כשהילדון יושב לו בשירותים נדמה שיש לו את כל הזמן שבעולם. הוא יושב, מקשקש, מצחיק את עצמו ואז מצחקק, מספר סיפורים. אם יש לי סבלנות אליו (וזה לא קורה המון לצערי), יש לנו ככה את השיחות הכי טובות. היום היתה לי המון סבלנות, אחרי אחר צהריים כיפי במיוחד שהעברנו יחד, והשיחה הלכה בערך ככה:

"אמא, יום אחד את תהיי סבתא?"

"יכול להיות שאני אהיה סבתא. ואם כן, אתה יודע מי יהיו הנכדים שלי?"

"מי?"

"הילדים שלך. אתה חושב שיהיו לך ילדים יום אחד? ואתה תהיה אבא?"

"כן", אומר הילדון, אבל בקול מאוד מהוסס, בוחן בחשש את הפנים שלי לראות אם ענה תשובה נכונה.

"אתה חושב שתרצה להיות אבא?"

"כן", הפעם הוא עונה ביותר בטחון.

"אז אתה תהיה אבא, ויהיו לך ילדים, ואני אהיה סבתא שלהם". עם כל מילה שאני אומרת הילדון נראה מאושר יותר ויותר.

"אמא, נכון שגם בנים וגם בנות יכולים שיהיה להם תינוק בבטן ואז התינוק ייצא להם מהגוף?" כל הדיבורים האלה על גם בנים וגם בנות יכולים מגיעים מהגן. זה נחמד כשהוא אומר שגם בנים וגם בנות יכולים לשים לק ואיפור, או שכל הצבעים הם גם של בנים וגם של בנות, אבל הפעם זה לא מדויק.

"לא, רק בנות יכולות ללדת ילדים. כי התינוקות גדלים בתוך רחם בבטן. לך אין רחם בבטן אז לא יכול לגדול לך תינוק בגוף."

"אוף, אני רציתי שיגדל לי תינוק בבטן", אומר הילדון והשפה התחתונה שלו מתחילה לרעוד, כאילו בכי של אכזבה עומד לפרוץ ממנו.

"אבל אתה עדיין יכול להיות אבא. זה כמו שאתה היית רק בבטן שלי, ולא של אבא, ועדיין הוא אבא שלך. גם אתה תוכל להיות אבא בדיוק ככה"

האור חוזר לשטוף את פניו של הילדון, והשיחה מתגלגלת לפרטים טכניים על חלב, שילייה, מי שפיר, ומה זה עובר בעצם.

הילדון שואל עוד ועוד שאלות, מהרהר בתשובות, ופתאום שואל:

"אמא, את חושבת שיכולים להיות כמו גלגולים כאלה? שאנחנו יכולים להיות ילדים, ואז מבוגרים, ואז אבא, ואז להיות תינוקות ולגדול שוב מההתחלה?"

כשאני מגלגלת את השאלה בחזרה אליו הוא עונה שהוא חושב שכן, ושגם את תגדלי עד שתהיי שוב תינוקת. ונדמה שהמחשבה על אמא שלו בתור תינוקת משמחת אותו לפחות כמו המחשבה על עצמו בתור אבא.

תודה לכל המגיבים ומאחלי הבריאות בפוסט הקודם. תכננתי לעדכן מוקדם יותר, שיש שיפור במצב, ושהכל בסדר, אבל אני מוצאת את עצמי מאוד חסרת מילים בימים אלו.

אז המצב של אמא משתפר מיום ליום, והיום היא צפויה להשתחרר מבית החולים הביתה. הסיפור לא נגמר, היא תצטרך לעבור ניתוח עוד כמה שבועות. אבל לעת עתה יצאנו מאזור הסכנה וממצב החירום.

השבוע הראשון היה קשה כל כך. זה קרה בדיוק יום אחרי שהבחור טס לחו"ל, אז הייתי לבד עם הילדון. מצאתי את עצמי שמה את הילדון בגן בבוקר, ואז מתרחקת צפונה שעתיים וחצי נסיעה. כל הנסיעה, בזמן שהרכבת מתרחקת במהירות מהילדון, חשבתי על זה שאם יתקשרו מהגן באמצע היום, שהילדון לא מרגיש טוב או שקרה לו משהו, אני אהיה חסרת אונים, תקועה במרחקים ללא אוטו. ואז בדרך חזרה, כשהרכבת התקרבה לילדון, מצאתי את עצמי מודה על מזלי הטוב שלא התקשרו מהגן, ובמקביל עם רגשות אשם על זה שאני מתרחקת מאמא שלי. באותם ימים היא שכבה במחלקת קורונה, חלשה וסובלת מאוד, מחוברת לחמצן ולעירויים. רק אני ושני האחים שלי נכנסנו אליה למחלקה, והשתדלנו לא להשאיר אותה לבד לפרקי זמן ארוכים. במקביל ניסיתי גם לא להיעלם בעבודה, קראתי חומר וראיתי סרטוני לימוד ברכבת, התחברתי לפגישות מבתי קפה בסביבה ופעם אחת מהמחלקה עצמה, עם כל ציוד המיגון. בלי לפתוח מצלמה, וגם בלי להתרכז באמת. זה לא שהייתי חייבת את כל זה, המנהלת שלי אמרה לי, עזבי, הורים זה הכי חשוב, אמא שלך צריכה אותך כרגע הרבה יותר ממה שאני צריכה אותך כאן. אבל לא הצלחתי לשחרר, בימים האלו שאני מנסה גם ללמוד המון חומר, גם לזכור שמות ופרצופים, גם להבין איך דברים עובדים, וגם ליצור קשרים ויחסים להמשך.

השבוע השני היה קל משמעותית. הבחור חזר. אמא עברה ממחלקת קורונה למחלקה כירורגית. היא גם הרגישה הרבה יותר טוב וכבר הסתדרה לבד, וגם הגיעו לבקר אותה המון בני משפחה וחברים שלא היו יכולים להיכנס למחלקת קורונה. חזרתי לשגרה במידה רבה מאוד, מגיעה לבית חולים הרבה פחות. אבל עדיין הימים היו עמוסים יתר על המידה, ניסתי להשלים את כל העבודה שהפסדתי, להתעדכן בפגישות שפספסתי. וכן, חסרונה של אמא מורגש גם ביום השבועי שבו היא תמיד אוספת את הילדון. מצאתי את עצמי כל הזמן ממהרת לאנשהו, כל הזמן צריכה לרוץ בכל הכח כדי לא לאחר. בוקר אחד הודעתי מראש לבחור שהפעם אני יוצאת מוקדם. שאני רוצה יום אחד להספיק להגיע לרכבת בלי לחץ, ללכת אליה ולא לרוץ. התארגנתי מהר, השארתי לבחור לקחת את הילד לגן, ויצאתי עם מרווח בטחון עצום. בדיוק באותו בוקר היה אירוע כלשהו ליד החניה של הרכבת ובפעם הראשונה היא היתה מלאה עד אפס מקום. הייתי צריכה לנסוע לחניה אחרת, ושוב מצאתי את עצמי רצה, ונכנסת לקרון דקה לפני שהיא יוצאת. הלילות גם היו לא קלים, ומצאתי את עצמי מתעוררת כמה פעמים בכל לילה מסיוטים. על בתי חולים, על טלפונים שמביאים בשורות רעות, על רכבות שנוסעות וחוזרות, מתקרבות ומתרחקות, על השעון שמתקתק. פעם אחת התעוררתי בדפיקות לב, אחרי חלום שבו הילדון נחנק ממשהו עגול שהוא הכניס לפה, ובמשך משהו שהרגיש כמו נצח הסתכלתי עליו בלי לעשות כלום, יודעת שהכל אבוד, ומחכה אולי מישהו אחר יבוא פתאום להציל אותו. באותו לילה לא הצלחתי לחזור לישון, שכבתי ערה במיטה וכעסתי על המח שלי – מה קשור הילדון עכשיו? דווקא הוא כל כך בריא, כל כך בסדר, למה אתה מכניס לי עוד דאגות לראש.

בשבת שעברה יצאנו לטייל בנחל קטלב, אני, הבחור והילדון. זה היה משונה כל כך, מנוגד כל כך לאוויר הדחוס של הבית חולים וללחץ המטורף של הרכבות. אוויר נקי, שמש נעימה, עצים אדומים חלקלקים, פריחה סתווית. יש עדיין עולם בחוץ. הילדון רץ בין סימוני השבילים והיה נהדר כמו שרק הילדון יודע להיות. "אתם יודעים שפעם טיילנו בטבע והיו גמדים קטנים שסימנו לנו את הדרך? עכשיו כבר אין גמדים קטנים, ובשביל זה יש את הסימונים האלה שמראים לנו לאן ללכת". ואז כשנכנסנו לאזור יותר צפוף וחשוך של העצים הוא קצת נלחץ, ותפס חזק את הידיים שלי ושל הבחור. "אני כבר יודע שיהיה בסדר אבל עדיין אני קצת מפחד". שלחתי את זה לאמא שלי. היא אמרה לי שככה בדיוק היא מרגישה.

בפעם הראשונה שהגעתי למחלקת קורונה כל מה שראיתי זה דלת נעולה עם שלט מאיים – "מחלקת קורונה אין כניסה", באותיות קידוש אדומות. ביקשתי בחשש להיכנס וכבר הכנתי הסברים: אמא שלי שם, היא לבד, היא כל כך חלשה, היא צריכה אותי לידה. אבל לא היה צורך בהסברים, קיבלתי מבט אדיש וארגז עם ציוד התמגנות. את החלוק שמתי הפוך, למשקף המגן לא הורדתי את הניילונים משני הצדדים ולא הבנתי למה אני לא רואה כלום. לא ידעתי להבחין בין אחים/אחיות לרופאים/רופאות ומנקים/מנקות. בחלוק, מסיכה וכפפות כולם נראים אותו דבר. לא ידעתי ממי לבקש מה.

כמו מרבית המאושפזים פה במחלקה, גם אמא שלי לא התאשפזה בגלל הקורונה, אלא בגלל מחלה אחרת שדורשת טיפול דחוף. הקורונה רק מפריעה לה להחלים וגורמת לה לקבל כמות מבהילה של תרופות. הרופאים שמטפלים בה בשגרה הם לא הרופאים הרלוונטיים לטיפול במחלה שלה. הרופא הרלוונטי מגיע רק פעם ביומיים, ורק ממנו אפשר לקבל תשובות שמלמדות משהו על המצב שלה ולאן פנינו מועדות. אבל לקח לי זמן להבין את זה. בשלושת הימים הראשונים לא הבנתי למה אחרי כל שיחה עם רופאים אני מבינה את המצב עוד פחות.

נדמה לי שאנחנו פה מאז ומתמיד אבל עברו רק חמישה ימים מאז שאמא התאשפזה, והיום זו בסך הכל הפעם הרביעית שאני כאן. למדתי איפה יש פה בסביבה פלאפל לא רע בכלל בתשעה שקלים, איפה יש בית קפה שאפשר לעבוד בו ואפילו להצליח להשתתף בישיבות בטימס, ואיפה יש פיצה שאמורה להיות הכי טובה בעולם, ועוד לא הספקתי להגיע אליה. למדתי איך אפשר לעזור קצת לאמא במצב הזה, ואיך לתפעל עמוד אינפוזיה כשהוא מצפצף.

היום הגעתי למחלקה, שברתי שיא אישי בהתמגנות מהירה, הכנסתי את קוד הכניסה בדלת ונכנסתי לשים את הכביסה הנקייה שהחזרתי ועלי התה שאמא ביקשה.

עכשיו אני יושבת ומחכה שאח שלי יגיע להחליף אותי, מפנטזת על הפיצה שאני אוכל כשאצא מכאן. בפעם הראשונה אני מצלחחה להאמין שיום אחד נצא מכאן, שאמא תחלים וכולנו נחזור לחיים הרגילים שלנו.

עברו כמעט שבועיים מאז שחזרנו מאיטליה. נורא רציתי לכתוב פוסט גדול כזה, עם סיכומים ותובנות ורגעים קטנים מהטיול הזה. גם כדי שתהיה מזכרת. וגם כדי להתפנות ולכתוב פוסטים שתכננתי כבר שבועות עם תובנות והגיגים לקראת תחילת העבודה החדשה. אבל הייתי נורא עסוקה. חגים וסידורים וטרדות קטנות וגם ניסיון להספיק ליהנות קצת ולנצל כראוי את החופשה הקצרצרה הזו שבין עבודות. והיום זה היום האחרון לחופשה הזו. יום ראשון זה היום הראשון בעבודה החדשה. גם הפוסט על איטליה וגם הפוסטים שתכננתי נראים כל כך לא רלוונטים. האמת שאני פשוט נורא נורא מתרגשת. אני לא זוכרת מתי התרגשתי כל כך ממשהו לאחרונה. אני לא יודעת איך אני אצליח להכיל את כל ההתרגשות הזו סופשבוע שלם.

יש ספר ילדים של מאיר שלו על קטר מסיציליה שחולם להגיע לרומא. בסוף הוא מצליח ונוסע לבקר בכל המקומות המפורסמים. שבועיים אחרי שלקחנו את הספר הזה מהספרייה והקראנו אותו לילדון כל יום, הסתבר שאני והבחור, כל אחד בנפרד, כשהצבענו על הציור של הקולוסיאום, העברנו את האצבע על פניו בסיבוב. אז הילדון התחיל לספר בהתרגשות שהקולוסיאום מסתובב.

היום, במקום לעלות במילאנו על טיסה הביתה, אנחנו עולים על רכבת לרומא. אולי נצליח סוף סוף לשכנע את הילדון שהקולוסיאום אינו מסתובב, הוא סתם עגול.

כשהייתי בהיריון נתקלתי בכל מיני פורומים של הריוניות בפייסבוק בניסוח "היריון בלתי מתוכנן אך מאוד רצוי". תמיד היה נראה לי שיש איזה שכנוע פנימי עמוק מאחורי הניסוח הזה. ובכן, הנסיעה הזו אינה מתוכננת. היא הכרחית כי גנבו לנו את הדרכונים ממש יומיים לפני הטיסה. היא גם כאב ראש גדול מאוד, כי זה קרה ביום שישי, בדיוק ברגע שהשגרירות הישראלית נסגרת עד יום שני, שגם הוא רגע לפני יום כיפור. וכי יש שביתה של עובדי משרד החוץ ובכלל לא בטוח שנצליח להשיג את התעודות שאנחנו צריכים. וכי מכל הערים באירופה שביקרתי בהן, רומא היא ממש הכי פחות חביבה עליי. אם כבר להיתקע באירופה עם הילדון והבחור הייתי לוקחת בשתי ידיים את מדריד או פירנצה או פראג או ליסבון.

אז ביומיים האחרונים אני בניסיונות שכנוע עצמיים שהנסיעה לרומא אמנם לא מתוכננת אך מאוד מאוד רצויה. שזכינו בעוד כמה ימי חופש ביחד. שנגלה עם הילדון עוד עיר אחת. שאולי הפעם נתאהב בה, בניגוד לביקור הקודם. ניסיונות שכנוע עצמיים זה דבר מעניין. הראש חושב מה שהוא רוצה ולא מה שאומרים לו. רוב הזמן הוא משחזר את הרגעים שהדרכונים נגנבו ומוצא כל פעם עוד משהו אחד שהייתי יכולה לעשות כדי למנוע את זה. לכמה רגעים אתמול השכנוע הפנימי עבד. עברנו ליד המקום שבו הדרכונים נגנבו, ובמקום לעשות שחזור נוסף, פתאום עברה בי מחשבה – אני לא יודעת אם זה לטובה או לא, אני רק יודעת שאנחנו נוסעים לרומא במקום הביתה, החופשה מתארכת, הרפתקאות חדשות בדרך, צריך להמשיך לדאוג לילדון במקומות זרים וחדשים.

בארבעת הימים הראשונים נחתנו, נסענו, טיילנו, ראינו, אכלנו, טעמנו, שתינו, הפלגנו, אהבנו, התרגשנו, רצנו, נפלנו, התעייפנו, הותשנו, כעסנו, נרגענו, אני והילדון אפילו טבלנו בבריכה קרירה כמו בריטים באיטליה, הבחור נדבק בוירוס קל שרק עייף אותו ולא השבית אותו כפי שחששתי שיקרה.

ועכשיו אני במרפסת בגובה כמה מאות מטרים בהרים מול האגם, הילדון רואה את הפרקים שלו עם האוזניות החדשות שלו מהטיסה, הבחור המותש קורא ספר בספה בסלון. בפעם הראשונה נחים.

כשהודעתי שאני מתראיינת למקום אחר זה נראה לכולם וגם לי בלתי נתפס שאני אעזוב. כל כך הרבה פרוייקטים שאני מעורבת בהם שרצים במקביל. כל כך הרבה קצוות פתוחים. כל כך הרבה דברים שעוד תכננתי לעשות. עוד המון דברים שרציתי ללמוד פה. נתתי התראה של חודשיים והייתי בלחץ איך אני אספיק לסדר הכל ולסגור הכל ולארגן ככה שכולם ידעו מה הם עושים ואיך הם ממשיכים לעבוד גם בלעדי.

לקחתי על עצמי למצוא מחליף. פרסמתי בכל פלטפורמה אפשרית, הייתי בטוחה שאני אמצא בקלות, זו הרי משרת חלומות. דמיינתי שאני מוצאת מישהי שהיא בדיוק אני. כלומר, אני של לפני שנתיים. שבדיוק מתאימה לתפקיד והתפקיד בדיוק מתאים לה. דמיינתי איך אני עושה לה חפיפה ומעבירה לה את המקל אחר כבוד. וגם נותנת לה כמה טיפים איך להתנהל ככה שיהיה לה יותר קל ממה שהיה לי כשהתחלתי. אבל לא הצלחתי למצוא. התהליך היה מייגע ומתסכל, אבל גם למדתי ממנו הרבה על איך תהליך חיפוש עבודה נראה מהצד השני, של זה שמחפש. פנו אליי כמה אנשים בכלל לא מתאימים, או מתאימים על הנייר ואז כשדיברתי איתם הזדעדעתי מאיך אנשים מדברים ומתנהלים. והיתה אחת שהיתה מתאימה גם על הנייר וגם בשיחה טלפונית, ואז היא ביקשה שכר גבוה מאוד. הייתי כל כך מרוצה ממנה, על איך שהיא התנהלה ואיך היא ציינה בשלווה גמורה שהיא מודעת לזה שהיא מבקשת שכר גבוה אבל זה מה שהיא לוקחת ואם לא מתאים אז לא. אז ככה עושים את זה. הנה למדתי משהו חדש. אבל המנהל שלי לא היה מוכן לשקול בכלל את השכר הזה, אז גם היא ירדה מהפרק ונשארנו בלי אף אחד. מה שאומר שהדברים שעבדתי עליהם מתפזרים ברוח לכיוונים שונים. לא יהיה בינתיים מישהו אחד שימשיך את הדברים שהתחלתי. אני מרגישה שהמון דברים שהתחלתי והעמדתי פה הולכים לרדת לטמיון.

זה מצטרף לתחשה הכללית שלי, שהיתה לי עבודה עם המון פוטנציאל לעשות משהו משמעותי וניצלתי את הפוטנציאל הזה באופן מאוד מאוד חלקי. עשיתי בצורה טובה את המטלות המיידיות שהטילו עליי אבל לא הצלחתי לעשות כלום מעבר לזה. בשבועות האחרונים התחלתי לשמוע הרבה דיבורים על תופעת "ההתפטרות השקטה". אנשים שמבצעים את המינימום ההכרחי הנדרש בעבודה שלהם, אבל לא עושים שום דבר מעבר לזה. לא מגדילים ראש, לא יוזמים, לא עובדים מעבר לשעות העבודה. בהתחלה ביטלתי בזלזול את ה"תופעה" הזו, כמו עוד שלל תופעות פוסט מגיפה, טרנדים של טיקטוק, שטויות של הדור החדש. אותם אלו שפנו אליי בקשר למשרה והיו מתאימים על הנייר ולא יודעים אפילו איך להתנהל בשיחת טלפון כשהם מחפשים עבודה. אבל אתמול שמעתי פרק של חיות כיס על הנושא והרגשתי שהם מתארים שם בדיוק את מה שעבר עליי בשנתיים האחרונות. דיברו שם עם מישהי שחוקרת מצבי לחץ בעבודה. היא הצביעה על שלוש קבוצות עיקריות שמתקשות להתאושש ולחזור לחיי העבודה שהיו להן לפני המגיפה. עובדים "חיוניים" שהמשיכו לעבוד כרגיל אבל בדיעבד הבינו שמה שהיה חשוב זה העבודה שלהם ולא הם עצמם, ושבעצם הם המשיכו לעבוד בלי שאף אחד ידאג לבריאות שלהם או לתנאים שלהם. אנשים שעברו לעבוד מהבית ובמקביל טיפלו בילדים ככה שמצאו את עצמם עובדים מסביב לשעון ונשחקים עד תום. ואנשים שפוטרו מהעבודות שלהם, ועכשיו מקומות העבודה מצפים שהם יחזרו כאילו לא קרה וימשיכו להשקיע מעצמם מעל ומעבר. אני בהחלט שייכת לקבוצה השניה. לא אמרתי לעצמי בשום שלב שאני עושה רק את המינימום ההכרחי. להיפך. כל הזמן הרגשתי שאני לא יעילה ותורמת כמו שהייתי בכל מקום עבודה שאי פעם היה לי עד עכשיו. כל הזמן ניסיתי לשנות. אבל לא הצלחתי. נשארתי באותה תפוקה מינימלית, אותה מריחת זמן, אותה תחושה של פוטנציאל בלתי ממומש.

היו חודשיים מעצבנים. שילוב של נסיבות וצירופי מקרים, וגם איך דברים התנהלו פה לאחרונה, גרמו לי להיות עצבנית וממורמרת ולהתרחק מהאנשים. הגעתי לשלב המיותר והלא נעים של "אני חייבת לעוף מפה כבר" ולחשב כל יום בפקקים בדרך לעבודה כמה ימים עוד נשאר לי לעבור את זה. בדיוק בשבוע האחרון משהו השתנה. גם בנסיבות, שגרמו לי להתקרב שוב לכולם. גם בי, שנזכרתי שאני מחבבת את המקום הזה, את האנשים, את העבודה שכן הצלחתי לעשות. שלצד זה שאני כבר מחכה להמשיך לשלב הבא, שאני צריכה שינוי בחיים, שאני מקווה שאני אצליח להיות יעילה יותר ולעשות עבודה שיש לי ממנה יותר סיפוק, אני הולכת גם מאוד מאוד להתגעגע. בשבוע האחרון הצלחתי להגיע לנקודה המתוקה המדויקת שבה נעים לעזוב מקום. עם קצת פרפרים בבטן, קצת ציפייה למה שהולך להגיע, קצת חוסר אמונה שביום ראשון אני לא אהיה פה יותר.

ועכשיו חופש.

"אמא, במה אני מתחיל ובמה אני נגמר?"

שאל אותי הילדון באחד הימים האחרונים של החופש, ואני כבר התחלתי לחשוב שאולי בבנוסף לקפיצה המשמעותית שהוא הפגין ביכולות הקוגניטיביות והמוטוריות שלו בימי החופש, הוא התחיל גם להתעניין בפילוסופיה קיומית.

"אני מתחיל ב – יל, נכון? ובמה אני נגמר?"

אה, יופי, שום פילוסופיה קיומית. אז בנוסף לזה שהוא התחיל ממש תוך כמה ימים לספור כל דבר בעברית ובאנגלית, לזהות צורות של ספרות, לצייר קווים ישרים, לגזור ולהדביק באופן מדויק, לנגן כמה צלילים בחלילית, להגיע לשולחן האוכל בלי צורך בכיסא הגבהה, ללכת לשירותים בלי ישבנון, ולחבר כמה מילים באנגלית למשפו כמעט שלם וכמעט תקין**, הוא התחיל גם לפרק מילים להברות.

"אתה נגמר ב – דון, נכון? יל – דון"

היתה לנו חופשת קיץ נהדרת. בהתחלה הילדון בילה כמה ימים עם הבחור והם עשו כיף חיים. ואז יצאנו כולנו לחופשה משפחתית, שהיתה פיצוי מושלם לחופשת אוגוסט הקודמת שלנו, בה כל דבר שיכל להשתבש השתבש. ואז אני ביליתי כמה ימים עם הילדון ועשינו כיף חיים. כבר מסתמנת המגמה שכל פעם שאוגוסט מתקרב אני רוטנת ומקטרת על זה שהחופשה השנתית היא בחודש הכי חם צפוף, פקוק ומגעיל, ומה כבר אפשר לעשות עם הילדון בתנאים כאלו. ובסוף אנחנו מצליחים למצוא מקומות בילוי נעימים, קרירים ולא עמוסים, ועוד נשארו כמה תכניות שלא הספקנו. אולי הגיע הזמן שאני אפסיק להתפלא מזה שאפשר ממש לבלות עם הילדון, באופנים שגם אני נהנית מהם, ולא רק מעצם זה שהילדון נהנה, אלא ממש מרגישה בחופש אמיתי.

וכמובן שכל חופשת קיץ מוצלחת מגיעה לקיצה בראשון בספטמבר מאיים. לקראת הראשון בספטמבר הראשון שלנו הייתה אצלי תחושת חגיגיות. השירים ברדיו, התמונות החמודות שהורים מעלים בכל מקום, הזכרונות שלי מעצמי כשהתחלתי שנה חדשה בראשון בספטמבר. ועכשיו, בראשון בספטמבר הרביעי, אני כבר יודעת שזה היום הכי מבאס בשנה. בלאגן במסגרות, הורים לחוצים, ילדים בוכים. אז החלטתי לוותר עליו. הילדון נשאר איתי עוד יומיים, שאותם ניצלנו לביקור במקומות שכל אוגוסט היו הומים ועמוסים ועכשיו היה לנו אותם רק בשבילנו, ודילגנו על ההתרגשות של הראשון בספטמבר. אבל אז הגיע הרביעי בספטמבר ולא היה מנוס מלהתמודד עם היום הראשון בשנה חדשה. זה יותר קל עם ילד בן ארבע מאשר עם תינוק בן כמה חודשים, אבל זה עדיין קשה. הקפיצה ההתפתחותית המטורפת שהילדון הפגין בימים האחרונים של החופש הבהירה לי שוב שהמקום הכי טוב לילדון זה הבית. בגן הוא עסוק מידי בתחרות על המקום שלו מכדי להיות פנוי ללמידה והתפתחות. אז נפרדתי מהילדון בלב קצת כבד. אני מקווה שהשנה הנכחית, בה הוא יהיה בין הילדים הגדולים בגן, תהיה לו קלה יותר מהשנה הקודמת, בה הוא היה בין הקטנים בגן. שהוא ימצא יותר טוב את המקום שלו חברתית, שהוא לא ירגיש כל הזמן שהוא במאבק, שיהיה לו פנאי להתפתח והוא ימשיך בהתליכי הלמידה וההבנה המפעימים שהוא התחיל בהם בימים האחרונים.

** יום אחד חזרנו מהים וראיתי שהוא לא שותה מספיק, אז החלטתי לפנק אותו במים עם קרח, שתמיד גורמים לו לשתות יותר.

"כמה קוביות קרח אתה רוצה בכוס?"

הילדון התחיל למנות עם האצבעות – "One, two, three, four, five"

ואז הפתיע אותי במשפט שאין לי מושג מאיפה הוא היה יכול להביא – "אני רוצה פייב קיוב אוף קרח!"

אחרי שהצלחתי להרים את עצמי מהרצפה סיפרתי לו שקרח באנגלית זה אייס.

"אה, זה כמו אייס קרים, גלידה!"

ביום רגיל הייתי אומרת לו שחמש קוביות קרח זה יותר מידי, שהוא יכול לקבל שתיים או שלוש. אבל באותו יום הוא קיבל חמש קוביות קרח אחר כבוד.

יום חמישי, 5:20 בבוקר. 50 דקות אחרי שהילדון התעורר, הגיע אליי למיטה, ליוויתי אותו בחזרה למיטה שלו והוא נרדם תוך שלוש שניות. אני עדיין ערה, מנסה למצוא את הזווית המדויקת שבה אני אצליח לתפוס תנומה קלה עד הקימה הבלתי נמנעת בשש בבוקר.

פתאום נדלק האור הגדול בחדר של הילדון. אני שומעת קולות של מלמולים, בכי חנוק ותסכול גדול. אני נפרדת לשלום מהתנומה הפוטנציאלית והולכת לבדוק מה קורה.

"ילדון, מה אתה עושה?"

"איפה הקשיו שלי?"

"איזה קשיו?"

"היה לי קשיו ביד, רציתי להכניס אותו לפה ולאכול, הוא נפל לי על הרצפה ועכשיו אני לא מוצא אותו"

הוא מזיז מצד לצד כריות, שמיכות ובובות, מתכופף להסתכל מתחת למיטה. המצוקה שלו אמיתית, כמעט כמו שלי כשאני חושבת על השעות הארוכות שצפויות לי בעבודה, בעוד יום משעמם עם סגירת קצוות בנושאים שכבר לא מעניינים אותי ואין לי שום מוטיבציה לעשות, ונראה שגם היום יהיה יום מבוזבז ברובו. אני מכבה את האור בחדר.

"ילדון, זה היה רק חלום. אין שום קשיו. תחזור לישון, עדיין לילה. תראה, יש ירח בשעון."

הילדון מסתכל על השעון ונאנח אנחה גדולה. קשה להתווכח לעומת הירח הזורח ברור ובהיר בשעון הלילה שלו. אבל הוא לא מוכן לוותר. הוא עדיין מרגיש את מגע הקשיו בכף היד שלו, וכמעט מצליח להרגיש את הטעם שלו בקצה הלשון.

"זה לא היה חלום, אני הלכתי לישון עם קשיו ביד, אני רוצה אותו."

"אני עייפה, אני הולכת לישון, לילה טוב. לכסות אותך? להדליק לך מאוורר?"

הילדון מבין שקשיו הוא כבר לא יקבל, אבל נשאר לשבת על המיטה. אני יוצאת מהחדר וחוזרת למיטה שלי. שנינו נשארים ערים במיטות עד 6:10, אז הירח בשעון מפנה את מקומו לשמש, והילדון יודע שמותר לקום. הוא שוב מדליק את האור הגדול ויוצא מהחדר בעליזות, כאילו אין קשיואים מתפוגגים בעולם.

"בימא, באבא, הגיעה שמש לשעון, הגיע זמן לקום!"

לארוחת בוקר הוא קיבל שזיף וחופן נאה של אגוזי קשיו.

בבוקר יש את עשר השניות השקטות האלו. השניות אחרי שאני חוגרת את הילדון בכיסא שלו באוטו, סוגרת את הדלת האחורית, מקיפה את האוטו ופותחת את הדלת הקדמית. זה עשר שניות להתאפס. אם התעצבנתי על הילדון או איבדתי סבלנות במהלך התארגנות הבוקר, כי כל כך רציתי לצאת כבר מהבית ולהספיק להקדים את הפקקים, והוא כל כך רצה להתרוצץ בכל הבית ולא להתיישב בשום פנים ואופן ולנעול כבר את הסנדלים שלו, זה הזמן לנשום עמוק, לדעת שאם אני אפרד מהילדון בגן בעצבים ובחוסר סבלנות אני אהיה מבואסת מזה כל היום, ולהזכיר לעצמי שהילדון עוד בשלב שהכי קל לפתוח איתו דף חדש ולהשאיר את כל המשקעים מאחור תוך לא יותר משתי שניות. כשאני נכנסת לאוטו ומתיישבת במושב הנהג אני שואלת את הילדון איזה שיר הוא רוצה לשמוע. יש זמן בדיוק לשיר אחד בנסיעה מהבית לגן. לפעמים בא לי לוותר על התהליך הזה של חיבור הטלפון לבלוטות' ומציאת השיר המבוקש, אבל כל בוקר מחדש אני מזכירה לעצמי שזה שווה את זה. הבחירות של הילדון בזמן האחרון נעות בין שיר ילדים מעצבן של קוקומלון, שירי ילדים נהדרים מענן על מקל, או אלבומי הילדים הנפלאים של עלמה זוהר ומארש דנדרומה, ושירים מפתיעים שמשמיעים להם בגן, כמו yellow submarine או we will rock you (שמגיע יחד עם תנועות גיטרה קורעות מצחוק, שהילדון מבצע ברצינות תהומית).

בוקר אחד הוא הפתיע אותי ואמר לי לבחור איזה שיר שאני רוצה. "איזה שיר שאני בוחרת מכל השירים בעולם?" התקשיתי להאמין למזלי הטוב. הילדון אישר, ואני בחרתי ב Circle game של ג'וני מיטשל. (מאז ההופעה ההמפתיעה שהיא נתנה לפני כמה שבועות, שריגשה אותי עד דמעות, נכנסתי חזק לתקופת ג'וני מיטשל.) הילדון ישב בשקט והקשיב. חייך באישור כשג'וני שרה up and down, מילים שהוא מכיר היטב מהשירים של קוקומלון. "על מה השיר הזה מדבר?" הוא שאל כשחנינו ליד הגן והשיר נגמר. הורדתי מעליי את החגורה, הסתובבתי אליו סיבוב מלא והסתכלתי לו ישר לתוך העיניים, בלי תיווך המראה, נזכרת שאני אוהבת אותו, ושהכניסה לגן והנסיעה לעבודה יכולות לחכות עוד כמה שניות. "על זה שהזמן עובר ועובר, ואנחנו מסתובבים ומסתובבים, כמו בקרוסלה", ניסיתי להסביר כמיטב יכולתי משהו שאי אפשר להסביר לבן אדם שאין לו שום זכרונות אפילו ממה שקרה לפני שנה. הילדון היה מרוצה מההסבר, קרוסלות הוא מכיר ואוהב.

אחרי כמעט חודש של ראיונות, מטלות, שיחות, הצעות, וחתימה על חוזה, נגמר הקרנבל. הגיע הזמן לעבוד. נשאר לי חודש וחצי פה, וצריך להספיק לסגור בצורה מסודרת כל מה שעשיתי פה בכמעט שנתיים האחרונות. כמו תמיד, ברגע שהתקבלה ההחלטה לעזוב מקום מסוים, הכל מתחיל לעצבן אותי. רמזור חדש בדרך לעבודה. החניות ליד הבניין שמצוירות על הכביש צפוף מידי, ככה שתמיד צריך לעשות כמה תמרונים כדי לצאת מהן בסוף היום. האוכל הגרוע שאני אוכלת מידי יום. כל דבר קטן מהווה בשבילי סימן שעשיתי את ההחלטה הנכונה והגיע הזמן לעזוב. חשבתי על זה שבדיוק לפני שנתיים הייתי עסוקה בלסיים את ענייני במעבדת הדוקטורט שלי. זכרתי את התקופה הזו בתור התקופה היחידה בחיים שעזבתי מקום רק עם תחושות טובות של נוסטלגיה וגעגוע, ללא עצבים וחוסר סבלנות. ובכן, הלכתי לקרוא פוסטים מאז וגיליתי שאמנם הייתי מלאת עצב על העזיבה, אבל במקביל זו עדיין היתה תקופה רוויה במתחים ועצבים. כתבתי אז – "לו הייתי יכולה לבחור לעצמי כח על, כרגע הייתי בוחרת להיות טובה בסופים והתחלות חדשות." עברו שנתיים, הנה אני מגיעה לסוף חדש ובקרוב להתחלה חדשה, ועדיין אין לי את כח העל הזה. אבל אני כבר יודעת שזה בסדר, שאני מסתדרת גם עם כוחות שהם כוחות אנושיים, ולא על אנושיים.