יש תחביב חדש בעיר, כל שמאלן אותו מכיר: לספור מפגינים בקפלן ולסכם בשמחה לאיד שהמחאה דועכת. זה עוזר לבנימין נתניהו להירדם בלילה וליריב לוין לרוץ יותר מהר לפני שההפיכה המשטרית תברח לו מהידיים. ההפגנות הדועכות הצליחו לעצור אותה. מפגין אחד ועוד אחד, עד שההפגנה מתפזרת. המפגין ה-120,000 זה המפגין איתו הימין מאמין שהמחאה תירדם.
אז זהו שלא.

יום ירושלים עבר. אפשר לצאת מהבונקר. מצעד הדגלים הבלתי נמנעים עבר בשלום בעיר שנופצה לה יחדיו. אושר גדול, באמת. אלה לא רק דגלים. באלה הקביים נושאים את בנימין נתניהו. מצעד הדגלים בא לעולם כדי לתקוע אצבע בעין ולנפץ ביהירות את המרקם השביר ממילא.

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת

במהלך השבועות האחרונים גוברת הציפיה, שלא לומר התשוקה, של רבים לראות את משטרת ישראל מפעילה יד קשה נגד מתנגדי ההפיכה המשפטית בישראל ומכניסה רבות ורבים מהם לחדרי המיון של בתי החולים (שהרי זוהי תוצאתו המיידית של אותו טיפול “ראוי” במפגינים).

לטענתם של אלה, המפגינים הינם קבוצה “מפונקת” ו”פריווילגית”, הזוכה ליחס מפנק ומקל מידי השוטרים. ישראל הראל, בטור דעה שפורסם ביום שישי האחרון, מצטרף לאותה מקהלת מלינים וטוען כי אותה אפליה, אותה אכיפה בררנית “קיימת גם בימי ממשלת ‘הימין על מלא’ במערכת המשפט ואכיפת החוק כלפי מתנחלים, חרדים, אתיופים ומיעוטים אחרים”.

גיא בן-פורת הוא פרופסור למדע המדינה, ראש המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון. הוא כותב על תהליכי שלום, משטרה ומיעוטים, ועל יחסי דת-מדינה. חילוני, אבל מאמין בהפועל באר שבע

חיים וייס פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון. ספרו האחרון "ספרים מחוקים" יצא לאור בהוצאת אפרסמון.

רגע לפני חורבן הבית. רגע לפני נקודת האל חזור. אולי כבר איחרנו את המועד. אולי מדינת ישראל, כפי שהכרנו – ציונית, שיוויונית, יהודית ושפויה – מתפוגגת אל מול עינינו.

בואו נסתכל אל המציאות ההזויה כמו שהיא:

פאר לי שחר היתה עורכת, כתבת ומגישה בקול ישראל במשך 25 שנה. יש לה ותק של 48 שנים בתקשורת - בגלי צהל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות), ככתבת מדינית ופוליטית בעיתון חדשות ועל המשמר, וכיום היא פעילה בעמותות לטובת האוכלוסיה המבוגרת. היא חברת הוועד המנהל במדרשת אדם לקידום הדמוקרטיה וחברה באירגון מפקדים למען בטחון ישראל.