הפעם הזאת, אם נתעלם מהחודשיים הראשונים פחות או יותר, קיבלתי את ה-“full חופשת לידה experience”. וזה הזוי אפילו להציע להתעלם מהחודשיים האלה אבל נעשה זאת, כי לפני זה חיינו בעולם אחר. בחודשיים, עשיתי מנוי לסטודיו לאימוני כושר לנשים אחרי לידה, ובמשך משהו כמו שישה חודשים הגעתי באופן קבוע פעמיים בשבוע לאימונים עם התינוק. מעולם לא התמדתי ככה באימונים לפני זה, והרגשתי שאני מתחזקת, מצאתי את עצמי משתמשת במשקולות יותר כבדות, הסתכלתי על הנשים החדשות שהגיעו עם התינוקות הטריים שלהן בזמן שאני עם אחד שכבר מפטפט ומשחק עם צעצועים, והרגשתי ותיקה לעומתן. אבל יותר חשוב מזה מבחינתי – היה לי לאן ללכת ומה לעשות יומיים בשבוע.

ניסיתי ללכת לפעילויות לתינוקות במרכזים הקהילתיים ובקניונים – פשוט לא התחברתי. ברוב הפעמים קמתי והלכתי באמצע. זה הרגיש כמו זיוף, כאילו אני מעמידה פנים – ובשביל מה? בשביל מי? אם אני לא נהנית, וגם התינוק לא (ובינינו – הנאה של תינוקות בגילאים האלה היא דבר שכמעט ולא קשור לסטינג שהם נמצאים בו) – אז מה אני עושה פה בכלל?
היו כמה פעילויות חד-פעמיות שכן נהניתי מהן – סדנת רקמה, סיור מודרך במוזיאון אמנות.. אבל השיא של חופשת הלידה מבחינתי היה סדנת הכתיבה. שם סוף סוף הרגשתי שאני מקבלת ערך אמיתי, שהיא טובה לי גם בלי קשר לתינוק, שהוא למעשה סוג של אקססורי שאני מביאה איתי אבל *אני* זו שבמרכז, אני המעניינת מבין שנינו – תחושה יוצאת דופן לאישה אחרי לידה. הסדנה עודדה אותי לעשות עבור עצמי, נתנה לי רשות להניח את התינוק בצד, גם אם רק ל-10 דקות בכל פעם, להתחבר לעצמי ופשוט לכתוב. היא גם סיפקה מסגרת ואפשרה אינטראקציות ביני ובין נשים אחרות, שתמיד מאתגרות לי. פה המסגרת אפשרה להשמיע דברים מול אחרות שלעולם לא היו עולים בשיחת חולין או בשיחת היכרות, לקבל הכרה על אותם דברים שנחשפים ועל אופן החשיפה. להישמע באמת, ולקבל אישור על הדברים. להכיר גם את המחשבות והתחושות הכמוסות של נשים אחרות. זה היה מדהים, וקצת חבל לי שזה נגמר בלי להשאיר הרבה עקבות.

הדבר הכי כיף עם התינוק – שיעורי שחייה לתינוקות. הקטנצ’יק הזה נהנה מכל דבר, אבל הכי – מלהיות במים. בכל פעם שנכנסנו לבריכה ההתלהבות והאושר שלו היו מדבקים. הוא היה כוכב הקבוצה, התרגש והתלהב מכל שיר, מכל פעילות, עם בעיטות נמרצות ברגליים וחיוך ענק מרוח על הפנים. 

לפני שהייתה לנו שגרה מבוססת, חיכיתי לה מאוד. שגרה היא דבר חשוב, וחיכיתי במיוחד לתקופה שבה אדע ברמת ודאות די גבוהה שיש לי שעה או שעתיים קבועות לעצמי בזמן שהתינוק ישן. כשזה סוף סוף קרה, זה באמת היה גיים צ’יינג’ר. זה קרה באיזור גיל השישה חודשים, וזה מתי שהתחלתי באמת להנות מחופשת הלידה. סוף סוף יכלתי לישון אחר הצהריים בלי להטריח את בן הזוג. יכלתי לקרוא או לסרוג או לכתוב. יכלתי לתרגל SQL לקראת חיפושי העבודה. היום אני מרגישה את הסוף. עובדת יום בשבוע, בימים האחרים יוצאת עם התינוק לכל מיני מקומות – לקניון, לבריכה, לגינה, לאיזו פעילות פה ושם. ומגישה קורות חיים, ועושה מבחני בית, ומתראיינת.

הכל היה שונה בפעם הזאת. תינוקת רצינית ואדישה שתקועה בבית בתקופת קורונה התחלפה בתינוק חייכן וחברותי שיוצא בכל יום לפעילות אחרת. אמא לילדה ראשונה, חרדתית, מותשת ומבולבלת, שעצם המחשבה על לצאת מהבית לבד עם התינוקת מכניסה אותה לסטרס וחוזרת לעבודה כשהתינוקת בת 5 חודשים וחצי, התחלפה באמא מנוסה יותר לילד שני, שיודעת שהכל עובר, שמבינה שהקושי יחלוף וצריך רק להיות סבלניים, שמכירה בכך שזו תקופה שלא תחזור ונחושה לנצל אותה עד תום, גם אם אנחנו במלחמה והכל מורכב וקשה, ועדיין בבית עם התינוק בגיל 9 חודשים.

זו הייתה תקופה מורכבת. המלחמה כל הזמן ברקע, בעצימויות משתנות. כל הזמן נזכרת בחטופים, חושבת על החיילים שנלחמים ממש עכשיו. מצב אבסורדי להיות בו – מצד אחד חרדה קיומית, מצד שני שגרה של אישה בחל”ד. לא יודעת איך הדברים מתיישבים יחד, אבל זו המציאות.

והוא – הוא קסם. פשוט קסם. הוא היצור הכי חייכן וחמוד שקיים, וכל אדם שמסתכל עליו לא יכול שלא לחייך בחזרה. גם ברגעים ובימים קשים בתקופה הזאת (ואני מתכוונת גם לרגעים קשים בהקשר של המלחמה וגם לאלה שקשורים לתינוק ולמשפחה), הוא לא הפסיק לחייך אל העולם. הוא מתנה לעולם, ואני מקווה שהוא יישאר ככה תמיד, שלא יפסיק להיות כזה, ושיזכה באותו יחס בחזרה.

אני זוכרת שפעם, כשהייתי בקורס בצבא, והייתי צריכה לסבול את הלימודים המשעממים, ואת ההשכמות ואת השמירות בלילה ואת ההפחדות של הסמ”ל ואת אלה של הרס”ר, דיברתי עם אמא שלי בטלפון באיזה ערב מהבסיס.

אני זוכרת היום את מה שהיא אמרה לי אז, על אף שחלפו 13 שנה, כי זה היה דבר מאוד לא אופייני לה לומר – אמא שלי, ה(סליחה, לא נעים לומר אבל זה נכון) קמצנית, אוקיי, אולי חסכנית בקיצון, אבל בכל אופן אחת שלא תעודד אותי אף פעם להוציא כסף, ובטח שלא על משהו שאפשר להכין לבד בזול יותר או בחינם, או להביא מהבית, אמרה לי שאני צריכה לקנות לעצמי שתייה מהמכונות וחטיפים מהשק”ם! שאני צריכה לעשות מה שיגרום לי להרגיש טוב בסביבה הקשה הזאת שאני נמצאת בה, ואם שוקו חם מהמכונה בערב גורם לי להרגשה טובה, אז אני צריכה לאפשר לעצמי כמה שבא לי, ולא לחשוב על הכסף.

קצת מצחיק שאני עדיין זוכרת את אותה אמירה 13 שנים אחרי. בכל אופן, עכשיו, לענייננו – הגעתי לעבודה, ולפני שאגש למטלות המטופשות והמשמימות שהוקצו לי להיום, אני הולכת לקנות לי איזה משהו בצקי וטעים מהמאפייה שליד.

אנחנו לא אנשים שמחים.

לפעמים אנחנו שמחים, ברור. מכירים רגעים של אושר צרוף, גם סתם כאלו של נחת. אבל בבסיס שלנו, קשה לנו להינות מהרגע.
אולי אני צריכה לדבר רק בשם עצמי. איך אוכל להעיד על מצבו הרגשי הפנימי של אחר? אבל גם בחוויות המשותפות שלנו אני מרגישה את זה-
ציפייה גדולה, דיבורים לקראת, על כמה כיף יהיה, כמה נהנה, כמה נשמח… מתכננים, מתכוננים, בונים ציפיות — ובסוף, ברגע האמת עצמו – השיא הזה, שלקראתו בנינו מגדל שלם של ציפייה? לא מגיע. לפעמים יש העמדת פנים, מעין התלהבות חצי מזויפת. לפעמים גם זה לא ממש. ואחרי זה, לפעמים נהנים מהתוצאה, לפעמים מהזיכרונות. הרבה פעמים ההנאה מגיעה בדיעבד, אחרי רגע האמת. אבל ברגע עצמו – השמחה לוקה בחסר.
כנראה שאני מכלילה מדי. בכל זאת, כרגע האירוע העיקרי שבעיני רוחי הוא החלפת הסלון: חודשים של תכנונים, חיפוש, התלבטות, החלטה, המתנה, כאשר כל הזמן מדברים על כמה שנמאס מהספה הישנה והשוקעת כבר ואיזה כיף יהיה עם הסלון החדש. וכשמגיע סוף סוף – אין זיקוקים או פריצה בריקודים על השטיח הדנדש שזה עתה נפרס תחת הרהיטים היציבים שנבחרו בקפידה. אין “כיף”. כן, מדברים על כמה שכיף. ואיזה יופי והגיע הזמן, וסוף סוף נוח לשבת לראות טלוויזיה ולא צריך לשקוע בספה כמו יצורים חסרי עמוד שדרה. צריך להתרגל לאיך שהכל נראה, זה כל כך שונה, אבל איזה טוב זה נראה, איזה כיף.

כבר הרבה זמן שאנחנו חולמים על חופשה בתאילנד. מדברים על איזה חלומי יהיה לטוס רק שנינו, על כמה אוכל טעים נאכל וכמה נהנה. תכלס? אני מכירה אותנו. זה לא שלא יהיה לנו כיף. אבל זה גם לא שנפשוט מעצמנו את התכונות החרדתיות והדיכאוניות שלנו בעלייה למטוס. נתגעגע ונדאג לילדים, ונרגיש מתוחים ועצובים, ויהיו גם רגעים של הנאה ואושר אבל איכשהו הכל יימהל בדבר הזה שהוא פשוט אנחנו, והמשהו הזה הוא לא שמח.

יש לנו חיים טובים, טוב לנו באמת. ובאותו זמן, גם לא – ואף חוויה חיובית לא תשנה את מי שאנחנו בבסיס.
אחרי יום כיפי באמת (והיו כמה כאלה בחופשת פסח האחרונה) – אני אוהבת להזכיר את זה, לשנינו. להכיר בזה. להגיד בקול. שלא יחמוק, שלא יתפספס, שלא ילך לאיבוד. לתפוס את הרגעים האלה, הטובים.