חיילת נמוכת קומה מובילה אחריה חבורת גברתנים במדים. הם הולכים בסמטאות העיר העתיקה ומגיעים עד ה"מחכמה" (מבנה ממלוכי מקורי שהוסב לבית משפט בתקופה הטורקית) – בסיס משמר הגבול שברחוב השלשלת הצמוד לשער הר הבית.

חיילת נמוכת קומה מובילה אחריה חבורת גברתנים במדים. הם הולכים בסמטאות העיר העתיקה ומגיעים עד ה"מחכמה" – בסיס משמר הגבול שברחוב השלשלת הצמוד לשער הר הבית

החיילים פורקים את נשקיהם בחצר הפנימית המרשימה של המבנה, ומתאספים במעגל הקשבה. החיילת נעמדת על מדרגת הסביל הישן שמאחוריה קתות M16 הערוכים זה על זה כמו אוהל טיפי אינדיאני, או כמו פסל של שער ניצחון מודרני – נשקים ואישה קטנה לבושה במדים המכריזה בקולה הדקיק אך המלא חשיבות עצמית:

"אנחנו עומדים להיכנס בשער השלשלת של הר הבית. הר הבית משמעו סטטוס קוו – הר הבית על חלקיו הפנימיים שייך לווקף עליו מפקחת המועצה המוסלמית העליונה מאז 1921. אסור! להכניס למתחם נשקים, אסור! לא לכבד את המקום.

לסיור יצטרף אלינו איש ווקף – זהו חלק מהסכמי הסטטוס קוו השומרים פה על השקט. הסיור יעסוק באסלאם כחלק מהכבוד שאנו, חיילי צה"ל, נותנים למקומות הקדושים – גם זה חלק מהסטטוס קוו.

בסיור נבקר במסגדים, נכבד את המקום ונשמור על השקט. מילת הקוד היא היא כבוד! מוכנים? הם מהנהנים. אני סומכת עליכם – הכל פה מאוד מאוד שביר. לא לצחקק, לא להעביר ביקורת – מלחמת עולם שלישית יכולה להתחיל כאן, במקום הזה. אז יאללה נכנסים".

שני חיילים חובשי כיפות נשארים בחוץ לשמור על הנשקים. "יצחק, אתה מצטרף?", היא פונה לחייל דתי נוסף שמשוחח בסלולרי. הוא סוגר את האנטנה ומקפל את המכשיר לתוך כיס הדגמ"ח שכבר קבל את צורתו של המכשיר המגושם – היא מסמנת לו שגם פלאפונים לא נכנסים. "הרב נתן לי אישור להיכנס אתכם". היא לא מאמינה למשמע אוזניה. והם נכנסים.

החיילת אוהבת להיכנס להר הבית, היא שם כל שלישי בבוקר. כל שבוע עם קבוצת חיילים אחרת. היא אוהבת להרגיש את הרוח בפניה כשהיא עוברת ראשונה בשער השלשלת, היא מהנהנת לאיש הווקף שמלווה אותם, הוא תמיד חמור סבר אך היום היא מנסה לדמיין שחייך קצת בשבילה, שהוא סומך עליה.

בסיור נבקר במסגדים, נכבד את המקום ונשמור על השקט. מילת הקוד היא כבוד! אני סומכת עליכם – הכל פה מאוד שביר. לא לצחקק, לא להעביר ביקורת – מלחמת עולם שלישית יכולה להתחיל כאן

היא ממהרת לקחת את החבורה למסגד הגדול, לאל אקצא, בו תספר על מסעו הלילי של מוחמד מהמקדש במכה למקדש הקיצון, על שושלת בית אומייה שבנתה אותו, על רעידות האדמה הרבות שעבר ועל טלאי הבנייה שלו – "גם בגלל", וכאן היא תלחש –"בגלל שהוא עומד על קשתות ההרחבה שהוסיף הורדוס כשהרחיב את בית המקדש". היא תזדרז כי איש הווקף יסמן לה וגם כי כמה אפשר להרחיב בפני החיילים העייפים על ארכיטקטורה, על בית עבאס, בית אומייה, על כותרות קורינתיות בסגנון צלבני.

מבטה ינוח רק על המתפללים הישנים להם בשלווה באולמות הצד המוצלים, והיא תשבח בפני החיילים את איכות ועובי השטיחים של המסגד.

היא אוהבת את רחבת הר הבית. לפעמים מתחשק לה להתיישב תחת אחד הברושים שנטועים להם על רחבת האבן – הפלא ההנדסי שהרים הורדוס בעזרת קשתות התמך העצומות שהרחיב בעזרתן את המקדש הקטן מבלי לפגוע בפעילות הפולחן שלו. מתחתיהם, וודאי ממש ברגע זה, מזדחלים תיירים במנהרות הכותל, מתפללים ובוכים. היא נוגעת בברוש ששורשיו מתחפרים עד העבר, נוטפים מים על ראשם של המטיילים מתחתיהם.

הם חוצים את הרחבה עד לכניסה למסגד השני. יצחק מסמן לה "עד כאן", מכאן הוא אינו יכול להיכנס. הם משאירים אותו מאחור ונכנסים למבנה המתומן האהוב עליה. יופיו של המקום עומד בניגוד גמור לריח הגרביים העז המתקיף את כל מי שנכנס. היא חרדה שמי מהחיילים יעווה את פניו, אך הם חיילים טובים, ממושמעים, מנומסים.

מסגד עומר או כיפת הסלע – היא מסבירה לחייליה ובליבה היא פשוט קוראת לו היכל השירה – מקום שעיטורי ציפורי גן עדן וצמחים מתחברים בערבסקות יפהפיות למילים, סימנים, אותיות. מסותתים בנחושת, שיש וזהב ומעופפים סביב סלע קדום ממנו עלה הנביא מוחמד השמיימה, עליו עקד אברהם את יצחק. אבן השתייה של היקום, שעליה הושתתו כל היופי, האהבה וכאבו של העולם.

נכנסים למבנה המתומן האהוב עליה. יופיו של המקום עומד בניגוד גמור לריח הגרביים העז המתקיף את כל מי שנכנס. היא חרדה שמי מהחיילים יעווה את פניו, אך הם חיילים טובים, ממושמעים, מנומסים

פעם, כשהיה בית מקדש, היה נכנס לכאן כהן גדול יום אחד בשנה, ביום הכיפורים, אחרי טקסי טהרה ואפר של פרה אדומה, טהור טהור טהור, קשור בחבל ופעמון – לדעת האם מחל היושב במרומיו לעם.

אם יצא בחיים – נמחל!

ואם מת, אולי מעוצמת המעמד – אז הפעמון לא צלצל ובחבל היו גוררים את גופת הכהן החוצה לעיני העם שחטאיו לא נוקו.

*  *  *

כמעט אף חייל חובש כיפה לא היה מוכן לעלות איתי אז להר ב-1998 – כחלק מתפקידי ביחידת ההסברה של הרובע היהודי בצה"ל, שמטרתה הייתה סובלנות וכיבוד הדתות האחרות וכחלק מהסטטוס קוו. באותם ימים הסטטוס קוו לא היה מילה גסה אלא אחד מערכי צה"ל. מגש הברזל שעליו הונחה מדינת ישראל.

ובלב העניין – הר הבית, אשר על המעטפת החיצונית שלו אחראי צה"ל, שומר הסף, ואילו על הפנים (כל עוד מבוזר מנשק) אחראי הווקף. ובגרעין של הליבה – עמדה תמיד האבן שעליה הושתתה המערכת המורכבת שאני מכנה היום "שלום טוב דיו". ואכן, עד מלחמת העולם הראשונה, הפירוש של "שלום" היה פשוט "לא מלחמה".

החיילים הדתיים ידעו כי הרבנות אוסרת על כניסה לשם. אגדות אורבניות שאנו המדריכים היינו מספרים (ומעולם לא נבדקו) טענו כי אפילו קו הרקיע של מדינת ישראל נשמר בקפידה וכי חל איסור על מטוסי אל על לטוס מעל ירושלים – שמא חלילה יעברו בטעות על קודש הקודשים. כי טומאת מת, כך נטען, היא בלתי ניתנת לעצירה כלפי מעלה וכלפי מטה (ואף הקשתות של הורדוס אינם יכולות לה). סיפורים אלו היו גם ניזונים משמועות על "איים צפים" שעליהם מנסים לגדל פרות אדומות במטרה להחזיר עטרה ליושנה.

החיילים הדתיים ידעו כי הרבנות אוסרת על כניסה לשם. עפ"י אגדות אורבניות שאנו המדריכים סיפרנו, אפילו קו הרקיע נשמר בקפידה וחל איסור על מטוסי אל על לטוס מעל, שמא יעברו בטעות על טומאת מת

דווקא חרדת החרדות היהודית, הפחד מטומאת המתים, שהיא הטומאה הגבוהה ביותר – הייתה עבורי, אז נערה בת 19 מבית חילוני, התקווה והדבק שיש ביכולתו להחזיק את המערכת השברירית הזו של יהודים ומוסלמים הכמהים לאותו ההר ולאותה האבן.

מודעה מתחילת המאה ה-20 המזהירה מפני עלייה להר הבית (מתוך הספר – ירושלים וכל נתיבותיה הוצאת יד בן צבי)

ידענו, יהודי חרדי לעולם לא יעלה להר הבית ואין יותר פרות אדומות, שהרי אף  היסטוריון אינו יכול לערוב בוודאות מלאה למיקומו המדוייק של קודש הקודשים. יתרה מזאת, מאז ימיהם של רבי יוחנן בן זכאי ורבן גמליאל, נציגי היהדות שאחרי החורבן, אין בקרב החרדים שום רצון להחזיר "עטרה ליושנה" ולהקים בית מקדש. שכן הקורבנות הפכו לתפילות ולגמילות חסדים ובית הכנסת הפך למקדש מעט. היהדות שינתה פניה ובכך הצילה את עצמה, נאחזה בחוזקה ברוח ולא בחומר.

וכן, כבר אז בסוף המילניום הקודם, היו "יצחקים" שעלו איתי להר וקיבלו אישורים מיוחדים – אך כל השנים המתנתי בשקט לשמוע את קולה של ההנהגה החרדית שתצעק – יהודי מאמין לא עולה להר הבית!

רק השבוע, עם עלייתו של איתמר בן גביר כשר, חזרה עטרה ליושנה והחלו להישמע, כפעמוני משיח, הקולות שהמתנתי מעל עשרים שנה לשומעם. וכך נאמר ב"יתד נאמן":

"מי מתיר לאנשים האלה לסכן חיי יהודים שלא לצורך ובניגוד להלכה הברורה?".

גפני נגד בן גביר

היה אסור לו לעלות חהר הבית. לא מרוויחים מזה שום דבר. זה לא מראה על ריבונות. אני מכבד אותו, אבל זה גם אסור על פי ההלכה pic.twitter.com/hPhjy7W3Om

— אבי רבינא Avi Ravina (@AviRabina) January 4, 2023

"אסור על פי ההלכה לעלות להר הבית. גדולי ישראל לדורותיהם אסרו זאת".

כך פתח ח"כ גפני את דיון ועדת הכספים ואף הדגיש כי הדבר כונה "חיוב כרת" – עונש מיתה בידי שמיים.

דווקא חרדת החרדות היהודית, הפחד מטומאת המתים – הייתה עבורי, אז נערה בת 19 מבית חילוני, התקווה והדבק שיחזיקו את המערכת השברירית הזו של יהודים ומוסלמים, הכמהים לאותו ההר ולאותה האבן

בביטאון הליטאי של דגל התורה נכתב כי יו"ר עוצמה יהודית עלה להר "חרף האיסור ההלכתי החמור, בניגוד לדעת גדולי תורה ותוך סיכון ביטחוני". ואף כינו זאת "התגרות מיותרת ומסוכנת".

ביטאון המזוהה עם מפלגת ׳דגל התורה׳ פרסם מאמר תקיף כנגד השר לביטחון לאומי ויו"ר עוצמה יהודית איתמר בן גביר בעקבות עלייתו להר הבית: "חרף האיסור ההלכתי החמור, פרובוקציה ותוך סיכון ביטחוני"https://t.co/c8fkGNp2dp

— מעריב אונליין (@MaarivOnline) January 4, 2023

מאמר המערכת של ביטאון ש"ס, "הדרך", אף הגדיל וכתב:

"שום תועלת ושום דבר טוב לא יכול לצאת מלעבור על רצון ה', מלעבור אפילו על סעיף קטן אחד בשלחן ערוך. לא תהיה משילות ולא ריבונות ולא ביטחון מלעשות איסור. ואדרבה, חלילה יכול לצאת מכך נזק ופגיעה.

עלינו להתייצב בעוז על משמר חומות הדת וההלכה, ולהביע את דעת התורה בלא כחל ושרק. ועל כן מחויבת המחאה על מעשים שנעשים באיסור ובניגוד להלכה, ובוודאי כשמדובר בעליה להר הבית שנאסרה על ידי כל הפוסקים בכל הדורות מכל שבטי ישראל".

והסטטוס קוו מה עליו? נמתח עד קצה יכולתו, תלוי על בלימה. ככתוב בספר איוב כ"ו, ז:

”נֹטֶה צָפוֹן עַל-תֹּהוּ; תֹּלֶה אֶרֶץ, עַל-בְּלִי-מָה“.

חוצץ בקושי בינינו ולבין המלחמה הנוראה הבאה.

בביטאון הליטאי של דגל התורה נכתב כי יו"ר עוצמה יהודית עלה להר "חרף האיסור ההלכתי החמור, בניגוד לדעת גדולי תורה ותוך סיכון ביטחוני". ואף כינו זאת "התגרות מיותרת ומסוכנת"

ואולי מציון תצא תורה ואולי דווקא היהדות החרדית היא זו שתגן עלינו הפעם.

לירון זהר היא מלהקת קולנוע וטלויזיה (פלפלים צהובים, האחיות המוצלחות שלי, נחמה, כבודו, להעיר את הדב ועוד). בשנה האחרונה בעלת מיזם חברתי בתחום הדיור השיתופי לדור הבייבי בומרס. --

ההתעוררות האזרחית בישראל היא דבר חיובי והכרחי, על כך אין ספק. אל מול הגל העכור ששוטף את הפוליטיקה הישראלית, אל מול הממשלה הקיצונית ביותר בהיסטוריה הישראלית, חשוב שהקול הליברלי יישמע גם ברחוב.

ההתעוררות האזרחית בישראל חיובית והכרחית אל מול הגל העכור ששוטף את הפוליטיקה הישראלית. אל מול הממשלה הקיצונית ביותר בהיסטוריה הישראלית, חשוב שהקול הליברלי יישמע גם ברחוב

לא משנה כמה המערכת הפוליטית נראית לכאורה מנותקת מהשטח, וכמה מהשיח מתנהל רק בתקשורת וברשתות החברתיות, בסוף התמונה של המונים צועדים ברחובות תמיד מצליחה להשפיע גם על הלשכות האטומות ביותר. לכך סייג אחד ברור: מחאות הן אפקטיביות ביותר כשיש להן יעד מדיניות מוגדר.

אני וחבריי יצאנו להפגין במוצ"ש האחרון (7.1.23) כי הבנו שיש כאן מצב חירום בטווח הזמן המיידי. על רקע הממשלה החשוכה הזו ראינו את ה"רפורמה המשפטית" שהציג שר המשפטים, יריב לוין, בשבוע שעבר. הבנו שמדובר בהפיכה בחסות החוק, בצעד בלתי הפיך שיעביר את ישראל מהמסלול של דמוקרטיה ליברלית אל עבר מדינות כמו הונגריה ופולין, והלאה אף אל טורקיה.

ישראל קרובה להפוך ל"דמוקרטיה" לא-ליברלית, יצור כלאיים בו אנשים שמים פתק בקלפי, אך חיים במשטר שחף מכל סממן דמוקרטי אחר. הפיכה שאם תושלם בהצלחה, לאחריה לא בטוח שנוכל לצאת להפגין ברחוב באותה חופשיות.

לצד זאת, יצאנו מההפגנה ברחבת המוזיאון בתחושות מבולבלות: מה הייתה מהות ההפגנה בעיניי מארגניה? האם היא תוקשרה כראוי מולנו? למה השיח על הפרדת רשויות וביצור הדמוקרטיה היה כה שולי בה? האם ההפגנה הייתה נגד עצם העובדה שהושבעה ממשלה ימנית בישראל, או נגד כך שהממשלה הזו עומדת להעביר רפורמות שישנו את ישראל מן היסוד?

נראה היה שההפגנה עסקה בכל תחלואי החברה הישראלית: החל מההדתה וכלה בהתנחלויות, תקצוב מוסדות ללא לימודי ליבה, יוקר המחייה, גזענות, ואפילו שמעתי מפגינה צועקת על אנשים שיקפידו להגן על הצמחים העירוניים "אחרת אינכם אזרחים טובים".

ישראל קרובה להפוך ל"דמוקרטיה" לא-ליברלית, יצור כלאיים בו שמים פתק בקלפי אך חיים במשטר שחף מכל סממן דמוקרטי אחר. הפיכה שאם תושלם בהצלחה, לא בטוח שנוכל להפגין בחופשיות

כן, גם אנחנו מתנגדים לממשלה הזו בכללותה, והיא קיצונית מעבר לכל מה שחששנו ממנו. לא חלמנו על היום שבו איתמר בן גביר יהיה שר בממשלת ישראל. אבל לאן נעלם הנושא הקריטי ביותר שנמצא על הפרק? יצאנו רק לשחרר קיטור או שיצאנו כדי לגרום לממשלה לסגת מצעדיה ההרסניים והקונקרטיים שיקודמו בשבועיים הקרובים?

מחאה ציבורית יכולה לסחוף את ההמון ולהשיג שינויי מדיניות משמעותיים, אבל לשם כך היא צריכה להתמקד, ולחתור לקואליציה רחבה בציבור הישראלי. מה שראינו בשבת היה עוד מהז'אנר האלמותי של "השמאל מרים לעצמו".

הרפורמה המשפטית הרסנית וחמורה מספיק כדי להוביל לתגובה ציבורית עם מומנטום בסדר גודל של המחאה החברתית ב-2011 – אבל לשם כך המחאה צריכה להיות עם מסר ברור, שמכוון לקהל כלל-ישראלי.

אסייג ואומר, ברור שהממשלה תעשה הכל כדי לצייר כל מחאה לגיטימית נגדה כאנרכיזם, ותטען שהמפגינים אינם ציוניים. הביקורת צפויה מראש, והיא לא אמורה להפחיד אותנו. אך לצד זאת, עלינו גם ללמוד מגוש הימין כיצד מגייסים מחנה שלם, כיצד יוצרים תחושת חירום, וכיצד מצרפים גם את המרכז הפוליטי בישראל למטרותינו.

מחאה ציבורית יכולה לסחוף את ההמון ולהשיג שינויי מדיניות משמעותיים, אך לשם כך עליה להתמקד ולחתור לקואליציה רחבה בציבור. מה שראינו בשבת היה עוד מהז'אנר האלמותי של "השמאל מרים לעצמו"

כדי שנצליח, עלינו לשאול שלוש שאלות חשובות, שצריכות להשפיע על אופייה של המחאה המתהווה:

1. מה אנחנו רוצים להשיג, אידיאלית?
2. מה ניתן להשיג, קונקרטית?
3. את מי נצטרך לגייס למאבק לטובת זאת?

התשובה על השאלה הראשונה, בעיניי, משותפת לכולנו במחנה. אנחנו רוצים לבצר את ישראל כדמוקרטיה ליברלית, אנחנו רוצים להילחם בגזענות, אנחנו רוצים שותפות אזרחית וחתירה לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מעולה. האם ניתן להשיג זאת במציאות הפוליטית הקיימת? לא בטווח הזמן המיידי.

לכן, על השאלה השנייה – מה ניתן להשיג – עלינו לענות ביושר, בהינתן המציאות הפוליטית הקיימת. והתשובה הנוכחית והחיונית לשם כך שנוכל להמשיך את המאבק הציבורי האידיאליסטי בטווח הארוך, היא ביטול ההפיכה המשפטית שעל הפרק, והבטחת כוחה ועצמאותה של הרשות השופטת. לשם ביצור הדמוקרטיה הישראלית ומניעת חורבן בית שלישי, עלינו להיות ריאל פוליטיק.

וזה מוביל אותנו לשאלה האחרונה: את מי נצטרך לגייס כדי שהמאבק יצליח. התשובה היא שאנחנו נצטרך לגייס לא רק את השמאל ואת האוכלוסייה הערבית, אלא גם את המרכז הפוליטי הישראלי והימין המתון.

וזה מוביל אותנו לשאלה האחרונה: את מי נצטרך לגייס כדי שהמאבק יצליח. התשובה היא שאנחנו נצטרך לגייס לא רק את השמאל ואת האוכלוסייה הערבית, אלא גם את המרכז הפוליטי הישראלי והימין המתון

כדי שהליכוד ושותפיו יירתעו מהעברת הרפורמה ההרסנית הזו, אנחנו צריכים לשכנע גם את מצביעיהם שהיא מסוכנת גם להם. שבג"ץ חזור ושוב הגן גם על זכויותיהם הבסיסיות של חרדים, של מתנחלים, של אנשי ימין. שהפרדת רשויות חיונית עבור כל אחד מאזרחי המדינה. שבשנה וחצי של ממשלת השינוי גם הימין פנה לבג"ץ כדי להבטיח שזכויותיו לא נדרסות.

בתצורה הנוכחית, המאבק נגד הרפורמה המתהווה לא יצליח לגייס את המיינסטרים הישראלי: שיח מפוזר על אינספור נושאים מוביל לבלבול גם בקרב הציבור המסור שמגיע להפגנה. הצפת כלל סוגיות העומק השנויות במחלוקת דוחק הצדה את המיינסטרים הישראלי, שאנחנו שואפים לצרף אלינו.

על כך שאנשי מרכז וימין מתון לא יצטרפו בהתלהבות למחאה שמעלה לבמה את אימן עודה (שהצביע, להזכירכם, על פיזור הכנסת וחגג את הפלת ממשלת השינוי), אין צורך להכביר מילים.

המחאה צריכה להתמקד במשותף: כרגע אנחנו צריכים להוריד מהפרק את ההפיכה המשפטית של נתניהו, ולשם כך נצטרך גם את הימין והמרכז. את ההפגנות על סיום הכיבוש, חשובות ככל שיהיו, עדיף לנהל בנפרד.

בן לוריא הינו יזם, מייסד עמותת סקולרז להרחבת הגישה להשכלה גבוהה, ולשעבר מלגאי רודס ועמית מחקר למדיניות ציבורית באוניברסיטת אוקספורד. בעבר שירת כמומחה לתכנון אסטרטגי ויחסי חוץ בחטיבה האסטרטגית בצה"ל.