למוזיאון היהודי שבג'ירונה צמודה חנות ספרים שבה מצאתי לפני ימים אחדים את הנסיך הקטן בלדינו (ג'ודיאו-איספניול): איל פרינג'יפיקו,  קון אילוסטראטיוניס דיל אאוטור (עם איורים של המחבר). הוא כתוב באותיות עבריות של כתב רש"י(!),  ומצדו השני   –   באותיות לטיניות.  בהקדמה האהובה עליי מנסה סנט-אכזופרי לתרץ את העובדה שהוא מקדיש את הספר לאדם מבוגר ("אה אונה פירסונה מאייור"),  וכשאינו מצליח,  הוא מתרצה ומסיים כך:
"קוריז'ו, דונקי, מי דדיקאס:
אה ליאון גואירט
קואנדו אירה נינייו"
(לאמור,  "אני מתקן אפוא את הקדשתי:  לליאון ורת [גואירט!],  כשהיה ילד קטן").

וכל זה בכתב רש"י.
למות.

Montjuic הוא הר היהודים,  אבל הוא נטול יהודים.  ביום ראשון תיקנו את הסתירה הזאת באופן זמני בכך שנסענו אליו לביקור קצר.  כשביקרנו שם במוזיאון מירו ראיתי אותה:  צעירה קטנטונת,  יפנית,  או סינית,  או אלוהים יודע מה.  עם מחברת של דפים חלקים ועט.  עומדת מול פסלונים קטנים של ציפורים ורושמת אותם.  למירו הייתה תפיסה מוזרה מאוד של ציפורים (האמת שבכלל תפיסותיו האמנותיות היו מוזרות למדי),  ולכן הציפור בקושי נראית כמו ציפור,  אבל הקטנטונת רושמת אותה בדייקנות.  אני סקרנית ומסתכלת,  והיא נבוכה,  כנראה מתביישת,  ולכן אני מעמידה פנים שאני לא מסתכלת.  אבל אני כן,  ואני רואה.  וגם לי מתחשק לרשום במחברת שלי,  אבל גם אני מתביישת.

*

בינתיים אני כבר לא בברצלונה, אלא ב-Costa Brava ,  גם כן בקטלוניה.  המים כחולים להפליא,  לא לחינם נקרא המלון כאן Aigua Blava .  אבל האינטרנט מקרטע,  וללפטופ אין מקלדת עברית,  כך שאני באמת מקלידה על עיוור.  א-פרופו עיוורון:  קנייתי הראשונה במסעי:  מילון קטלאני-אנגלי (ולהפך).  כי מסתבר שקטלאנית מדברים לא רק בברצלונה,  והמילון הספרדי מתקשה לעמוד במשימה.  אבל גם האותיות במילון הקטלאני זעירות מאוד.  ובכל זאת,  הידעתם: הצליל של האות שי"ן נכתב בקטלאנית ב-x.  המילה שוקולד מתחילה ב-x.  החיים מלאי הפתעות.

ברצלונה שטופת תיירים, ובליל עצום של שפות נשמע בה בכל פינה. גם עברית,  והרבה  –   מה שלא צריך להפתיע: הג'מבו ג'ט שבו הגענו מתל אביב אמור להכיל כארבע מאות ומשהו מושבים,  אבל אני בטוחה שהיו בו לפחות אלף וחמש מאות נוסעים, דחוסים בכל פינה שאפשר להעלות על הדעת   –  רובם ישראלים דוברי עברית.  לא יודעת למה חשבתי פעם שג'מבו הוא מטוס נהדר (איזו ילדה טיפשה הייתי), אבל היום הוא לא נראה לי מלהיב.  אולי בשל מוטת הכנפיים העצומה שלו הוא גם מפרפר בהמראה ובנחיתה כמחשב להישבר ברוח צידית,  מה שלא מגביר את חיבתי אליו.  ובכלל,  אם כבר חייבים להטיס תיירים בקפסולות מעופפות,  עדיף שלא יהיו בהן כל כך הרבה אנשים בבת אחת.

ואם כבר מדברים על שפות (ואיך לא אדבר עליהן):  מדברים כאן ספרדית וקטלאנית.  ספרדית אני מבינה קצת,  קטלאנית פחות.  תגליתי הגדולה היחידה בינתיים:  ברכת השלום הספרדית (Hola) נהגית כאן במלרע ולא במלעיל.  למה תמיד חשבתי שהיא מלעילית?  לא זוכרת,  אולי משום שכך מסומן במילון הספרדי-אנגלי שלי. לא משנה,  אולי  הקטלאנים הוגים במלרע.  את ההיגוי הקטלאני המילון לא יראה לי בין כך ובין כך.

את המילון הזה קניתי בקליפורניה לפני כמעט שלושים שנה. כי רבים משמות המקומות בקליפורניה הם בספרדית,  ורציתי לדעת מה פירושם.  בינתיים זקנתי מאוד והעיניים שלי התקלקלו,  והאותיות במילון נעשו קטנות עד כדי כך,  שאפילו עם משקפיים אני בקושי רואה מה כתוב שם.

העיניים המתקלקלות והבדיחה על הצורך במשקפיים כשהיד איננה ארוכה מספיק   –   זה מזכיר לי שאני רואה כאן המון תיירים עם מוטות-מאריכים לצורך צילומי סלפי.  בהתחלה חשבתי שזה מקל הליכה,  ותהיתי על המספר הגדול של נכים,  רובם צעירים,  בברצלונה.  בדיעבד התברר שכולם בריאים,  אלא אם כן מחשיבים את צילומי הסלפי והעלאתם המיידית לפייסבוק כמחלה.

עוד משהו קטן:  La Rambla,  הרחוב שבו נמצא השוק המקורה:  קראתי באיזה מקום שמקור שמו הוא במילה הערבית רמל (=חול).  כמו רמלה אצלנו.  או שכן או שלא –  אבל הנה,  גם שפות יכולות לזווג זיווגים.

עד כאן גלויה ראשונה. תאמרו:  למה כל כך הרבה בלבולי מוח לשוניים במקום לספר על ברצלונה.  נכון,  זה מוזר,  אבל ככה זה אצלי:  הכול עובר דרך שפות והכול מוביל אליהן.  גם ברצלונה.

חֵצִי מוּל חֵצִי
פְּרוּדִים
תּוֹהִים
זֶה עַל סוֹדוֹת מִשְנֵהוּ:
כְּשֶהָיִינוּ בְּיַחַד
לֹא רָאִינוּ;
עַכְשָיו
הַכֹּל גָּלוּי לְפָנֵינוּ
וְרַק הַצְּלָלִים
מִתְלַכְּדִים
בֵּין שְנֵינוּ

                                                       (אפשר להקליק להגדלה)

את השבת העברתי בשיטוטים בין מאווררים למזגנים ובקריאת עיתונים ואתרי אינטרנט וצפייה בתכניות מלל בטלוויזיה.  איך אפשר בכלל להירגע ממה שאירע כאן לקראת סוף השבוע     –   גם במצעד הגאווה בירושלים וגם בכפר דומא   –  וממה שעוד צפוי בהמשך. ומה בכלל אפשר לומר שלא נאמר עוד.

אפילו ניסיתי להסיח את דעתי ולהשתעשע בקריאת הריאיון שערך גדעון לוי במוסף הארץ עם רוג'ר ווטרס (מהפינק פלויד ומה-BDS),  אבל סתם התרגזתי עוד יותר.  לא כל כך מהמסר הכללי של הדברים,  אלא מיכולת-הניתוח הירודה של האליל המזדקן.  כתבתי על זה פוסט נזעם להפליא,  אבל בסוף הכנסתי אותו להשהיה בטיוטות:  לא טוב לפרסם דברים מתוך זעם;  חבל שהטוקבקיסטים מנבלי-הפיות ברשת אינם יודעים זאת.

ימים רעים כגון אלה הם שעתם היפה של אנשי הסיסמאות. את המציאות הנפתלת הם מסכמים בשלוש מילים ומנופפים בהן בשמחה מראש כל גבעה ותחת כל עץ רענן.  יש למשל מי שיודעים בביטחון שהכול באשמת הכיבוש.  אחרים מנופפים בסיסמה מושכת-לב אחרת:  בכול אשמה הדת. היות שאני קטנת-אמונה באופן כללי,  אני לא מאמינה שאפשר לסכם מציאות מורכבת (של עשרות או מאות שנים ושל מיליוני בני אדם) בשלוש מילים.  נכון שכל הדברים החשובים הם בעצם פשוטים מאוד (אמר הדובון מן המסע אל האי אולי של מרים ילן-שטקליס,  ובצדק)    –   אבל לפעמים צריך קצת יותר משלוש מילים כדי לתאר אותם.  הבעיות באזור שלנו לא התחילו בכיבוש ולא ייפתרו בסיומו;  ובמאה ה-20 נרצחו במלחמות ובמהפכות יותר בני אדם מאשר אי-פעם לפני כן  –  ואף אחד מן האירועים הללו לא התנהל על רקע דתי.  אז כן,  אנשים אלימים ומושחתים עלולים לנצל את הדת כדי לשלוח את חסידיהם לטבוח בשמה,  והם אף עושים זאת תכופות.  אבל אם לא יוכלו להשתמש בדת כתירוץ או כתמריץ,  הם ימצאו משהו אחר: החשיבה המושחתת היא יצירתית להפליא.

מאשימים עכשיו את הממשלה במדיניות מסיתה.  בצדק:  היא אכן אשמה כקין.  אבל לא זה העיקר.  לא הממשלה משפיעה על שורפי הכנסיות והמסגדים ועל מבעירי הבתים-על-יושביהם,  ולא סמוטריץ' משפיע על שליסל.  למרבה האימה,  דומה שהכיוון הפוך:  האספסוף הפנאטי הוא זה שמשפיע על הממשלה,  והיא נגררת אחריו,  בעיוורונה ובפחדנותה,  אולי מתוך איזו תקווה מטופשת שכך תוכל לזכות ביותר קולות בקלפי ולהינצל.  אין היא תופסת שהאספסוף כבר קבע גם אותה ככתובת לאש שהוא מבעיר,  ורק מחכה להזדמנות להעלותה בסערה השמימה.  היטיב לנסח זאת דויד גרוסמן הבוקר במאמרו בעיתון הארץ:
"התחושה היא שגם כעת ההנהגה בישראל עדיין אינה מבינה — או שהיא מסרבת להודות בפני עצמה בעובדה הבלתי נסבלת לה — שגורמי הטרור היהודי שבתוכה הכריזו עליה מלחמה, ושהיא אינה מסוגלת, או חוששת, או אמביוולנטית לגבי ההכרח לפענח כבר [עכשיו] את ההכרזה במלים מפורשות."

לו הייתי אני צריכה להגדיר בקצרה את שורש הרע,  הייתי אומרת שהשילוב בין קנאות (לא חשוב איזו) מצד אחד לבין פחדנות מצד שני הוא אחד התמהילים הנפיצים ביותר בעולמנו.  וזה מה שיש לנו עכשיו (והיה בהיסטוריה בהרבה מקומות גם קודם):  פנאטיות בורה,  אלימה והיסטרית מזה,  והנהגה פחדנית מזה.  ואת האש שמבעיר קנאי חשוך אחד,  אפילו אלף פחדנים לא יצליחו לכבות.