בפוסט הקודם הזכרתי את מערכות הרגש של פאנקספ, שבע במספר. הפעם נעסוק במערכת מרתקת ומורכבת העוסקת ברגש לא קל – התגובה הרגשית להיפרדות מאובייקט אהוב.

PANIC/GRIEF – מערכת הפועלת במצבים של אובדן אובייקט אהוב. כאשר גור קטן או תינוק מאבד את אמו, הוא מתחיל לבכות/לילל בעוצמה על מנת לקרוא לה. הוא גם מתחיל לחפש אותה בהססנות.

בשלב מסוים, הגור מפסיק לחפש את אמו ונשאר במקום, מתכנס בתוך עצמו ומחכה. הגור מתחיל להתייאש. זהו דיכאון אמיתי בצורתו הטהורה

היללות הופכות גם להיות קולניות וחזקות, כמו חתלתול שלא מוצא את אמא שלו, ואנחנו יכולים לזהות מידה מסוימת של תסכול או מחאה בטון שלו.

בשלב מסוים, במהלך שאפשר לחשוב על הסבר אבולוציוני מתאים לגביו, הגור מפסיק לחפש ונשאר במקום, מתכנס בתוך עצמו ומחכה. הגור מתחיל להתייאש.

זהו דיכאון אמיתי בצורתו הטהורה. אובדן האוביקט, מביא לאנהדוניה עמוקה. חוסר יכולת להנות משום דבר, ירידה משמעותית בפעילות מערכת ה-SEEKING, עליה נדבר בהמשך.

פאנקספ מנסח בעזרת המערכת הזו מודל נוירולוגי לדיכאון: בגזע המוח יש גרעין מוחי בשם PAG המחולק לשניים. כאשר החלק הקדמי (אנטריורי) מגורה, יש תחושת הנאה ותגמול חיובי. כאשר חלק האחורי (פוסטריורי) מגורה, יש תחושה בלתי נסבלת של מועקה. במחקר רואים כי האזורים האלו משתתפים בתגובה להיפרדות מהאם, וגירוי של החלק האחורי מביא לדיכאון.

בגזע המוח יש גרעין מוחי המחולק לשניים. כאשר החלק הקדמי מגורה, יש תחושת הנאה ותגמול חיובי. כאשר חלק האחורי מגורה, יש תחושה בלתי נסבלת של מועקה

פרויד כתב על דיכאון כאבל על אובדן האובייקט, כפי שמתואר במאמרו "אבל ומלנכוליה". אובייקט שהיה קרוב ומופנם בנפש, נוכח לא רק במציאות, אלא קיים ייצוג שלו בנפש.

בהיעדרו, ועם הפסקת האינטראקציה איתו, יש תחושה קשה של אבדן. המקום הנפשי שהאובייקט מילא – ריק כעת בגלל מחסורו של האובייקט במציאות והעדר האינטראקציה עמו.

ההיעדר גורם למצוקה נפשית גדולה, בעיקר בשל היעדר התגמול הנפשי שמופק מהקשר, גם עם האובייקט המופנם. אובייקט קרוב יכול להיות גם חבר, קבוצה, מקום עבודה, תפקיד, מעמד וכו'. אובדן של כל אובייקט עלול להיות מלווה בתקופת אבל ואף בתגובה מלנכולית מתמשכת.

ההיעדר גורם למצוקה נפשית גדולה, בעיקר בשל היעדר התגמול הנפשי שמופק מהקשר. אובייקט קרוב יכול להיות גם חבר, קבוצה, מקום עבודה, תפקיד, מעמד

המערכת הרגשית הזו מחולקת ל-2 שלבי פעילות שונים, ולא בכדי. הגילויים המחקריים בפסיכולוגיה בתחום מראים את פעילות המערכת בתגובה דו שלבית להיפרדות מהאובייקט:

שלב 1 – Protest – מחאה

שלב 2- Dispair – יאוש.

שלבים אלו נוסחו גם במחקריהם של בולבי ורוברטסון.

הפסיכואנליטיקאי והפסיכיאטר ג'ון בולבי ניסח תיאוריה המדברת על קשר הנוצר בין תינוק לאמו, ומהווה בסיס להתפתחות נפשית תקינה, כל עוד ההתקשרות תקינה בעצמה.

התיאוריה שלו נקראה תיאוריית ההתקשרות (Attachment) והתפישה העיקרית בה היא, שתינוקות זקוקים לקרבה אל ההורה, כמשהו מובנה ביולוגית, באופן טבעי, ולא תוצאה של התניה בעקבות ההזנה מההורה.

התפישה העיקרית בתיאוריית ההתקשרות של בולבי היא, שתינוקות זקוקים לקרבה אל ההורה, כמשהו מובנה ביולוגית, באופן טבעי, ולא תוצאה של התניה בעקבות ההזנה מההורה

תפישה זו עוררה סערה בעולם הפסיכואנליזה. מלאני קליין האנליטיקאית וממשיכת דרכו של פרויד, היתה המדריכה של בולבי בהכשרה האנליטית, אך הוא נדחה מהמחנה הקלייניאני בגלל גישתו, לפיה ילדים מגיבים לאירועי חיים עכשוויים לאור דברים שחוו במהלך התפתחותם כתינוקות, ולא לפנטזיות לא מודעות, כפי שטענה קליין.

הדבר היה זר לגישה הקלייניאנית. החיבור בין הסביבה ההתפתחותית של התינוק ובין עולמו הפנימי היו אבן דרך משמעותית בתיאורית ההתקשרות. חסך או היעדר השפיעו רבות על התפתחות התינוק, לדברי בולבי, והופנמו בעולמו הפנימי כחומר חי.

מחקרו של בולבי התמקד בפרידה מהאם ובהתנסויות פרידה מרובות, ובקשר שלהן לפתולוגיה התפתחותית רגשית. הוא קיבל אישור לתיאוריה שלו ממקור מפתיע – הפסיכולוגיה ההשוואתית ועולם התנהגות בעלי החיים – האתולוגיה.

הוא נחשף אל האתולוגיה דרך אתולוגים כגון רוברט הינדה וקונרד לורנץ, והחל קשר פורה ביותר עם הארי הארלו. הארי הארלו היה פסיכולוג אמריקאי מרתק שעבד עם קופים וחקר התקשרות.

בניסוי מפורסם הוא גילה שתינוקות של קופים ממהרים לאמם בעקבות גירוי מפחיד – לא בשל ההזנה שבאה עם האם, אלא מתוך קשר בלתי אמצעי – משיכה לאובייקט אימהי חם ונעים.

בניסוי נחשפו התינוקות לגירוי מאיים והייתה להם האפשרות להימלט אל בובת אם עשויה מתכת עם בקבוק חלב, או לבובת אם ללא חלב העשויה מבד רך ונעים. התינוקות נמלטו אל הבובה הרכה

בניסוי נחשפו התינוקות לגירוי מאיים והייתה להם האפשרות להימלט אל בובת אם עשויה מתכת עם בקבוק חלב, או לבובת אם ללא חלב העשויה מבד רך ונעים. התינוקות נמלטו אל הבובה הרכה. התיאוריות שהגילוי הזה עורר בעולם הטיפול היו מרתקות והביאו למחקרים מרתקים בתחום עד היום, באוכלוסיות מגוונות.

הגילוי שתינוקות קופים לא מתנהגים לפי תיאוריית ה-Cupboard Love – אהבת המזווה – התיאוריה שהייתה נהוגה בזמנו ותיארה את האהבה כרגש התלוי בהזנה – היה מרעיש.

המעבר אל תיאוריה אנושית מקבילה לגילוייו של הארלו היה בלתי נמנע מבחינת בולבי, שטען כך מהתנסויותיו האישיות והמקצועיות. נאמר פה שבולבי עצמו כילד גודל על ידי מטפלות ופגש את אמו לשעה ביום בלבד.

המעבר אל תיאוריה אנושית היה בלתי נמנע מבחינת בולבי, שטען כך מהתנסויותיו האישיות והמקצועיות. נאמר פה שבולבי עצמו כילד גודל על ידי מטפלות ופגש את אמו לשעה ביום בלבד

המערכת הזו קשורה למערכות אחרות, בעיקר למערכות ה-SEEKING  שהזכרנו ולמערכת ה-PLAY שעוד נכיר. נאמר רק, שכאשר יש אובדן, אין מקום למשחק או לחיפוש אחר תגמול. הדבר הקריטי באופן מיידי הוא מציאת האובייקט האבוד, על ידי חיפוש וקריאה לאם/לאובייקט שהחליף אותה.

כאשר חולף זמן וממשיכות הקריאות, עולה הסיכוי להימצא על ידי טורף ויש מעבר לשמירה על פרופיל נמוך, חוסר תזוזה מהמקום בו אבדה האם. בהמשך חוסר התנועה גם גורם ללהקה/פרטים בוגרים יותר לפעול לתמיכה בפרט הבודד שכעת נמצא בשלב האבל – GRIEF.

הפסיכולוגיה האבולוציונית רואה בהתנהגות הדיכאונית תקווה. בכך שפרט אחד מהקבוצה לא מתפקד, יש סימון לשאר חברי הקבוצה שיש צורך לסייע לו, לתמוך לשמור ולהזין במקום ההורה שאבד. אילו לא היה סימן כזה, סיכויי ההישרדות שלו היו קטנים יותר. בכך נשתמרה צורת הפעולה הזו, ובא הדיכאון לעולם.

הפסיכולוגיה האבולוציונית רואה בהתנהגות הדיכאונית תקווה. בכך שפרט אחד מהקבוצה לא מתפקד, יש סימון לשאר חברי הקבוצה שיש צורך לסייע לו, לתמוך לשמור ולהזין במקום ההורה שאבד

וכך עם הדיכאון, נולד גם הטיפול בו.

בסרטון הבא מופיעה דוגמא למחקר התקשרות, בו נבדקת התנהגותם של תינוקות לפני, במהלך ואחרי עזיבת האם את החדר:

רפי לוי הוא עובד סוציאלי קליני, פסיכותרפיסט בקליניקה פרטית ובמערך בריאות הנפש ומרצה במסגרות שונות. בעל רקע והשכלה ביולוגית ורפואית ומתעניין בדמיון בין בני אדם לבעלי חיים, משורשי אבולוציה ועד לקליניקה של היום. מעבר לכך הוא בעל משפחה מקסימה, טבח מוסמך, נגר חובב ופעיל לזכויות עובדים סוציאליים.

רצח ראש הממשלה יצחק רבין הי"ד הכניס מדינה שלמה לטראומה שנמשכת כבר 24 שנה. הזמן לא הקהה את הכאב ולא לימד שום לקח. הזמן רק העצים את הטראומה והעמיק את הקרע בעם עד כדי מלחמת אחים בפתח. המסיתים הראשיים שהובילו בדיעבד לרצח נמצאים כיום בשלטון והפכו את האומה הישראלית לשברירית, פגיעה, חלשה ואבודה.

אומה שלא השתחררה מטרגדיה נוראה כזאת לא יכולה להשתקם ולא לחזור לעצמה. אומה שעדיין טובעת בים הסתות, שנאה ותוהו לא יכולה לקום כאילו כלום לא קורה ולא קרה ולחזור לשגרה ולחיים הרגילים.

מבחינה זו הסרט "ימים נוראים", כמה שהוא עשוי טוב ומשובח ואף זכה לייצג את ישראל בפרס האוסקר, הצגתו בזמנים אלו מוקדמת מדי. העם עדיין בטראומה, החברה עדיין לא הצליחה להתמודד עם הטרגדיה והלקח לא נלמד. עדיין מוקדם מדי להפיק ולהפיץ סרטים עלילתיים בנושא כה כאוב זה.

משל למה הדבר דומה? לאישה שנאנסה בילדותה והאונֵס ממשיך לאנוס אותה בבגרותה – האם היא תוכל להתמודד עם מעשי האונס? האם היא תוכל להשתחרר מכל הרגשות שמלווים נאנסת? ברור שלא. כדי להשתחרר ולהשתקם חייב להתקיים תנאי בסיסי והוא שמעשי האונס ייפסקו. רק אז תוכל להתחיל בשיקום נפשי ארוך.

ועתה לנמשל, ישראל לא תוכל להשתקם ולחזור לחיים רגילים כל עוד מעשי האונס נמשכים וכל עוד ההסתות והשנאה גוברות ונמשכות. שום סרט מעולה ככל שיהיה לא יתרום לשיקום.

אז מה צריך לקרות ומה צריך לעשות כדי להתחיל במלאכת השיקום החברתי של העם? שני דברים עיקריים:

ראשית, על כולנו – ימין, שמאל, חילונים, דתיים – להבין שרצח רבין זעזע את הדמוקרטיה הישראלית ופגע בה פגיעה אנושה כמעט.

שנית, את רבין הי"ד אי אפשר להחזיר, אי אפשר לשנות את העבר. רק את ההווה ואת העתיד נוכל לשנות. ואיך נשנה לטובה? רק ביום שהימין יתבגר ויכיר באחריותו לרצח רבין, יבין באמת את עומק השבר שהוא גרם וחולל למדינה, יכה על חטא, יצטער מעומק ליבו ונפשו על ההסתה הפרועה שהובילה לרצח ועל הרצח עצמו, וישנה את דרכיו לעתיד – רק אז נוכל לחיות כאן כולנו בשלום במדינה אחת ששמה ישראל.

אבל כל עוד הימין ממשיך להתכחש, להתקרבן, להאשים, להמציא היסטוריה שלא הייתה, לברוא מציאות חדשה שתהיה נוחה לו להתמודדות ולברוח מהמציאות שהוא גרם לה – כל עוד כל אלה ימשיכו להתקיים, לא נוכל לחיות כאן יחד כעם אחד מאוחד.

יותר מדי שנות ביבי בשלטון הסבו נזקים עצומים, חלק מהם בלתי הפיכים, למדינה ולחברה הישראלית. הפכנו לעם חלש וחסר ביטחון בעצמו, שאפילו לצחוק לא מסוגל, בוודאי לא לצחוק על עצמו. כל פסיכולוג מתחיל יאמר לכם שהומור בכלל והומור עצמי בפרט מעידים על חוזק נפשי, ביטחון עצמי, דימוי עצמי גבוה. עם שלא מסוגל לצחוק הוא עם חלש, מפורק ומפורר.

נזק נוסף שיותר מדי שנות ביבי בשלטון גרמו הוא הצגת השמאל וכל מי ש"מעז" להתנגד לביבי כאויב, בוגד ועוכר ישראל. כאילו השמאל ומתנגדי נתניהו אינם לגיטימיים.

אז בואו נשיב דברים לדיוקם:

בדמוקרטיה יש מקום לכולם. לכולם. יש מקום לימין, לשמאל ויש מקום לביקורת. רק לשני דברים אין מקום בדמוקרטיה: להסתה ולאלימות. גבול חופש הביטוי הוא הסתה ואלימות. ברגע שדעות אחרות נפסלות ועוברות מסע דה־לגיטימציה שיטתי ושקרי הדמוקרטיה בסכנה. במילים אחרות זה נקרא דמוניזציה. אם רק דעה אחת מקובלת ורק איתה יש להזדהות – אין דמוקרטיה.

השמאל ככלל אינו אויב ואינו מבקש להזיק לישראל. מתנגדי נתניהו אינם עוכרי ישראל או בוגדים. כולנו כאן נמצאים באותה סירה, כולנו אוהבי המדינה ורוצים אך ורק בטובתה, כל אחד בהתאם להשקפת עולמו. הימין לא צודק יותר מהשמאל ולהפך. יש לכבד כל דעה באשר היא, ללא אלימות וללא הסתה.

אין כל פסול בשמאל ובמי שמתנגד לשלטון בכלל ולנתניהו בפרט, להפך – זה דבר מבורך, זה מעיד על דמוקרטיה בריאה, חזקה ובטוחה בעצמה. מי שמתעקש לעשות דה־לגיטימציה ודמוניזציה לכל מתנגדי השלטון באשר הם מתנגד למעשה לדמוקרטיה ופועל לחיסולה.

ימנים המבקשים להגן על הדמוקרטיה צריכים להגן על מתנגדי נתניהו באשר הם (שמאל או ימין), כי בלי דעות מגוונות וביקורת לא תתקיים דמוקרטיה.

יאיר בן־חור הוא עורך ספרות, עורך לשון, נקדן, עורך שירה ומשורר. פרסם עד כה ארבעה ספרי שירה פרי עטו וספר מאמרים, וערך וניקד מאות ספרים אחרים.

יסלחו לי אביחי מנדלבליט ובנימין נתניהו, אבל הפעם האצבע מופנית אל הנשיא. לא אשמה, אבל תמיהה, דרישה, ותחושת החמצה חמוצה.

כבוד הנשיא מיהר בשבוע החולף להטיל את הרכבת ממשלה חדשה שוב על נתניהו. "ראש הממשלה היוצא", בשפתו של ראובן ריבלין. ובכן, היוצא כבר נכנס מחדש.

ומדוע מיהר? הרי היה יכול להמתין עד יום רביעי שלאחר ראש השנה. עד חצות של אותו יום.

ובינתיים היו לו עוד מספר ימים לנסות לחלץ את ישראל מהקשר הבלתי אפשרי למצבו המשפטי של החשוד בשוחד המכהן גם כראש ממשלה.

מה היה הנשיא יכול לעשות? ובכן, אין ודאות בשום הצעה, אבל עיתים יש מסר במעשה לא רק בתוצאה.

ריבלין שמע את ההמלצות של כל המפלגות בשידור חי. אבל בימים הנוספים היה יכול לזמן את חברי הכנסת כולם, מכל המפלגות, למרתון שמטרתו אחת: להבהיר איתם את האינטרסים המשותפים לכולם למען מדינת ישראל. את הבסיס לחיינו המשותפים ואת הבסיס לקיום מדינה "דמוקרטית ויהודית, יהודית ודמוקרטית" – ביטוי שריבלין עצמו טבע, בבחינת – דמוקרטית חשובה כמו יהודית ולהיפך. אם אין מדינה דמוקרטית – אין יהודית, ולמעשה אין מדינה.

הנשיא, שהוא בעל מעמד קונסנזואלי ממלכתי ומייצג את הציבור, היה יכול לזמן את כל חברי הכנסת למרתון, בו היו צריכים להסביר לנשיא מהו האינטרס שלהם המונע הקמת ממשלה. היה עליהם לקחת אחריות מול הציבור

חברי הכנסת היו צריכים להסביר לנשיא מהו האינטרס שלהם המונע הקמת ממשלה. היה עליהם לקחת אחריות מול הציבור. הנשיא בעל מעמד קונסנזואלי ממלכתי ומייצג את הציבור.

הוא יכול היה לבדוק עם חברי הכנסת החרדים מדוע ימנעו ממשלה עם כחולבן? אילו ערכים מביא נתניהו שקרובים לעולמם ההלכתי? לא תגנוב? לא תענה רעך עד שקר? מה? היה יכול להזמין אליו את מועצת גדולי התורה עד שייצא מהם עשן לבן.

הוא היה יכול לבדוק עם מפלגות הקצה את עמדותיהן ביחס למצב הדמוקרטיה. איילת ובנט – אתם באמת רוצים לספח 2 מיליון פלשתינים עם נתניהו? ומה לגבי "הדמוקרטית"? האם למען אחדות אתם מוכנים לוותר על החלום הזה ולהסביר את זה לציבור שלכם? מר ליברמן, מה פירוש ישיבתך על הגדר בלי המלצה על איש?

וחברי הכנסת הערבים שהיו באים אליו, כמי שתמיד מכבד אותם ואת ערך השוויון, ומסבירים לנשיא מה עומד בינם לבין תמיכה פוליטית בממשלה אחרת, בלי ויתור על דרישות לאומיות סקטוריאליות חברתיות אזרחיות מקדימות?

בסופם של יומיים קשים היה הנשיא צריך לכנס את שתי המפלגות הגדולות לדיון דומה ולצאת ממנו אל הציבור עם אבחנה נשיאותית. אמירה מנהיגותית. בלי חשש ובאומץ לב היה עליו להצביע על הגורמים ועל הגורם לאי הקמת ממשלה. לשם כך מקבל הנשיא כבוד מכל האזרחים. יומיום. כדי להשתמש בו ברגע מכונן בחיי אומה. אחרת הנשיאות היא רק טקסים וממחטות אף.

הנשיא היה צריך לצאת אל הציבור עם אמירה מנהיגותית, ולהצביע על הגורמים לאי הקמת ממשלה. לשם כך הוא מקבל כבוד מכל האזרחים, כדי להשתמש בו ברגע מכונן בחיי אומה. אחרת הנשיאות היא רק טקסים וממחטות אף

הנשיא קציר צרב בתודעה את "כולנו אשמים" אחרי מלחמת יום הכיפורים. אפשר להתנגד אפשר לקבל.

הנשיא נבון דרש ועדת חקירה ממלכתית אחרי הטבח בסברא ושתילא וקודם לכן נסע לנאום בערבית בפרלמנט המצרי כדי לבסס את השלום הטרי ואת האמון בחברה ובתרבות המצרית.

היו גם נשיאים שהסתגרו שם בבית היפה בירושלים. פרס היה פעיל מאוד אבל לא נאלץ לעמוד מול משבר לאומי.

ריבלין פספס השבוע את שעתו להתייצב עם האמת מול האומה ולומר בקולו למצביעי נתניהו ולמצביעי מפלגות אחרות התומכים בנתניהו כי האיש החשוד בשוחד מרמה והפרת אמונים לא יכול להיות מרכיב ממשלה בישראל הדמוקרטית והיהודית. זה לא תואם את ערכי העם הזה.

נכון שמליון ויותר מצביעים הצביעו למפלגתו של נתניהו למרות כתב החשדות, אבל תפקידו של מנהיג להתייצב מול הציבור ולהעמידו על טעותו.  זה לא רק עניין משפטי.

הנשיא היה צריך להיות פעיל הרבה יותר במעט הימים בין קבלת תוצאות הבחירות לבין מסירת המנדט לאחד המועמדים. שלומה ויציבותה של החברה הישראלית היה בידיו וברגע הזה גם יציבות המערכת הפוליטית.

נכון שמליון ויותר מצביעים הצביעו למפלגתו של נתניהו למרות כתב החשדות, אבל תפקידו של מנהיג להתייצב מול הציבור ולהעמידו על טעותו.  זה לא רק עניין משפטי

אבל הדברים המתבקשים האמיצים המכוננים לא נאמרו. ודקה אחרי שמסר את המנדט לנתניהו חזר זה לסורו ושוב איים במלחמה עם איראן וקרא ל"פיוס לאומי" תחת כנפיו שלו, של המסית הלאומי שכל מהותו סכסוך בין חלקי החברה ושמירת תודעה של איום מתמיד בהשמדה כדי לבסס את שלטונו לנצח.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון מנוחתו עדן (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.