ללא ערכים כמו: ערבות הדדית, דבקות במטרה, אמונה, רעות, צדקת הדרך, דרך ארץ, אחדות ואהבת הארץ – אין לנו מדינה ולא היינו מצליחים לפרוץ את דרך בורמה במלחמת העצמאות כדי להוביל אספקה לתושבי ירושלים הנצורה. אז איך הופכים מדינה בעלת גיוון חברתי תרבותי, עדתי ודתי כל כך רחב, למאוחדת מול אויביה החיצוניים – מבלי לפגוע במרקם העדין של האוכלוסיות? חושבים ערכים ומנתקים מכול משמעות דתית לערכים אלה.

לאחרונה ביקרתי בחאן שער הגיא – באב אל וואד ויש שם שלט, שכל מי שקורא אותו נדרש לבחור איזה מהערכים המופיעים עליו חשוב ביותר בעיניו: ערבות הדדית, דבקות במטרה, אמונה, רעות, צדקת הדרך, דרך ארץ, אחדות ואהבת הארץ. עבורי אין ערך חשוב פחות – אלא שכל ערך נלווה לרעהו ותומך במשנהו. בלעדי ערכים אלו – אין לנו מדינה ולא היינו מצליחים לפרוץ את דרך בורמה במטרה להוביל אספקה לכל 100 אלף התושבים של ירושלים.

ערבות הדדית, דבקות במטרה, אמונה, רעות, צדקת הדרך, דרך ארץ, אחדות ואהבת הארץ. עבורי אין ערך חשוב פחות – כל ערך נלווה לרעהו ותומך במשנהו

ערכים אלה הם הבסיס לקיומנו במדינתנו, והם מובילים את המחאה הנוכחית נגד הממשלה. כל מי שמשתתפים בהפגנות אלו מחזקים זו את זה ולהפך, וזו המשמעות האמיתית של אחדות אמיתית וערבות הדדית.

אומרים שצרת רבים היא חצי נחמה, ובמקרה זה תחושותיי אינן זרות למי שכמוני חוששים בלב כבד להמשך קיומנו בארצנו הקטנה. מדינה שבה גדלנו רובנו ובה אנו מגדלים את ילדינו ומחנכים אותם לאהבת המולדת והאדם וללימוד ההיסטוריה והתרבות המרהיבה שיצרנו כאן בזמן קצר יחסית – 75 שנה בלבד. וזאת עם פסיפס מגוון של עולים חדשים ממדינות ומתרבויות אחרות מרחבי הגלובוס.

לפני 15 שבועות הצטרפנו אני ובעלי אסף ל-100 אלף איש, שאז הבינו כמונו שצריך לצאת לרחובות במחאה נגד ההפיכה המשפטית והשלטונית, שאותה מקדמים נבחרי ציבור שנבחרו בבחירות האחרונות והצליחו לגבש קואליציה מהרחבות שהיו בישראל בשנים האחרונות.

כעורכת דין בתחום דיני החיובים והמשפט המנהלי המייצגת רשויות מקומיות, אני חייבת להודות שבתי המשפט רואים את טובת האזרח. זה מקשה מאוד על תפקידי כמי שמייצגת רשויות מקומיות. לכן כשאני נכנסת לבית המשפט אני כבר נמצאת בעמדה שבה השופט יעדיף להקשות עליי את ההליך המשפטי מאשר לאזרח שמולו. למרות זאת, אני מעדיפה שבתי המשפט יישארו על כנם – מאשר ש”הרפורמה המשפטית” תקודם על ידי הממשלה הנוכחית.

כעו”ד בתחום דיני החיובים והמשפט המנהלי המייצגת רשויות מקומיות, אני כבר בעמדה שבה השופט יעדיף להקשות עליי את ההליך המשפטי מאשר לאזרח שמולו. ובכל זאת אני מעדיפה שבתיהמ”ש יישארו על כנם

ריצת האמוק של הקואליציה לקידום ההפיכה המשפטית, תוך שחבריה מאשררים חוקים דורסניים פרסונליים אחרים, מובילה לכך שאין כל ברירה אלא להתנגד לממשלה ולדרוש בהקדם את פיזורה של הכנסת. במקום חשיבה יצירתית בבעיות האמיתיות שלנו במדינה, עוסקים נבחרי הציבור שלנו בצבירת כוח ועוד כוח.

רק לאחרונה ציינו את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. למרות שלא מדובר בחג דתי ולא יהודי מדוע אנו במדינה יהודית בכל זאת מקדישים לו יממה שלמה? התשובה לכך היא שזהו הבסיס להקמת המדינה ולהבנת מדינות העולם כולו שהעם היהודי זקוק למדינה עצמאית משלו על מנת להתקיים ולהגן על עצמו.

ואם עסקינן במדינה שתגן על כל היהודים, האם יש מקום לכך שהמדינה תהיה הלכתית? או מוטב שתהווה מקום מושבם של כל היהודים באשר הם, שיהיו חופשיים באמונתם וחופשיים במעשיהם וחופשיים להביע את עצמם, להתפרנס ולנוע? ומה לגבי ההתחייבויות המופיעות במגילת העצמאות, משם שואבת המדינה את הלגיטימיות שלה?

לאחר שמפלגות הקואליציה ניצחו בבחירות האחרונות לכנסת באמצעות ספינים ומצגי שווא שכמעט כולם לא ממומשים, אמרו נציגיהן לנו האזרחים: תודה רבה על המפתח למדינה. מעכשיו נעשה כל מה שאנחנו רוצים ואיך שאנו רוצים. אז כעת נזכיר לנבחרי ציבור שהמדינה היא של העם כולו ולא רק שלהם.

כבר בתחילת הדרך, מה שהניע אותנו והוציא אותנו לרחובות היה הדרישה להפסיק את החקיקה האנטי דמוקרטית, אך מאז השתנו המניעים וזה גורם לנו להמשיך את המאבק ולדרוש את הפסקת ההידברות לכאורה, שמשמעותה האמיתית היא זריית חול בעיני מאות אלפי המפגינות והמפגינים מדי מוצ”ש ברחבי הארץ.

לאורך החודשים האחרונים שמענו שוב ושוב טיעונים שלפיהם “הרפורמה המשפטית” אמורה לחזק את הדמוקרטיה ולמנוע שחיתות במערכת המשפט, וכי כל הפקידות הממשלתית (ובראשה היועצת המשפטית לממשלה, הפרקליטות, המשטרה ועוד) גם היא מושחתת ולכן צריך לטפל גם בה.

ריצת האמוק של הקואליציה לקידום ההפיכה המשפטית, תוך שחבריה מאשררים חוקים דורסניים פרסונליים אחרים, מובילה לכך שאין כל ברירה אלא להתנגד לממשלה ולדרוש בהקדם את פיזורה של הכנסת

גם אם מסכימים עם הביקורת הנמתחת על מי שעומדים בראש הרשות השופטת בישראל, חייב כל אחד לשאול את עצמו כיצד אמורה “הרפורמה המשפטית” לתקן את המעוות, כשלמעשה הקואליציה בכנסת מקבלת כוח בלתי מבוקר, לא מאוזן ולא מדוד והיא זו ששולטת בממשלה ובחקיקה בכנסת ואף תשלוט גם במערכת המשפט? זאת חידה מתמטית פשוטה שהתשובה עליה ידועה מראש.

בהמשך החלו חברי הקואליציה להגיש הצעות חוק פרסונליות והצעות חוק שמטרתן העיקרית היא הכשרת שרצים בתחומים שונים, שמשמעותם היא הכשרת שוחד ומתן טובות הנאה לפקידי ולנבחרי ציבור.

בהמשך נשמע הטיעון כאילו חברי הקואליציה התחילו בחקיקה הקיצונית במטרה להביא להידברות. אבל מתי בכלל ניסו לפתוח בהליך הידברות ללא מענה?

לאחר מכן הצלחנו לקלף שכבה נוספת מתוך מסכת שקרים כששר המשפטים יריב לוין הודה כי התיקון לחוק יסוד השפיטה בכל הנוגע למינוי שופטים פוגע בדמוקרטיה ואיננו תיקון דמוקרטי. ואולם מילותיו של לוין נאמרו במקביל לניסיונו לדחיפת התיקון שהוצע על ידי ח”כ שמחה רוטמן בסוף חודש מרץ (ועדה למינוי שופטים בת 11 חברים – מהם שמונה חברי כנסת ובה יש לקואליציה רוב ברור של שישה חברים). ואם זה לא מספיק, אז ראש הממשלה בנימין נתניהו הודה בריאיון לערוץ 14 כי פסקת התגברות רחבה איננה מקובלת במדינה דמוקרטית.

בשורה התחתונה, אנחנו לא צריכים אישור מנתניהו ומלוין למה שאנחנו כבר מבינים מזמן ולכן דורשים בקולי קולות (בליווי זמבורות, תופים וחצוצרות): תפסיקו את החקיקה המטורללת הזאת! תפסיקו את הפילוג בעם! תפסיקו את ביזיון המדינה כלפי חוץ! תפסיקו את הפגיעה הכלכלית שנגרמה כתוצאה מכך שהממשלה לא יציבה ורבים בעולם לא רוצים לעבוד איתה!

בשורה התחתונה, אנחנו לא צריכים אישור מנתניהו ומלוין למה שאנחנו כבר מבינים מזמן ולכן דורשים בקולי קולות (בליווי זמבורות, תופים וחצוצרות): תפסיקו את החקיקה המטורללת הזאת

זו ההזדמנות לפנות לכול מי שתומך בממשלה ולבקש ממנו: תסתכלו על ההשלכות הרוחביות של המעשים של הממשלה הזאת. זאת לא אחריות המפגינים, אלא אחריותה של הממשלה ועליה להפסיק זאת למען כולנו ולמען מדינתנו.

אז במקום לנסות להיות כל כך יצירתיים בעניין הוועדה למינוי שופטים, אולי חברי הממשלה (שבקושי יש בה נשים) יתעסקו במה שבאמת חשוב לאזרחים: להביא את מערכת החינוך לקידמה ולמאה ה-21, להנגיש בהיקף נרחב את התחבורה הציבורית במדינה אחרי 75 שנה, להגדיל משמעותית את הכנסותיה של המדינה, להקטין את נטל המיסים על התושבים, לסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני שנמשך כבר יותר מ-75 שנה וכמובן להפוך את המדינה לבטוחה יותר מהפנאטיות הדתית שתופסת תאוצה בשני הקצוות.

השאלה הכי חשובה שחברי הממשלה צריכים לשאול את עצמם היא: איך משאירים כאן מדינה בעלת גיוון חברתי תרבותי, עדתי ודתי כל כך רחב, מאוחדת מול אויביה החיצוניים. זאת מבלי לפגוע במרקם העדין של האוכלוסיות המתגוררות בה במשך שנים רבות? התשובה לכך פשוטה: חושבים ערכים ומתנתקים מכול משמעות דתית לערכים אלה.

ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל דוד בן גוריון, שהכריז בדרמטיות על הקמתה, אמר בזמנו: “אני חייב לומר לחברי הדתיים: כל ניסיון לכפות עלינו דברים שאין אנו רוצים בהם, יכשיל התנועה הציונית, יכשיל מדינת ישראל ויגרום נזק עצום לדת ויוריד קרן המסורת בקרב העם. כולנו מחבבים את התורה וגאים בה, אבל התורה ניתנה לישראל ולא ישראל לתורה”.

לפי בן גוריון, כל ניסיון לכפות עלינו דברים שאיננו רוצים בהם, יכשיל את התנועה הציונית ואת ישראל, יגרום נזק עצום לדת ולמסורת. “כולנו מחבבים את התורה וגאים בה, אבל התורה ניתנה לישראל ולא ישראל לתורה”

ואני מוסיפה: התורה ניתנה לעם ישראל – כעם ששולט על גורלו. לא התורה הקימה את מדינת ישראל, אלא העם הקים את המדינה ומבסס את ערכיו על הערכים הבסיסיים והפשוטים בה ולא על הפרשנויות ההלכתיות השונות שניתנו לאורך השנים על ידי רבנים כאלה ואחרים לציוויים המופיעים בתורה.

עו"ד מורין סימון היא ממובילות המחאה במודיעין נגד ההפיכה המשפטית, היא מומחית במשפט אזרחי ומינהלי, עוסקת בליטיגציה מורכבת ומייצגת בעיקר רשויות מקומיות. היא שותפה מנהלת במשרד עורכי דין בן יעקב, שוימר ודולב, נשואה לאסף ואמא לליה, תמר ונדב.

העיסוק באיום הגרעין האיראני, בהכרזות מנהיגים ובשיח הציבורי הישראלי, הגיע בשבוע האחרון לשיא. הממשל האיראני באמת מאיים על מדינת ישראל. בוודאי נכון לצה”ל לבנות כוח מתאים במכלול יכולות להתמודדות עם האתגר האיראני כאתגר מורכב ותקדימי.

אולם ראוי להתבונן לא רק בפוטנציאל האיום לכשעצמו, אלא גם במקום שהאיום הזה תופס בסדר היום ובתודעת הזהות של מדינת ישראל. ואולי מעבר לכך, לבחון עד כמה הטראומה המבוססת על הזיקה בין המושגים – “איראן גרעינית” ו”השמדה” התפתחה ואפילו השתלטה כמרכיב תודעתי דומיננטי בחברה הישראלית. זאת תוך כדי וכתוצאה של הדהוד הטראומה הזאת על ידי מספר מנהיגים פוליטיים. לאחרונה גם מומחי בטחון, לכאורה, שרים את השיר הזה ואין איש שעומד מולם ואומר – אולי המצב הפוך?

ראוי להתבונן לא רק בפוטנציאל האיום אלא גם במקום שהאיום תופס בסדר היום ובתודעת הזהות של המדינה. ואולי אף יש לבחון עד כמה טראומת הזיקה בין “איראן גרעינית” ו”השמדה” התפתחה והשתלטה

כדאי לבחון מה יש בו באיום האיראני, ובמיוחד באיום הגרעיני, שכה חודר אל עומק מצבו הנפשי והתרבותי של יהודי במדינת ישראל. שאלה זו מזמינה את החברה הישראלית להתבוננות פנימית במתחים הלא פתורים הנטועים במודע ובתת מודע של  בסיס זהותה.

מלחמת העצמאות התקבעה בתודעה הישראלית כמלחמת קיום ללא עוררין. המלחמות שבאו אחריה לא זכו לאותה הסכמה. במאמץ להבחין בין מלחמה צודקת לזו שאינה צודקת, ניטעה בישראלים המוסכמה כי מלחמה צודקת היא מלחמת אין ברירה – מלחמה שמגנים בה על עצם הקיום. אלא שבמבחן ביקורתי, ההבחנה בין מלחמת ברירה למלחמת אין ברירה אינה מתכנסת להצדקה שאינה שנויה במחלוקת.

כאן טמון כוחו המפתה של איום הגרעין האיראני, המיוצג ככרוך בטבעו באיום קיומי מובהק. איום, שעל פניו אינו מופנה נגדנו בגלל ה”כיבוש”, נראה כמשיב את מדינת ישראל, לפחות בעיני עצמה, למעמד הקורבן הצודק.

בדימוי הפיזיקלי  האיום הזה  נתפס כאיום השמדה, סוג של אותו איום מוכר מאושוויץ. כמו שם, גם הגרעין האיראני מאיים על כל יהודי בלי הבחנה, וסוף סוף יאחד אולי בין יהודים, באותה אחדות גורל הנוצרת למול איום משותף.

מה יש באיום האיראני, ובמיוחד הגרעיני, שכה חודר אל עומק מצבו הנפשי והתרבותי של יהודי בישראל. שאלה זו מזמינה את החברה הישראלית להתבוננות פנימית במתחים הלא פתורים במודע ובתת מודע של זהותה

ישראל לא עמדה עד היום בפני מצב שבו אמור להתקיים מצב הקרוי בעגה המקצועית MAD – כלומר – השמדה דו צדדית מובטחת, במידה שמתפתחת מלחמה בין שתי מדינות בעלות יכולות גרעיניות צבאיות, או שהן מוגנות  (כדוגמת ברית ההגנה בין ישראל לארה”ב) על ידי מעצמות בעלות היכולת הזאת. למשל – דרום קוריאה מוגנת על ידי ארה”ב מפני תקיפה גרעינית של צפון קוריאה. מוגנת פרושו – צפון קוריאה מורתעת מהכוונה לתקוף את דרום קוריאה או יפן בגין הסיטואציה המכונה MAD.

גם ישראל ואיראן תהיינה ביחסים מסוג זה בעוד שנה או שנתיים או חמש, או שכבר זאת הסיטואציה.

בכל האזורים הנפיצים בעולם ולאורך ההיסטוריה של 78 השנים האחרונות מאז שהוטלו פצצות הגרעין על הירושימה ונגסקי – לא התפרצה מלחמה גרעינית, ויותר מכך – לא פרצה מלחמה בכלל בין שתי מדינות גרעיניות עוינות. כמו למשל הודו ופקיסטן – שתיהן בעלות יכולת גרעינית צבאית ושתיהן עוינות זו לזו, או בין בריה”מ לשעבר וארה”ב, או בין רוסיה לארה”ב. ובכלל, העולם השתנה באופן מהותי בהקשר האסטרטגי. מי שעדיין לא משתנה זאת ישראל.

ישראל היא מעצמה צבאית ברמה האופרטיבית. כדי שהיא תהווה אפילו מעצמה אזורית ברמה האסטרטגית, היא חייבת להפנים יכולות חשיבה מסוג חדש. יכולות שמכילות מרכיבים גם מדיניים ולא רק אופרטיביים. יש למעבר הזה חשיבות קיומית קריטית יותר מהאיום האיראני עצמו.

בכל האזורים הנפיצים בעולם ולאורך ההיסטוריה של 78 השנים האחרונות מאז שהוטלו פצצות הגרעין על הירושימה ונגסקי – לא פרצה מלחמה גרעינית, או מלחמה בכלל, בין שתי מדינות גרעיניות עוינות

מומחים בישראל עדיין מציגים את הצורך בפעולות מבצעיות שמטרתן למנוע מאיראן להיות מדינה בעלת יכולת גרעינית צבאית (כולל יכולות שיגור, יכולות תכנון ושליטה ועוד כמה אלמנטים שהאיראנים מסוגלים להפיק או כבר הפיקו). הגיעה השעה שישראל תעבור לאסטרטגיה של הרתעה – והמשמעות היא בעיקר ביצירת יכולות ובניין כוח אחר מאשר פיתוח יכולות ומאמצים במניעה.

ישראל מסוגלת לייצר הרתעה מול איראן גרעינית ובכך ליצור שיווי משקל קבוע באזור. הטעות האסטרטגית הישראלית (כפי שמבטאים מנהיגיה בימים אלה)  עלולה להיות יקרה מאוד, משום שהיא יכולה להתגלגל לעימות  אזורי מיותר בין שתי המדינות, עימות שמצד אחד לא ימנע את האפשרות שאיראן תהיה גרעינית, ומצד שני יגבה מחיר כבד מישראל ומישראלים בכל הקשר – ומנהיגיה יגלגלו עיניהם לשמיים ויאמרו: זאת הייתה מלחמת אין ברירה.

האמנם?

הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ’יק הציג את הזהות היהודית כשזורה יחד בברית גורל ובברית ייעוד. בהשראתו ביקשו הוגים יהודיים בעת החדשה – לאחר השואה והקמת מדינת ישראל – לכונן זהות יהודית על בסיס ייעוד משותף ולא רק על בסיס גורל אסוני משותף.

בינתיים, בקוצר ידה של ההנהגה הישראלית לדורותיה להציב זהות ישראלית-יהודית על כוחה המלכד של תודעת ייעוד משותף, בחרה ההנהגה לחמוק אל הממד המאחד, המתמקד סביב חרדה קיומית משותפת. כך הלכה ונבנתה נחיצותה הפוליטית של אימת הגרעין האיראני.

בקוצר ידה של ההנהגה הישראלית לדורותיה להציב זהות ישראלית-יהודית על כוחה המלכד של תודעת ייעוד משותף, בחרה ההנהגה לחמוק אל הממד המאחד, המתמקד סביב חרדה קיומית משותפת

לימוד מקצועי של פוטנציאל האיום הגרעיני האיראני על מדינת ישראל, יגלה עד כמה גם המושג “איום קיומי” אינו חד משמעי. גם אם יגיעו האיראנים לפצצה, יעמדו לנגד עיניהם שיקולים לא מעטים להימנע משימוש בה.

גם אם חלילה תשוגר הפצצה, מדינות אינן נעלמות בחטף ואינן קורסות במכה אחת, גם לא בתקיפה גרעינית. כל מה שעבר על המדינה הסורית מאז החלה מלחמת האזרחים, מלמד כיצד מדינה יכולה להמשיך להתקיים גם כאשר נראה כי לגמרי קרסה.

גם בתרחיש הנורא, מבחינה מעשית  יש בסיס לתקווה שמצבה של ישראל לא יתדרדר עד כדי מצבה של סוריה. מהיבט זה תקיפת מדינת ישראל בחימוש גרעיני היא בוודאי איום רציני ובכל זאת, עם כל המחיר הנורא, היא תמשיך להתקיים, להשיב מלחמה ולנצח.

הנהגת מדינת ישראל מחויבת כמובן לעשות מה שביכולתה על מנת למנוע מימושו של איום כזה ולפתח יכולות לתגובה הולמת. אבל ראוי לרסן את חרדת הקיום. התבוננות בחרדה יגלה עד כמה היא קודם כל תלויה בנו, בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על סיבת קיומנו כמדינה בארץ אבות, על כל מה שאנו מבקשים להשיג בה.

לימוד מקצועי של פוטנציאל האיום הגרעיני האיראני על מדינת ישראל, יגלה עד כמה גם המושג “איום קיומי” אינו חד משמעי. גם אם יגיעו האיראנים לפצצה, יעמדו לנגד עיניהם שיקולים לא מעטים להימנע משימוש בה

מראשיתו, הסיפור הציוני היטלטל בין שתי תכליות שונות: מצד אחד התכלית עתיקת היומין לגאולת ישראל. מצד שני התכלית המינימלית למדינת ישראל כמקלט בטוח ליהודים נרדפים. על הפער בין שתי התכליות עמד האלוף בני פלד בברכתו לשנת אלפיים כשכתב:

“אילו יכולתי הייתי רוצה שבשנה הבאה תימחק מהמילון ומהתודעה שלנו שאיפת הציונות כפי שהגדיר הקונגרס הראשון בבזל ב-1897 ונשארה תקפה עד עצם היום הזה: ‘לרכוש מקלט בטוח על פי משפט גלוי לעם היהודי בארץ ישראל’. אני רוצה שהגדרה זו של תחום מושב יהודי בגבולות מוכרים ובטוחים על ידי נותני חסות וכסף תימחק, ובמקומה תבוא הגדרה התואמת את רעיון מדינת היהודים של הרצל והיא: לכונן מדינת יהודים בארץ ישראל, על ידי אותם יהודים שמאסו בחיי גלות ודיירות משנה ומוכנים לתת את חייהם בעדה”.

לאלה השואפים כאן ללא יותר ממקלט בטוח, איום הגרעין האיראני בהחלט מעורר תסכול. אם למרות כל מאמצי מאה השנים האחרונות לא הצליחה הציונות אלא להחליף איום קיומי מסוג פוגרום בקישינייב, באיום קיומי מסוג פצצת גרעין איראנית, אין מנוס מהשאלה: האם  בברוקלין לא השיגו היהודים פתרון יעיל יותר? כמובן שלא.

בדיוק כאן צריך להיפתח הדיון המהותי בביטחון מדינת ישראל, והוא לא יכול להתקיים באופן טכני רק על בסיס חישובי סיכונים ואיומים. כאן הדיון נדרש למבט נוקב על יסוד התכלית והחזון כפי שדאג בן גוריון להבהיר: לא הביטחון הוא העיקר אלא “גאולת ישראל, קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית”.

בהתרחקות הישראלים מתודעת תכלית הגאולה, האיום האיראני הלך ונעשה  עבור החברה וההנהגה הישראלית מפלט מהתמודדות באתגרי הקוממיות הלאומית. למרות ההתמדה האיראנית להגיע לפצצה גרעינית, נדרשת  בחינה מחודשת לדירוגו של איום זה במקום הראשון בסדר העדיפויות הלאומי של מדינת ישראל.

הנשק הגרעיני  משולב תמיד במערכת כוללת של אמצעי לחימה ומגמות אסטרטגיות. לנשק הגרעיני נועד בדרך כלל תפקיד של רשת ביטחון, לנטילת סיכונים במרחבי החיכוך הקונוונציונליים. מיקוד היתר של ממשלות ישראל באיום הגרעין האיראני לאורך השנים, פגע במידה רבה בריכוז המאמץ לזירות אחרות, בהן גם זירת הפנים. אובדן הריבונות הישראלית בנגב ובגליל מאיים לטווח ארוך על מדינת ישראל לא פחות מהאיום האיראני.

לשואפים ללא יותר ממקלט בטוח – אם למרות כל המאמצים הצליחה הציונות רק להחליף איום קיומי מסוג פוגרום בקישינייב באיום קיומי מסוג גרעין איראנית, יש לשאול אם ברוקלין היא לא פתרון יעיל יותר

במיקוד מאמציה המדיניים של ממשלת ישראל בתחום האיראני, נוצרה זיקה והתניה – גם אם אינה מפורשת – בין  תמיכת הממשל האמריקאי בתביעות ישראל בזירה האיראנית – לבין הנדרש מישראל בזירה הפלסטינית. תלות זו  הובילה בין היתר להימנעות הנמשכת של ממשלות ישראל מבנייה בירושלים בשטחי מפתח כמו עטרות.

עד שעסקנו באיום האיראני, נוצרו למדינת ישראל איומים חדשים. פוטנציאל  הקריסה הפנימית הטמון בהם מסוכן פי כמה מהאיום האיראני,

חיים אסא היה אסטרטג הקמפיין של יצחק רבין (1992) וציפי לבני ( 2009). הוא כיהן כיועץ לביטחון לאומי בממשלת רבין. יו"ר חברת סייקן וראש המעבדה למשחקי מלחמה אסטרטגיים באוניברסיטת תל אביב

גרשון הכהן הוא אלוף במיל׳, לשעבר מפקד המכללה לביטחון לאומי ומפקד הגיס המטכ״לי. כיום עמית מחקר במרכז בגין סאדאת

לפני כמה שבועות מדינת ישראל התמודדה עם מבצע צבעי נוסף – “חץ ומגן”. כמו בנוהל הקבוע, יישובי עוטף עזה היו צריכים להפסיק את שגרת יומם על מנת לחוות את שגרת הלחימה. בתי עסק נסגרו, לימודים הופסקו, משפחות התפנו מבתיהם.

מאז שאני זוכר את עצמי מבצעים מול עזה היו בשגרה כמעט כל שנה: “חגורה שחורה”, “צוק איתן”, “עמוד ענן”, “עופרת יצוקה” ועוד. המבצע האחרון גרם לי להרהר בשאלה, האם מבצעי צה”ל מצליחים להשיג את המטרה שלשמה הם התחילו. למטרה זו בחרתי דווקא מבצע פחות זכור – “גשמי קיץ”. ניתחתי את מטרותיו ותוצאותיו על מנת להבין אם צה”ל הצליח להשיג את מטרותיו במבצע זה.

בקיץ של שנת 2005, 21 ישובים ו-8,600 יהודים עזבו את רצועת עזה במה שכונה “ההתנתקות”. ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, עלה על בימת הכנסת וטען:

“לפני כשבעה חודשים אישרה הממשלה בראשותי את תכנית מפת הדרכים לשלום. זוהי תכנית מאוזנת להתקדמות מדינית לשלום שישראל והפלסטינים התחייבו לבצעה. מפת הדרכים היא תכנית ברורה, הגיונית ולכן ניתן וחובה ליישמה. ללא השגת ביטחון מלא, במסגרתו יפורקו ארגוני הטרור, לא ניתן יהיה להגיע לשלום אמיתי. זו מהות מפת הדרכים”.

כלומר, אריאל שרון ראה בתוכנית ההתנתקות את הדרך להשגת ביטחון מלא.

תכנית ההתנתקות יצאה לפועל באמצע מלחמת אזרחים בין פלג החמאס לפתח. הסכסוך בין חמאס ופתח, אשר לפעמים נקרא “מלחמת האזרחים הפלסטינית”, החל עוד מהקמתו של חמאס בשנות ה-80. הסכסוך הראשי בין שני פלגים אלו היה על השלטון והמנדט על הציבור הפלסטיני. עם זאת במרוצת השנים נשמר שקט יחסי בין שתי הקבוצות.

אריאל שרון ראה בתוכנית ההתנתקות את הדרך להשגת ביטחון מלא. תכנית ההתנתקות יצאה לפועל באמצע מלחמת אזרחים בין פלג החמאס לפתח

שקט זה החל להתערער עם מותו של ראש פתח, יאסר ערפאת. מותו בשנת 2004 הפר את האיזון בין שני הפלגים, מכיוון שערפאת נתפס בחברה הפלסטינית כמנהיג דה פאקטו. כמו כן, ערפאת עבד רבות על מנת לנסות לייצר דו שיח בין שני הפלגים. לפיכך, חמאס לא יכל לאתגר את הריבונות של פתח עד מותו.

אירוע נוסף שהעלה את רף המתיחות בין שני הפלגים היה ההתנתקות. בשנת 2005 התנתקה ישראל ויישוביה פונו מרצועת עזה, מה שהותיר חלל ריבוני ברצועה זו.

בשנת 2006 הייתה מערכת בחירות ברצועת עזה וביהודה ושומרון בקרב הפלסטינים. במערכת בחירות זו חמאס קיבל את רוב הקולות והפך לכוח העיקרי בפרלמנט הפלסטיני. למרות שרשמית אבו מאזן, מחליפו של ערפאת במנהיגות פתח, לא ערער על תוצאת הבחירות, הוא עשה פעולות יזומות על מנת להכשיל את הממשלה החדשה של חמאס כגון עידוד שביתות, פעילות צבאית מחתרתית נגד חמאס ועוד.

בעקבות הבחירות שני הפלגים ניסו בהתחלה להקים ממשלה פריטטית בין חמאס לפתח, כאשר לשני הפלגים יש כוח שווה בשלטון. זאת לנוכח העובדה כי חמאס קיבל יותר מושבים בפרלמנט מפתח. כחלק מהסכם ממשלת האחדות בין שני הפלגים נאסר על חמאס להעביר את ריבונותו מחוץ למחנות הפליטים, למנות שרים ללא אישור פתח, להתאגד ולערוך ועדות שנוגעות לנושאים מדינתיים ועוד.

מלבד מות ערפאת, אירוע נוסף שהעלה את רף המתיחות בין שני הפלגים היה ההתנתקות. בשנת 2005 התנתקה ישראל ויישוביה פונו מרצועת עזה, מה שהותיר חלל ריבוני ברצועה

כל התנאים הללו החריפו את היחסים בין חמאס לפתח וגרמו לחמאס להפר את כל התנאים בהסכם הנ”ל. נוצר מצב שפתח מצליח לשמור על כוחו בגזרה המערבית, אבל ברצועת עזה חמאס החל לתפוס פיקוד.

כאשר שופטים בעזה החליטו להישאר נאמנים לפת”ח, חמאס יצר מערכת משפט משלו עם שופטים משלו, כאשר פת”ח דרש מהמורים בעזה לשבות על מנת להחליש את חמאס, חמאס פשוט פיטר את המורים הללו וגייס חדשים. בסופו של דבר חמאס הציבה את הכוחות שלה כשיטור ברחבי עזה ובכך יצרה מליציה בתוך הממשלה.

ב-25 ביוני 2006 נחטף החייל גלעד שליט על ידי כוח צבאי של חמאס. על מנת להחזירו ישראל פתחה בין ה-28 ליוני עד ה-26 בנובמבר 2006 במבצע צבאי בשם “גשמי קיץ”. מבצע זה התנהל מול חמאס ממש בלב מלחמת האזרחים שלה עם פתח. המטרה הרשמית של מבצע זה הייתה החזרתו של שליט לישראל, אך התוצאות בשטח השפיעו על מלחמת האזרחים עצמה.

חמאס חטף את החייל על מנת שיוכל להעמיד מולו כופר לשחרור אסירים ביטחוניים שלו בישראל, פעולה אשר זכתה לאהדה ציבורית בחברה הפלסטינית לגווניה. אך המהלומה שחמאס קיבל והנזק שנגרם לרצועת עזה הקשה על שלטון חמאס לשלוט ביעילות. הנזק הרב החריף את העימות בין חמאס לבין פתח, אשר האשים את חמאס בהתנהגות לא אחראית וכן בנזק הרב שנגרם לעזה. לפיכך, אפשר לראות שלמרות שהמטרה הרשמית של המבצע לא הייתה פגיעה בשלטון החמאס, אלא שחרור גלעד שליט, תוצאותיו של המבצע בפועל החלישו את שלטון חמאס, זאת למרות שבסופו של דבר חמאס נשאר בשלטון.

למרות שהמטרה הרשמית של מבצע גשמי קיץ לא הייתה פגיעה בשלטון החמאס, אלא שחרור שליט, תוצאות המבצע בפועל החלישו את שלטון חמאס, זאת למרות שבסופו של דבר חמאס נשאר בשלטון

כאשר חמאס חטף את גלעד שליט הוא פעל תחת הנחת העבודה השגויה כי ישראל לא תיכנס למלחמה בעזה מכמה סיבות:

• ישראל נמצאה כבר במערכה אחרת עם לבנון באותה העת.
• חמאס הניח שדעת הציבור הישראלי תתנגד לכניסה למבצע.
• ישראל הייתה בתקופת בחירות.
• חמאס הניח שאם ישראל כן תחליט לתקוף אז היא תבצע תקיפה ממוקדת ונקודתית על ידי מטוסי חיל האוויר ולא תבצע כניסה רגלית.
• כמו כן, חמאס האמין שאם ישראל אכן תתקוף, אז הפלסטינים ביהודה ושומרון יתקוממו נגד ישראל ויעזרו לחמאס לנצח, מה שהתברר כהנחה לא נכונה של חמאס.

כל אלו הובילו לעובדה שחמאס פתח חזית מול ישראל, אשר גרמה לו למהלומה קשה והחלישה את כוחו בעזה וחיזקה את הפילוג בין חמאס לבין פתח.

יתכן שאחת הסיבות שישראל נכנסה בצורה יחסית מצומצמת למבצע ברצועת עזה ורק על מנת לשחרר חייל ולא להפיל את שלטון חמאס, הייתה מכיוון שבאותה תקופה ישראל ניהלה מערכה אחרת נגד לבנון במסגרת מלחמת לבנון השנייה. זאת גם יתכן הסיבה לכך שהמבצע לא השיג את מטרותיו. שליט לא הוחזר והמציאות הביטחונית בדרום רק הושפעה לרעה ואחרי המבצע המשיכו לירות טילים מעזה לכיוון יישובי הדרום ועוטף עזה.

אז האם מבצע גשמי קיץ היה הצלחה או כישלון? העובדה בשטח הינה שגלעד שליט לא שוחרר במבצע זה. כמו כן, למרות החלשת חמאס, בסופו של דבר הוא נשאר בשלטון עד עצם היום הזה.

אז האם מבצע גשמי קיץ היה הצלחה או כישלון? העובדה בשטח הינה שגלעד שליט לא שוחרר במבצע זה. כמו כן, למרות החלשת חמאס, בסופו של דבר הוא נשאר בשלטון עד עצם היום הזה

במבצע מתו 5 אזרחי מדינת ישראל ו-50 נפצעו. לפיכך, אני טוען כי מבצע זה היה בסופו של דבר כישלון למדינת ישראל וכי למרות מטרותיו הנכונות, לא הצליח להביא תוצאות.

תמיר איקן הוא סטודנט למדעי המדינה ויחסים בין לאומיים ולתואר שני בכלכלה פוליטית. הוא לומד במלגת קאמרה און קמפוס ומתעסק במשך שנים בהסברה ישראלית ובמשלחות של סטודנטים שמגיעים לישראל. מאמין בתקשורת אמיתית, נכונה ועובדתית.