של עולם.  אני לא באמת יודעת אם מסע הכפשה וולגרי כזה ראוי בכלל לתגובה,  אבל אם כן,  אני רוצה רק לציין שמתברר בהדרגה שהקמפיינרים של 'אם תרצו' מסמנים כשתולים את כל מי שטוב,  יפה או מוכשר.  ומכאן אפשר להסיק,  על ידי הסילוגיזם הבסיסי ביותר,  שלהיות שתול זה טוב.  על אחת כמה וכמה ראוי להסיק זאת בשבוע שבו חגגנו את ט"ו בשבט.  ומי שלא מאמין,  שיחשוב על הרקפונת הנ"ל:  הרי גם היא שתולה,  ואולי אפילו על פלגי מים.  וכמה חן ויופי וכוחות-חיים טמונים בה,  וכמה שִמחה ונחת היא יודעת לעורר.

בִּקְצוֹת מַחֲטֵיהֶם
אוֹגְרִים הָאֳרָנִים
רִבּוֹאוֹת
טִפּוֹת עַקְשָנִיּוֹת:
מַטְמוֹנֵי יַהֲלוֹמִים
זְעִירִים
מַזְהִירִים
בְּתוֹךְ הָעַרְפִלִּים

עוד משהו יפה מ-אחותו של הנגר של מירה מגן   –  הקטע שבו נאווה נזכרת בילד הקטן שהיה לה:

"רק למחרת בבוקר כשהייתי במרפסת האחורית הוא צץ פתאום ועלה ממצע התלתן בחצר, … כורע אל התלתן,  ובזהירות של כירורג משחיל מחטי אורן באגלי טל,  מעתיק טיפות שקופות מהעלה אל חוד המחט ועוצר נמלים בדרכן מכאן לשם ומשקה אותן.  … ואז הגיח חתול,  חצה בריצה את החצר, וילדי צלל חזרה אל גנזך הזיכרונות ונבלע בו" (עמודים  217 – 218).

צלל חזרה ונבלע בגנזך הזיכרונות.  כמה יפה זה כתוב,  וכמה ברורה התמונה וחדה, ולא מקושטת מדי, לטעמי.

בלי קשר,  בדרך לסופר היום ראיתי על המדרכה,  בין ערימות הפסולת המחכות לפינוי,  קופסת קרטון גדולה שמישהו קרע בה חלון ותלה עליו וילון מנייר דק,  ורוד.  גם כשהתרחקתי משם עוד תהיתי אם זה היה בית-בובות ישן או אולי תיאטרון-בובות שאבד עליו כלח,  וכמעט שיכולתי לשמוע את צחוקי הילדים שהדהדו סביבו אי-אז,  לפני שסיים את חייו ונמצא ראוי לפינוי ולמיחזור.

ועוד בלי קשר,  המסך של YNET מלא בדיווחים על הלוויתו של שמואל ראדה,  אביה של תאיר שנרצחה לפני תשע שנים.  הוא החזיק מעמד עד שנחנך אתמול  –  לאחר מאמצים רבים  –  בית כנסת על שם בתו,  ואז עזבו אותו כוחות החיים בבת אחת,  וגם הוא נמוג.

יצא פוסט עצוב,  לא ממש התכוונתי.

(הודעת מערכת: קודם פרסמתי בטעות פוסט ריק.  עם כל מי שהוטרדו על כך במייל  –  הסליחה.)

כשקראתי ב-YNET בראשון בערב על השריפה שפרצה בבניין של 'בצלם' בירושלים, ועל החשד שמדובר בהצתה,  רטנתי אל המסך,  בזעף,  שרק זה היה חסר לנו עכשיו,  ושהייתכן,  ומה עוד יקרה, ומה זה שעובר על החוליגנים האלה שהשרפנוּת נתחבבה עליהם כל כך.   וגם שעכשיו בטח יאשימו בכך את אילנה דיין,  למרות שזו האשמה מגוחכת.  ואכן,  עוד באותו לילה התמלא הפיד שלי בפייסבוק בכל מיני האשמות,  כל אחת מהן נטולת-ספקות יותר מחברתה.  כולם ידעו בדיוק מה קרה ולמה,  וכמובן מי אשם בכך, ורק אני הלכתי לישון בתקווה נטולת-המילים שאולי-אולי יתברר שלא הייתה הצתה.  כי באמת,  יש לנו די והותר צרות גם בלי זה.

מתי שהוא לפני צהרי יום שני התברר שלא, לא הצתה,  אלא סתם קצר חשמלי שאין בו שום עניין לציבור.  שאז תהיתי:  האם מישהו מכל הממהרים-להיות-בטוחים של הלילה הקודם יגיד עכשיו 'אה, סליחה,  טעיתי'?   אופס,  הפלא ופלא,  לא.  על כל פנים,  לא שראיתי.

חבל לי שהשמאל הפסיד השבוע כל כך הרבה נקודות,  רובן סתם בגלל תגובות לא נבונות.  אבל בלי קשר לימין ושמאל,  אני לא מסוגלת להבין את האנשים האלה שתמיד בטוחים כל כך שהם יודעים הכול, עוד אפילו לפני שהוא קרה. אני כמעט מקנאה בהם, כי אני, בעיקרון,  כמעט אף פעם לא בטוחה בכלום.

מזכיר לי משהו יפה מאחותו של הנגר של מירה מגן:  נאמר שם על שלומי,  לא חשוב עכשיו מי הוא, ש"הוא מאלה שדורכים בעולם בזהירות" (עמוד 173).  ודווקא הסוג הזה של דריכה הוא ממש לטעמי.

בשולי הרצח בתל אביב וההיסטריה והמצוד והחיסול  –  ובשולי תוכנית "עובדה" של אילנה דיין,  שהציגה בשבוע שעבר פעיל שמאל לא סימפטי (בלשון המעטה);  ובשולי תמיהתי על הסערה שהתכנית עוררה  –  משום שמלכתחילה לא הייתה סיבה מיוחדת לחשוב שלא בכל מקום יכולים להיות מנוולים;  משום שהם עלולים להימצא גם בארגון שמאל; ומשום שיכלו להסתפק שם בשמאל באמירה הפשוטה וההגיונית שהאיש האמור אינו מייצג אותם ושהם מתנערים ממעשיו.  אבל לא   –  הרי זו הזדמנות פז להאשים את התקשורת בהתקפלות בפני המשטר הפשיסטי ובהתקרנפות (הו,  מונח חדש-ישן חביב;  יש מצב שהוא אפילו ידחה את העיסוק האובססיבי בשואה,  אם כי לא ברור לי אם יש לשמוח או להצטער על כך). ואין סיכוי שמישהו יסכים לפספס הזדמנויות פז,  שמא עוד יגידו שהוא פראייר.

הדבר היחידי שאפשר אולי ללמוד מסיפור התחקיר הזה הוא שגם האידיאולוגים המוסריים ביותר צריכים להיזהר מגלישה מסוכנת למחוזות הפטרונות המחוצפת,  שבמסגרתה הם מרשים לעצמם להחליט  בשביל הפלסטינים איך הם צריכים לחשוב ולהרגיש,  ונפרעים מהם כשאינם הולכים בתלם שקבעו בשבילם (וכבר כתבתי על זה כאן ולא אחזור על כך).  במיוחד מי שחרתו על דגלם את אהבת האדם וזכויותיו הפרטיות צריכים להישמר שלא ליפול לבור הזה.

בשולי כל הנ"ל, ואף על פי כן  –
במרפאת השיניים,  הבוקר:  שלוש נשים לא חשובות שאיש אינו שואל לדעתן:  רופאת שיניים ערבייה,  מרוכזת במלאכתה מעל לפי הפעור;  סייעת יהודייה-חרדית,  חבושת פאה,  מרוכזת במה שאני מכנה 'שאיבת-אבק-ללא-אבק' (suction),  גם היא מעל פי הפעור;  ואני,  לא-ערבייה ולא-חרדית, מרוכזת בחרדת-טיפולי-השיניים שלי,  במיוחד חרדת המקדחה השנואה ההיא (שאינה מניחה לי מאז ילדותי הרחוקה), ומתאמצת לשווא לשחרר את שריריי התפוסים,  בעיקר בכתפיים.  בין שלושתנו שוררת אווירה של כמעט-רוגע שוחר-טוב: שלושתנו שקטות ואדיבות,  אפילו מחויכות; לשלושתנו יש מטרות משותפות:  פרנסה,  בריאות,  ושייגמר מהר.  בערוצי המדיה השונים ידברו שוב על קרנפים ועל פשיסטים ועל נאמנות ועל בגידה ועל מוצצי דם  –   אבל החיים,  כרגיל,  בשלהם,  ודווקא מסתדרים לא רע (מדי פעם).

הטיפול עבר בשלום,  ואפילו קיבלתי פס לשישה חודשים.  אולי אאריך אותו קצת,  מתוך רחמים על שרירי הכתפיים.

באיחור, כמה מילים על הספר גדר חיה של דורית רביניאן:
קראתי אותו לא מזמן,  וגם כתבתי עליו בבלוג יותר מפעם אחת (אפשר למצוא את הפוסטים  לפי התגיות 'דורית רביניאן' או 'גדר חיה' בענן התגיות שבדף הבית ובתחתית הפוסט הזה).  היו בו דברים שאהבתי יותר ודברים שאהבתי פחות,  אבל בגדול דעתי היא  שרביניאן היא סופרת מחוננת, ושגדר חיה כתוב היטב מאוד.  אמנם לא היה עולה בדעתי להמליץ עליו כחומר לימודי בבית הספר,  אבל משהומלץ  –  אין לי בעיה מיוחדת עם ההמלצה.

מעבר להסבר-הדחייה השנוי במחלוקת שנמסר ממשרד החינוך (בעניין ההתבוללות והכפשת החיילים), אני מניחה שלא אהבו שם גם את העובדה שהישראלים (כולל גיבורת הסיפור) לא יוצאים מי-יודע-מה-טוב בספר הזה.  וגם לא את התובנה שיהודים ופלסטינים כאחד קשורים בעבותות לאותה פיסת אדמה,  לאותה תבנית נוף ולאותו אקלים,  ומכאן שרב המאחד אותם מן המפריד ביניהם,  לפחות להלכה.   הסירוב להכניס את הספר לתכנית הלימודים מעיד שמקבלי ההחלטות שם אינם עמוקים וליברליים במיוחד,  ושהם בעיקר ימניים,  שמרנים ומפוחדים.  למרבה הצער הם כנראה גם אינם מבינים את ההבדל בין חינוך-לערכים (מוכתבים מגבוה)  לבין חינוך לחשיבה על ערכים.  כל זה לא מאוד מפתיע,  אפשר למצוא את זה על כל צעד ושעל,  אצל רבים וטובים  –  החל מחרדים החוששים שמא ייוודע לילדיהם שיש גם עולם חילוני,  וכלה בחילונים החוששים שילדיהם ייחשפו לתכנים יהודיים בכמויות גדולות מדי.  מי שאינו מצייד את מחונכיו ביכולת לבדוק,  לשפוט ולחשוב בעצמם,  פוחד תמיד פן תתגלה לעיניהם פיסת מציאות שמנוגדת לאינטרסים שלו.  מכל מקום,  ממשרד שנפתלי בנט עומד בראשו לא היו לי הרבה ציפיות,  על כן לא התאכזבתי במיוחד.

אבל מדחיית הספר כמתאים לתכניות הלימודים  ועד ל'שריפת ספרים' בסגנון הנאצי (הנה,  שוב הגענו לאותו מבוי סתום-אך-פופולרי) הדרך ארוכה,  אף שהפרלמנט של פייסבוק מתקשה להבין זאת.  'פסילה' כזאת של הספר לא אומרת כלום עליו ועל איכותו.  היא תלויה רק בהערכה (צודקת או מוטעית) על מידת התאמתו להוראה בקבוצת גיל מסוימת.  היא איננה צנזורה ואיננה חרם, ואיש אינו מונע מקבוצת הגיל האמורה לשאול את הספר בספרייה ולהתעמק בו כאוות נפשה.  הכללתו בתכנית הלימודים גם איננה פרס מיוחד לסופרת,  כמו שאי-הכללתו אינה פוגעת בחשיבות יצירתה או במוניטין שלה.

איך שלא יהיה  –   התפלאתי לשמוע שדורית רביניאן,  שאת כשרונה הספרותי אני מעריכה מאוד, בכלל התערבה בוויכוח,  ואף אמרה,  אליבא דעיתון הארץ, ש"בנט לא קרא את הספר,  השתמש ברטוריקה שקרית והוציא ציטוטים מתוך הספר מהקשרם.  הדברים אינם מוסיפים לכבודו של שר החינוך ומחמירים לאין שיעור את מעשה הפסילה."  יש להניח שהיא צודקת,  ובכל זאת מוזר לי שהיא בכלל הסכימה להגיב על העניין.  נכון שאני  –  מוצאי מהמאדים,  ולא סתם מהמאדים,  אלא מימי הביניים שלו;  ובכל זאת,  על פי תפיסתי התמוהה,  סופרים ויוצרים אינם צריכים להשתתף בוויכוחים על הפרשנות הנכונה ליצירותיהם,  ובוודאי שאינם צריכים להעיד על עיסתם.  ברגע ששחררו את יצירתם לאוויר העולם,  תפקידם הסתיים.  אנשים פירשו אותה שלא בשכל?  זה קורה,  שהרי לא כל הקוראים חכמים.  האפשרות שהספר ייקרא על ידי מי שלא יבין אותו כהלכה היא סיכון מקצועי שיש להשלים עמו מראש. בין כך ובין כך אי אפשר לכפות על אנשים להבין את מה שאינם יכולים או רוצים להבין,  ואין טעם לחזור ולשלוח אותם להכין שיעורי בית. זה לא יעזור.