דן בורנשטיין | Dan Bornstein

כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה. המשפט המפורסם הזה רדף איש אחד במשך שנים ארוכות, על אף, ואולי בגלל, שהאיש לא ממש קרא את כל מאות העמודים ברומן המונומנטלי שזו היתה תחילתו, ואגב, גם לא הרגיש שום אשמה על כך, כי אפילו הסופר עצמו התנער בהמשך חייו, אחרי התעוררות רוחנית לא פחות מפורסמת, מהיצירה הזאת שלו ומכל האחרות מסוגה. המשפט רדף את האיש כי הוא הציב בפניו קנה מידה מגוחך בפשטנותו הקופירייטרית, שאליו קל היה להשוות את הנסיבות המשפחתיות האישיות של הקורא ולמצוא, בהכרח, שהן נכשלות במבחן האושר. המשפחה של האיש לא דמתה לאף משפחה אחרת; היתה לה דרך משלה; משמע, היא היתה אומללה. אבל ביום השישה עשר בחודש התשיעי נפסק המרדף בבת אחת, כשהאיש קרא פתאום את המשפט אחרת. כמו כל קורא שלא היתה לו סיבה יוצאת דופן לנהוג אחרת, גם האיש הזה תמיד הטעים כמובן מאליו את המילים "מאושרות" ו"אומללה"; אבל עכשיו הוא שם את הטעם על "דומות" ו"בדרכה שלה", והתוצאה היתה היפוך מושלם במידת האטרקטיביות של שני סוגי המשפחות. מה שהקופירייטר למעשה אמר, אולי בלי להתכוון, היה שהאושר מבטל את האופי והופך את בעליו לחלקיק אנונימי, אחיד, וניתן להחלפה בכל חלקיק אחר; בעוד שהאומללות היא היחידה שמאפשרת את קיום הפרט הבלתי שייך ובלתי זהה, שיש לו ייחוד אותנטי. לאיזו משפחה כדאי, אם ככה, להשתייך? לזו שרע בה ומשמעותי, או לזו שטוב בה וסתמי? האיש שאל את עצמו, אבל הגיע לתשובה בלי לחשוב יותר מדי, כי לא היתה לו כוונה לבלות עוד כמה שנים תחת מגפיה של דוֹגמה טיפשית שתהיה תמונת מראה לדוגמה הטיפשית הקודמת. המשפט, כיאה להברקה פרסומאית, ביטל את עצמו: אם ערכה של האומללות נמדד לפי תרומתה לתקומת האדם הפרטי, הרי שלמשפחה אומללה אין שום ערך מיוחד, כי מדובר בקבוצה ולא ביחיד; שני סוגי המשפחה נמצאים, לכן, מחוץ לחישובי הכדאיות. זה היה עוד מקרה שבו האיש הצליח, במזל יותר מאשר בזכות חשיבה בהירה, להימנע מרומנטיזציה מיותרת של שליליות. איש כמוהו, שרוצה להישאר איש בלשון יחיד, לא יכול להשתייך לשום חבורה, אפילו לא לזו שנראית, בקדרותה השקטה שסיבותיה לא נחשפות בפני זרים, כמו מפלט מהקרקס הצעקני והמשתפך של האחרות.

*

איש אחד עקב בפליאה הולכת וגוברת אחרי החדשות על המבצעים הצבאיים הגדולים שאליהם יצאה ישראל בסוריה ובמדינות אחרות במזרח התיכון. הפליאה לא היתה על היכולות הכמעט דמיוניות שהפגינה המדינה בזירות האלה, אלא על החידלון המוחלט שהיא הפגינה באותו זמן בזירות אחרות, קרובות הרבה יותר אליו. מהמרפסת שלו ליד התחנה המרכזית בתל אביב האיש השקיף על החידלון הזה מסביב לשעון, במיוחד בלילות, שבהם הרחוב למטה נשלט על ידי פולשים עוינים, מפלצות המחמד של בעלי הכוח הפוליטי במציאות האנושית הקיימת. כאן, איכשהו, לא היה זכר לצבא עתידני שיכול להשמיד בזמן קצר את יכולות הלחימה של מדינה שלמה ולשנות את האיזון האסטרטגי לדורות; כאן היתה בקושי ניידת משטרה מזדמנת שעמדה בצומת וחיכתה לאיזה אסון שיהיה מעניין ויוצא דופן מספיק כדי להצדיק התערבות רפה, על רקע האסון הכללי שהפך כבר לשגרה. האיש לא הצליח להבין את צורת המחשבה האבסורדית שלפיה ביטחון אזרחי המדינה הוא דבר שנלחמים עליו תמיד רק רחוק ובגדול, ולעולם לא קרוב ובקטן; סיכוייו להירצח כאן מתחת לבית לא הושפעו בכלום מסיכויי ההצלחה מעבר לגבול, והיו לו סיבות טובות לדמיין את סכין המהגרים נתקעת בבטנו דווקא רגע אחרי הניצחון הלאומי, בשמונה בערב, כשראש הממשלה יכריז בחגיגיות בטלוויזיה על תבוסת האויב השלמה ועל תחילת עידן חדש של שלווה ושגשוג. אבל האיש היה כבר מומחה בהישרדות בעולם העוין שנוצר, בגלל פיצול האישיות הבלתי מוסבר הזה, על חורבות השכונה שבה הוא גדל וחי כל השנים. האיש הזה, כמו מאות מיליוני אנשים אחרים ברחבי המערב הגווע והמדינות שמשתדלות להידמות לו גם בדרך לגיהנום, ידע שאף אחד לא באמת שומר עליו. המדינה עסוקה עכשיו בניצחונות מיתולוגיים, ומן הסתם מתביישת להיראות בחברת לוזרים כמוהו.

*

איש אחד שמע את ציוץ הציפורים בבוקר של יום בהיר וחם בחורף. הוא נזכר איך, במשך רוב החיים שלו, הציוץ היה מבחינתו סתם רעש רקע, כמו טרטור של מכונה רק נעים יותר. מאוחר יותר הוא למד שהציפורים מדברות ביניהן באופן הזה, ומעבירות מסרים שיכולים להיות מורכבים ומדויקים, על אף שהם מוגבלים כנראה לעניינים מעשיים בלבד (אם לציפורים היתה פילוסופיה או פסיכולוגיה או סוציולוגיה, קשה להאמין שהן היו מסוגלות לעוף). אבל לא זה מה ששינה את יחסו לשפת הציפורים. מה ששינה היה ההתעוררות שלו לאופיה האמיתי של שפת האנשים. השפה הזאת רק העמידה פנים של צורת תקשורת שמטרתה להעביר מידע. כן, גם זה היה תפקיד שהיא מילאה, אבל רק בתדירות לא גבוהה, וגם אז באגביות ובאי-דיוק כרוני. השפה האנושית היתה מיועדת, בראש ובראשונה, בדיוק לתפקיד שהאיש הניח, פעם, שהיה לציוץ הציפור או נביחת הכלב: סתם להשמיע קול, להודיע על נוכחות ועל שייכות לקבוצה מסוימת, בין אם זו היתה האנושות כולה או תת-קבוצה מסוימת בתוכה. כששאלו את האיש מה נשמע והוא אמר בסדר, במקום להלאות את השואל בתשובה מפורטת – זו היתה דוגמה טיפוסית לשימוש כזה בשפה, שאותה כולם הכירו. מה שהיה פחות מוכר, והרבה פחות נעים להכיר, היה שכל דבר שנאמר בשפה נולד כדי לשמש כמו הבסדר ההוא וכמו השאלה נטולת התהייה שעוררה אותו. לא היתה דרך ברורה ואמינה לדבר בעל פה על כלום; והשיחות הכי רחוקות מהאמת נטוּ להיות דווקא אלה שהתיימרו לגעת בה. למה? האיש חשב שיש לזה קשר בין היתר למהירות השיחה, הניסיון הנואש להיאחז איכשהו בחוט המחשבה של עצמך תוך כדי הסחת הדעת שיוצרת מחשבתו של האחר, היעדר הזמן לחשיבה מחודשת לפני שמגיבים לדבריו. הדיבור היה מעשה אנטי-אינטלקטואלי, ממש כמו טרטור של מכונה מתחת לחלון, ולא במקרה אהבו פוליטיקאים, בדרנים, פרשנים, ושאר סוגי השקרנים המקצועיים לנאום או להרצות או לשיר, במקום לכתוב. קול המילים עקף את קול ההיגיון. רק בכתיבה אפשר היה להגיד משהו ברצינות, ואולי גם בדיבור שדומה איכשהו לכתיבה באיטיות ובשקט שלו (אבל למי היתה סבלנות לפתח סוג כזה של שיחה). כמובן ששקרים היו גם בכתב, והמון, אבל בעל פה כמעט שלא היתה אפשרות לאמת, כי שם לא היה אף אחד שיוכל לשמוע אותה, אם הוא בכלל רצה לשמוע. בני האדם לא היו, אחרי הכל, החיה היחידה שידעה לדבר. הם היו החיה היחידה שלא ידעה להקשיב.

בלילה אחד עשו שני תלמידי תיכון שתי עסקאות. זה קרה בהיסח הדעת, על פי קווי האופי שלהם, כששניהם ישבו יחד על ספסל ברחוב והסתכלו לכיוונים מנוגדים. הראשון עשה עסקה עם השטן: חיים מאושרים בלי משמעות. האחר עשה עסקה עם אלוהים: חיים משמעותיים בלי אושר. לצער שניהם, הם היו חברים קרובים, מה שאִפשר להם לעקוב אחרי התוצאות לאורך זמן – עד שהנסיבות כפו עליהם באופן צפוי מראש שנאה הדדית והיפרדות. התברר שבשני המקרים התמורה היתה בסך הכל צדו האחורי של המחיר, בלי קיום עצמאי משלה. בעל האושר היה מאושר בדיוק בגלל היעדר המשמעות; בעל המשמעות חווה אותה בדיוק בגלל היעדר האושר. כל אחד קינא באחר לא על מה שניתן, אלא על מה שנלקח; כל אחד רצה שגם ממנו יישלל הדבר שנגזר עליו לקבל. ושניהם בעיקר רצו לחזור בזמן לאותו ספסל ולהסתכל, במקום על שותפיהם העסקיים החדשים, רק זה על זה.

*

איש אחד היה החור השחור במשפחה: המרכז הבלתי נראה, והריק לכאורה, ששמר בכוח הכבידה העצום שלו על המבנה והסדר ביחסי כל שאר הקרובים ומנע מהם להיתלש ממקומם בכיוונים אקראיים וללכת לאיבוד בחלל. בני המשפחה החזיקו כלפיו באותה אמונה שרוב האנשים מחזיקים בה כלפי חורים שחורים אמיתיים – שמדובר באיזשהו אַיִן, חלק חסר שאסור להתקרב אליו אחרת נופלים ונבלעים בו. גם לאלה וגם לאלה לא היה אכפת שבמציאות מדובר בהפך הגמור, בישות קיימת ומלאה בחומר עד כדי כך שאפילו האור לא מצליח להימלט ממנה. המשפחה כיבדה את עצמאותו של האיש אבל פחדה מסגנון חייו, שהיווה – בטבעיות גמורה ובלי שום אידאולוגיה – שלילה גורפת של סגנון החיים המקובל בחברה ואצל הקרובים האחרים. כולם ידעו שהוא לא רוצה להשתתף ולהשתייך, ובכל זאת הרגישו מחויבים להזמין אותו למפגשים. למזלם הוא לא אכזב אותם, והם תמיד נשמו לרווחה כשהוא המציא תירוץ כלשהו כדי להיעדר, או הגיע וכעבור זמן קצר, ממש לפני הנקודה שבה שיחות הנימוסים מאבדות גובה ומאיימות להתרסק על נושאים חשובים, נעלם בלי להגיד שלום.

*

מפורסם אחד נשאל בראיון מה סוד הקשר המוצלח שלו ושל האישה שנקראה, בכתבה, בכינוי העילג זוגתו. המפורסם ענה: הסוד הוא שזה לא קשר, זה שקר. אנחנו בקושי מדברים, ובוודאי שלא עושים כלום יחד מעבר לזה, אבל שנינו יודעים להופיע, וזה מה שאתם רואים – הופעה כל כך משכנעת שהיא בטח גרמה ללא מעט אנשים להיכנס לדיכאון אמיתי מרוב קנאה בנו. הקשר שלנו נמשך כבר עשורים ושורד כל משבר רק כי הוא מת מזמן, והמתים הם היחידים שלא יכולים למות. המפורסם, שידע את נפש הקהל שלו, לא דאג שהתבטאויות כאלה ינפצו את האשליה ויפגעו ברווחים שלו ושל האישה שאיתו. וכצפוי, המעריצים השרופים, והציבור בכלל, התמוגגו מהווידוי שאותו הם ראו לא כהודאה מביכה בתבוסה אלא כעוד הופעה מתוחכמת וקרת רוח של בדרן משופשף. הם הניחו שהמפורסם מן הסתם הגזים בשביל האפקט הדרמטי, והמצב הזוגי שלו לא יכול להיות עד כדי כך חמור; ומצד שני, הם כן לקחו ברצינות את עצם האפשרות של יחסים כאלה, וקראו את הכתבה כאילו היתה, במקום תיאור עגום של מצב קיים, הזמנה להגשמתו של רעיון פרוגרסיבי מבטיח. יותר ויותר אנשים הצטרפו לטרנד ונתנו ליחסים הזוגיים הרקובים שלהם להתמוטט סופית מאחורי הקלעים, על מנת לשחרר את כל האנרגיות והתקציבים שהושקעו עד אז במאמצי תחזוקה כושלים ולהפנות אותם בבת אחת למחלקת התפאורה. נעשה מקובל חברתית להודיע – בחיוכים מאוזן לאוזן ותוך החזקת ידיים הדוקה – על מות האהבה והעברת שלטונה לידי המיתוג הרומנטי; כבר לא היה צורך להעמיד פנים שמשהו טוב קורה בין גבר ואישה בפרטיות, מאחורי דלתיים סגורות, ואפשר היה להתרכז במה שנראה שקורה ביניהם בציבור, ברחוב, והכי חשוב, בנוכחות חברים, שהפכו יותר ויותר ליריבים במשחק תיאטרלי שרק למעטים, בסופו של דבר, היה כישרון לנצח בו.