היה לי ידיד בתואר שבין הערצתי את הגישה שלו לתואר לבין חשבתי שהיא משוגעת ולא רציונאלית, כי האמירה "אני חושב שאני נכשל, אבל אני ניגש בשביל להרגיש את הבחינה" היא לא רציונאלית, או אם תתעקשו – לא מוצדקת. מה יש להרגיש, את הכישלון? אז למועד א' לא ניגשתי ולא התחרטתי, כי עד כמה שזה מוזר, ידעתי שאני אכשל, לא רק הרגשתי ככה מתוך לחץ. לא ידעתי לפתור אף שאלה וכל שאלה ממבחן אחד היתה שונה מאחרת והחלק הכי מעצבן בסיפור זה שהיה היה קורס חובה, אז גם לא היה איך לצאת מזה (האמת, גם מקורסי הבחירה לא היה איך לצאת מי יודע מה, כי הם היו לפי התמחויות, אז אם בחרת התמחות אחת ולא היית יכול לסבול את אחד מהקורסים עד כדי כך שחשבת לצאת מההתמחות, היית מתחיל מ-0 התמחות אחרת).

אז הידיד ניגש למועד א'. הלך לו זוועה, ונכון שאומרים שאי אפשר לדעת, כן פקטור, לא פקטור, בדיקה רחמנית, וואטאבר. היתה לנו בדיחה על מבחנים כאלה – "התחלתי לחשב את הציון מלמטה". כשהגיעו הציונים הוא גילה, לא להפתעתו, שהוא נכשל. אני שמחתי עוד יותר שלא ניגשתי כי אם הוא נכשל ועוד נתן פוש מטורף ביומיים האחרונים, אז אני לא הייתי מצליחה יותר.

אם לומר את האמת, לא סבלתי את הקורס הזה ומאוד רציתי להעיף אותו ולא כל כך היה אכפת לי  בתחילת הלמידה איך זה יקרה, עובר וקצת, שבעים, אחרי יותר מחודש של השקעה, התבאסתי לחשוב על שאני אחזור עם עובר. אז מתי זה עבר לי? דקה אחרי שקיבלתי את המבחן הספקתי כבר לרפרף על כולו – לא יודעת, לא יודעת, עוד לא יודעת… ומשם זה היה פשוט התאבדות על המבחן הזה בשביל לעבור אותו, וזו לא היתה הגזמה, משום שידעתי שאם אני לא עוברת את המבחן הזה, אני בשנה רביעית (התואר נמשך שלוש שנים), עם קורס דפוק אחד. אני לא יודעת איך עברתי, אני גם לא יודעת איך קרה שהמועד ב' היה קשה ברמה פסיכית בהשוואה למועד א'. אני כן יודעת שקצת התחרטתי, אבל היתה לי "חרטה בתנאים אחרים". התחרטתי שלא ניגשתי למועד א', אבל עם מוכנות של מועד ב', כי בתנאים כאלה הייתי מוציאה 90. במועד ב' אם עברת היית צריך להגיד תודה. ההתפלגות היתה הכי מוזרה שראיתי בחיים שלי. מתוך כל מי שניגש למועד הזה, מי שעבר קיבל בין 60 ל-65, השאר נכשלו, ולא היה פקטור. החלק היותר מבאס זה שהידיד שניגש למועד א' ולמועד ב', נכשל בשני המועדים והתחיל שנה רביעית, בשביל קורס מסכן.

אז למה אני מזכירה לעצמי את זה? כי בעיניי מה שיהיה הוא יותר טוב ממה שהיה או מה שיש. אם להיות מופתעים ממשהו אז להיות מופתעים לטובה, וזה מובטח אם מצפים לגרוע מכל… אז ציפיתי, איכשהו עדיין הופתעתי וזה חברים, ה-worst case של ה-worst cases. באופן די אבסורד זה גרם לי לחשוב על זה שלא תמיד יש יחס ישר בין הזמן שלמדת (למידה איכותית, כן?), לבין הציון שתקבל.

לצערי, אני לא חושבת שאני ארגיש כמו ידיד שלי שניגש למועד א' מבחינת הגישה למבחן. לא איזי לי כשלמדתי חודש למבחן לעשות את מה שאני יודעת ומה שיהיה יהיה. אני גם לא חושבת שאני אחשוב שאני גיבורה כי "עשיתי את זה, עשיתי את מועד א' ". יש סיבות רציונאליות שכיביכול מראות שכדאי לעשות את המבחן: הזמן ששרפתי, הזמן ששרפתי, שוב הזמן ששרפתי, יש קורס חדש בפתח (שאין לי אנרגיות אליו ועד רגע זה יש לי מחשבה לדחות אותו ולקחת חופש מהלימודים), ולא מתאים מבחן באמצע. אבל בהרגשה, בהרגשה זה "למה לעשות את זה לעצמך".

יש שני דברים (חוץ מאיתי) שיכולים לשמח אותי. אף אחד מהם עוד לא קרה : /

אני מרגישה שיוצאת נשמתי, נסחטת לי הצורה בשביל להבין כל מיני דברים, וכשאתה כבר לא שם והיית שם, קל לך לשכוח כמה קשה היתה הפעם הראשונה. אז הפעם הראשונה שהייתי בסיטואציה דומה לתקופה הנוכחית, היתה אי שם בשנה ג'. לא למדתי שפת תכנות, אבל כן למדתי קורס שמזכיר את ההרגשה של ללמוד שפת תכנות. בקורס ההוא אם לא ידעת את התאוריה, אתה במועד ב', כי שאלה אחת שמתבססת על תאוריה היתה שווה 60 נקודות. אני חשבתי אז את מה שאני חושבת היום על רקורסיה – שאני לא רוצה להיות DBA, שאין מצב ש-DBA משרטט משולשים ומעוינים ובקיצור – למה זה טוב בחיים האמיתיים? לא רק זה, כמו שבמבחן בג'אווה מצפים מסטודנט שזו שפת התכנות הראשונה שלו להתחיל לחשוב כמו מתכנת שתכנת כבר עשרות רקורסיות (מי עשה רקורסיה לפני הממ"ן הלפני אחרון???), בקורס ההוא הייתי צריכה לשלוף שאילתות כאילו אני אנליסט מדופלם ו-DBA בכיר ששרטט כמה וכמה סקיצות לדאטה בייסים.

בשלב הראשון הייתי היסטרית, ממש, בעיקר בגלל השאלה האכזרית עם השרטוט שת'כלס אף סטודנט לא ידע מספיק טוב, כמו שאף אחד לא שולף רקורסיות מהכובע, בטח ובטח לא כשהוא מוגבל בשעה-שעה וחצי. בזמנו היה לי ידיד ממש טוב שבמקרה היה אנליסט כמה שנים, אז הוא ניסה להזכר ב-SQL וזה עבד לא רע, אבל לגבי שאלת השרטוט זה… לא היתה דרך להיות בטוחים בזה, גם לא אחרי 7 מבחנים (זה כל מה שהיה לתרגל, הקורס הזה לדעתי בכלל לא רץ במקומות אחרים, בטח לא במתכונת הזאת). ניגשתי. קיבלתי ציון. כוסחתי קשות בשאלת 60 הנקודות ההיא, לא קיבלתי אפילו לא חצי מהנקודות, יותר בכיוון של רבע. הדבר היחיד שת'כלס העביר אותי במבחן הזה היה זה שעל כל השאילתות עניתי נכון עד לרמת הסוגריים. ואז ניגשתי למועד ב', עדיין בחרדות משאלת ה-60 נקודות הזאת שהיא כל יכולה, אבל בעיקר יש לה נטייה להכשיל. אני זוכרת ששאלתי את עצמי: איך אני יכולה להיות מוכנה יותר ממה שכבר הייתי, אם אני חושב שעשיתי כל מה שאני יכולה. אם לומר את האמת, אני לא יודעת איך הצלחתי יותר במועד ב', כי לא שיניתי שום דבר ועדיין שיפרתי ביותר מ-20 נקודות.

אז היום אני בהיסטריה של החיים מהרקורסיה ומהיעילות, ועדים לכך איתי, ידיד שלי וסטודנטים אחרים.
אני חושבת בכנות שרוב הסמסטר עשיתי הכל חוץ מללמוד ת'כלס, כי אם מה שחשוב זה רקורסיה ויעילות, למתכנת, למבחן, למה שלא יהיה, זה היה אולי 10% שהשקעתי בזה במהלך הסמסטר, ועכשיו אני באה עם 10% האלה שלמדתי, למבחנים שבסיוטים שלי לא דמיינתי, אז מה הפלא שהדבר הראשון שאני חושבת עליו זה איך להרים ידיים, כי לך תעשה בשבועיים את מה שהיית צריך לעשות חודשיים לפני כן, וזה לא שאני לא יודעת ללמוד בכללי. אני חושבת שכאן בדיוק נכנס העניין של ללמוד במוסד לימודים שונה מהפתוחה בהשוואה לפתוחה, כי בתואר הראשון, מהמבחן הראשון ועד המבחן האחרון שלי, תמיד פתחתי מבחנים חודש-חודש וחצי לפני כן וזה היה קל גם כשהיה קשה, קשה כמו עכשיו, כי היו לי שותפים בסירה שלרגע נראתה טובעת.

מה שמוביל לזה שכששני תותחים מהקורס הציעו ללמוד איתי, אמרתי להם כן-כן, אבל ת'כלס לא יצא מזה כלום, מניחה שבעיקר בגללי ופחות בגללם, בגלל שהרגשתי משמעותית פחות טובה מהם, ואני עד רגע זה חושבת שזה נכון, וזה בסדר, כי לי יש רקע בדברים שלהם אין ולהם יש רקע בדברים שלי אין, ובמקרה יצא שהרקע שלהם מקל עליהם בקורס והרקע שלי, מי יודע, אולי ימצא לי עבודה טובה.
בכל מקרה, די נשארתי לבד… משהו שאני לא רגילה אליו, וכל יום זו מלחמה מול עוד רקורסיה, מול עוד יעילות ומול עוד שאלות בנושאים אחרים שפעם קשות ופעם לא והחלק הכי הזוי זה שאיך בכל ה-400 ניגשים למבחן הזה, יש רק אותי, שני אנשים שמפצחים מבחנים לארוחת בוקר, צהריים וערב והשאר גם מפצחים? למה אני לא מוצאת כאילו מישהו שישלים לי את המשפט לתשובה או שהוא לא ידע משהו ואני אדע… בקיצור, שותף טוב ללמוד איתו, אם זה קונספט לגיטימי בפתוחה.

במהלך הקורס התכתבו איתי די הרבה אנשים, אחד מהם היה מישהו די שפיץ, שמה שהערכתי בו היה שכשהוא היה בטוח שמישהו טועה, הוא לא פשוט אמר "זו טעות", הוא הסביר למה הוא חושב כמו שהוא חושב, ובקיצור, הוא עודד דיונים מעניינים.
לא ממש זוכרת מה הוא שלח לי, אבל זה היה קשור למבחנים, ועקרונית, למרות שעברתי על מבחנים שהוא התחיל לפתור אחריי, שמחתי שהוא שאל אותי שאלות… קודם כל, כי לא את כולן הצלחתי, או שאם הצלחתי זה הרגיש לי הצלחה של שאלה אחת, אבל בשאלה הבאה מי יודע, ואז התחלנו לחלוק טיפים ושיטות, ומשווים ומתייעצים ומתעצבנים… מרחוק, ולא אינטנסיבי. ז"א, אם כל מבחן בתואר הראשון ישבנו כמה חברים ולמדנו מתשע בבוקר עד תשע בערב, זה לא קונספט שיעבוד עכשיו… בגלל שאם ברוב המוסדות אתה מקבל את המערכת של הקורסים, כולם במחזור עושים את אותם קורסים והמבחנים של כולם באותם תאריכים… אז בפתוחה כל אחד עושה קורס אחר, לפעמים כמה קורסים. חושבת שרוב האנשים לוקחים לפחות שני קורסים בסמסטר. אני לא לקחתי, כי לא הייתי כל כך בטוחה לגבי הלימודים בפתוחה אחרי הקיץ האחרון, כי עבדתי במשרה מלאה ונכנסתי לתפקיד חדש והאמת שגם הזהירו אותי מזה שהקורס המלא קשה. אני חושבת שבהשוואה לבדידה הוא היה סביר, אבל המבחן אכן מכה. הבחור שלומד איתי לקח עוד קורס, וקורס קשה מאוד… אז אני מבינה שהוא לא יכול להשקיע את מה שאני אשקיע בקורס אחד מבחינת זמן, אז בסוף יוצא שאני עדיין יותר לומדת לבד, אבל זה עדיין שידרוג, ויש את איתי שאני משגעת אותו הרבה, ואוף, אני כל כך רוצה להיות אחרי זה, אבל אחרי זה ולהצליח להוציא ציון טוב.

הלוואי שאני אצליח להגיד "רק עוד נסיון" על כל שאלה מעצבנת במבחן הזה כמו שאני אומרת לעצמי "רק עוד נסיון" לשפר את הקוד שלי.

אז היום בבוקר קיבלתי פידבק על ההגשה שלי וסוג של חיכיתי לזה. פעם ראשונה שקיבלתי פידבק של ממש על משהו שכתבתי… והתחשק לי לשפר דברים, אבל לא, יש מבחן. אז עזבתי את זה והתחלתי לפתור עוד מבחן שהלך פח, לא משנה מאיפה ניסיתי לגרד משהו, זה פשוט לא עבד מספיק. אני רוב היום מוצאת את עצמי נלחמת לחשוב שמחר תיפול עליי ההארה שלא נפלה עליי היום ובאי חשק מוחלט ממשיכה להכשל 20 פעמים ביום וזה מוציא לי את הרוח מהמפרשים, כי אני לא יודעת מה לעשות שלא עשיתי כבר בשביל להשתפר… אני רק יודעת שלא בא לי לעשות כלום. אפילו לתכנת בשביל המשימה הזאת כבר לא בא לי. בא לי פשוט הפסקה מהמרתון המתיש והמתסכל הזה של לעשות עוד קורס, להתקדם בעוד תואר, למצוא עבודה. נשבר לי.

הלוואי שהייתי מאמינה בעצמי כמו שחברים שלי מאמינים בי, משום מה.

לא יודעת למה, אמא שלי חושבת שאני צריכה מורה פרטי. אני לא מאמינה בזה כל כך. ז"א, אני לא צריכה מישהו שיפתור איתי תרגילים שנתקעתי בהם, כי נתקעתי בכל מה שניסיתי לפתור עד עכשיו, אז מה יעזור לי לפתור עם מישהו תרגילים… יש לי פתרונות בגוגל, יש לי חברים להעזר בהם… ובאופן עקרוני, מאוד קשה לי להאמין שקיים מישהו שיודע להעביר את השיט הזה ברמה שלא משנה באיזה בעיה תתקל, אתה שם כל שאלה בכיס הקטן, למרות שבשנה ב', אמא שלי סיפרה לחברה על זה שהבת שלה בשנה ב', לומדת איזה קורס מקולל והיא לא יודעת איך לעבור את המבחן… מפה לשם, היא מצאה לי איזו מורה פרטית שהיתה תותחית ממש. היא לא פתרה איתי תרגיל אחד בשביל להעביר רעיון (דבר שמשום מה הרבה עושים ואישית אני לא אוהבת את זה). היא פשוט הסבירה את כל הרעיונות ממש טוב, נתנה לי חוברת עם שיטה שיטתית לכל מקרה שלא יבוא. בזמן שנשאר, נתנה לי לפתור תרגילים בזמן שנשאר ואמרה שלדעתה סגרנו את כל הפינות ואני מוכנה, רק להמשיך לפתור תרגילים עד המבחן. אני לא הסתפקתי ולקחתי עוד שיעור.

בסוף השיעור השני שאלתי אותה לגבי חומר שלא הצלחתי להבין אם הורידו אותו מהמבחן או לא, אז היא אמרה לי "חכי, אני אתקשר לסטודנטית שלי לשעבר". מה? מסתבר שהסטודנטית לשעבר הזאת היא מתרגלת של הקורס הזה, שהיא המתרגלת שלי. ואז שאלתי את המורה הפרטית "תגידי, למה אמרת שהיא סטודנטית עבר שלך?". בתגובה המורה ענתה: "אה, כי לפני כמה שנים טובות היא היתה לפני המבחן הזה שאת עושה, היתה בלחץ להצליח, ניגשה למועד א'. היא חשבה שלא הלך לה טוב, אז היא חיפשה מורה פרטית…״.

אין לי מושג איך זה מתיישב עם ההגיון, אבל ככל שאני מנסה לפתור תרגילים ככה אני מרגישה יותר עצבים ופחות מוטיבציה.

אז אחרי שסוף כל סוף סיימתי את המשימה שעבדתי עלייה חודש חשבתי על זה שבא לי לחבק את עצמי. טפחתי לעצמי על השכם באופן דמיוני, ואחרי שהאופוריה קצת התפוגגה, חשבתי על זה שהתוצר שלי ממש מכוער וצריך לקשט אותו. למרות שמטרת המשימה היא בוודאות לא לראות איזה כותרות יפות אני יודעת לעשות, בכל דבר בחיים אני מאמינה שזה נראה טוב יותר כשעושים אקסטרה, זה כאילו גורם לצד השני לחשוב "הוא לא עשה את מה שצריך לעשות, הוא חשב מעבר", אז בראש ובראשונה חשבתי איך להציג תוצאות על שרת מקומי כשהן לא בפורמט המכוער של JSON. בעיקרון, הסיבה שמלכתחילה נתקעתי על החלק הזה היא שלא רציתי את הפורמט. בסוף, כשהצלחתי להביא את הנתונים ככה אמרתי לעצמי "טוב נו, זה עושה את העבודה, לא?", לחלוטין. אז המחשבה הבאה שלי היתה שאם אי אפשר להפטר מהכיעור הזה, נשים את הכיעור בתיבת טקסט, נשים כותרת וכו'.

טוב, הגעתי לאיזשהו מדריך של טמפלטים. זה רגע שלא ידעתי שאני אתחרט עליו עד שהתחרטתי. אחרי שיצרתי טמפלט ב-HTML, מתוך שאיפה שהוא יהיה התפאורה של התוצאות, הרצתי. בום. שגיאה, אבל מה זה שגיאה, שגיאה שלא השתחררה גם אחרי שמחקתי את הטמפלט, גם אחרי שחזרתי לגרסה המקורית, גם אחרי שפתחתי פרוייקט חדש (!). השגיאה היא שגיאה מאוד נפוצה לפי מושיע המושיעים (stack overflow), אבל לפעמים יש שגיאות שיכולות להגרם מסיבות שונות, והסיבה שאני קיבלתי את השגיאה היתה פחות נפוצה (מחיפוש מהיר, לא נתקלתי בזה). אני מבינה בהרבה דברים, אבל שרתים זה לא אחד מהם, אז אני לא יודעת להסביר למה השרת זכר גרסה לא עדכנית של קוד. החלטתי לעשות ריסטרט למחשב ולקוות לטוב. זה עבד.

מה למדתי? לא לקחת סיכון ולשפר. סתם, אני אנסה לעשות שינויים מינוריים, כי אני כבר רוצה להגיש את הפרוייקט הזה, לא בגלל שאני רוצה להפרד ממנו. לצערי לא מחכים לי דברים טובים אחריו. אם הלמידה למבחן מרגשת אותי באיזשהו אופן, זה לא במובן הטוב. אני שואלת את עצמי 3 פעמים ביום איך אני איגש במצב שאני נמצאת בו ואיך זה יכול להיות שהמבחן בנוי בצורה כל כך מכשילה, ואז נזכרת בזה שהיה לי קורס בתואר שאני עד היום מאמינה שהייעוד שלו הוא להכשיל אנשים (זה ידע שבחוץ לא עושים איתו כלום). איכשהו למרות שזו כבר היתה שנה ב', כמו סטודנטית מלאת מוטיבציה, ישבתי, חרשתי מבחנים, לא הצלחתי לפתור בפעם הראשונה שראיתי אותם חלק נכבד מהשאלות, אבל איכשהו עד המבחן הייתי בהרגשה של "אפשר להוציא ציון טוב", ואפילו הרגעתי את כל הסובבים אותי שהיו לחוצים פיצוצים. טוב, נכנסתי למבחן, כל שאלה יותר גרועה מהשנייה. מכירים את זה שאתם רואים שאלה אחת ואומרים "נדלג, נחזור לזה אחרי זה?", אז מצאתי את עצמי מדלגת על 90% מהמבחן, ואחרי שנגמרו 10% הנותרים שגם עליהם כבר חשבתי: לא יכול להיות שזה פשוט, כל המבחן הזה קשה, אז בטח גם במה שעניתי איכשהו טעיתי.

אחרי שקיבלתי את התוצאות גיליתי, לא להפתעתי, שנכשלתי. זה היה הקורס השני שהכי שבר אותי בתואר. כן, הקורס הארור ידוע כקורס קשה ועל גבול הלא עביר. יש מסורת פקטורים ידועה בקורס הזה, ובצדק. אני חושבת שיש הרבה נושאים בקורס הזה שקשה להסביר מאותה סיבה שקשה להסביר רקורסיות ויעילות. אין תבנית או שיטה שחוזרת על עצמה חוץ מהרעיון ובגלל זה להגיע להצלחה ב-90% מהשאלות זה מאוד קשה.
מה שהיה קשה מלבד הידיעה שנכשלתי באותו קורס זה לקום על הרגליים ולעשות דברים בצורה טובה יותר… כי האמנתי בלב שלם שלא הייתי יכולה לעשות דברים טוב יותר בפעם הראשונה, ואם הייתי חושבת לרגע ששגיתי בדרך, הייתי משפרת כבר אז. בקיצור, לא הרגשתי שמגיע לי הנכשל ההוא.

אני לא מתמודדת טוב עם כישלונות, על אף שבתודעה ברור לי שיש אופציה של נכשל, אני יודעת מה המשמעות שלה, כבר עשיתי מועדי ב', וכבר עשיתי פעם אחת קורס חוזר, תמיד להתכונן למועד הבא זה קשה לי, כי אני כמו הקוד שזכר את ההרצה הקודמת, אני מרגישה כבר לא דף חלק… וזה לוקח אותי אחורה. בגלל זה הרבה פעמים בתואר הרגשתי שאם אני לא מוכנה, עדיף לי עם כל הבאסה שבדבר לדלג ישירות למועד ב', כדי לגשת בצורה הכי נקייה ומאמינה שיש.

עכשיו אני מרגישה ממש ממש ממש (ועוד ממש) לא מוכנה למבחן. קשה לי לראות איך דברים ישתפרו עד אז. אני מצד אחד חושבת שחודש זה קצת זמן. מצד שני זה הרבה. מצד שלישי, אם לפתור רקורסיה אחת לוקח שעות (!), איך מפצחים בחודש למעלה מ-20 מבחנים… אז החלטתי לנסות עד שאפשר לבטל את ההרשמה. אם אני ארגיש מוכנה, אני איגש ואם לא, אני פשוט אדלג מועד.

אני לא יודעת למה אני לא רוצה להתעקש עכשיו כמו שאני רגילה לעשות תמיד. ז"א, אני כן. יש משהו מאוד מתסכל בלא להצליח כל הזמן, בהשוואה ללהצליח, להכשל, להצליח להצליח ושוב להכשל. שום דבר לא דוחף אותי להמשיך לנסות, ואני לא כל כך יודעת מה לעשות עם זה. אני מתחילה לחשוב שאם אני יכולה לעשות את זה, זה לא לבד, לא יודעת אם זה בגלל שהתרגלתי למסגרת מאוד מסויימת או משהו אחר. אפילו שבשנה הכי קשה שלי, שנה ב', הרגשתי ממש לבד; האקס ואני נפרדנו, "החברות" התרחקו וידיד שלי התרחק, לא הרגשתי לבד כמו שאני מרגישה עכשיו.