אימהל'ה

עד היום היא הייתה ממש בסדר, הילדה שבתוכי. לימדתי אותה בעיקר איך להיות אהובה ורצויה והיא למדה. היא למדה להיות בשביל כולם, לחייך, לעזור, להתחשב, להצטמצם, לתפוס כמה שפחות מקום, לתת כמה שיותר מקום. הכל היא למדה וזה עבד מעולה. בכל מקום אהבו אותנו וחיכו לנו. ואז הגיע הילד שלי, וגם אותו ניסיתי ללמד אבלהמשך לקרוא "מקום לעצמי-לעצמנו"

כשהייתי ילדה ושיחקתי בבובה חשבתי שתינוק זה תמצית של מתיקות ואהבה. אהבתי לטייל איתה בעגלה, התמסרתי אליה. התמלאתי עונג כשדמיינתי שאני מצליחה להרגיע, לשמח, להיות. היום, אני משכיבה את יהודה ומייחלת שהוא רק יישן כבר. וכל כך רוצה שהוא ירגיש הכי מסופק ומרוצה. שידע שאני שם בשבילו. שהוא יהיה בטוח ורגוע. ואני כמעט לוחשת לו:המשך לקרוא "בבקשה תצטרך כמה שפחות"

ושוב היא מגיעה אלי בבוקר, המפלצת שלי. ככל שאני מנסה יותר להתחפר בשמיכה, להיעלם, כך היא הופכת להיות מאיימת יותר, צועקת יותר, מפחידה, תובענית. ואני הופכת להיות קטנה, מבוהלת. רגע אחד נאבקת ורגע אחר נכנעת. המפלצת שלי. הילד שלי. כמו בתעתועי ראייה, התמונות האלה שצריך לחפש את הזוית הנכונה כדי לתפוס את התמונה. רגע אחדהמשך לקרוא "תעתועי ראייה"

אני חופשיה! משוחררת! אין כמוני מאושרת. פוסעת בידיים ריקות ולב קל. כולם שוגרו כל אחד לפינתו. כולל יהודה!! הסתיימו הדרוגים, נראה שהולך להיות לו שם טוב. סלע אחרונה החליקה מהלב ואני מתחילה להרגיש את החיים חוזרים אלי. מדמיינת את רשימת המשימות שלי מתחילה להסתמן בויים (איך אומרים v ברבים?), הגב מזדקף לאיטו, הראש מתרומם, ישהמשך לקרוא "החופש שב אלי"

יום ראשון בגן. רות נצמדת אלי. לא משחררת. כבר מתחילת הבוקר הכריזה שהיא רוצה שאמא תהיה איתה בגן, אחרכך לא רצתה לצאת מהבית ועכשיו היא דואגת שלא אתרחק מהמעגל שסימנה לנו סביבה. אני לוקחת נשימה. החלטתי להיות איתה ובשבילה. הזיכרונות מהימים הראשונים של דוד מחזקים בי את ההבנה. אני איתה. בשבילה. נמצאת, שוהה, נוכחת. לאהמשך לקרוא "כוונה"

"אמא את אמא לא טובה" "אני לא אוהב אותך, רק את אבא" "לא רוצה לשמוע בקולך!" וגם "כשאני יהיה גדול אני יהרוג אותך" אני מתכווצת בתוכי כמו ילדה קטנה. לא כמו אמא, לא כמו אישה בת 38, לא כמו יועצת חינוכית או מנחת הורים, לא כמו בן אדם טוב בסך הכל שמנסה לעשות טוב בסךהמשך לקרוא "לוקחת אישית"

יום חופשי. אני צועדת עם רות לגן, לאחרונה היא מתעקשת לצעוד רגלית. אני עם העגלה והיא פוסעת מעדנות. היא נראית כל כך מצחיקה, ילדה פצפונת עם מעיל שמן וכובע עם שתי פונפונים מתנפנים צועדת כאילו כל העולם שלה. היא גם חושבת שכל הזמן שבעולם שלנו, עוצרת כל חצי מטר ובוחנת כל מה שזז. לפעמים מחליטההמשך לקרוא "בהירות, כמה פשוט"

הבוקר זכיתי לרגע קטן של התמסרות. רגע של חופש. באתי להלביש לרות את החולצה והיא, כהרגלה, מהתלת בי. בורחת, מתעקשת, לא משתפת פעולה. לרגע כמעט ונשכתי שפתיים (כרגיל) וכמעט נכנסתי למאבק (כרגיל)  וכמעט החלטתי שהיא צריכה ללמוד ולהתחנך (חשוב מאד) אבל עוד לפני שהספקתי, נזכרתי בקסם החדש. עצרתי. נשמתי. הרפיתי כמה שרירים קפוצים (בעיקר באזורהמשך לקרוא "התמסרות"

איפשהו בלילה. היא מתעוררת. לא מצליחה להירדם. אני מנסה ללטף, לחבק, בקבוק, עוד חיבוק, מנדנדת בלחש. היא זעה בחוסר נוחות, לרגעים נראה שזה עובד ושוב היא עירנית להפליא. אני מנסה לקחת נשימה, חולמת, משתוקקת רק לחזור למיטה ולישון לישון. היא מתעקשת להישאר בערנות, בלי רחמים. והינה הוא מגיע. הזעם. שוטף אותי. רגעים של חושך נטוליהמשך לקרוא "אין בי אהבה"

אני יושבת על המיטה של דוד, הוא מתרפק, הראש שלו על הברכיים שלי, המיטה של רות צמודה אלי יד אחת מלטפת את ראשו ויד שניה מגיעה בקושי ללחייה. סיימנו לדבר על עוד כמה דברים חשובים שקרו היום בגן (תמיד זה ככה, כשאני שואלת שאלות של אחרי הגן אני מקבלת תשובות של מילה אחת במקרה הטוב.המשך לקרוא "זמן להרדים"