דן בורנשטיין | Dan Bornstein

איש אחד הצליח, בפתאומיות שהפתיעה גם אותו, להפסיק לפחד. זה קרה דווקא בסוף שנה איומה שבה כל הפחדים הכי גרועים שלו התגשמו במציאות – אצל אנשים אחרים. לפני השנה הזאת, האיש היה בטוח שהוא מפחד מחדירתם של סיוטים מחרידים אל העולם הממשי; אחריה, הוא כבר ידע שלא הסיוטים עצמם מדאיגים אותו, ולא היציאה שלהם מגבולות ההזיה הפרטית, אלא רק הסכנה שהם יגיעו אליו ויפגעו בו אישית. התגלית הפכה את הפחד לפחדנות: היא שללה מהאיש את הזכות המוסרית לשקוע ברגש הזה, וגם את היכולת לשקוע בו בלי להרגיש גועל. הגרוע מכל כבר קרה, ונעשה בלתי אפשרי להמשיך בהעמדת הפנים כאילו הוא עדיין רק בגדר אפשרות עתידית מאיימת; נעשה בלתי אפשרי לראות הבדל משמעותי בין קורבנות בפועל לבין אלה שהגורל, בינתיים, דילג עליהם. האיש ראה שהוא נמצא בסירה אחת עם כולם, ושאי אפשר להימלט מהסירה השוקעת הזאת או למצוא בה פינה מוגנת, ושגם אם תיווצר מתישהו אפשרות מילוט או פינה כזאת, כבודו כאדם תמיד ימנע ממנו לנצל את ההזדמנות ולהשתמש בה.

אחרי יותר מחמישים שנות שלטון, הפילה מתקפת מורדים פתאומית את המשטר בסוריה תוך פחות משבוע – אבל בחזיתות אחרות, למשל הזוגיות של אישה אחת, לא היה כזה שינוי דרמטי לטובה או לרעה. אצלה העניינים האישיים דשדשו כמו תמיד, גם בזמן שהחדשות מהצפון המשיכו לזרום ולסחוף איתן יותר ויותר חלקים מתמונת העולם הגיאופוליטית המוכרת. האישה ובן הזוג שלה חיו יחד, אבל כבר חודשים רבים לא ראו תמונה גופנית מלאה זו של זה. עם התערערות הקִרבה ביניהם, כל אחד מהשניים חזר בעיני האחר אל העידן הפרהיסטורי של היחסים, שבו היתה היכרות רק עם הגוף המכוסה ברובו בבגדים, ומה שנמצא מתחתיהם היה ארץ שלא נחקרה עדיין. עכשיו הארץ המוכרת הזאת הפכה מחדש למקום כמעט זר, שהידע הישן עליו אבד ולא הוחלף בידע חדש. האישה שמה לב שהופעתו של בן הזוג שלה לא רק מוסתרת ממנה אלא גם משתנה, אבל סיבותיו של השינוי וצורתו הממשית נשארו מחוץ לתפיסתה. עד שערב אחד היא נכנסה לחדר המקלחת מתוך מחשבה שהוא ריק, וראתה לפניה, רק לרגע בודד לפני שגמגמה התנצלות וברחה חזרה החוצה, דמות יפה הרבה מעבר למה שזכרה. לזה היא לא ציפתה. היא הניחה שהזמן חייב לעשות את שלו, ומה שייחשף אחרי תקופת היובש הזאת, אם היא תסתיים אי פעם, ישקף בהכרח הידרדרות והידלדלות של הבשר. אבל כאן נראה שהבשר מצא נעורים מחודשים דווקא בהיעדר קהל שיתפעל ממנו – ככה לפחות היא קיוותה, שאין מי שיתפעל ממנו חוץ ממנה – ונסוג בתנופה אל מרחקי העבר שקדם להופעת האישה בחייו של האיש, כאילו עצם נוכחותה היתה היסוד הכימי שבלעדיו אין לתהליך ההתבלות הטבעי אפשרות להתממש.