אימהל'ה

יאיר בוכה. אני לא מצליחה להבין מה הוא רוצה. לא לאכול לא לשחק לא לישון. אני מנסה והוא מאותת לי בקולות מתוקים ועצבניים שאני לא בכיוון. הוא הולך ומאבד את הסבלנות. התלונות המנומסות הופכות לפחות מנומסות, הוא מרים את קולו וכל גופו הפיצפון מתנועע בחוסר מנוחה. הוא כל כך מתוק לי. הוא כל כך מובןהמשך לקרוא "תזכיר לי, יאיר."

שוב שלולית על הרצפה!! קרניים!! "יהודהההה מה זהההההה!" "למה את אומרת לי?!" מבט מיתמם. אני נוקבת אותו במבט חד. "יצא לי" העיניים שלי רושפות. "זה לא אני" ממשיכה להסתכל במבט יורה זיקים. "זה נשפך לי מהשוקו" מתאפקת חזק חזק לא להתפרץ עליו בצחוק. בלי שליטה.

רות התחפשה לנסיכה. אבל היא יצאה לגן בכלל לא כמו נסיכה כי רבתי איתה שתנעל מגפיים בדרך לגן כדי שלא תירטב מהמבול ששטף בדיוק בבוקר של המסיבה. ולפני זה התווכחתי איתה על התסרוקת וכבר לא היה לי כח אליה בכלל. והרמתי עליה את הקול והפנים שלי היו מכווצות מכעס ועייפות וחוסר אונים. העיניים שלי לאהמשך לקרוא "נסיכה שלי"

אני מסתכלת על יאיר. הוא ממיס לי את הלב. הוא מציף אותי באהבה. לא בגלל החיוך השובה שלו. לא בגלל הפלומה הקוצנית השחורה שמציצה אלי מהשמיכה ומעלה בי חיוך.בגלל שהוא גוש של צרכים תמימים. אין בו שום תחכום או מורכבות.הוא רק זקוק לחיות ולגדול. כשהוא מתבונן סביבו הוא רואה רק את מה שהוא רואה.והתום שלו,המשך לקרוא "שלום יאיר"

ערב לביבות אצל אחותי שרי, היא מספרת לי שאתמול טליה (כיתה ב) לא נרדמה. "על מה חשבת כל הזמן?" היא שאלה אותה, "שאני רוצה להיות בגן של הדס" (אחותה הקטנה) היא ענתה. מה עשתה אמא של טליה? התקשרה לגננת ופשוט ביקשה שטליה תבוא להיות בגן של אחותה הקטנה. הגננת הסכימה שביום האחרון של הקייטנה טליההמשך לקרוא "הגודל הטבעי שלהם"

רות לכי להתלבש בבקשה. מסתכלת עלי במבט שמזמין מאבק. כרגיל. אני עומדת להצמיח קרניים. כרגיל. ואז רגע של מתנה. אני נזכרת שאני לא רוצה להיות אמא כבויה, אני רוצה להיות אמא דלוקה. שהילדים שלה מדליקים אותה. אני רוצה להיות דלוקה עליהם. דלוקה כזו שלא כל רוח קלה מכבה אותה. דלוקה שהשלהבת שלה מקבלת שמן זיתהמשך לקרוא "להדליק, להידלק, להיות דלוקה."

שוב לפנות בוקר, השעה שאני אוהבת להתעורר בה ליום חדש. לפתוח סידור ולתפוס כמה רגעים של שקט וחיבור. שוב אני שומעת את דוד פותח את דלת חדרו, שוב הוא יתפוס אותי ערה. אבל הפעם אני רגועה. בשונה מלפנות בקרים אחרים שכל רשרוש מגביר את הדופק וחוסם את הנשימה, הפעם אני לא מרגישה שעומדים לעשוק אותי.המשך לקרוא "החופש להיות."

אחרי החגים. כמה חיכיתי לרגע הזה של השקט, כמה האצבעות חיכו לתת מילים לאלפי תחושות, רצף אירועים, עליות ומורדות, תובנות והארות ונפילות ושאלות. והמון המון רעש. אז היה יום כיפור, והוא הביא איתו רוח של סליחה ורוך ותחושה עמוקה של רצון להיות שם. דווקא כשדוד עושה הכל כדי להוציא ממני חלקים הכי מפלצתיים. הרבה חשבתיהמשך לקרוא "סלחנות, רוך, עין טובה"

חודש אלול. ימים של התבוננות פנימה. ואני חושבת על ילדים ואלוקים. איכשהו הם פוגשים אותי באותם מקומות. שניהם דורשים נוכחות מלאה, חיבור, כנות, אהבה, זהירות. על כל סטיה קלה אני אשלם ביוקר. לא נשאר לי אלא לגדול, להתפתח, להתרחב, בלי וויתורים. שניהם יכולים לפוצץ אותי באהבה או לשרוף אותי בגיהנום. שניהם מטיילים לי בתוך הנשמההמשך לקרוא "את הלב, מותק."

שוב פרידה קשוחה. ליד דלת הגן. היא נצמדת ואני מנסה. מנסה להיות, להרפות, לתת אמון, לתת לה את הזמן ואת הכח, לדרוש ממנה להיכנס לגן "כמו גדולה". הולכת בין הקצוות. והיא בשלה. לבסוף הגננת נותנת/מושכת יד והיא נכנסת בעל כורחה. ושקט. ואני מהרהרת ועדיין בודקת איפה טעיתי ואיך יכולתי להיות אחרת. ומנתחת את הרגעים אחדהמשך לקרוא "מפנה את המקום."