אימהל'ה

משהו מתרכך בי, אני מרגישה את זה בכל הגוף, בעיקר באזור הלב. משהו נפתח. משהו מתרחב. רות משקפת לי יותר מכולם. היא קוראת לי כדי להראות לי את איך מקפלת את החולצה לבד. אני מגיעה, מתיישבת על המיטה בחדר והיא מתחילה בהדגמה. רות כמו רות, שילוב של פרפקציוניזם על גבול הכפייתי עם נוקשות ועקשנות וכלהמשך לקרוא "משהו מתרכך בי"

היום הגיעו אלי שלושה ילדים. מתוקים. לא שלי, של השכנים. אבא שלהם ביקש שיהיו לזמן קצוב. כמובן שקבלתי אותם בחיוך גדול "בכיף, בשמחה, באהבה". התיישבתי לאכול ארוחת בוקר מאוחרת, מתברר שהם גם רעבים. לרגע אני מתבלבת. לא התכוונתי לארח משפחה לארוחת בוקר. היו לי תכניות אחרות. אבל הם רעבים וזו מצוות הכנסת אורחים וחסד עםהמשך לקרוא "אמא שלא מתבלבלת"

עד לא מזמן עוד הייתי עובר. כל מי שראה אותי באולטרסאונד, כולל אני, אמרו שאני אחלה עובר. צפו לי עתיד מזהיר. אני אהיה אחלה חברה ובת זוג ושכנה ואמא. ככה הייתי ברחם, מבטיחה! לא מזמן נולדתי וגם ילדתי ומתברר שקצת טעו באבחנות. יש כמה באגים. בעיקר בתחום האימהות. עשיתי רושם כל כך סימפטי, מתחשב, נותן,המשך לקרוא "אמא נולדה"

"בבקשה, תן לי כח" נושאת עיניים לשמים ומנסה להרגיע את יהודה הצורח. אבל משהו בתפילה הזו לא בא לי בטוב. לא כח אני רוצה. לב אני רוצה. מקום בלב. מקום כזה, שכשיש אותו, כבר לא צריך כח.

ושוב עזבתי אותה בוכה בגן. שוב לא הצלחנו להגיע לפשרה בעניין המעיל/בקבוק/אוכל… כל יום וסיפורו. ואחרי שנסיתי להבין ולהסביר שהיום חם ולא מתאים מעיל ושגם אמא ודוד לא לובשים מעיל ושאם קר היא יכולה ללבוש את הקפוצ'ון. ונסיתי גם לחבק ולהיות. ולבסוף נשברתי וזרקתי אותה לגן ככה. בפנים מנוכרות שאומרות: אין לי כח אליך. ושובהמשך לקרוא "בבקשה, תהיה שם בשבילה."

מנסה לא לפרק ואז לא להתפרק. ככה הוא צריך אותי, לא מפרקת אותו כשהוא הולך עד הקצה ולא מתפרקת ממנו כשהוא בודק כמה אני עמידה. ולפעמים בא לי לפרק אותו, כשאני אומרת שמונה פעמים : "תפסיק" והוא לא סופר אותי. ואני נושכת שפתיים ולוקחת מלא אויר ובמקום לפרק אותו אני מתפרקת ונוטשת ומתרחקת ומשאירה אותוהמשך לקרוא "אמא, תהיי מגדלור לי."

בדרך לגן. רות מבקשת לקחת את העגלה של יהודה. זה אומר שאנחנו הולכים לבלות את השעה הקרובה בדרך אל הגן. האינסטינקט שלי רוצה לקחת את העגלה ולהריץ עניינים, קדימה לגן. ברגע האחרון אני עוצרת אותו ומחליטה לאפשר לה זמן איכות של בוקר עם אמא. היא נאבקת עם מדרכות עקומות, עליות וירידות וכל מה שבדרך, אניהמשך לקרוא "בדרך הטבע"

הם שוב רבים. הפעם אני לא מתערבת. משתדלת לשמור מרחק. הגיע הזמן לסמוך עליהם ולאפשר להם לפתור את בעיותיהם בכוחות עצמם! הצרחות של רות גוברות. האגרופים בתוכי נקפצים. משתדלת לא לראות ולא לשמוע. העניינים שם מתלהטים. הלסתות שלי מתהדקות. אני לא כאן. דוד עדיין מנסה את מזלו, מלכסן אלי מבטים ומצפה שאגיע לפתור את בעיותיהם,המשך לקרוא "סומכת עליכם. באהבה."

שאלתי את שולמית אם בא לה לשחק דמקה עם דוד, כן בא לה. הם מחפשים את הדמקה בקופסת הלוחות, לא מוצאים. דוד באוטומט מציע כל לוח מזדמן, העיקר לשחק (כמה הישרדותי, סופסוף משהו מסכים לשחק איתו) אני מקשיבה מהמטבח. שולמית: "לא, תחפש את הדמקה", "לא בא לי את זה, בא לי דמקה" אין ברירה, מחפשיםהמשך לקרוא "להתקיים יחד"

למה כשאני איתם המוח במצב מעורפל הפתיל קצר הזמן עובר לאט אין לי מקום אני דרוכה כמו קפיץ וכל מה שיוצא ממני יוצא עקום למה?? ולמה כשהאחרון נרדם סופסוף אני מתעוררת לחיים משהו בי נרגע המוח מתחיל לעבוד הזמן שנשאר קצר מידי ואני הופכת להיות סופר יעילה למה?? ולמה כשרות לא "שומעת בקולי" עולה ביהמשך לקרוא "למה???"