מעל פעילותה של נת"ע, החברה הממשלתית שבונה את הרכבת הקלה של גוש דן, מרחף בכל רגע נתון המועד הגורלי: אוקטובר 2021, תאריך היעד לנסיעת הבכורה של הקו האדום.

עמידה בדדליין הזה הפכה לסמל, למבחן של כבוד, לתעודת הגמר בתום מירוץ של יותר משש שנים: עד כדי כך הוא נוכח בחייה של החברה, שבמשרדים של נת"ע בחולון הוצב לוח אלקטרוני ענק שסופר את השניות לאחור.

שעון הספירה לאחור בכניסה למשרדי נת״ע (צילום: נת״ע)

גם כשפה ושם התפרסמו ידיעות על אי עמידה בלוחות הזמנים, בנת"ע המשיכו לטעון בתוקף שתאריך היעד לא השתנה. היום ניתן לומר בזהירות, שיש הרבה פחות ודאות מאתמול שהחברה אכן תעמוד בו. התפטרות של מנכ"ל דומיננטי בעיצומו של פרויקט כל כך רגיש ומורכב היא אירוע שקשה לצפות את השלכותיו.

לכל אדם יש תחליף, ומטבע הדברים גם במקום יהודה בר-און, המנכ"ל המתפטר, ימונה מנהל אחר. שר התחבורה, ישראל כ״ץ, ניסה לשדר אתמול אווירה של יציבות ומיהר להודיע כי הנחה את הדירקטוריון לאתר מנכ"ל חדש.

פשוט זה לא יהיה: בר-און מזוהה עם פרוייקט הרכבת הקלה, ובשנים האחרונות חי ונשם אותו 24 שעות ביממה. גם מתנגדיו, כמו חבר דירקטוריון שאיתו שוחחתי, מתארים אותו כבולדוזר שידע לרתום את הכפופים לו לעבודה קשה, רחוק מהתדמית העצלה של חברה ממשלתית בנוסח הישן.

יהודה בר-און (צילום: נת״ע)

הדומיננטיות שלו הפכה מיתרון לחיסרון מהרגע שבו רם בלינקוב מונה ליו"ר הדירקטוריון.

בעוד היו"ר הקודם, יאיר שמיר, נתן לבר-און יד חופשית לחלוטין – לפי המבקרים חופשית מדי – בלינקוב דרש להיות מעורב מאוד. עד מהרה התפתחו בין היו"ר למנכ"ל חיכוכים ומאבקים על סמכויות, גבולות גיזרה, שליטה ואגו. היה ברור שזה לא יכול להימשך לאורך זמן ושאם מישהו ייאלץ לעזוב – זה יהיה המנכ"ל.

הסוגיות הפרסונליות לא אמורות להעסיק את הציבור הרחב; ההשלכות האפשריות על פרויקט התחבורה היקר והחשוב ביותר שמתרקם במטרופולין דן הם כבר עניינם הישיר של מיליוני ישראלים.

ביפו מרגישים את זה בימים אלה היטב: ההחלטה לסגור לחלוטין את שדרות ירושלים לתנועת כלי רכב פוגעת באורח אנוש בעסקים ובחופש התנועה של אלפי תושבים. בנת"ע נימקו את הסגירה המלאה בכך שחסימה של נתיב אחד לסירוגין תכפיל את משך העבודות ותדחה את השקת הרכבת בכשנתיים. עם שדרה סגורה, הבטיחו בנת"ע, נגיע מוכנים לאוקטובר 2021.

עכשיו רק נותר לתאר מה יקרה אם למרות המצור שהוטל על יפו, הרכבת לא תצא מהתחנה בזמן: תושבי יפו ירגישו, בצדק, שנפלו קורבן לתרמית, והם לעולם לא יסלחו על זה – לא לרכבת הקלה ולא לעיריית תל אביב.

הקמת רכבת קלה/תחתית בתוך המתחם האורבני הצפוף והיקר בישראל משולה למשחק מחשב שבו בכל שנייה מתרומם מולך אויב חדש: בבני ברק העירייה התנכלה וניסתה לטרפד את החפירות בגלל שבוצעו עבודות חיוניות בשבת; ברמת גן התנגדו למעבר של הרכבת על פני השטח ועתרו לבג"ץ; ברחוב ארלוזורוב בתל אביב מוחים על כריתת עצים; וביפו התושבים עוד לא אמרו את המילה האחרונה במאבק.

כולם (טוב, לא כולל בני ברק) צודקים, אבל אם רוצים רכבת מטרופולינית, יש לזה מחיר. בפועל, כולם רוצים רכבת – אבל לא מוכנים לשלם את המחיר.

במכתב הפרידה שלו מעובדי נת"ע התגאה בר-און בכך שמתחת לתל אביב כבר חפורים עשרות קילומטרים של מנהרות. רוב התחנות התת קרקעיות כמעט מוכנות. ההליכה מתחת לאדמה בתוואי הרכבת היא מחזה סוריאליסטי מעט: אתה יכול רק לנחש אם מעליך רחוב אלנבי, נחלת בנימין או אולי דווקא הרצל.

מנהרות הרכבת הקלה מתחת לתל אביב

בקצה המנהרה כבר אפשר לראות את האור של הרכבת, שאמורה לצאת לדרך בעוד שנתיים ו-4 חודשים. אם זה לא יקרה בזמן, מי שיידרש לתת דין וחשבון לציבור כבר לא יהיה יהודה בר-און – אלא המנכ"ל החדש, השר הנכנס, והדירקטוריון שיחזיקו אז במושכות, ושכבר עכשיו יכולים לשמוע את השעון מתקתק לאחור.

"האסון הכי גדול שיכול לקרות לליברמן זה שהחרדים יאמרו, 'אוקי אנחנו מתקפלים, שיתגייסו כולם זה לא מעניין אותנו יותר. זה אסון גם לו וגם ליש עתיד ומצד שני הם לא יכולים להתקפל לגמרי", כך אומר היום פרופ' יגיל לוי, חוקר יחסי צבא-חברה באוניברסיטה הפתוחה, בשיחה עם זמן ישראל.

פרופ' יגיל לוי (צילום: גדעון מרקוביץ cc by)

אביגדור ליברמן הדגיש היום את רצונו לקבע גיוס חובה לכולם בחקיקה, מבלי לקבוע מכסות גיוס שפוטרות מהשירות חלק מהציבור היהודי. כרגע ההתעקשות הזו נתפסת כאחד המכשולים העיקריים להקמת הממשלה. לדברי לוי, כלל לא בטוח שליברמן והחרדים באמת היו רוצים לפתור את הבעיה הזו אחת ולתמיד:

"בסופו של דבר יש אינטרס כללי לשימורה של המחלוקת הזו, וכדי לשמר אותה, צריך להבעיר אותה כל הזמן וזה מה שעושה ליברמן, אני מאמין לו שהוא חושב שחרדים צריכים להתגייס, אבל אני גם מאמין לעניין שלו בכך שהפער הזה בין דרישה לגיוס מלא לגיוס שאיננו מלא יישאר כמחלוקת תמידית שמשרתת את האינטרסים האלקטורליים שלו".

מה בעצם המחלוקת בין ליברמן לחרדים והפשרה שהציע ראש הממשלה?

"המחלוקת היא כזו שליברמן היה רוצה שבחוק תהיה אפשרות לסנקציות פליליות על אנשים שלא יתגייסו ואילו החרדים היו מבקשים להשאיר את זה בצורה יותר אמורפית ולהותיר את זה בידי החלטת ממשלה שבה יש להם כושר תמרון גדול יותר."

כל עוד עולם המכסות קיים, הרבנים יכולים לנהל משא ומתן עם הצבא והמדינה, וזה נותן להם כושר שליטה שאין לאף אחד אחר בישראל

"המחלוקת היא בין תפיסה שאומרת שגיוס חרדים צריך להיות כפוף לכללים של גיוס חובה, כלומר המדינה תגייס ומי שלא יציית לגיוס היא תכפה עליו גיוס לפי כללים פורמליים שיש בידיה לבין החרדים שרוצים להשאיר את המצב הנוכחי על כנו, שאומר שהגיוס הוא התנדבותי."

"כלומר, אמנם יש מכסות גיוס שאפילו קבועות בחוק אבל בסוף יש משא ומתן עם רבנים ומאכערים: היכן שישנם חרדים שנשרו מעולם הישיבות והם נקראים 'שבאב' או בשמות אחרים ונמצאים מחוץ למעגל הישיבתי, אז ניתן לגייס אותם ואת מי שבתוך הישיבה לא ניתן לגייס. המצב הזה נותן הרבה כוח לרבנים ולראשי הישיבות."

באיזה מובן ההתעקשות של ליברמן כן אמינה בעיניך?

"היא אמינה מבחינה זו שהוא רואה את עצמו כמייצג את הסקטור המובהק ביותר שמתגייס בהיקפים גדולים לצבא, כלומר יוצאי ברית המועצות. בשמם הוא תובע שוויון בנטל. דרישה דומה לכאורה היו יכולים להציג גם מפלגות מתונות, כגון מפלגתו של נפתלי בנט."

"אלא שבציונות הדתית יש בעיה להימצא בעמדה קונפליקטואלית של התנגשות עם הציבור החרדי ואילו הקבוצות החילוניות האחרות הם כלליות ולא מייצגות מובהקות של מגוייסים. זאת, למעט מפלגת יש עתיד שרואה את עצמה כמייצגת של המתגייסים ולא לחינם הגיוס היה אחד מהסמלים המרכזיים שלה. במובן הזה ליברמן מתכוון למה שהוא אומר."

באיזה מובן ההתעקשות שלו לא אמינה?

"יש לו ולאחרים עניין רב לאו דווקא בפתרון הבעיה אלא בהנצחה שלה, כלומר ביצירת מוקד מחלוקת תמידי בנושא הזה של גיוס חרדים. זאת, מתוך הנחה שבשום תסריט שהוא, לא יהיה גיוס חרדים, כלומר שיעור הפטור מקרב החרדים תמיד יהיה הרבה יותר גדול מאשר בקרוב שאר הקבוצות היהודיות. המצב הזה משרת מפלגות חילוניות להציב קו תיחום ברור בין מי שכלול בתוך הקולקטיב הישראלי האולטימטיבי למי שמחוץ לקולקטיב הזה, בין אם זה חרדים וגם ערבים, כלומר קבוצות שלא משרתות ועל ידי כך לשרטט מחדש את גבולותיה של הישראליות התקנית."

הפגנת חרדים בירושלים נגד מעצר של צעיר חרדי שסרב להתגייס. מרץ 2019 (צילום: נועם ריבקין / פלאש 90)

איך זה משרת את החרדים?

"הקיצוניים שבהם מצטיירים כמי שמגינים על עולם התורה, והישיבות עצמם מונעות את הגיוס של אלה שלא רוצים בכך, וכרבנים יש להם כושר מיקוח גדול מאוד מול התלמידים שלהם – 'או שתתמידו בלימודים ואם לא, אנחנו ננשיר אתכם, ותהיו חשופים לגיוס', וכמי שבזכות המחלוקת הזו, כל עוד עולם המכסות קיים, הם יכולים לנהל משא ומתן עם הצבא והמדינה, וזה נותן להם כושר שליטה שאין לאף אחד אחר בישראל. בניגוד לציבור שחייב בגיוס, פה יש גורם מתווך שבסופו של דבר הוא קובע במידה רבה מי ילך ומי לא ילך, גם ברמה הקבוצתית וגם ברמה האישית. זה ברמה של כל רב ישיבה בפני עצמו."

איך הערבים מתייחסים לוויכוח הזה?

"נבחרי הציבורי הערבים מעדיפים שהמחלוקת הזו תתנהל בלעדיהם ושהמדינה לא תתפתה להטיל חובת גיוס על ערבים. בסופו של דבר יכול להיות שהימין הקיצוני יתפתה לרגע, (או בגלל עתירה לבג"צ), לכפות גיוס או שירות אזרחי על ערבים. הערבים לא רוצים בכך, כי זה יוציא את הצעירים שלהם משליטתם ויצור חיבור הדוק יותר בינם למוסדות המדינה הקונפורמיים ואין להם עניין בכך. לא בטוח שזה גם אינטרס של המדינה מאחר ששוק העבודה מוגבל ביכולתו לקלוט משרתי גיוס אזרחי בלי ליצור עיוותים."

"יש אינטרס של הימין ואחרים כן להעמיד את הערבים למבחן הזה ואולי ליצור סרבני גיוס וזה ישרת את מי שטוענים שהם לא נאמנים למדינה. הערבים עצמם לא נוקטים עמדה אקטיבית בעניין הזה ומעדיפים שהוויכוח ימשיך להתנהל בין יהודים."