את שלושת ילדיי עשיתי כי הורי מאוד רצו נכדים.

על הרצון הזה הם החלו לרמוז לי מאז שהגעתי לגיל חמש, פחות או יותר.

הרמיזות הללו, שאחר כך נעשו לחץ מאסיבי כמו-סמוי, נמשכו עד שהבאתי ילדים לעולם, לשביעות רצונם המלאה כנראה. כיום, שישים שנה מאוחר יותר, כשאני יודע מה עבר עליהם בחייהם טרם לידתי, אני נוטה לקבל זאת בהבנה ואף בסלחנות.

כך או כך – נכנעתי לרצונם זה.

כשפגשתי את חניה, היא היתה בהליכי גירושין וכבר הייתה אם לשני ילדים, בני שנתיים ושבע, וכשנישאנו זה לזו חשבתי לתומי שבזה עמדתי בדרישותיהם וציפיותיהם של הוריי – הנה הבאתי להם שני נכדים מן המוכן. בשלב הזה של הדברים הסתבר לי שהעניין קצת יותר מסובך ומורכב – הסתבר לי שהורי רוצים נכדים מזרעם ומדמם.

כלומר – מזרעי.

אז חניה הוציאה מתוכה את ההתקן התוך רחמי, ואני ידעתי אותה במובן התנכ"י, ואף הפריתי אותה כדבעי, כך שבתוך זמן לא רב הייתה לנו בת משותפת ושנה אחריה גם זוג תאומים, בן ובת, והרגשתי שמילאתי את חובי להוריי ולחברה כולה ונרגעתי.

מאז עשינו סקס, חניה ואני, רק לשם הנאה.

או כדי להשלים אחרי ריב.

לא ראיתי אז כל בעיה בעובדה שעשיתי ילדים כדי לרצות את הוריי – ברור היה לי כבר אז, כמו שברור לי היום, שילדים הם אך ורק אמצעי למלא צרכים וחללים בלתי מסופקים אצל האנשים שעושים אותם, ושעל כן השאלה היחידה שנשארת פתוחה תמיד ושיש לענות עליה היא זו: איזה חללים וצרכים באים הילדים הללו למלא.

זה ותו לא.

צרכיהם של הילדים עצמם, מטבע הדברים, אינם נכללים במשוואה ואינם חלק מהשיקולים, מיותר לציין.

כי ככה זה כשלא סופרים אותך.

שמעתי לאחרונה על גבר צעיר, בשנות העשרים לחייו, שהגיש תביעה לבית המשפט נגד הוריו, על כך שהביאו אותו לעולם בלי לשאול לדעתו בעניין, סתם כך כי בא להם, ומבלי לתת דעתם על התוצאות והמשמעויות שיהיו להחלטה זו לגביו – כמו שעושים כולם, נו.

"צודק לחלוטין", הייתה המחשבה הראשונה שחלפה במוחי כשקראתי את הידיעה הזו. עם זאת, אין לעובדה שטענתו צודקת כל משמעות משפטית או אחרת. אני מנחש שברור לו לתובע כמו שברור גם לי שיש בהגשת תביעה כזו אלמנט הצהרתי בלבד. מדובר, אגב, בתביעה אזרחית לכל דבר, משום שלצערי כי רב – הבאת ילדים לעולם עדיין לא מוכרת כמעשה פלילי.

ואולי חבל שכך.

בשנות התשעים צצה בארה"ב – מדינה שהיא מקור ידוע של טרנדים עולמיים – התופעה המוכרת בשם DINKS – double income no kids . מדובר בזוגות שהחליטו שאין להם כל רצון וצורך בילדים והם מסתפקים במה שיש לחיים להציע גם מבלי שיכפו את הורותם על ילדים כאלה ואחרים, או לחלופין – את נוכחותם של הילדים הללו על ההורים.

נראה לי בסדר, העניין.

כי אם חניה ואני היינו זוג צעיר כיום, כשאני יודע איך העולם נראה ולאן הוא מתפתח, לא הייתי מביא ילדים לעולם. אני מביט בכאב-לב וצער על העולם שבו גדלים נכדיי, וצר לי עליהם. אני שמח שהוריהם זכו עדיין לגדול בעולם אחר, פשוט יותר.

אני רואה ילדים הגדלים בעולם מוטרף מעודף מידע, מידע שרובו מיותר לחלוטין על אף הרושם הנוצר שאי-אפשר להסתדר בלעדיו, עולם של תחרות קשה שבו על הילד מופעלים לחצים להצטיינות בלימודים ובחמישה חוגים ואם אינו רשום לחמישה חוגים כי אין זה באפשרותם של הוריו, דומה שהלכו ופחתו סיכוייו לתפוס מקום טוב בעולם, ואני רואה ילדים שילדותם נגזלה, לא מתוך רוע או זדון אלא מתוך מה שהוריהם מבינים כטובתם של הילדים, הגם שלפעמים הם מבלבלים אותה עם טובתם, ואני חושב – ג'יזוס, איזה מזל שאני לא צריך להביא ילדים לעולם עכשיו.

אבל שלושה כבר הבאתי, ואני נושא באחריות.

ב-9.9.2001, יומיים לפני קריסת מגדלי התאומים, קרתה לנינה בתי, אז חיילת בטירונות, תאונת דרכים קשה ביציאתה לחופשה. היא נפגעה בפגיעת-ראש וחייה נעשו גיהינום עלי אדמות. על חיינו שמאז אני לא מדבר. אחת-עשרה שנה מאוחר יותר, בתקופה של משבר קשה בתוך כל הגיהינום הזה, היא הטיחה בי: "אתם האשמים בכל הסבל שעובר עלי! אתה ואמא! רק בגללכם באתי לעולם!"

חשבתי לומר לה שהכל בגלל הסבים שלה, שהרי הם אלה שרצו נכדים ומכאן התחיל כל הבלאגן, אבל איכשהו זה לא נשמע לי משכנע, אז שתקתי.

כשאתה עומד מול כאב של מי שהבאת לעולם ואינך יכול לעזור – רק אז אתה מבין את מלוא האחריות שלקחת עליך להביא אותו לעולם הזה, ועזבו את הכאב שלכם כמי שעומד חסר-אונים מולו, מספיק היינו אגואיסטים כשהבאנו אותו לעולם, לא? תחשבו על הכאב שלו – תרצו או לא, אתם אחראים לזה.

אז בקצרה: יש כאלה שרוצים ילדים כדי לתת לעצמם משמעות לחיים, ויש כאלה שהוריהם רוצים נכדים, יש כאלה שרוצים לשמור על עם ישראל חי לנצח-נצחים ויש אחרים שחושבים שנכון יהיה ומתפקידם הוא לספק לצבא בשר תותחים, וכך מוצאים את עצמם הזרע והביצית נפגשים ומפרים זה את זה והופכים ליצור חי שנקרע יום אחד בשרירות הלב מגן-העדן החמים והמוגן שברחם ונזרק אל חלל העולם – לך תתמודד!

וחניה אשתי אומרת: "מה אתה רוצה – זו דרכו של עולם! אצל כל בעלי החיים זה ככה!"

והיא רק שוכחת שלכל שאר בעלי החיים אין אונה קדם-מצחית מפותחת כמו אצלנו בני-האדם, אונה קדם-מצחית שהיא שמכוונת כיום חלק גדול ממעשינו, לטוב או לרע. והיא גם זאת שניתנת למניפולציות שונות והשפעה, מניפולציות כמו זו הבאה: לך תעשה ילדים! זה טוב להם וטוב לך!

כי העולם בנוי כמו משחק פירמידה ענק – אלו שבמעלה הפירמידה מסתמכים על המצטרפים החדשים שבתחתית שיספקו כספים לביטוח הלאומי ולקרנות הפנסיה ולענפי הבניה ולכל מה שקרוי "צמיחה", ואם חלילה תחדלו מלעשות ילדים הכל יקרוס על ראשכם ותגלו שישבתם על קרן מיידוף גדולה ומיידוף במקרה הזה הוא הילדים שלכם.

כשנולדתי היו שניים וחצי מיליארד איש על פני הכדור, שני מיליון מתוכם חיו כאן במדינה. היום יש על פני כדור הארץ למעלה משבעה וחצי מיליארד ומהם שמונה מיליון במדינה. הריבוי במאה השנים האחרונות אינו לינארי – הוא אקספוננציאלי. עזבו אתכם מדלק ידידותי לסביבה, מפרות שמפליצות מתאן, ממיחזור אריזות ומה לא – ההתרבות האנושית תכלה את כדור הארץ, זו רק שאלה של זמן.

ומכיוון שבלידה עסקתי כאן, קבלו את סיפור לידתי כפי ששמעתי אותו מהוריי ואת המשכו כפי שהוא רשום בזיכרוני:

הורי התחתנו מתישהו בתחילת מלחה"ע השניה או ממש לפניה. הגרמנים פלשו לרומניה, אמי הייתה בהריון והחליטה להפיל את העובר, באמרה שלעולם כזה היא לא תביא ילדים. עד סוף המלחמה היא הפילה עוד חמש פעמים, כי אבי היה גבר חרמן – הגם שחלק מתקופת המלחמה בילה במחנה עבודה ברומניה, הוא היה בתפקיד נחשב של מהנדס וזכה מעת לעת לצאת לחופשה.

מיותר לומר שאמצעי מניעה לא היו בהישג יד אז.

הזמן חלף לאיטו והמלחמה הסתיימה, אבל במקביל החמיר מצבה הבריאותי של אמי, שמעולם לא היה ממש טוב, וכשרצתה להיכנס להריון נאמר לה על ידי רופאים שונים שאסור לה ללדת עכשיו כי גופה לא יעמוד בזה.

ב-49' עלו אמי ואבי לישראל אחרי שברחו מרומניה בדרך לא-חוקית, וכאן פגשה אמי פרופסור כלשהו לרפואה, מנהל מחלקה, שלקח אותה תחת חסותו ואמר לה שהיא תלד גם תלד, ויהי-מה.

"את תיכנסי להיריון", הוא אמר לה לפי מה שסיפרה לי אמי, :אני אשגיח עלייך במהלך ההיריון ואת תלדי בשעה טובה והכל יהיה בסדר".

וכך היה – אמי נכנסה להיריון, הפרופסור השגיח עליה במהלכו, ובסופו של דבר היא ילדה אותי.

כשהגעתי לגיל חמש בערך, אותו גיל שבו התחלתי להבין שיש לי מיני מחויבויות לעתיד להורי, החל אבי להסיע אותי בחגים שבהם מקובל לתת בארץ שי – ראש השנה ופסח – לכתובת מסוימת בתל-אביב. הוא נתן בידי בכל פעם כזו קרטון ובו שני בקבוקי יין לחג ואמר: "תעלה לקומה זו וזו, תדפוק על הדלת ולפרופסור שיפתח לך את הדלת תן את הקרטון ביד ותגיד לו שזה ממשפחת בן-עמר".

וכך עשיתי.

האיש שפתח לי את הדלת לקח תמיד את הקרטון שהושטתי לו וראיתי בעיניו שאין לו מושג מי אני ולמה אני דוחף לו קרטון בקבוקי יין ליד, אבל אבא שלי היה מאושר, אז המשכנו בזה, עד שעם השנים הפרופסור ההוא לרפואה הלך בדרך כל בשר.

שנים רבות עברו מאז, הפרופסור מת מזמן, כאמור, ואת שמו אינני זוכר, אבל יש בלבי חלום קטן – שאני מוצא את שמו, ואז אני מוצא את הקבר שלו, ופעמיים בשנה, בראש השנה ובפסח, אני עולה אל קברו ויורק לו על המצבה.

למה לעזאזל הוא היה צריך לדחוף את האף לעניינים לא-שלו?