קייט בוש מציגה את הצד המלוכלך של תעשיית הבידור

באוקטובר 1978, כחצי שנה אחרי אלבום הבכורה שלה "The Kick Inside" שהדהים, בצדק, את עולם המוזיקה, בעט בו וניער אותו, הוציאה קייט בוש אלבום שני, "Lionheart".

הציפיות היו מוגזמות. והזמרת, שרק לפני כמה דקות קבעה תקדימים - כמו למשל האשה הראשונה בבריטניה ששיר שכתבה הגיע אל המקום הראשון בטבלת הסינגלים - התייחסה אליהן, באופן עקיף וישיר.

היא היתה אז בסך הכל בת 19, עם קול שלא ייאמן, שעדיין לא ייאמן, ובוודאי היו כבר אז כאלה שניחשו שתשפיע על זמרים, ובעיקר זמרות, בשנים שיבואו אחר כך.

אלא שכפי הנראה אפילו הם לא שיערו את גודל ההשפעה, את היותה מושא לחיקוי עד היום. כי כשמביטים בקליפים שלה באותם ימים ומקשיבים לקולה - כאילו זו הפעם הראשונה שנתקלים בפלא הזה - עולה המחשבה, עם כל היומרה שבכך, שהיא בסופו של דבר זמרת הפופ הגדולה והחשובה של דורה. לא רק בבריטניה.

אתמקד כאן רק בשיר אחד, שהוא לא מלהיטיה הגדולים ביותר. זהו "Wow" מאלבומה השני. היא שרה בו על הצד הכאוב והאכזר של תעשיית הבידור באופן מפוכח ובוגר, עדיין אקטואלי ומייאש. לא קרע המספק הצצה, כי אם חלון ענק ושקוף המציג את אחורי הקלעים האפרפרים.

יש לפחות שתי כמה דרכים לפרש זאת, שהן בעצם דרך אחת. בראשונה, בוש משתמשת בקולם של שחקנים השרים אל שחקנית, כוכבת גדולה, אומרים כי אינם חוששים מפניה, מפרידים ומחברים בין המשחק למה שמתרחש במציאות, מזהירים כי יגיע יומה לפרוש, לרדת מן הבמה.

בשנייה, היא מתארת יחסי מנצל ומנוצל המובלים בידי המושכים בחוטים, המפיקים והבמאים המחזיקים בשחקנים ובזמרים כבובות שאפשר לשחק עמן, להזיז כראות עיניהם. היא משתמשת דווקא בקולם של המפיק והבמאי, לא השחקנית, כדי להדגיש עוד יותר את הזלזול והכוחנות - רבים מול יחידה, גברים מול אשה.

היא בשבילם רק חפץ, שבאמצעותו אפשר וצריך למשוך קהל. ניתן לך תפקיד, הם מבטיחים, כל עוד תשחקי את הטיפשה. ונגיד לך, כמה את מדהימה, התהילה קצרה ושייכת רק לצעירים. לכן כדאי להתבשם ממנה, לפני שהיא תתפוגג, תיקטף בידי שחקנית אחרת.