ירֵחים

את ליקוי הירח של הלילה פיספסתי.  שעות לא נוחות לצפייה,  וזה.  אבל באחת אחר חצות,  לפני כיבוי אורות,  עוד ראיתי אותו,  טרם ליקויו,  ממרפסת האמבטיה. אני תמיד אומרת שאור הירח דומה לפנינים,  אבל באחת אחר חצות הוא נראה  כמו יהלום בוהק.  כל כך מאיר.  הסתנוורתי.

הבוקר,  כשקמתי,  התבשמתי מכל הצילומים באתרי החדשות,  בפייסבוק,  אפילו בגוגל פלוס (וכרגיל,  כמי שאינה יודעת לרשום,  אני מתבוננת בתמונות דו-מימדיות ותוהה מהו הדבר העלום הזה שמאפשר לנו לראות בתוכָן את התלת-מימד).  נוכח כל הדיווחים,  הצטערתי שלא כיוונתי את השעון המעורר להרפתקת-שחר.  אף שהבנתי שבארץ העננים קצת הפריעו.  אבל זה כל כך מושך את הלב לדעת שבכל העולם (כמעט) צפו וראו את אותה תופעה.

וזה מתחבר לי לסרט שראיתי ביום שישי בערב (Interstellar),  על מסע-בין-כוכבים לצורך חיפוש כוכב-מחליף-לכדור-הארץ.  הסרט הזה השאיר בי רושם עמוק (בזכות הסיפור,  בזכות הרלוונטיות שלו,  בזכות המוזיקה,  בזכות המיסתורין, בזכות דילן תומס [Do not go gentle into that good night/…Rage, rage against the dying of the light]). אני חייבת לראותו שוב.  מצאתי את הפסקול שלו ביוטיוב.  למעוניינים ולסבלנים אני ממליצה על שש הדקות שמתחילות ב-36:43 .  קטע טורד מנוחה במקצת,  אבל יפהפה ועתיר מסתורין,  כמתבקש.
כאן.

מודעות פרסומת

על השנינה, ועוד משהו

[את הפוסט הזה כתבתי לפני שנודע דבר פטירתו של מוטי קירשנבאום.  מטבע הדברים,  החדשה התקשורתית הזאת דוחקת הצידה את קודמותיה.  לפני שאתפנה אל הפוסט המקורי אני רק רוצה לציין שקירשנבאום היה,  בעיניי,  איש תקשורת מעולה  –   נבון,  אנושי,  חריף ומצחיק;  שהתכנית "לונדון וקירשנבאום" הייתה אולי האהובה עליי ביותר בטלוויזיה;  ושנוכחותו התקשורתית תחסר לי מאוד.  יהי זכרו ברוך.]

בימים האחרונים עקבתי בתימהון אחרי כמויות השנינה המרושעת שהוציאה חתונתה המדוברת של בר רפאלי מן הציבור הרחב.  לא הבנתי מה בדיוק גרם לזה:  תאוות הרכילות והצדקנות המתחסדת?  הקנאה?  או שמא סתם השאיפה להיות הילדים הכי שנונים בכיתה?

את טיפת הארס האחרונה שטופטפה בנושא קראתי הבוקר,  כבר אחרי החתונה:  איחלו לה הצלחה וכו',  ורק הזכירו לה במתק שפתיים שאם חלילה תתגרש,  תמרר הרבנות את חייה.  לאמור,  הצליחו לרתום את חתונתה לאג'נדה (החשובה,  אגב) של הפרדת הדת מהמדינה,  ורק שכחו שמאחורי כל אג'נדה יש גם בני אדם,  ושיש להם לפעמים רגשות.

אתמול שמעתי הסבר על כך שהכעס כלפי חתונת רפאלי הוא תגובת נגד לתרבות הסלבס.  אני מודה שאני לא מעורה בתרבות הזאת.  בר רפאלי לא מאוד מעניינת אותי,  ואני לא יודעת עליה הרבה.  אבל נראה לי שתרבות הסלבס,  יהיה פירושה אשר יהיה,  משגשגת בעיקר משום שיש לה קהל ערני כל כך.  ולכן עצתי לציבור הנפגע ממנה היא כדלהלן:  אם בר רפאלי ומה שהיא מייצגת אינם ראויים בעיניכם,  תתעלמו ממנה.  זה מן הסתם יחליש את "תרבות הסלבס" יותר מכל דבר אחר.

כי כשמישהי מתחתנת,  לא כולם חייבים להביע דעה על כך,  בעיקר כשלא מכירים אותה אישית.  ואם כבר מוכרחים להגיד משהו,  אפשר להסתפק באיחולי מזל טוב.  וגם עליהם אפשר לוותר:  יפה השתיקה לבריאות ולשלווה.  ואם מישהו חושב שבאמצעות שנינה מכוערת הוא תורם לחינוך הדור הצעיר ולהצלתו מתרבות הסלבס,  שיחשוב שוב:  כי גועל נפש איננו תחליף לחינוך ואינו מקדם אותו לשום מקום טוב.

כל כך צפופה

כָּל כָּךְ צְפוּפָה
הַגָּדֵר הַזֹּאת שֶל עֶקְרוֹנוֹת  –
שֶאֲפִלּוּ שוּעָל מֻרְעָב
לֹא יוּכַל לְהִסְתַּנֵּן
אֶל תּוֹךְ הַכֶּרֶם,
גַּם טֶרֶם
הַסְפִּיקוֹ לִטְעֹם
מִן הָאֶשְכּוֹלוֹת

חשבון נפש בלוגוספרי

לקראת ינואר 2015 הכרזתי רשמית על המעבר שלי מישראבלוג לוורדפרס.  השבוע, בתחילת תשרי תשע"ו, כמעט עברתי מוורדפרס לבלוגספוט (=בלוגגר=הבלוגיה של גוגל).  אבל,  כמו שאמא שלי נהגה לומר,  ה-'כמעט' הציל אותי.  על כן,  עודני כאן.

אחרי ההזנחה הגורפת של ישראבלוג,  קשה לי להתרגל ללהיטות-לשיפורים שצוותי המתכנתים של וורדפרס לוקים בה.  וורדפרס נמצא בתנועה מתמדת  –   perpetuum mobile .  כל יום נוסף משהו,  נעלם משהו,  משתנה משהו  –  וצריך כל הזמן ללמוד את התכונות החדשות.  הצרה הזאת מוכרת לכל מי שמכיר מחשבים,  כלומר לכולם:  כשמשפרים משהו,  מתקלקלים עשרה דברים אחרים.  לא לחינם אמרו חז"לי המחשב:  אם זה עובד,  אל תגעו.  אבל בוורדפרס להוטים לגעת.  ולכן,  מדי בוקר,  כשאני מתעוררת,  אני תוהה:  מעניין מה הם עוללו הלילה;  וחושבת על כריסטופר רובין של א.א.מילן,  ששואל את עצמו,  באחד מהשירים המתוקים,  Now,  how to amuse them today .

בקיצור,  השבוע וורדפרס העלימו לי משהו חשוב מהבלוג,  וביליתי די הרבה זמן בפורומים שלהם בניסיון למצוא תיקון.  העצה הראשונה של כל התומכים למיניהם הייתה למחוק קוקיז (לאמור,  אין לנו מושג מה הבעיה,  אבל אם לא יועיל,  לא יזיק),  ואחר כך עוד הגדילו לעשות וביקשו שאוודא שקוקיז-צד-ג' לא נמחקו (אבל מה זה אומר,  למען השם),  ועוד כהנה וכהנה  –  אלא שכלום לא עזר והבעיה נותרה בעינה.  ואז,  בבוקר שאחרי,  פתאום חזר הכול לקדמותו הסדירה,  ואיש אינו יודע איך זה קרה,  אבל אין להקשות קושיות על צרה שתוקנה.

בעצם ימי התקלה השתעשעתי ברעיון הוותיק לעזוב הכול ולעבור לבלוגספוט.  כבר שנים שיש לי שם   בלוג ניסיוני ריק,  ואני מוסיפה ועושה עליו כל מיני ניסויים.  בלוגספוט,  במצבו הגרוד,  הוא הבלוגייה הקלה ביותר לתפעול בעולם (בניגוד גמור לוורדפרס),  ואני גם מחבבת את העיצובים הבסיסיים שלהם,  למרות שלדעת רבים הם פרימיטיביים.  הצרה היא שגוגל מזניחים את הבלוגייה הזאת שלהם כבר הרבה זמן  –   אלא שבשונה מישרא,  הם מציעים תחליפים חדישים ומשובחים לכל הפונקציות שלא עובדות טוב.   לאמור,  לוקחים את השלד של בלוגספוט ומוסיפים לו טלאים מכאן ומשם, כולם מתוצרת גוגל, ואז,  בשאיפה,  הכול מסתדר.   אלא שאז הדברים הרבה פחות פשוטים לתפעול ממה שהיה נדמה תחילה,  ויש לי שם הרגשה שכל התוספות המוטלאות הללו משתלטות על נשמתי,  ושזרועות התמנון שלהן אוספות אותי עמוק יותר ויותר אל חיקו של גוגל-קשישא,  כולל גוגל +,  ושמשם כבר לא אשתחרר.  למשל, יש לי פחד קמאי,  אולי לא לגמרי רציונלי, פן ישלח גוגל מייל לכל מכותבי הדואר האלקטרוני שלי על כל פוסט בלוגספוטי חדש שאכתוב.  זה לא שאני מסתירה את הבלוג שלי או את זהותי,  אבל בשביל מה צריכים תלמידים שלי מלפני שנים לדעת על כל פוסט חדש שלי בבלוג?  יש גבול,  לא? בקיצור,  הסופר-גלובליזציה/מונופוליזציה של גוגל מרתיעה אותי:  לא אוהבת לשים את כל הביצים באותו סל.

איך שלא יהיה,  בינתיים תוקנה התקלה שלי בוורדפרס ונשארתי כאן.  נראה מה יהיה בהמשך.

מילה על מדיניות התגובות בבלוג:  הנימוסים הישראבלוגיים מכתיבים שמי שקורא פוסט צריך להגיב עליו,  ושבעל הבלוג צריך להגיב על כל תגובה שהוא מקבל.  זה כנראה הרגל שנותר עוד מן הימים של טרום-פייסבוק,  וזה הרגל יפה.  אבל ברומא-של-וורדפרס ההרגלים שונים במקצת:  אין חובות.  אין חובה להגיב,  ובעל הבלוג אינו מגיב לכל תגובה.  זאת ועוד:  מי שנרשם לקבלת תגובות במייל מקבל מוורדפרס עדכון על כל תגובה נוספת לפוסט,  גם על תגובות שאינן נוגעות לו.  על כן אני מקבלת לפעמים דיווחים של קוראים על כך שתיבת המייל שלהם מוצפת בהודעות מיותרות ומייגעות.  היות שכך,  אני משתדלת ללכת בין הטיפות   –   לאמור,  להגיב במקובץ,  בתגובה אחת,  לכמה תגובות-קוראים שהצטברו יחד (אלא אם כן מתעורר דיון שמחייב התייחסות אישית מדויקת).  זה עשוי להקל קצת על ההצפות במייל,  אבל גם,  בשאיפה,  לסמן שראיתי את כל התגובות ושאינני מתעלמת מהן.  ואכן  –  אני רואה את כולן ושמחה בהן.  מנגד,  אני גם לא נעלבת מקוראים שאינם מגיבים.  גם זה בסדר.

לסיום,  כמה מחשבות על המעבר מבלוגייה אחת לאחרת:   זה לא דבר קל ולא מומלץ במיוחד,  בטח לא פעמיים בשנה.  וזה מצריך הרבה אורך רוח ודבקות במטרה. על אף שמה שמפריד בין הבלוגיות השונות הוא בסך הכול לינק שעליו אפשר להקליק עם עכבר שמאלי,  קוראי בלוגים לא אוהבים כשמושא-קריאתם עובר דירה.  זו תופעה מוכרת וידועה ואין טעם לדוש בה,  ובכל זאת היא מעוררת בי תמיהה לפעמים.  אחרי הכול,  אנשים מנוסים אנו  –  מה הבעיה להקליק על לינק?

בכמעט-עשר השנים שאני בבלוגוספרה,  נדמה לי שאני הייתי די מפרגנת כשחבריי לבלוגייה הודיעו שהם עוברים לבלוגייה אחרת (וזה קרה כמה וכמה פעמים).  איחלתי להם הצלחה,  באתי לבקר ולקרוא,  ובעיקר לא פירשתי את המעבר שלהם כפגיעה ישירה בי.  איכשהו הפנמתי שאני לא השחקנית הראשית בהצגה הזאת.  אבל כשאני הודעתי על המעבר שלי,  הזכירה לי ההתנהגות של רבים מן המתבשרים על כך  את יבשושיותם של אי-אילו אורחים בחנוכת בית,  שבמקום להביא פרחים,  הם אומרים לבעל-הדירה הטרי: 'אבל בשביל מה עברת?  מה יוצא לך מזה?  ואנחנו בכלל לא אוהבים פה,  הכפתורים של המעלית לא מוצאים חן בעינינו.'  זה מוזר,  אבל זה ככה,  ואני יודעת שלא רק אצלי.

האמת שאפילו לא נעלבתי מזה.  לא ממש.  רק דבר אחד העליב אותי באמת:  העובדה שהיו מי שנשבעו,  במשך שנים, שהם אוהבים מאוד את כתיבתי  –  ואז התברר שאינם אוהבים אותה מספיק כדי לבוא לקרוא אותי גם כאן.  ולא נעלבתי על שלא באו  –  כי זה,  כאמור,  דבר רגיל ואפילו מובן  –   אלא על שנשבעו בלי להתכוון באמת.

תמיד ידעתי שצריך לקחת מחמאות עם קמצוץ של מלח.  אבל עכשיו למדתי שצריך להגדיל את הקמצוץ.

רקוויאם

נסיעתי לספרד היוותה מכת-מוות לעציצים המקרטעים שלי (רק שניים במספר.  את כל השאר הרגתי מזמן,  בזמני החופשי,  ולא בכוונה,  כמובן). גם כך הם תמיד במצב של טרום-גסיסה   –  מעודף שמש,  או מעודף חושך,  או מעודף השקיה,  או מעודף הזנחה,  או מכל העודפים גם יחד.  אבל שכחתי להגיד לקטנה להשקותם בזמן היעדרותי האספמית,  והיא כנראה שכחה לגמרי מקיומם,  ואי אפשר להאשימה על כך.  כשחזרתי,  ביום הראשון של האובך הגדול,  שניהם היו מיובשים עד העצם.  כדרכי בקודש מיהרתי והשקיתי אותם בנדיבות מופרזת,  ובשל הלחות האיומה מי ההשקיה לא התנדפו.  בקיצור  –  הפיקוס שבע הקרבות,  בן העשרים-כמעט,  נרקב לגמרי,  והבוקר השלכתי אותו לפח.

הצמח השני גם הוא במצב מעורר רחמים.  קצצתי את כל עליו היבשים והשארתי אותו עם כרבולת גזוזה:  דקל שפל-צמרת.  עכשיו ניתן לו הזדמנות להתאושש,  ואם לא יילך,  ייפרדו דרכינו.  אבל הנה תזכורת למה שהוא היה פעם   –  כפי שרשמתי אותו במחברתי בפברואר 2014 (הבוקר חיפשתי ומצאתי).  היו ימים.

ימי הזוהר של הצמח0001

במלוא צמרתו (להקליק להגדלה)

לצלצל בפעמון

ועכשיו אני קוראת את החתונות שלנו של דורית רביניאן (רשומות על ספרים אחרים משלה שקראתי  –  אפשר למצוא בענן התגיות בצד שמאל של הדף הראשי,  בתגית "דורית רביניאן").  עדיין אני מתרשמת שיש עודף-קישוּטיות בסגנון שלה,  ולפעמים זה מייגע.  אבל אני אוהבת את הספר,  והיא מיטיבה כל כך לכתוב.  למשל,  תיאור הילדים המתחננים בפני אמם שתרשה להם לאמץ את החתול שהביאו הביתה:
"…ומשכנו בשובל שמלתה,  לצלצל בפעמון רחמיה" (עמוד 144).

אני מכירה את התנועה הזאת,  ונכון:  זה בדיוק כמו לצלצל בפעמון.

פוסט לראש השנה

הצרה  עם מזג האוויר המבחיל הזה היא שהאוויר פשוט לא זז.  לכן האובך מתקשה להתפזר והלחות הארורה לא מתאדה.  יצאנו בערב לסיבוב רגלי קטן ליד הים וראינו:  שום צמחייה לא זזה.   בכלל.  לא צמרות הדקלים ולא מחטי האורנים ולא ענפי השיחים:  פסלי עצים.  וזה דווקא באזור שהוא בדרך כלל ברוך-רוחות עד מאוד.

נזכרתי בסיפור על מתן תורה,  שאז "ציפור לא צייץ,  עוף לא פרח,  שור לא געה,  רוח לא נשב,  הים לא הזדעזע."  כנראה זה היה בערך כך.  אם כי שם כתוב גם ש"כל העולם שתק והחריש",  וקשה לומר שזה מה שקורה עכשיו.  הנה,  אחרי כמעט שלושה שבועות בספרד חזרתי לקרוא בעיתון הארץ,  כולל המונולוג של יוסי שריד על הסיבות שבגללן  'כבר אינו אוהב את המולדת' (ציטוט לא מדויק)   –  וחשכו עיניי. מדהים איך האנשים האלה באמת לא מבדילים בין ארצות לבין ממשלות.

לא משנה.  שתהיה לכולנו שנה טובה,  עם מזג אוויר נסבל.  עם הברברת כבר נסתדר איכשהו:  אחרי הכול,  בזה יש לנו המון ניסיון.

סוף דבר: הכי בבית בעולם

בסופו של דבר עבר בשלום.  עלינו על המטוס במדריד אתמול בשעות הצהריים,  ואחרי כארבע וחצי שעות נחתנו בסהרה.  אנחנו למודי אובכים,  כמובן,  אבל בכל זאת קצת הזדעזענו.  הפסדנו את הרגעים המשמחים של קו החוף המתקרב ושל תל אביב במבט מלמעלה:  הכול טבע בתוך ערפילי אובך.  משהו בטון הדיבור של הטייס שבירך אותנו ברמקול על הגעתנו לישראל רמז שהנחיתה לא הייתה מאוד פשוטה בשבילו.  או שאולי רק נדמה לי.  קצת ריחמתי על התיירים שישראל נופלת עליהם לראשונה דווקא באפרוריות הצהובה והמחניקה הזאת (ואכן,  לא בלי קשר:  כשדיווחתי בווטסאפ המשפחתי שהגענו,  ענה הילד:  "ברוכים השבים!  זה לא תמיד ככה פה").   וכשנסענו באיילון,  במונית,  לרגע לא זיהיתי איפה אנחנו (והמטתי חרפה על עצמי כששאלתי).

מצאנו את ארצנו הקטנטונת פחות או יותר במצב שבו עזבנו אותה:  פלוס כמה אלפי טונות של חול דקיק (קדימה לעבודת הבורא:  ניקוי אבק), מינוס גשר מעריב אחד.  הפקקים כרגיל.  מדריד והפארקים שלה הרבה יותר יפים ורגועים ומסבירי פנים,  ובכל זאת:  הכי בבית בעולם.

גלויה שביעית מאספמיה: רקפות במדריד, בספטמבר

בגן הבוטאני שליד מוזיאון הפראדו גיליתי פתאום רקפות.  רקפות בספטמבר,  דבר כזה עוד לא שמעתי.  ורודות ויחסית-קטנות ועדינות,  וסנטרן המבויש,  הסגול,  שונה ממה שאני מכירה,  כאילו עטור בכתר לבנבן,  הפוך (אבל רואים אותו רק אם מתכופפים כדי להתבונן היטב).

השלט הקטן שלצידן מורה בלטינית:   Cyclamen Hederifolium .
Cyclamen   אני מכירה,  אבל   Hederifolium  הוא חידה בעיניי.   מאוחר יותר,  מעיון בוויקיפדיה,  מתברר:   זה סוג נפוץ מאוד,  לא פחות מהרקפות הרגילות שיש בחורף גם בארץ. ל'כתר' המיוחד של סנטרן יש שם שכבר שכחתי,  והן פורחות דווקא בסוף הקיץ ובסתיו. לעלים הירוקים יש צורות משתנות,  ולעתים הם דומים לעלי קיסוס (ומכאן שם הפרח).

רקפות בספטמבר.  אפילו בשביל זה בלבד שווה לנסוע לאספמיה.

גלויה שישית מאספמיה: במדריד, העיר הגדולה

ספטמבר במדריד:  גשם לפרקים.  כשהוא שוכך,  חוזרת השמש,   אבל העננים לא מוותרים.

אחר הצהריים, בסיאסטה:  קבצן צעיר למדי ישן בישיבה על סף דלת ברחוב.  לידו ישנים שני הכלבים שלו,  שחורים וגדולים.  לפניהם מונח ילקוט המשמש לאיסוף מטבעות.

הקבצן ישן,  והכלבים ישנים,  ורק הילקוט ער.