לשווא טוענים הקושרים שהם מייצגים את רוב הציבור. אבל גם אם היה זה נכון, וגם אם מישהו מאמין שלקואליציה "נבחרת" מותר לשנות כך את כללי המשחק, מוטב שיבינו דבר פשוט: מזימתם כל כך לא מקובלת שהמחנה הדמוקרטי לא ייכנע. לא בלי שההשהיה תוסב להשעיה.

לשווא טוענים הקושרים שהם מייצגים את רוב הציבור. אבל גם לו צדקו, וגם אם מישהו מאמין שלקואליציה "נבחרת" מותר לשנות את כללי המשחק: המחנה הדמוקרטי לא ייכנע בלי שההשהיה תוסב להשעיה

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

הנזק הנורא שהם גורמים – שכולל כעת משבר אמיתי עם ארצות הברית – הוא מעבר למה שניתן לסבול. ולאופוזיציה ב"הידברות" אין מנדט לוותר על חצי מהדמוקרטיה. לא פסקת התגברות ב-65, ולא ב-75. לא ב-120. לפחות לא בלי חוקה.

הקושרים צריכים לרצות מאוד את ההפיכה שלהם –  ואז הולך להיות כאן לא נעים. אם חלילה ינצחו, הם ישלטו מלא-מלא במדינה הרוסה, עם סיכויים מצויינים שאוייבי ישראל יעשו מהם קציצות.

אם הפיכה תעבור, מיליוני ישראלים יהפכו לדיסידנטים שהמשטר – לא הממשלה – לא מייצג אותם בשום צורה. הם יחושו שהופרה בגסות ברוטלית האמנה הבסיסית בינם למדינה – זו שגרמה להם לשרת כאשר רבבות השתמטו ללא בושה. זו שגרמה להם להישאר.

זה לא איום. זאת עובדה. רבים לא יוכלו להישאר במדינה כזו, ויש להם אפשרויות.

ייתכן שהמדינה תנסה להכריח אותם להשאר, כמו בדיקטטורה קלאסית מהסוג שהכרתי במסעותי. כמו במשטרים רודניים. זה לא ממש יעבוד. אמנם רבים יגיעו לכלא, כי הם ילחמו בגלוי במשטר. אבל רבים יותר ימלטו.

מצד שני, אולי ידי הלא-ציונים שמייעצים לנו ללכת לעזאזל כי יסתדרו בלעדינו תהינה על העליונה. אלה באמת ישמחו לראות אותנו מתחפפים.

הנזק הנורא שהם גורמים – שכולל כעת משבר אמיתי עם ארצות הברית – הוא מעבר למה שניתן לסבול. ולאופוזיציה ב"הידברות" אין מנדט לוותר על חצי מהדמוקרטיה. לפחות לא בלי חוקה

ובכן, מנוולים, אתם רוצים להעמיד פנים שעם ה-49% שלכם בבחירות (מציבור שעבדתם עליו ברשעות) זכיתם במנדט להפיכה? בהצלחה בשמירה על השגשוג המדהים של ישראל ללא ההייטק או התעשייה החכמה. בהצלחה בהגנה על הישיבות עם חיל אוויר ברמת סוריה, וללא סייבר ו-8200.

כי האנשים שעומדים מאחורי כל אלה  – ומאחורי הרוב המכריע של המשק וההכנסה ממיסים וכמעט כל היוקרה העולמית של ישראל – יהיו במקום אחר, או בכלא, או בדרך לאחד משניהם. הם יהיו דומים מאוד לגולים האיראנים שנהגו להפגיז אותי, כאשר הייתי עורך AP  במזרח התיכון, בדיווחים על מה שקורה בבית, בתקווה לבייש את שלטון האייטוללות.

בהתחלה מדינת הבלהות של הביביסטים והכהניסטים אמנם לא תהיה גרועה כמו איראן. קרוב יותר לטורקיה. אבל מחר היא תהיה כמו רוסיה. ומחרתיים, עם שיעור הילודה החרדי בשילוב עזיבת המעמד היצרני, גם תרחיש איראן אפשרי מאוד.

אם מישהו מטיל ספק בכך שאנחנו בסכנת דיקטטורה, שיתבונן בהתנהגותם של ראש הממשלה ורעייתו חסרי הבושה.

אתם מעמידים פנים שעם ה-49% בבחירות (מציבור שעבדתם עליו) זכיתם במנדט להפיכה? בהצלחה בשמירה על השגשוג המדהים ללא הייטק או תעשייה חכמה ובהגנה עם חיל אוויר חלש וללא סייבר ו-8200

מאיפה הם שואבים את החוצפה, בתקופה הזו, להוסיף לתועבה הכללית את חזירותם הפרטית? הגדלה פראית של התקציבים לתחזוקת בתיהם הפרטיים ול"תקציב לבוש" לרעיה? מהיכן הזלזול התהומי באזרחים שמאפשר להם לקמבן סופ"שים ברומא ובלונדון במלונות הכי-יוקרה עם פמליות ענקיות ומטוסים מיוחדים, על הגב הרעוע של פגישות שישי בבוקר שאיש לא הזמין את ביבי אליהם (ובטח לא את רעייתו הלא-מרפה). זה לא קטנוני לשים לב לזה – רק דיקטטורים מנותקים פועלים כך. זה לא קורה באופן שיטתי  בשום דמוקרטיה.

אז "מפגיני הימין" יכולים לבכות כמה שהם רוצים על "אזרחים סוג ב'" ו"קולות שחשובים פחות". הם הורסים את המדינה, והציונים הרציונליים לא יעשו את זה פשוט.

הטענות שלהם שכעת הם רוצים "רק" למנות "בסך הכל" כמה שופטים הן שקרים ושטויות. המזימה במידה רבה נשארה כמו ב-4 לינואר כשהוצגה על ידי "שר המשפטים" יריב לוין, והיא כוללת את היכולת של הכנסת – שללא ספק תהונדס בתחבולות לטובת הימין – לבטל החלטות בתי המשפט (גם כאשר השופטים יהיו רק בובות ללא כישורים, אולי הספר של שרה או איזה חבר עבריין של מי מהשרים).

החבילה הרחבה יותר כוללת ביזיונות שלא ייאמנו כמו חוק המתנות וחוק הנבצרות וחוקי דרעי המלבינים פשיעה. בהמשך הדרך מחכים ביטולי סעיפי מרמה והפרת אמונים, סירוס היועמ"ש, מיליציות פרטיות של שרים לענייני בריונות,  וכפיה דתית מכל הסוגים, ממשטרת חמץ ועד להלבנת ההשטמות מצה"ל (אבל רק לחרדים, כי שיווין בפני החוק יהיה כבר זכרון מר).

החבילה הרחבה יותר כוללת ביזיונות שלא ייאמנו כמו חוק המתנות וחוק הנבצרות וחוקי דרעי המלבינים פשיעה. בהמשך מחכים ביטולי סעיפי מרמה והפרת אמונים, סירוס היועמ"ש, מיליציות פרטיות וכפיה דתית

עד עכשיו התבקשנו להשלים עם הטיפשות הבלתי-תיאמן של הפיכתה של ישראל למדינה דו-לאומית על ידי הצמדות אובדנית לגדה המערבית (וחלקם אפילו רצו את עזה).

נאלצנו להשלים עם הטירוף של מימון והכלה של הצמיחה המטורפת ואורח החיים הפגאני של החרדים, דבר שיהרוס את ישראל המודרנית בוודאות (אלא אם ייפסק שיעור הילודה המופקר או ישתנו אורחותיהם).

לבושתו הגדולה של המחנה הדמוקרטי, לא הייתה התקוממות משמעותית נגד כל השיגעון הזה. כמו צאן לטבח הלכו.

אבל עכשיו הפשיסטים תקעו מקל בדוב מסוכן. הוא התעורר מתרדמתו, והוא רותח. הכבוד לא נותן להם להניח בזהירות רבה את המקל ולשנות כיוון מהר. אבל אם הם חכמים יותר ממה שהם נראים, הם ימצאו דרך לעשות את זה בכל זאת.

כי שנית מצדה לא תיפול. לפחות לא בקלות. לא כמו שחשבו הקושרים.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan

אויב חדש על הכוונת של ממשלת נתניהו הכושלת – נגיד בנק ישראל, פרופ' אמיר ירון.

"תודה לנגיד בנק ישראל על מתנת החג המפוארת שהעניק לאזרחי ישראל", כתב בסרקאזם עלוב השר שלמה קרעי (ליכוד), לאחר ההכרזה על העלאת הריבית ל-4.5%, והוסיף: "עם אטימות כזו ערב חג הפסח, אולי אפשר לשים רובוט בתפקיד הנגיד".

"הנגיד חיבל בכלכלת ישראל, התחזיות שלו פוליטיות", החרה החזיק אחריו חבר מפלגתו, שר התפוצות והמאבק באנטישמיות והשר לשוויון חברתי עמיחי שיקלי.

נגיד בנק ישראל הוא לא הראשון שחוטף מטח רעל רק משום שקיבל החלטה רציונלית בתחום סמכותו או כי העז להביע עמדה מקצועית, שאינה מתיישבת עם הקו של ממשלת ההרס. קדמו לו היועמ"שית גלי בהרב מיארה, שנחשבת ל"שטן הגדול" בקרב חברי הקואליציה, ורבים וטובים ש"פשעם" הנורא הוא ניסיונם לשמור על יושרה מקצועית ולכבד את החוק.

נגיד בנק ישראל הוא לא הראשון שחוטף מטח רעל רק משום שקיבל החלטה רציונלית בתחום סמכותו או כי העז להביע עמדה מקצועית, שאינה מתיישבת עם הקו של ממשלת ההרס

ההתקפות הפרועות על פרופ' אמיר ירון ועורכת הדין גלי בהרב מיארה הן חלק מאג'נדה מתוכננת. בממשלה שיסוד קיומה הוא השקר, המומחים ואנשי המקצוע הם איום ממשי שחובה להיאבק בו, לקעקע את אמינותו ולערער על עצם הלגיטימיות שלו להציג את האמת המקצועית.

מבחינת קברניטי המדינה, הנגיד הוא "אויב האומה" רק כי העז – יחד עם 99.9% ממומחי הכלכלה – להציג את המחיר הפיננסי הכרוך בהפיכה המשטרית. היועמ"שית, לשיטתם של חברי הקואליציה, היא "דמות משוקצת" בשל התעקשותה ה"מחוצפת" לתפקד כשומרת סף ולבלום מהלכים דרקוניים הסותרים את החוק.

המלחמה באנשי המקצוע לא מתקיימת רק באמצעות השמצות ודפי מסרים שקריים. דרך נוספת לגמד את אנשי המקצוע ולמנוע מהם לממש את שליחותם הציבורית, היא ניסיון לבצע מינויים פוליטיים בגופים שאמורים להיות עצמאיים, מקצועיים ונטולי פניות.

לעתים הניסיון צולח, כמו במינוי של עו"ד אלעד ברדוגו – אחיינו של איש התקשורת יעקב ברדוגו – לתפקיד היועץ המשפטי של חברת נתיבי ישראל (כפיים לשרת התחבורה, מירי רגב). במקרים אחרים הוא נבלם, כמו בניסיון של שר החדשנות, המדע והטכנולוגיה, אופיר אקוניס, למנות את אסנת מארק למנכ"לית משרד המדע.

במסגרת הניסיונות ש(תודה לאל) עדיין לא צלחו, נמנה הניסיון של נתניהו למנות את מנכ"ל משרדו ואישו אמונו, יוסי שלי, לממלא מקום ראש הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה – גוף מקצועי לחלוטין שעליו לספק למשרדי הממשלה נתונים מהימנים ואובייקטיבים.

מספרים, כך נתניהו מבין, הם הדרך הטובה ביותר לשלוט באזרחי ישראל. ברגע שתהיה לממשלה שליטה מלאה על המידע המועבר לאזרחים, הדרך למשטר אוטוקרטי סלולה וקלה במיוחד.

מספרים, כך נתניהו מבין, הם הדרך הטובה ביותר לשלוט באזרחי ישראל. ברגע שתהיה לממשלה שליטה מלאה על המידע המועבר לאזרחים, הדרך למשטר אוטוקרטי סלולה

ניסיון נוסף לחרב גוף מקצועי התרחש בסוף פברואר. בלילה שבו הממשלה התכנסה על מנת לאשר את תקציב המדינה, שר החינוך יואב קיש ביקש להכניס לחוק ההסדרים את הצעת החוק שלו (הנושאת את הכותרת "הגברת השקיפות והפיקוח הציבורי בספרייה הלאומית") לפיה הדירקטוריון הקיים של הספרייה יפוזר תוך 30 יום והמדינה והאוניברסיטה העברית ימנו דירקטוריון חדש.

שר החינוך, כך לפי ההצעה, ייצג את המדינה וימנה את היו"ר ואת רוב הדירקטורים. ומה אם אחד המינויים של השר ייפסל בוועדה שצריכה לאשר אותם – כי, לצורך העניין, יש להם זיקה פוליטית? אל דאגה. הממשלה תוכל לאשר אותם בלי שום בעיה.

חרף התנגדות היועץ המשפטי של משרד האוצר (שהסביר שלהצעה של קיש אין קשר לתקציב המדינה, שהיא רק עושה פוליטיזציה לספרייה הלאומית, ושלא קדמה לה שום עבודת מטה, כפי שהסביר במדויק העיתונאי שאול אמסטרדמסקי), שרי הממשלה אישרו את ההצעה.

בסיומה של הסאגה, לאחר ששני תורמים הודיעו שימשכו את כספם מהספרייה אם החוק יעבור, השר קיש הודיע שהוא הגיע ל"הבנות" עם הספרייה הלאומית לפיהן הצעת החוק תבוטל אך תישמר לו הזכות למנות ארבעה חברי מועצה במקום אחד, חבר דירקטוריון אחד וחבר בוועדת הביקורת של הספרייה. את הצעת החוק השר לא גנז, והוא יוכל להניחה בעתיד כל אימת שיתחשק לו.

בימים אלו השרה מירי רגב מנסה להדיח את מנכ"ל הרכבת מיכה מייקסנר ולהחליפו, כך נראה, בדמות "לא מזיקה" שתיענה לכל גחמותיה. כך או כך, הרכבת שנקראת מדינת ישראל דוהרת באמוק לתהום, כשהיא מנערת מעליה את אנשי המקצוע הישרים שעוד נותרו במערכת.

"איכות היא לא מילה גסה", הייתה הסיסמה שליוותה במשך שנים את הטלוויזיה החינוכית. "מקצוענות" היא מילה גסה בקרב חברי הקואליציה.

תומר פלג, עוסק בייעוץ תקשורת ויחסי ציבור. שירת בדובר צה"ל. בוגר ביה"ס לעיתונאות "כותרת" ובעל תואר ראשון בהיסטוריה כללית מאוניברסיטת תל אביב. עבד שבע שנים ב"ידיעות אחרונות". שימש כדובר של ח"כ לשעבר איל בן ראובן (המחנה הציוני) ושל חברת הכנסת אמילי מואטי (עבודה).

ישראל מצטיירת כמובילת העולם בסיפורים מוזרים בחדשות. ככה זה כשראש הממשלה העומד למשפט על שוחד מנסה לפרק את מערכת המשפט, ומתקשה למצוא טייסים שיסכימו להטיסו לסוף שבוע יום נישואין ברומא שקימבן עם אישתו שזה עתה נחלצה ממפגינים בזמן שעשתה פריזורה. לעת הפוגת החג, טוב להיזכר שיש עוד סיפורים מוזרים בעולם.

למשל, מה יכול להיות אבסורדי יותר מאשר שרוסיה תקבל את נשיאות מועצת הביטחון של האו"ם – הגוף שמופקד על שמירת השלום העולמי – ימים לאחר שבית הדין הפלילי הבינלאומי הוציא צו מעצר על פשעי מלחמה נגד מנהיגה ולדימיר פוטין? זה קרה לפני כמה ימים.

הכי מעניין: במהלך תורה הקודם בראשות מועצת הביטחון, בפברואר 2022, רוסיה פלשה דווקא אז לאוקראינה. מאז הספיקה לגרום למותם של כרבע מיליון אנשים, החריבה חלקים מאוקראינה, פגעה קשות בכלכלה העולמית, איבדה באופן מיסתורי חלק ניכר באולירכיה, והשיגה את ההיפך מכל מטרותיה.

האם זה משנה מי עומדת בראש המועצה? כנשיאה, רוסיה יכולה כנראה למנוע העלת הצעות נגדה – אבל גם בלי זה היה לה זכות וטו כאחת מחמשת החברות הקבועות.

יש מי שיגידו שהעסק הזה של חמשת הקבועות – הוא הבעיה. המדינות האלו – ארה"ב, בריטניה, צרפת וסין בנוסף לרוסיה – משקפות את הסדר העולמי בתום מלחמת העולם השנייה. זה מסביר את היעדרן של שלוש מגינות הציר המובסות: יפן (עם הכלכלה השלישית בגודלה בעולם כיום), גרמניה (עם הרביעית, גדולה בכשליש מזו של בריטניה וצרפת), וכדי לא לזלזל אציין גם את איטליה.

יש מי שיגידו שהעסק הזה של חמשת הקבועות – הוא הבעיה. המדינות האלו – ארה"ב, בריטניה, צרפת וסין בנוסף לרוסיה – משקפות את הסדר העולמי בתום מלחמת העולם השנייה

מדינות אלה בהחלט היו ראויות לעמוד בפינה אחרי מה שעוללו לפני 80 שנה. המקרה של גרמניה כמובן חמור במיוחד. אבל לכמה זמן? 1,000 שנה?  גרמניה ויפן הן כיום חברות חשובות וחיוביות במועדון העולם הדמוקרטי, בוודאי יותר מחלק מה"קבועות". הן גם מתחילות לנטוש את הפציפיזם (המוצדק) של תקופת אחרי המלחמה.

מועצת ביטחון סבירה יותר, המשקפת בצורה מדויקת יותר את מבנה הכוח העכשווי, החזק והרך כאחד, הייתה מסלקת את רוסיה (שכלכלתה קטנה מזו של קוריאה הדרומית).

אין זה מופרך לחשוב שחמישיית הקבע צריכה להיות ארה"ב, סין, האיחוד האירופי, הודו וברזיל. פורום כזה יהיה אחראי לרוב הכלכלה העולמית. הוא יספק דחיפה אסטרטגית נחוצה וראויה לאיחוד האירופי תוך ענישת בריטניה על הברקזיט. והיא תהיה מאוזנת יותר מבחינה בינלאומית, אם כי אפריקה עדיין תהיה חסרה. ניתן להעלות על הדעת הרחבה לשש חברות קבע כדי לכלול גם את יפן; אולי יום אחד ניגריה.

למרבה הצער, לא סביר שדבר כזה יקרה תחת חוקי האו"ם הנוכחיים, שקשה מאוד לשנותם. החברות הקבועות צריכות להסכים לשינויים. צרפת (שאוהבת את פרויקט האיחוד האירופי) עשויה להסכים באמת – אבל בבריטניה (שעדיין מתאבלת קצת על אובדן האימפריה) ויתור כזה עלול להפיל את הממשלה.

השינויים היחידים שאי פעם חלו בהרכב חברות הקבע היו קשורים למדינות שנעלמו, בדרך זו או אחרת, ובכך לא היו מסוגלות להגן על עצמן.

השינויים היחידים שאי פעם חלו בהרכב חברות הקבע במועצת הביטחון של האו"ם היו קשורים למדינות שנעלמו, בדרך זו או אחרת, ובכך לא היו מסוגלות להגן על עצמן

מקרה אחד התרחש לפני כ-30 שנה, כשברית המועצות התפרקה. ברית המועצות מעולם לא הייתה שחקן חיובי: מרגע שקיבלה את מעמדה במועצה, היא החלה לכפות דיקטטורות קומוניסטיות על עמי מזרח אירופה האומללים. בתקופה הרומנטית של קריסת הקומוניזם, כולם הסכימו בהתלהבות שרוסיה תירש את מושבה. מה כבר יכול היה להשתבש במדינה שבראשה עמד בוריס ילצין?

המקרה שני התרחש ב-1971, כאשר העולם, בראשות ארה"ב, היה להוט לנרמל את סין הקומוניסטית. "הרפובליקה של סין" הייתה חברה מייסדת, אבל ממשלתה של אותה מדינה הוגלתה לטאיוואן עד סוף העשור, לאחר ההפסד לקומוניסטים במלחמת האזרחים. אז האו"ם העיף את טאיוואן משורותיו, וכולם הסכימו ש"הרפובליקה העממית של סין" (איזה הבדל יכולה לעשות מילה תמימה אחת!) צריכה לרשת את מושבה.

מפגש נשיאת טאיוואן צאי יינג-ון במפגש עם משלחת של הקונגרס האמריקאי בטאיפיי, בירת טאיוואן, 8 באפריל 2023 (צילום: Taiwan Presidential Office via AP)

וזה מביא אותנו לעניין המוזר השני: המדיניות האמריקאית כלפי האי (למעשה ארכיפלג) טאיוואן.

בימים האחרונים נשיאת טאיוואן צאי יינג-ון שהתה בארצות הברית בדרכה לפגישות מרכז אמריקה וגם בחזרה – במה  שתוארו רשמית רק כ"מעברים". הביקורים תוארו כך כדי להימנע מלכנות אותם ביקורים – מכיוון שלארצות הברית אין יחסים דיפלומטיים עם טאיוואן. היא מכירה במקום זאת במושג "סין אחת", מה שמרמז על עמדה שבייג'ין צריכה לשלוט במה שהיא רואה כמחוז סורר.

אבל אין לאמריקאים עמדה כזו. ארצות הברית מחויבת להגן על טאיוואן מפני כל פולש – כפי שאישרר הנשיא ג'ו ביידן באוקטובר 2021. הפולש הפוטנציאלי היחיד היא סין, המדינה המאוכלסת ביותר בעולם, הכלכלה השנייה בגודלה, ומעצמה גרעינית.

ארה"ב מחויבת להגן על טאיוואן מפני כל פולש – כפי שאישרר הנשיא ביידן באוקטובר 2021. הפולש הפוטנציאלי היחיד היא סין, המדינה המאוכלסת ביותר בעולם, הכלכלה השנייה בגודלה, ומעצמה גרעינית

קצת מוזר, לא?

הסיבה הפומבית למחויבות כזו היא שטאיוואן היא (לפחות מאז שהסתיים השלטון הצבאי בשנות ה-80) דמוקרטיה דו-מפלגתית תוססת. היא אחת המדינות העשירות בעולם עם צפי תמ"ג לנפש של 74 אלף דולר השנה, גבוה בכמעט 50% מזה של יפן (ויותר מפי שלושה מזה של סין).

טאיוואן מהווה תוכחה מסיבית למי שטוענים שיש משהו בתרבות הסינית שמסתדר עם דיקטטורה קומוניסטית, כפי שיש בסין מאז 1949. לאחרונה סין, תחת מנהיגה הנוכחי שי ג'ינפינג, היא יותר דיקטטורה, יותר קומוניסטית וגם יותר לאומנית מאשר בעשורים האחרונים, ושוב היא מאיימת על טאיוואן (זאת, אחרי שהיא חיסלה בשנים האחרונות את האוטונומיה של הונג קונג).

כיוון שכך, אין ספק שהנשיאה הייתה רוצה לפגוש את ביידן, לשמוע ממנו שוב על המחוייבות האמריקאית. היא נאלצה להסתפק ביו"ר בית הנבחרים קווין מקארתי. מקארתי אינו ממפלגת השלטון, כמובן, אבל הוא השני בתור לירושת הנשיאות בשיטה האמריקאית. כך ניסו לרבע את המעגל – גם לעצבן את סין רק במידה, וגם לא למכור לגמרי את טאיוואן.

עם או בלי פסגה נשיאותית, אמריקה כנראה באמת לא תוכל לאפשר לסין להשתלט על טאיוואן, ולא רק בגלל אידיאלים: טאיוואן שולטת בתעשיית השבבים ומייצרת 60% מהאספקה העולמית (ו-90% מהמתקדמים ביותר). זו לא עוצמה שרצוי שיהיה בידי הסינים. במיוחד אחרי שנשיא רוסיה ולדימיר פוטין חשף את הסכנה שבתלות – זו לא תלות שתיתכן.

עם זה יסכימו גם אמריקאים ששמים קצוץ על הדמוקרטיה – כמו הנשיא לשעבר דונלד טראמפ, שכעת רץ שוב לתפקיד והשבוע כיכב בחדשות בדוגמה השלישית לחדשות מעולם הביזאר: בשבוע שעבר הוגש כתב אישום נגד טראמפ.

טראמפ מואשם בכך שבמהלך הקמפיין שלו ב-2016 הוא שילם (לכאורה) 130 אלף דולר בדרכים עקלקלות תוך שימוש (זמני) בתקציב הקמפיין לכוכבת הפורנו סטורמי דניאלס כדי שלא תצא לעולם עם הסיפור שלה על רומן עם המועמד עשור לפני כן, כשהיה נשוי טרי לאישתו השלישית מלניה. היא בכל זאת סיפרה, וטראמפ יצא פראייר כפול ומכופל, כי היא גם סיפקה גרסה מעליבה למדי.

טראמפ הגיע לניו יורק ו"נעצר" ואף הופיע בפני שופט ושוחרר לקראת ההליכים, שמן הסתם יארכו שנים. מצפים שבמהלך הקמפיין יוגשו עוד כמה אישומים נגדו, אולי אפילו יותר רציניים מתיק הפורנו המופרע. אולי יתעסקו עם ניסיונו (לכאורה) לבצע מעין הפיכה שלטונית לאחר ההפסד לביידן ב-2020.

האמריקאים יכולים לצפות כעת שטראמפ יפעל בדיוק כמו ידידו בנימין נתניהו, וינסה להפוך את הצרות המשפטיות שלו לקולות בקלפי באמצעות שיסוי מתמיד נגד התביעה ומערכת המשפט כולה.

האמריקאים יכולים לצפות כעת שטראמפ יפעל בדיוק כמו ידידו בנימין נתניהו, וינסה להפוך את הצרות המשפטיות שלו לקולות בקלפי באמצעות שיסוי מתמיד נגד התביעה ומערכת המשפט כולה

הוא כבר יצא בטענות שהשופט נגדו והתיק כולו מונע משיקולים פוליטיים – ולמען האמת, בתיק הפורנו יש בטיעון הזה קייס יותר חזק מאשר בתיקי האלפים (כלומר, זה לא בולשיט מוחלט).

הנשיא לשעבר דונלד טראמפ יוצא מביתו בניו יורק בדרך לבית המשפט. 4 באפריל 2023 (צילום: AP Photo/Bryan Woolston)

נתניהו חכם מטראמפ בהרבה, אבל הדמיון בין שני המקרים עדיין מדהים. לשניהם אין שום מעצורים ולא נראה שאכפת להם בכלל מהנזק שהם גורמים למדינתם. שניהם שנואים על ידי המשכילים וה"אליטות" בקרב עמם. שניהם נתמכים על ידי פנאטים דתיים וגזענים חשוכים. ושניהם מוצאים קונים רבים, רבים להחריד, למרכולתם.

נתניהו חכם מטראמפ בהרבה, אבל הדמיון בין שני המקרים עדיין מדהים. לשניהם אין שום מעצורים ולא נראה שאכפת להם בכלל מהנזק שהם גורמים למדינתם

אך בעוד שנתניהו הוא רק אסון לאומי בישראל, חזרה של טראמפ לבית הלבן תהווה קטסטרופה בינלאומית – מצב חרום גלובלי לכל דבר ועניין. או-אז, ישראל תחזור למקומה הטבעי כספקית חדשות מן הביזאר – הרחק במקום השני, אחרי המעצמה האמיתית.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan