אין מפכ"ל קבוע למשטרת ישראל.

מבקר המדינה נבחר כדי לקבור את המאבק בשחיתות וכדי להעניק חגורת מגן לנתניהו.

מנכ"לית משרד המשפטים פוטרה אך ורק כדי למנות תחתיה מנכ"ל נוח וכנוע שיתמקם בועדת בחירת פרקליט המדינה הבא.

שר המשפטים הוא יס מן מוחלט בצורה הכי מביכה שיש.

בראש התביעה הכללית עומד מי שכיהן לפני כן כמזכיר הממשלה. הוא דילג ממשרת אמון קרובה לנתניהו למי שאמור להכריע בגורלו במכלול עצום של חשדות פליליים. זו משימה כמעט בלתי אנושית גם אם מדובר במשפטן הכי הגון, הכי מבריק והכי מעמיק. לא בכדי התנגד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, השופט ד"ר אשר גרוניס בתפקידו כיושב ראש ועדת האיתור לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, למינויו של ד"ר מנדלבליט ללא תקופת צינון. אך הוא נותר בדעת מיעוט.

ככלל, מינויים בכירים מושתתים על נאמנות אישית ולא על כישורים.

*  *  *

הממשלה הנוכחית היא ממשלת מעבר שמכהנת חודשים ארוכים ועליה לכהן עוד פרק זמן ניכר נוסף. מעולם לא כיהנה במדינת ישראל ממשלת מעבר לאורך תקופה כה עצומה. מדובר בשיתוק מוחלט מפי מי שלא מפסיקים לקשקש לנו על משילות.

הסיבות להקדמת בחירות ב-4 וחצי השנים האחרונות, אפוא, הן פרסונליות לחלוטין

מעולם לא התקיימו במדינת ישראל 2 מערכות בחירות ברצף באותה שנה. הבחירות הללו נולדו אך ורק בשל רצונו של רה"מ להיחלץ ממצבו המשפטי. גם הבחירות הקודמות נולדו אך ורק בשל סיבה זו.

אגב, נתניהו הודה שגם בחירות 2015 נולדו לאור רצונו לסכל את חוק "ישראל היום". הסיבות להקדמת בחירות ב-4 וחצי השנים האחרונות, אפוא, הן פרסונליות לחלוטין.

*  *  *

בין מלחכי פנכתו של ראש הממשלה (תנאי לקידום בממשלו כאמור) ישנם תומכי אפרטהייד רשמיים. ראש הממשלה עצמו מוביל מדיניות שהופכת את מדינת ישראל למדינת אפרטהייד בפועל במובנים רבים.

הוא גם לא מפסיק להסית בשיטתיות. נגד האזרחים הערבים. נגד השמאל. נגד המרכז. נגד ארגוני זכויות האדם. נגד מערכת המשפט. נגד כל מוסד דמוקרטי-ליברלי. נגד שלטון החוק. ונגד כל מי שלא מעריץ אותו עצמו. את נתניהו.

בין מלחכי פנכתו של ראש הממשלה (תנאי לקידום בממשלו כאמור) ישנם תומכי אפרטהייד רשמיים. ראש הממשלה עצמו מוביל מדיניות שהופכת את מדינת ישראל למדינת אפרטהייד בפועל

לא בכדי נחקק חוק לאום שמעניק רשמית עדיפות להתיישבות אזרחים ממוצא אתני אחד על פני אזרחים ממוצא אתני אחר. חוק לאום זה אינו כולל בכוונה תחילה שום סעיף שמבטיח את עיקרון השוויון. פשוט מפני שמטרת החוק היא ליצור אי שוויון ממוסד.

טענת תומכי החוק היא כמובן שיא החוצפה: הם מסבירים שגם בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו – לא נכתב דבר על עיקרון השוויון. נכון. מפני שהמחנה הפוליטי שלכם התנגד לציון מפורש של עיקרון זה בחוק היסוד.

בג"צ, למרבה המזל, קבע שעיקרון השוויון הוא ביטוי לזכות היסוד החוקתית לכבוד האדם. עד היום כמובן מותקף בג"צ בשל קביעה אלמנטרית זו. קביעה שהוא עצמו אינו מקיים אותה כשמדובר בפלסטינים מהגדה המערבית.

אגב, מספר אישים במחנה הפוליטי שמתנגד לציון מפורש של עיקרון השוויון, בכל זאת תמכו בעבר בהכללת עיקרון זה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובכלל מעשי החקיקה במדינת ישראל. דן מרידור. מיכאל איתן. איפה הם ואיפה מי שמתיימרים להמשיך את דרכם.

בג"צ, למרבה המזל, קבע שעיקרון השוויון הוא ביטוי לזכות היסוד החוקתית לכבוד האדם. עד היום כמובן מותקף בג"צ בשל קביעה אלמנטרית זו

לצד החלשת שומרי הסף דלעיל, ישנה מתקפה שיטתית על בג"צ בשל נכונותו להגן לעתים על זכויות אדם ואזרח ועל טוהר המידות מול דורסנות השררה (שוב: רק בתחום מדינת ישראל הריבונית. בג"צ מטהר בשיטתיות שרצים משפטיים בגדה המערבית, למרבה העצב).

במקביל מונו מספר שופטים מהז'אנר השמרני בתקופת שרת המשפטים היוצאת. שמרנות היא תפיסת עולם לגיטימית. הכשרת פגיעה בעיקרון השוויון, לעומת זאת, פסולה מכל וכל. השופט העליון פרופסור אלכס שטיין הכשיר תיאורטית פגיעה שכזו בנושא מכירת קרקעות פרטיות לאזרחים ערבים.

*  *  *

מדינת ישראל תוקפת בקביעות, כך לפי פרסומים זרים, בלב דמשק ובמתחמים שונים בלב סוריה. המטרה היא סיכול הברחת נשק מתקדם ומדוייק מטעם ציר טהרן-דמשק לידי חיזבאללה.

אין מחלוקת על כך שמדינה צריכה להגן על אזרחיה, הן מפני המטרת רקטות מדויקות באופן פוטנציאלי מטעם חיזבאללה והן מפני התבססות צבאית איראנית בקרבת הגבול הסורי-ישראלי.

אך האם ראוי להפציץ שוב ושוב באופן מסתורי בלב המדינה הסורית בלא לקיים על כך דיון מושכל ומעמיק בקבינט המדיני-ביטחוני, בממשלה, בכנסת, בתקשורת ובציבור?

אך האם ראוי להפציץ שוב ושוב באופן מסתורי בלב המדינה הסורית בלא לקיים על כך דיון מושכל ומעמיק בקבינט המדיני-ביטחוני, בממשלה, בכנסת, בתקשורת ובציבור? כמובן, במגבלות מובנות של שמירה סבירה ומידתית על סודות ביטחוניים.

שום דיון לא מתקיים. האם אנו יודעים דבר על היחס בין התועלת לנזק במסגרת התקיפות הישראליות במזרח התיכון? האם אנו מקיימים דיון מינימלי על ההיבט המוסרי לצד ההיבט התועלתני בנדון?

חיזבאללה גורס שמטוסים ישראלים ללא טייס התרסקו בלב בירת לבנון. דובר צה"ל מאשר שישראל סיכלה ניסיון פיגוע סורי-איראני באמצעות הפצצת מתחם בלב סוריה שבו היו ממוקמים אנשי חיזבאללה וכן נציג של משמרות המהפכה האיראניים. מאז התרסקות רחפני חיל האוויר בביירות, חיזבאללה מימש לכאורה את איומו לתקוף בחזרה.

האם מדובר בפעולה נבונה? האם ניתן היה להימנע ממנה? האם ההפצצות בסוריה אכן מסייעות לביטחון אזרחי מדינת ישראל או דווקא מעלות את הסיכויים לתגובות אלימות מהצד הסורי-איראני? אין לי מושג. אין לנו מושג. כי שום דיון ציבורי לא מתקיים.

בשבוע שעבר שוגרו רקטות מרצועת עזה. עניין של קבע. האם מתקיים דיון ציבורי רציני לגבי המדיניות הישראלית מול עזה? האם מישהו מאיתנו מודע למצוקה האדירה של תושבי עזה? לכוונות ממשל חמאס? לאפשרות שסיר הלחץ יתפוצץ?

מבקר המדינה הקודם כבר הבהיר שלא התקיים דיון משמעותי ומסודר בקרב אנשי הדרג המדיני לגבי המדיניות הישראלית בענין רצועת עזה. טוב, כנראה שהמבקר הנוכחי כבר לא ממש יבדוק אם משהו השתנה מאז

מבקר המדינה הקודם כבר הבהיר שלא התקיים דיון משמעותי ומסודר בקרב אנשי הדרג המדיני לגבי המדיניות הישראלית לגבי רצועת עזה. טוב, כנראה שהמבקר הנוכחי כבר לא ממש יבדוק אם משהו השתנה מאז.

*  *  *

חלקים עצומים בתקשורת הישראלית מדבררים את בלפור. שליטה מוחלטת בתכני ישראל היום. עיתונות אוהדת ממקור ראשון. שידורי פראבדה מביכים מערוץ 20. ומגוון שדרנים מעריצים (או כאלה שתוקפים את מדיניות הממשלה מימין) בגלי צה"ל, ביומן הערב של רשת ב' ובמקומות נוספים במסגרת השידור הציבורי.

מומלץ גם לקרוא לפעמים ידיעות אחרונות. לא בגלל האיכות. אלא כדי לראות כיצד משתלב לא אחת האינטרס של מוזס ונתניהו לקראת ההכרעה בתקופת השימועים.

ושימו לב מיהם בעלי מניות השליטה ברשת וקשת: טייקונים כדוגמת לן בלווטניק ויצחק תשובה, שזקוקים להטבות כלכליות לא מעטות מטעם הממשלה במכלול עסקיהם.

אין פלא שבחדשות 13 יש פחות רביב דרוקר ויותר כתבות צרכנות. בכלל, רשת 13 היא מעוז של אומץ: תוכנית אירוח מקסימה של שרון גל (רני רהב כבר לא שם) ואודישנים טריים, כך התפרסם, לעירית לינור וינון מגל.

*  *  *

אין יושב ראש אופוזיציה בכנסת המעבר. אין גורם אופוזיציוני שמקבל עדכונים חודשיים מפי ראש הממשלה. ולא רק רשמית. גם בפועל קשה לראות בכחול לבן אופוזיציה בהיבטים רבים.

ההצעה להיכנס בעזתים איננה אופוזיציה אלא סתם חזרה מביכה על הבטחות ראש האופוזיציה נתניהו מ-2009 למוטט את שלטון חמאס בעזה. מין ניסיון איגוף חלול מימין שדינו להיכשל גם אלקטורלית

ההצעה להיכנס בעזתים איננה אופוזיציה אלא סתם חזרה מביכה על הבטחות ראש האופוזיציה נתניהו מ-2009 למוטט את שלטון חמאס בעזה. מין ניסיון איגוף חלול מימין שדינו להיכשל גם אלקטורלית.

השר לענייני יואב גלנט מזהיר שלבנון תחזור לתקופת האבן אם חיזבאללה יעז לתקוף את ישראל. גם גנץ התגאה בזמנו שהחזיר חלקים מעזה לתקופת האבן. מה יש להם מתקופת האבן? ולמה כולם מדקלמים אותן סיסמאות נבובות?

*  *  *

זהו מצבה של הדמוקרטיה הישראלית הקורסת. בתוספת העמקת מדיניות אפרטהייד בגדה ומצור על הרצועה.

פוטין בראש הממשל הרוסי. שי הוא מנהיג הדיקטטורה הסינית. מודי הלאומן מנהיג את הודו. בולסונרו הגזען וההומופוב הוא נשיא ברזיל. טראמפ נשיא ארצות הברית. ארדואן הוא נשיא טורקיה. ונתניהו הוא מנהיגנו לאורך עשור.

פוטין בראש הממשל הרוסי. שי מנהיג הדיקטטורה הסינית. מודי הלאומן מנהיג את הודו. בולסונרו הגזען וההומופוב הוא נשיא ברזיל. טראמפ נשיא ארה"ב. ארדואן נשיא טורקיה. ונתניהו הוא מנהיגנו לאורך עשור

יש ביניהם הבדלים שונים. אבל הדמיון רב: לאומנות, דיכוי זכויות אדם וקיום פוליטי שמושתת על שנאה ושיסוי. מובן שארצות הברית אינה רוסיה. מובן מאד שישראל איננה סין. וברור שהודו וטורקיה ואפילו ברזיל אינן צפון קוריאה. אבל איזו מנהיגות איומה. בכל המדינות הללו.

*  *  *

אני מסכם: בהעדר שומרי סף חזקים, בהעדר אופוזיציה ממשית, בהעדר תקשורת חופשיה וביקורתית, בהעדר סיום ממשל האפרטהייד בגדה ובהעדר שוויון לאזרחים הערבים, הדמוקרטיה הישראלית בסכנה.

אין פלא שילדות ישראליות בנות 10 ו-12 שגדלו רק כאן, מגורשות לפיליפינים רק מפני שאינן יהודיות. ושינוי ממשי לא נראה באופק. לא, רבותיי, ליברמן איננו שינוי. הוא בסך הכל המשכו של נתניהו שנוא נפשו במבטא מעט שונה.

מדיניות השנאה, הגזענות, ההסתה והשחיתות זהה לחלוטין. גם הדמגוגיה החלולה והכוזבת: אחד הבטיח את ריסוק ממשל חמאס בעזה לפני 10 שנים. השני שחרר הבטחה להתנקש בחיי הנייה בתוך 48 שעות. ממשלת כחול לבן – ליברמן – ליכוד איננה בשורה. גם אם הדחתו של נתניהו יכולה להיות התחלה טובה.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

לפני שבוע הייתה הפעם הראשונה – מזה הרבה-הרבה זמן – שבה הלכנו חניה ואני לראות סרט בבית קולנוע.

זו גם הייתה הפעם האחרונה – להרבה-הרבה זמן – שבה חניה ואני הלכנו לראות סרט בבית קולנוע.

זה התחיל כשמזל וישי ידידינו ישבו אצלנו בסלון ביתנו וסיפרו שהם נוהגים ללכת לסרטים בימי שלישי דווקא, כי בימי שלישי למי שנושא בכיסו או בארנקו כרטיס שעליו כתוב "אזרח ותיק" יש הנחה מפליגה במחיר הכרטיס, והוא משלם עשרה שקלים בלבד לכרטיס. זאת, במקום ארבעים השקלים שעמך פשוטים שאיתרע מזלם ולא צברו מספיק ותק בחיים משלמים. זו כנראה הסיבה, אגב, ששחקני הקולנוע בסרט שראינו באותו שבוע השקיעו כל-כך מעט מוטיבציה במשחק על המסך – כמה חשק כבר נשאר להם לשחק בשביל עשרה שקלים?

כרטיס "אזרח ותיק", יש לציין, הוא כרטיס מגנטי מהודר שעליו פרטי האדם הנושא אותו, והוא מחליף כרטיסיית נייר מהוהה ומקומטת שפעם נהגו להנפיק לאזרחים ותיקים הנוסעים באוטובוסים ושבראשה היה כתוב באותיות גדולות – "קשיש". באותם ימים יכולת לראות אדם בא-בימים עולה לאוטובוס והכרטיסייה תקועה בכיס חולצתו, והמילה "קשיש" המודפסת באותיות של קידוש-לבנה בולטת מתוך כיסו, כמו מצהירה הצהרה מכמירת-לב על האדם הנושא אותה.

אלא מאי? שהמונח "קשיש" מקובל לראותו בימינו אלה כמתאר מצב מנטלי ופיזי מסוים ולאו דווקא אירוע כרונולוגי מצטבר, ועל כן הוחלט שהוא אינו פוליטיקלי-קורקט וכל הזקנים והקשישים נעשו אזרחים ותיקים וזה לגמרי בסדר מצדי, למרות שמבחינתי האישית, על אף שלא הגעתי לגיל הזכאות לכרטיס הנחשק הזה, אני מרגיש קשיש לכל דבר ועניין.

כבר בגיל חמש התחלתי להרגיש כך. רק מציין עובדה.

אם כי לפעמים אני לא רק מרגיש קשיש אלא אפילו ישיש ממש. שזה כבר אומר: אזרח ותיק-ותיק שאיננו מחובר למקום הזה ולזמן הזה ולשום דבר בכלל.

* * *

אם כן, הסתבר למראה הפליאה שחוץ ממני כל שאר שלושת היושבים בשיחה ההיא שבסלון ביתי נושאים את כרטיס-הפלא הזה בכיסם, ולמרות שלי עצמי חסרות עוד שנתיים להיכנס למועדון האקסלוסיבי הזה, בפרץ של אלטרואיזם אמרתי: "אז אולי נלך לסרט ביום שלישי הזה?"

כי אין ישראלי שיחמיץ הזדמנות להכות את הקופה, אפילו אם מי שעושה את זה היא אשתו וחבריו ולא הוא עצמו.

הרעיון התקבל בהתלהבות מתונה, ובדיון שהתפתח הצעתי את "היו זמנים בהוליווד", החדש של טרנטינו. ישי הצטרף להצעה בהתלהבות. כחבר האקדמיה הישראלית לקולנוע וכמי שהיה מורה לקולנוע טרם יציאתו לפנסיה הוא גם תרם את המידע הבא: "יש האומרים שזה הסרט הטוב ביותר של טרנטינו".

ואני כל-כך שמחתי לשמוע את זה.

הגם שעכשיו, בעת כתיבת הדברים הללו, כשהעינוי הסיני המתמשך הנקרא "צפיה בסרט 'היו זמנים בהוליווד' של טרנטינו" כבר מאחוריי, ברור לי למה מתכוונים כשאומרים "פייק ניוז".

אבל נחזור רגע אחורה:

שמחתי לשמוע את זה, שמדובר בסרט הכי טוב של טרנטינו, כי שמחתי לשמוע שטרנטינו מסוגל עדיין לעשות סרט טוב בכלל. בעיניי, "להרוג את ביל" היה הסרט האחרון המוצלח שלו, ולאחריו באו כל המסטיקים הדביקים והארכניים והנמתחים והמשעממים והיומרניים להדהים, שאני קורא להם בשמות הבאים: "ממזרים חסרי-עניין", "ג'אנגו – שיעמום ללא מעצורים", ו"שמונת המעצבנים".

אז סיכמנו על יום שלישי, "היו זמנים בהוליווד", בקולנוע סינמה-סיטי שבנקודת הג'י של כפר-סבא.

כל מי שמכיר ויודע איך המוח הילדותי שלי עובד, מבין שאין מצב שאכנס לשם, לנקודת הג'י הזו של כפר-סבא, בלי שתעבור במוחי המחשבה: "זהו. נכנסתי. עכשיו כפר-סבא גומרת."

למרות שבגילי אם מישהי גומרת משהו בסביבתי זה רק את הסבלנות שלה.

* * *

הגענו לקולנוע.

בתור הצעיר שבחבורה אספתי את שלושת כרטיסי האזרח הוותיק מידי חניה, ישי ומזל וניגשתי לקופה.

"אני המטפל הסיעודי של שלושת אלה", אמרתי לקופאית כשמסרתי לידיה את כרטיסי האזרח הוותיק. "אני לא זכאי גם כן לאיזושהי הנחה? כניסה חינם, אפילו?"

הקופאית העלתה הבעה חמוצה ומיד ידעתי שהיא שמאלנית.

* * *

כשגיליתי התלהבות בבית ממחיר הכרטיס המוזל והצעתי שנלך לקולנוע, מה שלא לקחתי בחשבון הוא שכמו שחניה, ישי, מזל ואני יודעים שיום שלישי הוא יום הקשיש בקולנוע, ככה יודעים גם כל שאר האזרחים הוותיקים במדינה. כך קורה, שללכת לקולנוע ביום שלישי גורם לך להרגיש כמו בטיול מאורגן של "מלבן" – אותו מוסד גריאטרי-שיקומי ידוע.

כשהיינו בפתח הקולנוע וטבעתי בענני השיבה שהקיפו אותי, נזכרתי בסרט שיצא בשנת 1968 ונקרא "הנוער לשלטון" – זה היה בשיא תקופת מה שקראו בסיקסטיז "מרד הנעורים", והסרט תאר חברה אנושית שבה כל אחד שמגיע לגיל שלושים מגיע זמנו למות, בעזרת מנגנון אוטומטי שהוטמע בו.

מה שמשאיר את החברה בידי הצעירים, לתמיד.

הסתכלתי סביבי בכניסה לקולנוע, נזכרתי בסרט ההוא עם המנגנון האוטומטי שמפסיק את החיים בגיל שלושים וחשבתי לעצמי: "המממ… יש בזה משהו".

בשלב הזה התחלתי לדאוג אם השירותים בקולנוע יספיקו לכולנו – בכל זאת, מדובר בחבורה בגיל הפרוסטטה הלוחצת. יש מקום להניח שכולם ירוצו לשירותים לעיתים מזומנות, ואז ימתינו שם ארוכות לזרזיף הגואל.

ואני – אם השירותים תפוסים, חלילה, אין מצב שאני מצליח להתאפק.

גם לא לדקה.

גם לא חצי.

אני משתין לתוך הכיס של מי שעומד לידי, אם צריך.

ככה זה בגילנו.

אציין רק שבנסיעה רגילה מיד-חנה לתל-אביב, עניין של ארבעים קילומטר, אני עוצר פעמיים בצד הכביש, ופעם נוספת בתחנת-הדלק – ולא לשם תדלוק המכונית אני עוצר שם.

כי ככה זה בגילנו, כאמור.

* * *

נכנסנו לאולם.

עכשיו תראו – הסיבה בגללה חניה ואני לא הלכנו יחד לראות סרטים כבר כמה וכמה שנים היא שנוח לנו מאוד לראות אותם בביתנו, כל אחד מאתנו בחדר שלו, בשכיבה על המיטה, המזגן מופעל לשביעות רצוננו לרמת הקירור המתאימה – או החימום אם מדובר בחורף – ולפעמים, פעם ביום או יומיים, אנחנו גם מתכנסים לחדר שלי שבו נמצאת המיטה היותר רחבה ושוכבים עליה שנינו כמו פעם וצופים בסרט יחד.

עניין נוח מאוד.

אז למה לקלקל דבר טוב?

אבל החלטנו כאמור לשנות קצת מהשגרה ולתת סיכוי למה שפעם, לפני הרבה-הרבה שנים, היה עניין מקובל מאוד אצלנו – קולנוע, נו.

אז נכנסנו לאולם, כאמור.

וברגע שבו נכנסנו לאולם התחלתי להתגעגע לחדר שלי ולמיטה הנוחה – האולם היה חם ומחניק, המזגן לא הופעל עקב מה שנראה כמו ניסיון לחסוך במזומנים, האור היה כבוי למרות שהסרט היה רחוק מלהתחיל, גיששנו דרכנו באפילה בחום ובלחות המהבילה ונזכרתי בספר "חזרה לטואיצ'י" של יוסי גינזבורג – האיש ששרד את הלחות והחום והחשיכה בג'ונגלים של האמאזונס.

החלטתי שיהיה מה שיהיה, אני אשרוד את הקולנוע הזה ויהי מה – אגיע הביתה בריא ושלם וגם אכתוב על זה ספר "בחזרה לסינמה-סיטי". או לפחות אכתוב על זה פוסט לזמן ישראל.

ואז התחילו הפרסומות.

וביניהן שודרו תשדירי שרות.

ותשדירי תעמולת הבחירות.

ופרסומות.

ועוד פרסומות.

ועוד פרסומות.

ארבעים וחמש דקות של פרסומות, סרטוני תעמולת בחירות, ובסיומם "בקרוב" – "בקרוב" הם טיזרים מסרטים שבדרך לכאן, טיזרים שאמורים לשכנע אותי לעזוב שוב את החדר הצונן והנעים שלי שבבית, לנסוע במכוניתי למקום רחוק שבו מגרש החניה מפוצץ ואין בו מקום לחנות, להסתובב במגרש החניה הגדול עד שיימצא מקום חניה פנוי, שאז אשלם מחיר מופקע לחלוטין בעבור הזכות ללכת חצי קילומטר מקצה מגרש החניה ועד לכניסה לבניין הקניון שבו מצוי בית הקולנוע, בו אשב ארבעים וחמש דקות לצפות בפרסומות, תשדירים ועוד פרסומות עד שהמוח שלי יהפוך לעיסה של קציץ בשר, ועם קציץ-הבשר הזה שיישאר לי בגולגולת אצטרך לצלוח את הסרט – וכל זה בטמפרטורה של קולנוע דרייב-אין באמאזונס.

נשמע כמו עניין מלהיב, אין מה לומר.

* * *

"למה אתה מחזיק את הנעל ביד?" חניה שאלה פתאום כשכבר ישבנו בחשיכה וחיכינו שהסרט יתחיל.

"זה חלק מההליך הדמוקרטי", אמרתי לה. "בפעם הבאה שמופיע סרטון של ביבי על המסך והגברת בשורה מאחוריי קוראת 'אין עליו!', אני הולך להשתמש בנעל הזאת לבטא את דעתי".

"תפסיק את השטויות שלך", חניה אמרה. "ותנעל את הנעל חזרה מיד!"

עשיתי את זה.

רבע שעה אחרי תחילת הסרט חניה שאלה: "הנעל עדיין ביד שלך?"

"כבר נעלתי אותה חזרה", עניתי. "למה?"

"כי הגברת הזו שלשמאלי לא מפסיקה לדבר בסלולרי", חניה אמרה. "אני לא יכולה להתרכז בסרט ככה".

"אני לא פנוי להתעסק עם זה", אמרתי. "קודם אני צריך לטפל באיש שיושב בשורה לפני ישי – הוא מסמס כל הזמן. יש לו סלולרי עם מסך של 55 אינץ'. לדעתי אפשר לראות את הסלולרי שלו מהחלל. הפעם האחרונה שבה ראיתי מסכים כאלה הייתה כשהיינו בטיימס-סקוור".

אחר-כך הוספתי – "אני כבר לא מדבר על זה שהמעריצה של ביבי בשורה מאחוריי גונחת בכל פעם שהיא נזכרת בו. לפחות שם אני יודע שעוד מעט היא מגיעה לאורגזמה ותירגע קצת ויהיה שם שקט".

* * *

כעבור חצי שעה האולם נרגע.

זה לא קרה משום שאנשים הבינו שהם מפריעים לאחרים, חלילה, אלא משום שהסרט כבר רץ חצי שעה ורוב הקהל שישב באולם נרדם משעמום. על כן הצלחנו להתרכז במסך ולצפות בהמשך הסרט באווירה רגועה, למעט פה ושם נחירות קלות שעלו מבין השורות.

שנת 1969 הייתה אחת השנים המעניינות והמשמעותיות מאז מלחמת העולם השנייה. אירעו בה הנחיתה על הירח, תחילת דוקטרינת ניקסון שהייתה פתיחתה הרשמית של מלחמת וייטנאם, פסטיבל וודסטוק שסימל את שיא תקופת ילדי הפרחים, התקופה ההיפית, ופסטיבל אלטמונט של הרולינגס סטונז שסימל את סיומה ומותה של התקופה הזו – שני אלו האחרונים בהפרש של כמה חודשים. כמו כן אירע במהלכה רצח שרון טייט וחבריה, בביתו של רומן פולנסקי בהוליווד, בידי מעריצי צ'ארלס מנסון.

האירוע האחרון שהזכרתי כאן הוא אירוע מרכזי ומכונן בסרטו של טרנטינו, למרות שאיננו ממש קורה בסרט – את אותו ה"שטיק" של טרנטינו מ"ממזרים חסרי-כבוד", כמו גם מ"ג'אנגו", השטיק של שינוי פני ההיסטוריה ואימוץ של אירוע מזכך במקום האירועים שאירעו באמת, מאמץ טרנטינו גם כאן. זה נדוש, משעמם וחוזר על עצמו, כמו כל השטיקים והמאניירות שאימץ לעצמו טרנטינו מאז שסיים לצלם את Kill Bill, שהיה הסרט המוצלח האחרון שלו.

סרט נעשה משעמם בדרך כלל כשכל מה שקורה בו צפוי. כשבכל סצינה אתה יכול לנחש מה יקרה בה ומה יאמרו הנפשות הפועלות. זה קורה כשהבמאי עף על עצמו בגלל הצלחת הסרטים הקודמים שלו והופך את כל מה שהיה בהם למאניירה, שבה הוא משתמש בסרטיו הבאים.

זה קרה גם לאחים כהן. זה קורה לטרנטינו בכל סרט בשנים האחרונות.

"השלט אצלך?" שאלתי את חניה באמצע הסרט.

"איזה שלט בראש שלך?" חניה שאלה.

"רוצה לעצור את השעמום הזה", עניתי בלחש. "נראה את ההמשך בפעם אחרת, כשתהיה לנו יותר סבלנות. אין לי יותר כוח לנודניק הזה".

"אנחנו בקולנוע", חניה לחשה חזרה. "אין כאן שלט. או שאנחנו רואים עד הסוף, או שאנחנו קמים ויוצאים".

"קל לך להגיד", אני לוחש אליה בתגובה. "את שילמת עשרה שקלים לכרטיס – מה'כפת לך לקום וללכת? אבל אני שילמתי ארבעים!"

* * *

קיצורו של דבר – נכנסתי לסרט בגיל שישים וחמש ויצאתי פנסיונר. מבחינה כרונולוגית ופיזיקלית טהורה עברו עלי שנתיים במהלך הישיבה באולם החשוך.

מה שמוכיח שאיינשטיין צדק והכל יחסי – גם הזמן במקרה הזה. איינשטיין כבר הראה שככל שהמהירות עולה הזמן מתקצר, ומשוואות הטרנספורמציה של לורנץ מראות את זה קורה מתימטית, על כן ברור הוא שכשהסרט נע כל כך לאט – הזמן מתארך ומתארך ומתארך ושעתיים הופכות לשנתיים.

* * *

אז אולי נראה לכם שאני מצטער על הזמן שחלף ועל כך שיצאתי זקן בשנתיים מהסרט הזה, אבל היי, אתם שוכחים את העיקר – עכשיו אני כבר יכול בימי שלישי לקנות כרטיס בעשרה שקלים!

יששש!!!

עמוס סילבר שותק בחקירה. אתמול הוארך שוב מעצרו, בפעם השלישית, בחמישה ימים נוספים בביהמש בראשל"צ, באולם עמוס עד אפס מקום מאנשים, תומכיו של סילבר.

בסך הכל הוא כבר חצי שנה עצור כולל שהות קשוחה של כארבעה חודשים בכלא האוקראיני. במקביל, המשטרה מחרימה מוצרי קנאביס מחולי סרטן, והשמנים שחולקו לילדים אפילפטיים מ"תיקון עולם" יוצאים מהמחזור מבלי שנמצא תחליף.

עמוס סילבר עצור כבר חצי שנה, המשטרה מחרימה מוצרי קנאביס מחולי סרטן, והשמנים שחולקו לילדים אפילפטיים מ"תיקון עולם" יוצאים מהמחזור מבלי שנמצא תחליף

האמת שבעיקר עצוב לי שיש מי שחושב שכל הציבור טיפש. שפיזור הנקודות והטיימינג נעלמים מעינינו. הם אומרים לעצמם: "פשוטי העם עסוקים בלגמור את החודש, לחיות את החיים הקטנים שלהם, אין סיכוי שיבחינו במניפולציה", וכך עוד ועוד מניפולציות נערמות על גבינו. בתחום הקנאביס המניפולציות כבר הפכו לדבשת ונהיה, איך לומר, מעט קשה להתעלם. 

זה שהממשל בישראל הכריז מלחמה על הצמח ממניעים פולטיים/כלכליים – הבנו כבר. אבל תגובת המשטרה בנוגע לפשיטה של א' בן ה-66, כפי שדווחה ב-ynet, משקפת עוד זוית של בורות בהתייחסות הממסדית לצמח.

להלן תגובת המשטרה: "בעקבות דיווח שהועבר למשטרה על אודות חשד ליבוא סמים, בוצע החיפוש כדין בהתאם לצו של בית המשפט. נציין‪CBD כי ‬, שהינו חומר המופק מקנאביס, מוגדר כסם מסוכן. ובהתאם להוראות הדין, יבוא סם מחו"ל טעון היתר מיוחד של משרד הבריאות, מה שלא היה קיים במקרה זה. ללא כל קשר לאכיפת החוק שהיא מתפקידה של המשטרה, הרי שאנו מאחלים לא' רפואה שלמה ובריאות איתנה".

אני משוכנעת שא' הדואב התרגש מאיחולי המשטרה הלבביים. חבל רק שלא אמרו להם ש-CBD מופק מהמפ. הוא מאד דומה לקנאביס, אבל הוא לא קנאביס וגם ההשפעה שלו היא אחרת. כמו כן, המפ אינו נמצא בפקודת הסמים ובחו"ל (אנגליה למשל ורוב ארה"ב) כבר נמכר כמוצר מדף.

אני משוכנעת שא' הדואב התרגש מאיחולי המשטרה הלבביים. חבל רק שלא אמרו להם ש-CBD מופק מהמפ. מאד דומה לקנאביס, אבל לא קנאביס והשפעתו שונה. המפ גם אינו נמצא בפקודת הסמים, ויש מקומות בחו"ל בהם הוא נמכר כמוצר מדף

בעתיד הנראה לעין, אי שם לאחר הבחירות וכפי שנוסח בתקנה פנימית של משרד הבריאות, בתי מרקחת יוכלו למכור את המוצרים האלו. הרווח יהיה של הרוקחים, ורופאים המטפלים במחלות שנמצאות בהתוויות משרד הבריאות יוכלו לאשר את הצריכה. כל זה אני מניחה לא היה ידוע וגם אם היה – לא היה משנה מאד לשוטרים שפשטו על ביתו של א', למרות שיש ברשותו מרשם לקנאביס רפואי.

לפני כחודש וחצי, מחו "אנשי מחאת הקנאביס הרפואי" בקריה בתל אביב, במהלך שתועד עבור תכנית "הצינור", העוקבת אחרי תחום הקנאביס לאורך זמן. בשבוע שעבר פרסם גיא לרר בעמוד של הצינור פוסט ובו המילים "אנחת רווחה", המתאר את תחושותיו בעקבות המהלך הרקוב ש"זהות" עשתה עם הליכוד בעבור בצע פרלמנטרי (בגין המהלך אגב, עתרה אתמול התנועה לאיכות השלטון לבג"ץ).

בפועל, היה זה עוד קמפיין זהה לאלה שנעשו בעבר שבבסיסו יסוד הפרד ומשול, וגם הישגים לא היו. היה אינטרס פוליטי וכנראה גם תקשורתי להחיל איזו מציאות, כפי שעשו בתכנית גם ביחס ל"רפורמת אי ההפללה".

אבל המציאות בשטח אחרת. זה שמתעלמים ממנה לא אומר שהיא תעלם. גיא לרר, מסיבות שאינן ברורות לי, שכן הוא אדם שעד כה הוביל מחאות חברתיות ולא הלך נגדן – בוחר להתגייס, לקדם ולברך על מדיניות שפוגעת בצרכנים ובצמח. זו זכותו.

כך או כך אחרי כל מה שראינו ואנחנו יודעים, ספק אם מישהו מאנשי המאבק מאמינים שנראה מזור ממשרד הבריאות, ובכלל, תחת נתניהו.

דפנה גלפז, אשת תכן, חוקרת תרבות ומנהלת קהילת צרכניות הקנאביס "נשים בירוק"