לין דה יונג, בת יחידה להוריה, נולדה בהאג, שבהולנד. שנתיים לאחר שהחל הכיבוש הנאצי, בקיץ 1942, הרגישו הוריה של לין שחיי היהודים במדינה נמצאים בסכנה, ובישרו לה כי היא צפויה לעבור ולהתגורר אצל משפחה אחרת לפרק זמן מסוים. יומיים לאחר ההודעה הזו, נשלחה לין לריצ'רד וקתרין ואן אס בדורדרכט.

"אתם יכולים לתאר לעצמכם את הפרידה בינינו״,  כתבו הוריה של לין להורים המאמצים במכתב שהכניסו לכיס מעילה. ״מתי נראה אותה שוב? ב-7 בספטמבר יהיה יום הולדתה התשיעי. אנו מקווים שזה יהיה יום מאושר עבורה. אם ירצה האל, כולנו, אחרי המלחמה, נלחץ ידיים באיחוד משמח".

לין עברה לגור עם משפחת ואן אס הנוצרית, וחיה בביתם במשך כמה שנים, עד ששוב נאלצה לעבור בין מקומות מסתור שונים. אבל האיחוד המשמח שהוריה כל כך קיוו לו מעולם לא קרה. זמן קצר לאחר הפרידה נשלחו הוריה של לין לאושוויץ, ובדומה לרוב יהדות הולנד, נספו שם.

סיפור אישי על משפחה חדשה, שנוצרה מאילוצי אסון גדול. לין דה יונג וארט ואן אס (צילום: יח"צ)

סיפורה של לין הוא סיפור אישי על משפחה חדשה, שנוצרה מאילוצי אסון גדול. אבל זהו גם סיפורם של אלפי ילדים יהודים הולנדים, שהוסתרו במהלך הכיבוש הנאצי והצליחו לשרוד את השואה, במדינה ששיעור השמדת היהודים בה הוא הגבוה ביותר במערב אירופה.

לין חזרה והפכה לחלק ממשפחת ואן אס אחרי המלחמה, אבל כמה שנים לאחר מכן התגלע נתק עמוק שהפריד בינה לבין הוריה המאמצים ואחיה.

"ניסיון בעבודה בארכיונים"

השאלה מה קרה ללין ולמשפחת ואן אס, הטרידה את פרופסור בארט ואן אס, המשמש כמרצה לספרות ימי הרנסנס באוניברסיטת אוקספורד, והנכד של ריצ'רד וקתרין ואן אס. המסע שלו אחר הסיפור המשפחתי הפך לרב מכר, ששמו  The Cut Out Girl, וזכה בתואר ״ספר השנה״ של תחרות קוסטה בבריטניה.

ואן אס, 46, נולד בהולנד בקיץ 1945 והוא מתגורר כיום באנגליה. הוא גדל עם לין אחרי המלחמה, אבל כבר בגיל ארבע החל לנדוד ברחבי העולם עם משפחתו של אביו. הוא למד באוניברסיטת אוטרכט בהולנד, והתמחה בספרות הרנסנס. במסגרת עבודתו האקדמית כתב ספרי מחקר על וויליאם שייקספיר ועל המשורר אדמונד ספנסר.

"העבודה האקדמית שלי עזרה לי בכתיבת הספר", הוא אומר בראיון המתקיים במשרדו בסנט קת'רין קולג' באוקספורד. "יש לי ניסיון בעבודה בארכיונים, ומאחר שהספר עלילתי, הניסיון הזה עזר לי בבניית נרטיב ומטפורות".

האם סיפורה של לין הוא מטפורה לסיפורה של כל הקהילה היהודית בשואה ושל הולנד עצמה?

"אני חושב שיש לסיפור עוצמה מטפורית, אבל לא המצאתי מטפורות יש מאין. בהולנד התגובה לספר הייתה שזהו לא רק סיפור של נערה אחת, אלא סיפורה של הולנד כולה. תמונת הילדה הגזורה, המופיעה על כריכת הספר, היא תמונה אמתית, שהופיעה ביומנה של לין, אבל זוהי גם מטפורה למעבר שלה מבית לבית".

המחקר שערך ואן אס לקראת כתיבת הספר החל במייל ששלח לדה יונג. "לא ידעתי למה לצפות, וחשבתי שהסיכויים שאזכה לשיתוף פעולה לא גדולים, שהרי לא מדובר בסיפור שמח. אבל לין ענתה לי מיד, וכבר בפגישה הראשונה הרגשתי שאני פוגש משפחה, ושיש לי קשר עמוק איתה. היה לנו קליק מידי, והיא הייתה נכונה לספר את סיפורה. אבל אני לא חושב שהיא ציפתה שיצא מזה ספר״.

4,000 ילדים ניצלו

כ-4,000 ילדים יהודים הולנדים מצאו מסתור אצל משפחות נוצריות בשנות הכיבוש הנאצי, והצליחו לשרוד את השואה, במדינה שבה שיעור ההישרדות של יהודים היה כה נמוך. וואן אס קושר בין שני הנתונים האלה.

"יש סיבות היסטוריות וגאוגרפיות לשיעור ההשמדה הגבוה של יהודים בהולנד", הוא אומר. "הנוף בהולנד הוא בעיקר עירוני, כך שקשה למצוא בו מקומות מסתור. בנוסף, לאזרחי הולנד היו תעודות זהות עוד לפני המלחמה, כך שיהודים מבוגרים שלא יכלו לחמוק בקלות. ילדים, לעומת זאת, לא נכללו בתעודות הזהות, כך שרבים מהם הופרדו מהוריהם וקיבלו זהות חדשה.

"הולנד לא הייתה חברה אנטישמית במיוחד, אבל זו הייתה חברה מאוד צייתנית, ללא קשרים משמעותיים מעבר מעבר לקבוצת השתייכות הדתית חברתית. זו אחת הסיבות לכך שהגרמנים השתלטו על הולנד כל כך בקלות ובמהירות: היהודים החלו לקבל זימונים ביוני-יולי 1942, ועד מרץ 1943, נשלחו לפולין כבר 70% מהם".

להולנדים היה קל יותר לסייע לילדים. חיילים בריטיים בדרכם להולנד, 1944 (צילום: AP Photo/Eddie Worth)

לדברי אומר וואן אס, הצלת הילדים באה בעיקר מרשת של רופאים, שבה שיעור היהודים היה גבוה. "לאנשים כמו סבי וסבתי היה קשה להחביא מבוגר בדירה קטנה. אבל הם כן יכלו לאמץ ילד ולתת לו זהות חדשה. ואכן סבי וסבתי אימצו את לין והציגו אותה כאחיינית שהוריה נהרגו".

מי שנתפס לא חזר

קשה להבין היום את גודל ההקרבה והאומץ של אותם חסידי אומות העולם. הולנדים שהתנגדו במהלך הכיבוש הנאצי לאפליית היהודים, וארגנו שביתות, דוכאו באלימות ואף הוצאו להורג.

חייהם של אלה שהעניקו מקלט ליהודים היו בסכנה תמידית, וכל מי שנתפס נשלח למחנה הריכוז ווכט, ובמרבית המקרים לא חזר משם.

ב-1942 זה לא היה "הכיבוש הנאצי", או "המלחמה", זו הייתה המציאות היום יומית, שעדיין לא ניתן היה לחלום על סיומה. זו הייתה התחייבות לכל החיים.

לדברי ואן אס, בשנות הכיבוש הנאצי היו להולנדים שלוש אפשרויות פעולה עיקריות. הראשונה הייתה להתכופף ולהוריד את הראש למשך כל זמן המלחמה ולא לעשות דבר. אפשרות שנייה, שאומצה על ידי מיעוט קטן של כ-150 אלף הולנדים, הייתה להפוך למשתף פעולה, ולהצטרף למפלגה הנאצית ההולנדית או למשטרה הפוליטית. האפשרות השלישית הייתה לעשות מעשה, ולפעול נגד הכיבוש.

בשיאו של מסע המלחמה הגרמני, אימצה משפחת ואן אס את לין, ומאוחר יותר ילדים יהודים נוספים. "יש גורמים שונים שמסבירים את ההירתמות של אנשים מסוימים בהולנד להצלת חיים", אומר ואן אס.

"בדרך כלל הם היו חלק מארגון שהיה לו אתוס משלו, למשל, מפלגה פוליטית סוציאליסטית. כחלק מכך הם היו מאורגנים בקבוצה, שיכלה להחזיק בחזון גדול ולפעול לאורו, ושחבריה יכלו לסייע זה לזה. לכל מי שהיה חלק מהרשת הזו, היה קל יותר להחביא בביתו מישהו. ברגע שנוצר קשר מהסוג הזה, הנטייה היא לעשות משהו. אנשים צריכים שמישהו ידרבן אותם לעשות מעשה, להציל חיים".

כריכת הספר The cut out girl

זה היה המקרה של משפחת ואן אס, שהחליטה לאמץ את לין דה יונג. אישה פנתה לסבתו של ואן אס וביקשה ממנה לטפל בילדה. "אני גאה במשפחתי, למרות שגיליתי גם דברים פחות מחמיאים עליהם", הוא אומר.

"ההחלטה שלהם להציל חיים הייתה מעשה של אומץ לב מוסרי נעלה. הם החליטו לעשות את המעשה הנכון, למרות שסיכוי ההצלחה היו זעירים. הם היו חדורי אידאולוגיה והיו להם עקרונות מוסרים מוצקים, בלתי ניתנים למחיקה".

האם ניתן לשפוט את אלו שלא עשו דבר לדעתך?

"אני חושב שהחברה ככלל צריכה להישפט על הציות שלה. אם יש מיתוס לאומי, שבהולנד כולם היו במחתרת, יש לכך השלכות גם במציאות הנוכחית. אי אפשר להסתפק בעובדה שאתה לא חלק מהגזענות. צריך גם לעשות משהו בעניין.

"אני בהחלט שופט את החברה ההולנדית על אי העשייה שלה, אבל זה לא אומר שצריך לבייש אנשים בודדים. לא הייתה כל התעניינות בהשלכות של הצייתנות על החברה, והתנהגות המשטרה לאורך כל המלחמה הייתה מזעזעת.

"גם אם אני מעט מתבייש בהורי אימי, שלא עשו דבר, אני יכול להבין מדוע היו אנשים שנהגו כך. זה מה שבני אדם עושים בנסיבות כאלה".

המאחז הנאצי האחרון

צפון הולנד הייתה המאחז האחרון שנותר בשליטת הנאצים גם לאחר כניעתה, וגרמניה יצאה למסע הרס אחרון אחרי חורף קשה, שבו תושבים רבים גוועו ברעב.

אבל נזקי המלחמה לא נעלמו גם לאחר שחרור הולנד, והאומה ההולנדית נותרה מבולבלת. היהודים המעטים ששרדו את השואה, חזרו להולנד מהמחנות וממקומות המסתור שבהם שהו בזמן המלחמה, ולא התקבלו במדינה בזרועות פתוחות. בין השאר הכוונה ללוחמי מחתרת, כמו ריצ'רד ואן אס, שהיו במחנה ריכוז וחזרו ממנו עם בעיות בריאות מהן סבלו עד סוף חייהם, אך לא זכו לתמיכה מממשלת הולנד.

לעומתם, משתפי פעולה עם הנאצים קיבלו עונשים קלים בדרך כלל, וחזרו לחייהם בתוספת קצבה כספית מהמדינה.

"הייתה תחושת אשמה לאומית וניסיון להעלים את הנושא", אומר ואן אס. "כאילו אמרו: זו מציאות חדשה, אי אפשר לשפוט את אלה ששיתפו פעולה, ואי אפשר להלל את אלה שנלחמו בנאצים. יש היבטים בעייתיים מאוד באותן שנים.

"למשל, היו כמה חברות בנייה הולנדיות, שעדיין קיימות היום, שהתחרו ביניהן על חוזים לבניית החומה האטלנטית, שנועדה לבצר את אירופה מפלישה של בעלות הברית. אני רואה בכך עדות להיעדרו של עמוד שדרה לאומי, וזה בהחלט טיפוסי להולנד.

גם הסופר התחנך תחת המיתוס ההולנדי. פליטים הולנדיים בלונדון, 1940 (צילום: AP Photo)

"אני משער שבריטניה הייתה מתמרדת יותר תחת כיבוש. לבריטים יש הרבה יותר חוסן לאומי, בהשוואה להולנדים, שרגילים להיות תחת כיבוש. יש שם תרבות של כעס פוליטי ושל דיון. כמדינה קטנה, ההולנדים לא מרגישים צורך לעשות משהו גם היום. הם לא חושבים, למשל, שיש להם סיכוי מול פוטין".

אמת מחרידה

ואן אס, שהתחנך בילדותו על ברכי המיתוס של ההולנדי האמיץ, נחרד לגלות את האמת העירומה. בספרו הוא מתאר באופן שקול ומאוזן את ההכרה שחדרה אליו אט אט, כי אותה גבורה מפורסמת היא מיתוס שההולנדים סיפרו לעצמם, ושוזר את המיתוס הזה להולנד המודרנית. אלו פרקים מרתקים בספר, שכוללים גם פרטים קטנים ומצמררים.

אחד מהסיפורים האלה הוא על צייד יהודים, שנהג לפשוט על בתים, ללקט יהודים תמורת כמה גילדנים, ולאחר שהשלים את מלאכתו בבית אליו פלש, ניגן להנאתו על פסנתר, אם היה שם כזה.

בדומה לרוב שורדי השואה, גם לין הייתה קרובה פעמיים למותה. פעם אחת פשטה המשטרה על בית משפחת ואן אס, ולין הייתה זו שפתחה להם את הדלת. אבל השוטרים לא ידעו שהילדה הקטנה יהודיה, ואנשי המחתרת שלחו אותה לאחר התקרית הזו למקום מקלט אחר.

בפעם אחרת חמקה לין ברגע האחרון ממחבוא שבו שהתה עם נער יהודי, כשהוא נושא אותה על גבו.

זהו אינו ספר על הישרדות. עיקר כוחו של הספר נובע מהתעמקותו בנזק הפסיכולוגי שנגרם לילדה, שנעקרה מביתה, איבדה את הוריה ואת רוב בני משפחתה, אטמה את עצמה מפני המציאות ולאחר שעזבה את בית ואן אס, חיה בבידוד מוחלט.

ההתמודדות של דה יונג עם האסונות שהתרגשו עליה, בהם גם מסכת ארוכה של ניצול מיני במקום המסתור האחרון שלה, הוא לב ליבו של הספר.

"לין הפכה לעובדת סוציאלית ועברה תרפיה. אלי היא הגיעה עם עולם רגשי שעובד בטיפול, ושיכולתי להפוך לספר. בשלב מסוים הפסיקה לין לשאול מה קרה להוריה והפכה לחיה קטנה ומפוחדת. עם כל מעבר היא בכתה פחות וזכרה פחות.

"ילדים שסובלים מאבדים את התחושה שהם בעלי ערך, ושמעשיהם חשובים. הם מאבדים את הזיכרונות ונסגרים לגמרי. הספר מתאר את תהליך ההתנתקות הזה ואת החזרה לחיים.

"לא רציתי לכתוב ספר שייגמר ב-1945 כי סיפורה של לין לא נגמר אז. דיברתי עם ניצול שואה והוא החזיק את ידי במשך חמש דקות ואמר לי כמה הוא מעריך את העובדה שהספר לא נגמר עם השחרור. הוא אמר לי שהתחושה הזו של להיעקר מכל מה שהכיר מלווה אותו כל חייו".

תשובה לתעלומה המשפחתית

הספר שהחל כשאלה: מדוע נותק הקשר עם לין, גם מגלה כי הסיבה הייתה סכסוך משפחתי לא נעים, אבל גם לא דרמטי במיוחד. סדרה של אירועים משפחתיים קטנים הגיעה לשיא סמלי עם מותו של אב המשפחה. בטקס האזכרה לין לא צוינה כחלק מהמשפחה, ונפגעה מכך.

אירוע דרמטי יותר התרחש עם תום המלחמה. לין גילתה שאיבדה כמעט את כל משפחתה בשואה, וביקשה לחזור לבית משפחת ואן אס, אותו הגדירה כ"מקום היחיד בו הייתה לי ילדות". ואולם המשפחה, שרק החלה להתאושש מאיימת המלחמה והייתה מטופלת עתה בתינוק, אביו של בארט, דחתה את בקשתה.

העלבון שחשה לין היה צורב, ולדברי ואן אס הוא גם מאפיין את  היחס הצונן לו זכו ניצולים רבים עם שובם לבתיהם. "הדחייה הזו כואבת מאוד", אומר ואן אס.

"זה הרגע שבו היא חשבה כי היא תמצא מחסה בבית הוריה המאמצים, ושיערה כי תתקבל שם בשמחה. התגובה שלהם באמת שברה אותה, והובילה לניתוק מהמשפחה בהמשך. עבורה זה היה לאבד פעם נוספת את משפחה. למרות שבני המשפחה התאחדו מאוחר יותר, הקשר ביניהם כבר היה שונה".

דה יונג התחתנה והקימה משפחה, אבל סבלה ממשבר נפשי, ואף ניסתה להתאבד בעקבות סכסוך עם בעלה, שממנו נפרדה מאוחר יותר. היא התאוששה ושיקמה את חייה וכיום היא חיה באמסטרדם. הפיוס עם משפחת ואן אס תרם לשלווה שבה היא חיה היום, אבל בארט ואן אס מדגיש כי הספר לא השפיע על חייה.

"כבר בתחילת העבודה על הספר היא אמרה כי היא מקבלת את  עברה, וכבר השלימה בעצמה את הנושאים הטעונים. היא עשתה את זה בשנות ה-70 לחייה, וזה בהחלט לא היה תרפיה עבורה.

"עם זאת היא מאוד אוהבת את הספר ואת העובדה שהסיפור שלה משמעותי גם לאנשים אחרים. יש גם שמחה ילדותית בתהילה הקטנה שנפלה בחלקה. היא מאוד נהנתה מפרס הקוסטה, מהראיונות ומהשמפניה", אומר דה יונג.

לשאלה אם הקשר המחודש עם משפחת ואן אס חשוב ללין הוא משיב: "אם תשאל אותה היא תגיד לך שהקשר הזה לא חשוב לה כל כך, אבל אני רוצה לחשוב שהוא כן משמעותי עבורה.

"כיום היא שוב בקשר עם אבי ועם אימי, והיא גם מאוד קרובה למשפחתי ולאשתי. היא תבוא לכאן בקרוב. בצדק היא יכולה לומר שלא קיבלו אותה ולא נתנו לה להרגיש כבת משפחה, כך שקשה לטעון שהספר פתר את כל הבעיות. אבל היא בהחלט מעריכה את הידידות איתי ואת המשמעות של כתיבת ספר על חיה".

מה עבר על ג'וזי

הספר שלף את ואן אס ממגדל השן האוקספורדי אל עולם הספרות המסחרית.

החשש מפני כתיבת ספר שאיש לא יקרא, התפוגג במהירות, והסיפור המשפחתי של ואן אס נהפך לרב מכר מפתיע, ואף לימד את הפרופסור דבר או שניים על משפחתו שלו. בתו המאומצת, בתה של אשתו אותה גידל כאב מאז שהייתה בת שלוש, סבלה מבעיות נפשיות כבר כשהיתה בגיל ההתבגרות. רק כשעסק בספרו בבעיות ההסתגלות של לין לאחר חזרתה לעולם החופשי, הצליח ואן אס להבין מה עבר על ג'וזי בתו.

בארט ואן אס

"הצלחתי להבין איך העולם נראה מבעד לעיניו של מישהו פגיע מבחינה רגשית", הוא אומר. "אני גדלתי בתנאים נוחים מאוד. הכל היה טוב בשבילי. כשנתקלתי במישהי עם בעיות כמו של ג'וזי לא הבנתי אותה, ושפטתי אותה כאדם לא נחמד. בזכות לין הבנתי את הקושי שאיתו מתמודדת ג'וזי, וכיום אני שופט אותה הרבה פחות. בדיעבד אני מבין כמה צרה הייתה נקודת מבט שלי על העולם.

"פתאום הרגשתי שהייתי צריך להגיד לה שהיא חשובה לנו גם בתקופות הקשות. כיום, בגיל 27, היא עדיין אותה נערה פראית, אבל היא חיה איתנו, ואנחנו חברים טובים. יש רגעים שאנחנו יודעים להציב גבולות, אחרי שהבנו איך אנחנו משפיעים על אחרים".

בוקר אחד, במרץ 2018, נחתה בתיבות המייל של ברק גונן וד"ר הראל פרימק פנייה מפתיעה ממשרד יחסי ציבור. השניים, שמקדישים את זמנם למאבק חברתי במונופול הבנקאי, קיבלו הצעה חלומית, וזו לשונה:

"לקוח שנושא יוקר המחיה וריכוזיות ענף הבנקאות קרוב לליבו, מעוניין לצאת במאבק נגד ריכוזיות הענף, אך אינו מעוניין להיחשף לציבור הרחב. לאחר חיפושים, אני מוצא בכם שותפים אופציונאליים לשיתוף פעולה התואם את האג'נדה. בעת יצירת שיתוף הפעולה, שני הצדדים ירוויחו, הן בהשגת המטרות המשותפות (מאבק בריכוזיות הענף), הן בהיבט הפרסום והן בפן הכלכלי (בו כמובן אתם לא צריכים לקחת כלל). אשמח מאוד אם נוכל לקבוע פגישת היכרות בו נציג עבורכם את מטרות הקמפיין, את האסטרטגיה המנחה ואת הפעולות המיועדות לשרת את כולנו: הורדת יוקר המחיה ופתיחת ענף הבנקאות תוך יצירת תחרויות. אני מאמין כי יחדיו נוכל להגיע רחוק".

הדיל שהשתמע מההצעה הזו נראה להם ברור: גונן ופרימק יהיו הפנים של המאבק בריכוזיות של ענף הבנקאות, ואילו הלקוח החסוי של משרד יחסי הציבור יממן את המאבק מאחורי הקלעים. השניים חשבו כי יש פה הזדמנות נהדרת לשיתוף פעולה אמיתי ופורה, ונענו לפגישה על מנת לקבל עוד פרטים.

חודש לאחר מכן, נפגשו הצדדים במשרד בתל אביב, ומיד לאחר שהתיישבו בחדר הישיבות נכנס לחדר נציג החברה, והחל לפרט מה כוללת ההצעה שהועברה אליהם. "הוצעו לנו סכומי כסף משמעותיים וחשיפה ארצית", אומר גונן. "הבחור הצעיר אמר לנו שנהיה הפנים של המאבק, שנופיע על שלטי חוצות".

להצעה הכספית הנדיבה, צורף תנאי נוסף בעל פה: סירוב מוחלט לחשוף את זהותו של המיליונר שעומד מאחורי המהלך – ולא רק מהציבור, אלא גם מפני שותפיו העתידיים ל"מאבק המשותף".

ברק גונן (משמאל) וד"ר הראל פרימק. נענו לפגישה על מנת לקבל עוד פרטים

"כבר במהלך הפגישה חשבנו לעצמנו שאין לנו צורך בסכומי כסף משמעותיים, מאחר שאנחנו לא מושכים משכורת, וגם לא רצון מיוחד להופיע על שלטי חוצות", אומר גונן, "ומכיוון שסירבו להשיב לנו מהיכן מגיע המימון, הודענו להם שאין לנו כל רצון להיענות להצעה".

גונן ופרימק, למודי קרבות מול הגופים הכי חזקים במשק, חששו בזמן אמת שטומנים להם מלכודת. אחד החששות שהועלו היה שרגע לאחר שיאשרו את פרטי העסקה, תודלף במפתיע זהותו של התורם האנונימי. די בכך שיתגלה כי התורם הוא אותו הגוף שנגדו הם נאבקים, כדי לקבור לנצח את מאבקם של הפעילים.

משרד יחסי הציבור הקטן שפנה לגונן ופרימק, אגב, התגלה בהמשך כשלוחה של משרד גדול יותר, שמייצג לא מעט טייקונים במשק, ושפועל לעתים באופן שנוי במחלוקת.

פנייה לא מקרית

הפנייה לגונן ופרימק לא הייתה מקרית. השניים עומדים זה כמה שנים בראש עמותת "צדק פיננסי", שיחד עם "לובי 99", התאחדות הסטודנטים והתנועה לאיכות השלטון, פעלו כסוג של "קואליציה חברתית" מול הלובי הבנקאי בכנסת, כדי להעביר את החוק להגברת התחרות במערכת הבנקאית.

מטרת החוק היא לצמצם את הריכוזיות במערכת הבנקאית ולהכין תשתית שתאפשר תחרות בתחום, והוא גרם לזעזוע בקרב חברי הלובי הבנקאי, שהורגל בשנים האחרונות לסכל די בקלות כל חקיקה נגד הבנקים.

כדי להבין עד כמה אישור הצעת החוק הזו היה דרמטי, נחזור קצת אחורנית.

ביוני 2015 הוקמה הוועדה להגברת התחרותיות בשירותים בנקאיים ופיננסיים, בראשותו של עו"ד דרור שטרום, לשעבר הממונה על ההגבלים העסקיים. שנה לאחר מכן, בספטמבר 2016, פרסמה הוועדה 18 המלצות, שאמורות היו לפתוח את שוק הבנקאות לתחרות. בין ההמלצות ניתן למצוא הסרת חסמים להקמת בנקים חדשים והפרדת חברות כרטיסי האשראי בתקווה (שנכזבה) שיהפכו בעצמם לבנקים.

דרור שטרום: "עמדתי בראש הוועדה, גיבשתי את ההמלצות, כך שהיה הגיוני לצפות שכאשר יש התלבטות אם להוריד נושא כלשהו, או לשנותו, יתייעצו אותי, אבל איש לא עשה זאת. כל הסיטואציה נראתה לי הזויה"

למורת רוחם של נציגי המערכת הבנקאית בוועדת שטרום, הטיפול בהמלצותיה נעשה במהירות. כבר באותו החודש התכנסה ועדת הרפורמות בכנסת בראשות אלי כהן (כולנו), לדיון ראשון בתזכיר החוק שהוכן על בסיסן.

אבל דווקא כשנדמה היה שהמלצות ועדת שטרום קורמות עור וגידים והופכות לחוק של ממש, חיכתה לשטרום ולפעילים הפתעה לא נעימה: "גיליתי נושאים די משמעותיים שהיו בהמלצות, ושירדו במזכר החוק מסיבות לא ברורות. זה בהחלט הפתיע אותי", מתאר שטרום עצמו את תגובתו למזכר החוק שהוגש לקראת הדיון.

דרור שטרום (צילום: יונתן סינדל/פלאש90)

"עמדתי בראש הוועדה, גיבשתי את ההמלצות, כך שהיה הגיוני לצפות שבנקודות שבהן יש התלבטות אם להוריד נושא כלשהו, או לשנות אותו, יתייעצו אותי, אבל איש לא עשה זאת. כל הסיטואציה הזו נראתה לי הזויה".

שינוי דרמטי

לינור דויטש, ראשת "לובי 99", המאגד לוביסטים מטעם הציבור, לא הופתעה מהשינוי הדרמטי שעברו ההמלצות בין הוועדה של שטרום לוועדה בכנסת. "איך ההמלצות נעלמו? נעלמו!" אומרת מי שליוותה את דיוני ועדת שטרום וגם את הדיונים בוועדה בכנסת על החוק עצמו מיומם הראשון, ומצביעה על "החור השחור" בתהליך חקיקה.  לדבריה, כל שלב הביניים, בין פרסום המלצות שטרום, לבין כתיבת מזכר החוק בוועדה בכנסת, נעשה מאחורי דלתיים סגורות, בחוסר שקיפות ומבלי שתהיה לאזרח גישה או יכולת להבין מה קורה שם.

"תאורטית, יועץ משפטי של משרד ממשלתי או של ועדה יכול לשבת עם נציג של בנק, ולעולם לא נדע מה היה שם. אין שום נוהל שמחייב לדווח על פגישות של נציגי משרדי הממשלה עם לוביסטים, ואין חובת דיווח בחוק".

"הבהרתי מיד שאצלי לא יהיו פגישות מאחורי הקלעים". רחל עזריה (צילום: Yossi Zeliger/Flash90)

בניסיון לסגור את הפרצה, הזו מנסים בשלוש השנים האחרונות דויטש וחבריה להכניס נוהל שיחייב לדווח על כל הפגישות שמקיימים עובדי ציבור מאחורי הקלעים – אבל מידת ההצלחה שרשמו ניסיונותיהם עד כה חלקית בלבד.

"יש לחצים מתמידים מאחורי הקלעים ותוך כדי הדיונים", אומרת דויטש. "בזמן הדיונים בוועדה בכנסת ישב מימיני היועץ המשפטי של בנק לאומי, משמאלי ישב היועץ המשפטי של בנק הפועלים, וחוץ מזה נכחו בדיונים עורכי דין ולוביסטים חיצוניים. בסך הכל ספרנו 51 אנשים שנכחו בדיונים, בהם לוביסטים מקצועיים ובנקאים, שלעתים ישבו מול ארבעה ח"כים בלבד. הפרופורציות היו 13 נציגי בנקים על כל ח"כ שהשתתף בדיונים".

לינור דויטש. ההמלצות החסרות הושבו לטיוטת החוק

דויטש סבורה שהנוכחות של הלובי הבנקאי נועדה להלחיץ את אנשי המקצוע או את הח"כים, במגוון דרכים ושיטות. למשל, באמצעות דחיקת המתנגדים לרפורמה משולחן הדיונים. כך קורה שהלוביסטים מגיעים לדיונים מוקדם, מניחים דפים על השולחן, ובכך מונעים מאלה שמתנגדים להם לשבת סביב השולחן ולהיות חלק מהדיון.

בכוחות משותפים הצליחו שטרום ו"הקואליציה החברתית" להשיב את ההמלצות החסרות לטיוטת החוק – ולדיון.

"ניהלנו מלחמת עולם על כל סעיף", אומרת דויטש. "בכל פעם שהבנקים ראו שסעיפים שהם ביקשו לבטל בכל זאת נמצאים בחוק, הם ניסו לרכך את הנוסח. במקרים שבהם סעיף כלשהו נכנס לבסוף בנוסח המקורי שלו, המאבק היה סביב תחולת החוק, כלומר מתי בדיוק הוא ייכנס לתוקף. לפעמים הם מבקשים להחיל את החוק רק בעוד שנה-שנתיים, או שזמן ההיערכות יהיה ממושך, גם במקרים שבהם סעיפי החוק כלל לא מצריכים היערכות".

לינור דויטש: "מימיני ישב היועץ המשפטי של בנק לאומי, משמאלי היועץ של בנק הפועלים, וחוץ מזה נכחו בדיונים עורכי דין ולוביסטים חיצוניים. הפרופורציות היו 13 נציגי בנקים על כל חברת כנסת שהשתתף בדיונים"

אחת ההמלצות, שנעלמה מטיוטת החוק (מתי ומדוע אין לדעת, בהיעדר תיעוד מסודר) והוחזרה רק לאחר מאבק עיקש, מתייחסת לנושא "השעבוד השני". עד לאחרונה אפשר היה לקבל עבור נכס של 1 מיליון שקל הלוואה של 100 אלף שקל תמורת שעבוד החלק היחסי בנכס, אבל רק דרך אותו הבנק שהלקוח לווה ממנו כסף לראשונה.

דויטש מסבירה כי, "בפועל, הבנקים ניצלו את מצבו של 'הלווה השבוי', וגבו ממנו ריביות שאפשר להגדירן בפשטות כריביות שוק אפור, בשיעור של כ-17%  אמנם ועדת שטרום ביטלה את הסעיף הזה, אבל היה מי שדאג לדחות את יישום הסעיף בחודשים רבים, למועד לא סביר. ישבתי בוועדה באמצע הלילה, בזמן שהניסוחים התעדכנו תוך כדי הדיון, ופתאום גיליתי שסעיף התחולה שנכנס לחוק, עודכן לעוד שישה חודשים, למרות שלמעט שליחת מייל שמודיע לסניפים על שינוי התקנה, אין שום צורך בהיערכות".

צריך להבין שדחייה בהחלת חוקים, שעשויה להיראות לצופה מהצד כמשהו שולי וקטנוני, שווה לבנקים מאות מיליוני שקלים על חשבון הציבור, ומקנה להם עוד זמן לנסות למסמס את החוק או לבטלו לחלוטין. בזכות ערנותה של דויטש תוקנה תחולת הסעיף הזה, למורת רוחם של הלוביסטים.

"חור שחור" בחקיקה

גם ח"כ לשעבר רחל עזריה מכולנו, שהחליפה את כהן בראשות הוועדה עם מינויו לשר, מוטרדת מאותו "חור שחור" בחקיקה. "פעם אחת ישבתי בוועדה", היא מספרת, "והחדר היה מפוצץ באנשים. ניסיתי להבין מה יחסי הכוחות בחדר, וביקשתי מכל מי שלוביסט לקום. רק כשהם נעמדו, קלטתי שבעצם אני נמצאת בדיון עם לוביסטים.

"לא פעם פונים הלוביסטים לח"כים או ליועצים ומבקשים לקיים איתם פגישות בחדר סגור, ללא פרוטוקול. הבהרתי מיד שאצלי לא יהיו פגישות מאחורי הקלעים, ושאם יש ללוביסט כלשהו משהו לומר, הוא מוזמן לעשות זאת בוועדה. לפחות במובן אחד המהלך הזה הצליח: הלוביסטים הפסיקו לבקש ממני פגישות בארבע עיניים".

לכאורה, הלוביסטים מנסים להתאים את דרכי פעולתם לאג'נדה של המחוקקים. "איתי הם הבינו שמה שיכול לעזור להם זה לאמץ דיבור ערכי", אומרת עזריה. "באחד המקרים פנה אלי נציג של בנק בינוני בגודלו, ואמר שהוא רוצה לדבר איתי על הרפורמה לקידום מעבר מהיר בין חשבונות בנק. הוא ביקש לקטלג את עצמו בקטגוריה של בנק קטן, מה שכמובן היה פוטר אותו מהחובה ליישם את הרפורמה. 'בואי תעזרי לנו, אנחנו הבנק הקטן מול הדואופול הגדול', הוא אמר. אבל מאחר שהבנק לא היה בשום דרך בנק קטן, זה לא עזר לו".

ח"כ לשעבר רחל עזריה: "פעם אחת ישבתי בוועדה, והחדר היה מפוצץ באנשים. ניסיתי להבין מה יחסי הכוחות בחדר, וביקשתי מכל מי שלוביסט לקום. רק כשהם נעמדו, קלטתי שבעצם אני נמצאת בדיון עם לוביסטים"

אבל בדומה לכל מי שמורגל להיכנס דרך החלון כשטורקים לו את הדלת, גם עבור נציגי הבנקים בלימת הגישה ליו"ר הוועדה, אין פירושה שאי אפשר לנסות ולקדם מהלכים דרך ח"כים אחרים. "ראיתי חברי כנסת שמגיעים לוועדה ופתאום מדברים על איום הסייבר, ומביעים חשש מכך ש'יישום החוק עלול להפיל את כל ענף ההיי-טק'".

כך קרה, למשל, יומיים לפני אישור החוק להגברת התחרות בבנקים, כשלדיון על החוק בוועדת הרפורמות הגיע חבר הכנסת יעקב פרי מ"יש עתיד" – שלא היה כלל חבר בוועדה (ויתפטר בהמשך מהכנסת בעקבות תחקירים שהציגו את התנהלותו בצורה בעייתית). מי שכיהן בעבר כיו"ר בנק המזרחי, ואף קיבל כחוק בונוס שמן של 615 אלף שקל בעודו מכהן כשר, התיישב ליד השולחן עם דפים בידו. מיד כשקיבל את זכות הדיבור, קרא לדחות את אישור החוק ביותר מחודש, עקב מחלוקת על תחזוקת מערכות מידע של הבנק. כשסיים לומר את דבריו יצא מהדיון מבלי לשמוע את תגובת הנוכחים בחדר. בסיכומו של דבר הוועדה דחתה את בקשתו, והחוק אושר.

ויש עוד: כשהח"כים לא מצליחים להשפיע בעד הבנקים נשלפת שיטה נוספת: משיכת זמן אינסופית של הדיונים מתוך תקווה שאו שהפריץ ימות או הכלב. "יש כמה שלבים בתהליך חקיקה", מסבירה עזריה, "יש את שלב ההקראה ויש את השלב של פתיחה להערות. לפעמים ההערות נכונות וחשובות, אבל לפעמים לוביסטים מנצלים אותן למשיכת זמן מכוונת. אפשר לנהל ככה דיון של 10 דקות על כל סעיף וסעיף. עכשיו רק צריך להכפיל את התהליך הזה על משהו כמו 76 סעיפי חוק, כדי להבין מה המשמעות של משיכת זמן אינסופית".

במקרה של חוק שירותי תשלום שנדון בוועדה של עזריה, הזמן היה קריטי. החוק התקבל בתחילת מושב החורף, בעת שכולם היו בטוחים שהכנסת עומדת להתפזר בתוך יומיים. הלובי הבנקאי בהחלט ניסה למשוך את הדיונים, אבל עזריה החליטה ליזום מרתון דיונים, כדי שאפשר יהיה להספיק ולשמוע את כל ההערות.

לקראת סוף דצמבר 2018, כשהוחלט לפזר את הכנסת, וכשלבנקים נראה היה שהחוק נקבר סופית ושאפשר כבר לפתוח שמפניות, הפתיעה עזריה את חברי הוועדה והודיעה על תום הדיונים. "היה איזה יום מסוים בשבוע שבו החלטנו שהיום מסיימים את הדיונים. אנשי הבנקים, שהיו בטוחים כי השיגו את המטרה של ביטול החוק לנוכח פיזור הכנסת, הופתעו. אבל אז אמרתי להם שיש חוק, ושהיום נסיים את הדיונים, גם אם נישאר עד 12 בלילה".

לדברי עזריה, כשהלוביסטים הבינו שהם עומדים להפסיד, הם מיהרו לנסות לפסול את החוק בדרכים משפטיות תחת טענות כנגד תהליך החקיקה – מהלך שכשל גם הוא.