אז בפוסט הקודם סיפרתי שהסברתי למ' שהסבל הוא נורמלי בשבילי. טוב, לא ממש אמרתי את זה במילים האלה. אבל אני בהחלט מכירה את האתגר היומיומי שנקרא "ללכת לעבודה (או ללימודים, או לצבא), לראות אנשים ולהיראות על ידם, ולנסות לקיים איתם אינטראקציות נורמליות". אתם יודעים, דברים שכמעט כולם עושים על בסיס יומיומי, אבל שאצל אנשים מסוימים יכולים לעורר תחושות קשות מאוד שצריך לחיות איתן כל הזמן, וזה יכול להפוך את החיים לבלתי נסבלים.

שנים שאני חווה את החיכוך שבתנועה בתוך עולם חברתי. בתהליך שעשיתי לאורך כמעט 10 השנים האחרונות, הגעתי למסקנה שאני צריכה לקבל את החרדה החברתית שלי. לקבל אותה לא אומר לוותר, ולא אומר לשקוע במקום. לקבל אותה אומר להבין שאני והיא זה לא ספרינט קצר וגמרנו – זו ריצה למרחקים ארוכים. היא ואני הולכות לבלות *הרבה* זמן יחד, אז כדאי שנלמד להסתדר. עדיין היא מצליחה להפתיע אותי מידי פעם, אבל זה לא קורה המון. ועם ההיכרות הגוברת עם החרדה, גברה תחושת הקבלה. החרדה היא כבר לא איזה דבר זר שתוקף אותי פתאום ומשתק אותי, והיא כבר לא ענן רועם שעוקב אחריי לכל מקום. היא איזשהו חלק קטן בתוכי. היא חלק ממני שהוא פחדן ולא רציונלי, שלפעמים מתחיל לפעול ללא שליטה ולהפעיל כל מיני מנגנונים בגוף שלי ללא רצוני. ואני יודעת שמה שאני צריכה לעשות זה להקשיב בסבלנות למה שיש לו לומר, ואז להגיד לו ברוגע- "אוקיי. שמעתי אותך. עכשיו אני ממשיכה הלאה."

כחלק מההיכרות שלי עם עצמי, למדתי לזהות מה קורה לי בגוף בסיטואציות מסוימות, וגם לחזות את זה, לפחות באופן חלקי. ולכן, כשחוויתי קושי מוגבר בכניסה למקום העבודה החדש, זה היה מבחינתי דבר צפוי. וגם היה צפוי שהקושי יתמתן ויחלוף תוך כמה חודשים: כך היה בעבר, וגם יהיה גם הפעם.

מה שפחות ציפיתי לו הוא שההקלה תהיה יותר מהירה מבעבר. עבר פחות מחודש וחצי מאז פרסום הפוסט הקודם, וכבר אני יכולה להגיד שאני במקום אחר. אפילו הקירות השקופים כבר בקושי מפריעים לי.
אני חושבת שהיו כמה דברים שזירזו את תהליך ההסתגלות שלי – אחד מהם הוא האנשים שבצוות שלי, שקיבלו אותי יפה ומאוד נחמדים אליי. אני מרגישה יותר דומה להם ופחות מאוימת מהם בהשוואה למסגרות קודמות שהייתי בהן. דבר אחר הוא הביטחון העצמי הגבוה שיש לי בהיבט המקצועי, איתו הגעתי לעבודה הזאת (בשונה למשל מהמצב שהיה לי בגיוס לצה"ל, בכניסה לעבודה הראשונה אחרי התואר וכד'). היה לי חשוב להפגין את היכולות שלי והיו לי הזדמנויות לעשות את זה (שאת חלקן אני יצרתי). זה הגביר את הביטחון העצמי שלי מול מי שאני עובדת איתם וגם גרם לי להרגיש מוערכת כשהם פרגנו לי (והם טובים בלפרגן – ראו את הנקודה הראשונה). אני מרגישה שזה סופר תרם לתהליך ההסתגלות שלי.
וכמובן, כמובן שאני נותנת לעצמי קרדיט על השינויים הפנימיים שעברתי לאורך השנים. כל הזמן הזה שהקדשתי בטיפולים מכל מיני סוגים, ואולי חשוב מכך, בחשיפה העצמית המתמשכת לקושי ול"סבל" היומיומיים – עשו את שלהם. ומדהים לחוות את זה.

זה לא שהכל מושלם. אני לא יודעת אם השלמתי את תהליך ההסתגלות שלי. אבל אני יודעת להעריך את הטוב, לראות את הטוב. נהייתי מאוד טובה בזה, כי אם לא שמים לב גם להישגים הקטנטנים ביותר, וחיים בתחושה שהסבל לא יוקל אף פעם – אפשר להישבר.

אני כמעט לא מאמינה שאני זוכה לקצור את הפירות של העבודה הקשה שעשיתי. זה נותן לי עוד כוח להמשיך.

מקום העבודה החדש ממש ההיפך מלהיות חרדה-חברתית-friendly. עם כל ההתפתחות שעברתי בשנים האחרונות (והיא משמעותית), המקום הזה כאילו מנסה לדרדר אותי חזרה בכוח.

דברים שקשים לי בעבודה החדשה:
אתחיל מזה שהקירות כולם שקופים. אפשר לעמוד בצד אחד של המשרד ולהביט דרך כל החדרים עד הצד השני, לראות מי נמצאת בכל חדר ומה היא עושה, לפעמים עד רמת מסך המחשב. זה כולל את החדרים הקטנים שנועדו לפגישות של 2-3 אנשים, וזה כולל את חדר הישיבות הגדול ואת כל החדרים שמסביב של כלל הצוותים. זה אומר שבכל מקום שאת נמצאת בו – רואים אותך. אני לא יודעת איך הדבר הזה נחווה על ידי אנשים אחרים, ואני לא יודעת עד כמה יש צורך להסביר למה המצב הזה מבחינתי הוא סיוטי. אגיד רק שזה מגביר את המודעות העצמית (הגם ככה גבוהה) שלי בצורה משמעותית. אין אף מקום שבו אפשר לשבת בלי להיראות, שהוא לא תא שירותים או חדר הנקה. קשה לי להבין איך מישהו חשב שקירות שקופים בכל המשרד זה רעיון טוב.

אין מקומות ישיבה קבועים, בכל יום אנשים מתיישבים במקומות אחרים.
אנשים כל הזמן יוצאים ונכנסים מחללי עבודה ומדברים בקול, מה שאומר שאין שום אפשרות להתרכז בעבודה לאורך זמן. מבחינתי יש היבט נוסף, שהוא עניין ההשתתפות בשיחה – אני רוצה להשתלב חברתית בצוות, וזה אומר שאני לא יכולה פשוט להתעלם מכל מי שנכנסים ויוצאים ומנהלים סמול-טוקים וצוחקים בחדר. אני צריכה מדי פעם לעשות מאמץ ולנסות להשתחל לאיזו שיחה, להעיר איזו הערה פה ושם כדי שלא יחשבו שאני סנובית.
השילוב של קירות שקופים והתחושה שכל הזמן רואים אותי, יחד עם זה שכל הזמן יש "אקשן" חברתי מסביבי, יחד עם זה שאין לי אפילו מקום ישיבה קבוע – פינה קטנה משלי – יוצרים אצלי כאוס, מודעות עצמית קיצונית ותחושה תמידית של מאמץ.
וזו רק האווירה הכללית במשרד, שמלווה אותי כל הזמן כשאני במשרד. אליה מתווספים גם:

תרבות ארגונית קלוקלת: זה מתבטא באיחורים כרוניים וקיצוניים לפגישות, זימון של אנשים לפגישות בלי תיאום ובלי הכנה. מצאתי את עצמי מזומנת לפגישה שאני לא יודעת מה המטרה שלה, עם אנשים שאני לא מכירה, בשעה לא נוחה, וגם כשהגעתי למקום המצוין בשעה המצוינת – האנשים האלה לא היו שם. המון פעמים אנשים נמרחים בפגישות קודמות או סתם מחכים שיחפשו אותם. אני מגיעה לחדרים ופשוט מחכה בהם, לפעמים במשך הרבה זמן, לפעמים עד כדי כך שאני מוותרת וחוזרת לחדר של הצוות שלי ומחכה שיבואו לחפש אותי… ואיכשהו נדמה שרק אני (מי שהגיעה בזמן) מרגישה מפודחת מהסיטואציה.
מעבר לזה, הפגישות מתקיימות בחדרים שצריך לשריין מראש במערכת מסודרת, שזה מצוין. מה שפחות מצוין הוא שאנשים לא שמים על זה שחדרים משורינים ופשוט הולכים לשבת שם, ועוזבים רק כשמגרשים אותם. ככה יוצא לי באופן קבוע לבקש מאנשים לצאת מחדרים. ושוב – אני זאת שמרגישה מובכת. זה אבסורד.

העבודה בינתיים כוללת הרבה הוראות מעורפלות של "לדבר עם X". רוב המשימות הן לגמרי באוויר ויש לי המון אי ודאות לגבי מה מצפים ממני בתכלס לעשות או לייצר. הכל בערפל.

לסיכום, זה מקום שמעמת אותי באופן תמידי עם מצבים חברתיים מעורפלים ולא נוחים, בצורה חודרנית ממש. מעבר ליום אחד בשבוע בו מותר לעבוד מהבית, אין לי מקום שאני יכולה ללכת אליו ופשוט לעבוד בשקט וברוגע.

מ' טוען שאם אני סובלת – אני צריכה לעזוב. אמרתי לו שהוא לא מבין שבכל מקום עבודה חדש שאכנס אליו יהיה לי קשה בהתחלה, שאני לא "סובלת" ושהקושי שאני חווה הוא צפוי במצב של כניסה למקום לא מוכר, בטח כשהוא מותאם כל כך לאנשים מוחצנים וחברותיים. הסברתי לו שככה זה כשאני נכנסת למסגרת חדשה, ושתוך כמה חודשים המצב ככל הנראה ישתפר.
אבל אחרי זה חשבתי: אולי אני בעצם כן סובלת? אולי התרגלתי לסבול עד כדי כך שזה כבר נראה לי טבעי ונורמלי (גם אם רק ביחס לעצמי)? אולי אני לא צריכה לקבל את המצב ולחשוב שממילא בכל מקום החוויה שלי תהיה דומה, ובמקום זה כן לשאוף לעבוד במקום שלא יגרום לי להרגיש ככה? השאלה היא האם קיים מקום כזה. ברור לי שיש דברים במקום העבודה הספציפי הזה שמקשים עליי במיוחד. אבל אני כן מאמינה שכל מקום עבודה יהיה בבסיס מותאם לעובדים מוחצנים, כי העולם הוא כזה. יהיה לי קשה בכל מקום, ואני מורגלת לחשוב שאני אצליח להתמודד ולהתגבר על הקושי, כי זה מה שתמיד עשיתי. אבל אולי פה הקושי המוגבר הוא קיצוני ולא מצדיק את עצמו? אולי אני לא צריכה לאלץ את עצמי להתמודד איתו?

מצאתי עבודה חדשה. סה"כ הייתי מובטלת חודש אחד. זו הייתה תקופת ביניים שחששתי ממנה מאוד – לא הייתה לי פשוטה ההחלטה לגזור על עצמי תקופה של היעדר שגרה שלא ברור מתי תיגמר (וכמובן שמשכה תלויה בי רק במידה מועטה). אבל כבר לא יכלתי יותר במקום הקודם, והצטרפתי לגל העזיבות. וניסיתי לקחת השראה מהאחרות שעזבו ונראו כאילו לא דחוף להן בכלל להתקדם למקום הבא, כאילו מבחינתן להינות מהחופש זו לא רק סיסמה אלא דרך חיים ואמצעי למילוי של שבועות או חודשים, מה שיזרום…

ניסיתי להינות מהחופש. באמת שניסיתי. אבל גם חיפשתי באינטנסיביות משוגעת. כי אני לא אחת שטוב לה בלי מסגרת. הגשתי קורות חיים לעשרות רבות של משרות, ולאורך הזמן נהיה לי קצת יותר ברור איזה סוג תפקיד אני מחפשת. גם התראיינתי הרבה, והרגשתי איך שאני משתפרת בזה, איך שהתשובות כבר זורמות ממני החוצה בלי שאצטרך לנתב אותן כמעט. עשיתי גם כמה מטלות ומבחני בית, בחלקם ממש הרגשתי שהפצצתי, דרך אחרים הבנתי שהמשרה בעצם כנראה לא בשבילי. הדחיות היו רבות ומגוונות: בהתאם להיקף שליחת הקו"ח, תיבת המייל שלי התמלאה בהדרגה בעשרות מסרי דחייה לקוניים, כאלו שלא הפתיעו או כאבו כל אחד בפני עצמו אבל במצטבר התחילו להעיב עליי. היו דחיות שאכזבו אבל לא הפתיעו במיוחד. והיו כאלו שהיממו כמו בוקס לפרצוף, שהגיעו אחרי תהליך לא קצר למשרה שנראתה לי תפורה עליי, אחרי ראיונות מעולים או מטלות מצוינות ומושקעות שהגשתי, אחרי שכבר התחלתי לפתח ציפיות ולדמיין שהנה מצאתי.

האמת? לא ציפיתי שככה זה יהיה. לא ידעתי כמה אכזר עולם חיפוש העבודה (הרי הפעם האחרונה שחיפשתי הייתה לפני שלוש שנים, כסטודנטית, והתקבלתי למשרה הראשונה שבאמת רציתי), וזה פאקינג עולם אכזר. צריך להיות מוכנים לזה, ואני לא הייתי מוכנה. אז אחרי חודש של חיפושים אינטנסיביים ו-3-4 דחיות כואבות במיוחד, הייתי גמורה. ידעתי יותר טוב מה אני מחפשת ורוצה, וידעתי להציג את עצמי בראיונות, אבל הבוקסים לפרצוף גמרו אותי. הייתי בסטרס ובחוסר ודאות (עוד מהתקופה שלפני עזיבת מקום העבודה הקודם), וזה התבטא בסממנים פיזיים של סטרס – בעיות בבטן ואפילו איחור של המחזור. פשוט רציתי להפסיק.
היו לי שתי הצעות על השולחן – אחת דרך קולגה לשעבר שהציעה לי עבודה בחברה בהנהלתה, בתפקיד עם הרבה עצמאות אבל מעט יציבות, ואחת בעמותה, בתפקיד שנשמע מעניין ועם אימפקט חברתי, אבל במשכורת נמוכה ממה שחיפשתי. החלטתי ללכת על העמותה, ושם אני נמצאת עכשיו.

אין ספק שזו הייתה פשרה, גם מבחינת התנאים וגם מבחינת סוג העבודה שהיא לא בדיוק מה שחיפשתי. חבר אמר לי שייקחו לפחות 3-6 חודשים לפני שאוכל לשפוט אם טוב לי שם או לא, אז מוקדם לגבש דעה. אז אני נותנת צ'אנס. יש בי חלק שמצטער על זה שקיבלתי את המשרה ועצרתי את החיפושים, הרי הייתי כבר בשוונג והייתי יכולה בתיאוריה לתת לעצמי כמה ימים להתאושש ולהמשיך לחפש משהו שיושב לי בול (בתיאוריה – כי לא הייתי מסוגלת באמת לנוח מהחיפוש האובססיבי). אנחנו גם מתכננים הריון שני בקרוב, אז אם יתברר לי שזו לא התאמה טובה מבחינתי, אני די "כלואה" במקום הנוכחי לפחות למשך שנה (אין ספק שכיף להיות אישה).
לא יודעת. לפחות הסטרס איננו. הוא התחלף כמובן בקשיי הסתגלות, אבל אין ספק שאני אדם שטוב לו במסגרת. אני מרגישה מוחזקת, איכשהו. חזרה לי הודאות, לפחות לתקופה מסוימת. מה שיהיה אחרי שנה-שנתיים – אנחנו עוד נראה.